פסקי דין על מוופק טרביה | פסקי דין על שאדי נמארנה | פסקי דין על א.ש. - ג.נ - אבטחה גינון וניקיון | פסקי דין על מדינה שמואל | פסקי דין על אמסלם יעקב |

3711/02 עב     20/03/2007




עב 3711/02 מוופק טרביה , שאדי נמארנה נ' א.ש. - ג.נ - אבטחה גינון וניקיון בע"מ , מדינה שמואל , אמסלם יעקב




36


בתי הדין לעבודה
בית הדין האזורי לעבודה - חיפה
עב 003711/02


בפני

כב' השופטת עפרה ורבנר


20/03/2007

נציג עובדים: מר זוהר יעקב
נציג מעבידים: מר שפיר שלמה

בעניין:
1 . מוופק טרביה

2 . שאדי נמארנה

ע"י ב"כ עו"ד שבאיטה



התובעים

- נ ג ד -


1 . א.ש. - ג.נ - אבטחה גינון וניקיון בע"מ

2 . מדינה שמואל

3 . אמסלם יעקב

ע"י ב"כ עו"ד אולשיבצקי




הנתבעים

פסק דין


1. התביעה שבפני
נו הינה לתשלום הפרשי שכר ופיצויי הלנתם, פיצויי פיטורין ופיצויי הלנתם, פדיון חופשה, דמי חגים ודמי הבראה.

נציין כי התביעה הוגשה לבית הדין ב- 17.12.02 והיא מתייחסת לתקופת עבודתם של התובעים אצל הנתבעת מ- 2.00 ועד 25.12.01, דהיינו התביעה הוגשה בחלוף כמעט שנה ממועד סיומם של יחסי עובד ומעביד בין הצדדים.

2. התובעים טוענים כי עבדו אצל הנתבעת 1 כמתדלקי אוטובוסים במגרש "אגד" בנהריה, מחודש 2/00 ועד לפיטוריהם ביום 25.12.01.

לטענתם עבדו על בסיס שעתי ובמסגרת שעות עבודה קבועות.

התובע 1 טוען כי לא שולמו לו הפרשי שכר על שעות נוספות שעבד בימי שישי וכן לא שולמו לו פיצויי פיטורין.

כן טוען התובע 1 כי לא קיבל מהנתבעת תשלום עבור חופשה, חגים והבראה לא במהלך עבודתו ולא כפדיון זכויותיו בתום עבודתו.

התובע 2 טוען כי מגיעים לו הפרשי שכר שלא שולמו בעבור שעות עבודתו אצל הנתבעת.

כן הוא תובע פיצויי פיטורין ותשלומים עבור חופשה, חגים והבראה.

עוד לטענתו, במשך כל תקופת העסקתו לא קיבל יום מנוחה שבועי ועבד 7 ימים בשבוע.

הנתבעים 2, ו- 3 הינם בעלי מניות ומנהלי הנתבעת ולטענת התובעים רוקנו את הנתבעת מנכסיה, ערבבו נכסים, פעלו במרמה ושלא בתום לב, על מנת לחמוק מתשלום זכויותיהם של התובעים וניצלו לרעה את האישיות המשפטית הנפרדת של החברה. לפיכך מבקשים התובעים להרים את מסך ההתאגדות מעל החברה ולחייב גם אותם, ביחד ולחוד, בסכומים הנתבעים.

לחילופין הם טוענים כי הנתבעים 2 ו- 3 הם ששולטים בחברה ומשתמשים בה למטרות פסולות ולכן יש לחייבם מכח דיני השליחות.

3. הנתבעים טוענים כי התובעים עבדו כפועלי נקיון ומתדלקים בתחנת אוטובוסים השייכת לאגודה השיתופית "אגד", לה סיפקה הנתבעת עובדי נקיון במסגרת הסכם ביניהן. אותו הסכם קבע את תקני התפקיד ושעות העבודה. מדי חודש היתה "אגד" מעבירה לנתבעת את תשלום שכרם של התובעים, ע"פ דיווח שהעבירה לה הנתבעת, בהתאם לתעריף שעתי מוסכם ומבלי שנקבע תעריף לשעות נוספות.

בנוגע לתובע 1, טוענים הנתבעים כי לאחר ניכוי שעות הפסקה, עבד 7.5 שעות בימי חול ו-10 שעות בימי שישי ועל בסיס זה יש לחשב את הפרשי השעות הנוספות המגיעים לו, בשים לב לכך שהוא מחוייב ב- 186 שעות חודשיות רגילות.

הנתבעים בכתב הגנתם, מכירים בזכאותו של התובע 1 לפיצויי פיטורים אולם חולקים על גובה הסכום. כמו כן הם מכירים בזכאותו לדמי הבראה ומכירים חלקית בזכאותו לפדיון חופשה, ודמי חגים. עם זאת, לטענתם קיבל התובע 1 מדי פעם תשלומים בגין הפרשי השכר האמורים, שנועדו לכסות את השעות הנוספות.

בעניינו של התובע 2 טוענים הנתבעים, בדומה לתובע 1, כי הוא זכאי לפיצויי פיטורים בסכום שונה מן הסכום הנתבע וזכאי לדמי הבראה. כמו כן הם מכירים בחלק מזכאותו הנטענת לפדיון חופשה ודמי חגים.

בנוגע להפרשי השכר הם טוענים כי התובע 2 עבד 8 שעות בימי חול, 10 שעות בימי שישי ו- 6.5 שעות במוצאי שבת.

בהתאם לחבות ב- 186 שעות חודשיות רגילות, נזקפו לו בממוצע 47 שעות נוספות לחודש. גם במקרה זה יש לשלם לו את ההפרש בין השכר השעתי הרגיל לשווי שעה נוספת. עם זאת, גם התובע 2 זכה לתשלום פרמיה והפרשים שנועדו לכסות את כל ההפרשים הנ"ל, לרבות ימי חופשה, חג וכו'.

עוד טוענים הנתבעים כי מאחר וההסכם עם אגד אינו כולל תשלום שעות נוספות על התקן הקבוע, נהגו לדווח לה על כמות שעות גדולה מזו שבוצעה בפועל, על מנת לכסות את הפרשי השכר של השעות הנוספות. בהתאם, גם בתלושי השכר נרשם מספר שעות עודף ושולם סכום שכיסה את השעות הנוספות שנעשו בפועל.

בנוגע לטענת התובעים כי יש לבצע הרמת מסך בענייננו, טוענים הנתבעים 2 ו- 3, כי פעלו בתום לב וסגרו את פעילותה של החברה עקב הפסדים ועקב רצונם להפסיק את הניהול המשותף שלה.

4. בדיון אשר התקיים בתאריך 3.4.05, הגיעו הצדדים ביניהם להסכמה בהתייחס לתקופת העבודה, לבסיס השכר, לסכום פיצויי הפיטורין, לפדיון החופשה, לפדיון דמי ההבראה ולכך שהחברה הנתבעת 1 איננה פעילה מסוף שנת 2001 אולם לא פורקה.

כן נקבע על ידינו כי ככל שהנתבעים לא יגישו פירוט בנוגע לדמי החגים להם זכאים התובעים לאור טענות הנתבעים, יחשב הדבר כהסכמת הנתבעים לכך שכל אחד מהתובעים זכאי ל- 20 ימי חג עבור תקופת עבודתו בתעריף שצויין בתצהירי התובעים (עיין עמ' 8 רישא לפרוטוקול).

לאור ההסכמות דלעיל נקבע על ידינו כי ישיבת ההוכחות תתקיים אך ורק בנוגע לשאלת קיומה של הפסקה במהלך ימי עבודתם של התובעים ובצורך להפחית הפסקה זו משעות עבודתם וכן בשאלה האם יש מקום לבצע הרמת מסך ולחייב גם את הנתבעים 2 ו- 3 .

המוסכמות היו כדלקמן:

א. תקופת עבודה ושכר עבודה - מוסכם כי התובעים עבדו שניהם בתקופה שבין 2/00 ועד ליום 25.12.01, בשכר על בסיס שעתי, אשר עמד על סך של 18.6 ש"ח לשעה.

ב. פיצויי פיטורין - התובעים פוטרו מעבודתם במכתב פיטורים שנמסר לידיהם בתחילת 12/01 והם זכאים לפיצויי פיטורים בסך 6,631 ש"ח, נכון ל- 12/01, ע"פ תחשיב של השכר השעתי מוכפל ב- 186 שעות עבודה חודשיות ובתקופת העבודה.

ג. חופשה - הנתבעים הודו כי אין בידם הוכחה לכך שמי מהתובעים קיבל ימי חופשה בתשלום בתקופת עבודתו בנתבעת 1 ולפיכך מוסכם כי השניים זכאים לפדיון 23 ימי חופשה, בתעריף של 149 ש"ח ליום ובסה"כ 3427 ש"ח, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מ- 12/01.

ד. הבראה - אין מחלוקת כי התובעים לא קיבלו דמי הבראה ולפיכך מוסכם כי הם
זכאים ל- 3,160 ₪ כל אחד, כדמי הבראה.

ה. חגים - אין מחלוקת כי התובעים לא קיבלו דמי חגים.

בתצהירו של יוסף סועד עד הנתבעים, אשר הוגש לפני מועד הדיון המוקדם ב- 3.4.05, קיימת התייחסות לענין החגים אולם הנתבעים לא מילאו אחר החלטתנו מ- 3.4.05 ועל כן יש מקום לחיוב בתשלום החגים.
הנתבעים לא הגישו תחשיב התומך בטענותיהם בדבר ימי חג שנפלו בשבת, פירוט ימי חג עבורם קיבלו התובעים תשלום ומהי היתרה בה מודים הנתבעים.

בנסיבות אלה ועל יסוד החלטתנו מ- 3.4.05 (עמ' 8 רישא לפרוטוקול) הננו קובעים כי התובעים זכאים לתשלום עבור חגים בסך של 2980 ש"ח לכל תובע על בסיס תעריף יומי של 149 ש"ח מוכפל ב- 10 ימי חג לשנה, ובתקופת עבודה של שנתיים.

ו. מסגרת שעות עבודתם של התובעים מוסכמת כדלקמן:
לגבי תובע 1 בימים א'-ה' משעה 07:30 ועד שעה 15:30 וביום ו' משעה 07:00 ועד 18:00.
לגבי התובע 2 בימי א' – ה' משעה 15:30 ועד שעה 24:00 ביום ו' משעה 07:00 ועד שעה 18:00 ובשבת משעה 18:00 ועד שעה 01:00.
המחלוקת בין הצדדים הינה אך ורק בשאלה האם התובעים קיבלו הפסקות של חצי שעה ומעלה במהלך שעות עבודתם.

5. מטעם התובעים העידו התובעים עצמם וכן מר יצחק לביא, מנהל החשבונות של "אגד".

מטעם הנתבעים העידו מר ואליד טרודי (להלן – טרודי), רואה החשבון של הנתבעת, ומר סוועאד יוסף (להלן – יוסף), מנהל העבודה בנתבעת בתקופה הרלוונטית לענייננו.

הנתבעים 2 ו- 3 אשר הגישו לתיק בית דין תצהירי עדות ראשית מטעמם הודיעו לבית הדין באמצעות בא כוחם במועד בו היה קבוע התיק לשמיעת עדויותיהם כי הם מבקשים למשוך את תצהיריהם מתיק בית הדין וכי אינם מעונינים להעיד (עיין עמ' 34 לפרוטוקול, דיון מתאריך 19.10.06).

בנסיבות אלה תצהירי הנתבעים 2 ו- 3 אינם מהווים חלק מחומר הראיות שבתיק ובמידת הצורך ינתן המשקל המתאים לכך שהנתבעים 2 ו- 3 בחרו שלא להעיד.


6. זכאות התובעים להפרשי שכר:

א. האם היה מקום לנכות הפסקות משכרם של התובעים?
התובעים טוענים כי קיבלו הפסקה אחת ליום, של 10-15 דקות, אם בכלל ומבקשים לחזק טענתם זו בעובדה שבמסגרת עדותם לא נחקרו בנקודה זו.

הנתבעים טוענים כי העסקתם של התובעים היתה בהתאם לחוזה עם "אגד", בו נקבעו תקני המשרה, כולל היקף השעות הנדרש בה והגדרת התפקיד. ע"פ החוזה, כך נטען, מחוייבים התובעים ב- 186 שעות עבודה רגילות בחודש ולכן יש להכיר להם בשעות נוספות רק בשעות שבוצעו מעבר למכסה זו.

כן טענו הנתבעים כי בנוגע לאופן ניכוי ההפסקות העיד העד מטעמם יוסף.

ב. בדיון מתאריך 3.4.05 הורנו לנתבעים להגיש בתוך 30 יום תחשיב שעות מתוקן, המפרט את טענתם בדבר ההפסקות שניתנו לתובעים והתואם את סעיף 2(ב) לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951, שקובע כי:

"בעבודת לילה וביום שלפני המנוחה השבועית וביום שלפני חג שהעובד אינו עובד בו, בין על פי חוק ובין על פי הסכם או נוהג, לא יעלה יום העבודה על 7 שעות עבודה".(עיין עמ' 9 לפרוטוקול)

הנתבעים לא הגישו תחשיב מטעמם בהתאם להחלטתנו דלעיל.

על יסוד הראיות שהובאו בפני
נו הננו קובעים כי לא הוכח שהתובעים יצאו להפסקות בנות חצי שעה ומעלה במהלך עבודתם.

ראשית נציין כי עדות התובעים בענין מהימנה עלינו ועדותם מתחזקת אף לאור העובדה שככל שהמדובר בימי עבודה בהם עבד כל תובע לבדו, הרי הוא היה חייב להיות מוכן ומזומן תמידית למתן שירותי תדלוק לאוטובוסים הנכנסים, והאוטובוסים לא היו אמורים להמתין חצי שעה עד שיסיים הפסקה.
גם מעדותו של מנהל העבודה, יוסף, האחראי לרישום השעות עולה כי ניכוי ההפסקות נעשה באופן אוטומטי ע"י הנהלת החשבונות של הנתבעת, על בסיס רישום השעות הכולל, מבלי לבדוק את ניצולן של ההפסקות בפועל.

יוסף אף העיד כי לתובעים לא היתה הפסקה קבועה כלעובדים אחרים, "אבל הם היו יוצאים להפסקה של חצי שעה" (עמ 31 לפרוטוקול).

מתי יצאו התובעים לאותן הפסקות של חצי שעה נטענות ומה נעשה מבחינת תדלוק האוטובוסים באותה חצי שעת הפסקה, לא נאמר על ידי יוסף, לא בתצהירו ולא בעדותו בפני
נו.

לשונו של נספח ה' לחוזה של הנתבעת עם אגד, העוסק במדיניות הפסקות האוכל של עובדי הנתבעת הינה כדלקמן:

"מהתמורה המשתלמת לחברה לפי הסכם זה ינוכו בגין הפסקות בביצוע העבודות לצורך הפסקות אוכל של עובדי החברה סכומים כדלקמן:
1. בגין ביצוע עבודות על ידי עובד החברה במשך יותר מ- 5 שעות ברציפות יופחת סך השווה לתמורה שהיתה משתלמת לחברה בגין ביצוע אותה עבודה במשך 30 דקות.
2. ...
3. על אף האמור בס"ק 1 ו- 2, בגין ביצוע עבודות בימים א'-ה' המתחילות לאחר השעה 16:00 ומסתיימות לאחר השעה 24:00 לא יופחת זמן ההפסקה.
4. על אף האמור בס"ק 1 ו- 2, בגין ביצוע עבודות בימי ו' המתחילות לאחר השעה 14:00 ומסתיימות לאחר השעה 20:00 לא יופחת זמן ההפסקה.
5. בגין ביצוע עבודות בימי שבת וחג לא יופחת זמן ההפסקה.
6. בגין ביצוע עבודות שמירה ותדלוק כאשר קיים תקן עבודה אחד בלבד לא יופחת זמן ההפסקה."

בנוגע לתובע 1, לא הובאו בפני
נו ראיות באם היה קיים תקן אחד למתדלק במשך ימות השבוע הרגילים, שאז גם על פי סעיף 6 דלעיל אין מקום לנכות לו הפסקות.

עם זאת, ברי כי שעות העבודה ביום שישי שביצע, שמעבר לשעה 14:00, אינן גוררות הפחתת הפסקה נוספת באותו יום. התוצאה היא שגם לו הוכח כי התובע נהנה מהפסקות אוכל של חצי שעה ומעלה (והדבר לא הוכח בפני
נו), הרי שבימי שישי, היה עלינו לנכות לו הפסקה אחת בלבד.

לגבי התובע 2, מאחר ועבד במשמרת ערב (15:30 עד 24:00) בימות השבוע וכן במוצאי שבת מ- 18:00 עד 1:00, אין להוריד לו הפסקות על ימים אלה. בנוסף, כלתובע 1, אין להוריד לו זמן הפסקה על שעות שישי שלאחר השעה 14:00.

לאור כל האמור לעיל הננו קובעים כי אין מקום להפחית שעות הפסקה משכרם של התובעים והנתבעת לא הוכיחה לבית הדין כי התובעים אכן קיבלו בפועל הפסקה של 30 דקות לפחות במהלך ימי עבודתם.

ג. חישוב היקף השעות הנוספות

תובע 1
התובע 1 עבד 8 שעות בימים א-ה ו- 11 שעות בימי שישי. סה"כ מדובר ב- 51 שעות שבועיות וב- 221 שעות חודשיות.

הנתבעים לא הגישו תחשיב חלופי למרות החלטתנו מ- 3.4.05 (עמ' 9 שורות 15-10 לפרוטוקול).

התובע צרף כנספח ג' לתצהירו את חישוביו בהתייחס לתוספת המגיעה לו.

נציין כי לתצהירו של סועאד יוסף לא צורף תחשיב אלא צורף כנספח א' עותק ההסכם בין הנתבעת 1 לבין אגד ולא מצוי נספח נוסף המצורף לתצהיר.

התובע ערך תחשיב מדוקדק של הסכום שחבה לו הנתבעת ברכיב זה והעמיד אותו על 4850.11 (לאחר ניכוי של 4,601.31 ש"ח ששולמו לו כשעות נוספות בתלושי השכר).

משלא הגישו הנתבעים תחשיב מפורט מטעמם העומד בקריטריונים שהותוו בהחלטת בית הדין, יש לקבל את חישובי התובע.

תובע 2
התובע 2 עבד 8.5 שעות בימי חול, 1.5 מהן כשעות נוספות בתעריף של 125% (עבודת לילה ע"פ חוק שעות עבודה ומנוחה). בנוסף עבד 11 שעות בימי שישי (4 שעות נוספות בדומה לתובע 1) ו- 7 שעות בימי שבת (גמול שעות נוספות + גמול שעות שבת), ובסה"כ 60.5 שעות שבועיות ו- 262 שעות חודשיות.

ע"פ חישוביו של התובע, עומדת זכאותו הכוללת לשכר על 121,924.29 ש"ח, בניכוי 97,436.3 ש"ח שכר ששולם לו ע"פ התלושים, ובסה"כ יתרת הפרשי שכר בסך 24,488 ש"ח.

מתוך השוואת טבלת חישוביו של התובע 2 (נספח ג) לתלושי השכר, עולה כי התובע קיבל תשלומי פרמיה והפרשי שכר, שלא חושבו בטבלה בחלוקה הבאה:
3/00 – 150 ש"ח (הפרשים)
5/01 – 225 ש"ח (הפרשים)
6/01 – 800 ש"ח (פרמיה)
8/01 – 800 ש"ח (פרמיה)
780 ש"ח (הפרשים)
9/01 – 800 ש"ח (פרמיה)
10/01 – 800 ש"ח (פרמיה)
11/01 – 800 ש"ח (פרמיה)
12/01 – 500 ש"ח (פרמיה)
סה"כ – 5,655 ש"ח

בנוסף, לאור פסיקת ביה"ד הארצי ב- עב 300175/97 דניאל כהן נ' עיריית נהריה, שיעור התשלום בעבור שעות נוספות בימי המנוחה עומד על 200% בלבד ובהתאם לכך יש לתקן את השכר הכולל בתחשיביו של התובע 2 ולהפחית ממנו סכום של 2685.8 ש"ח.

התוצאה היא אם כן:
יתרת הפרשים ע"פ תחשיב התובע 2 24,488 ש"ח.
קיזוז פרמיות והפרשי שכר שהתקבלו (5,655 ש"ח).
קיזוז הפרש עודף על שעות נוספות (2,685.8 ש"ח)
חבות הנתבעת בגין הפרשי שכר 16,147.2 ש"ח

7. האם זכאי התובע 2 לפיצוי כספי בגין אי קבלת מנוחה שבועית?

א. התובע 2 טוען כי עבד 7 ימים בשבוע לאורך תקופת העסקתו ולפיכך מגיעים לו 99 ימי מנוחה בתשלום. ע"פ סעיף 7 לחוק שעות עבודה ומנוחה, כל עובד זכאי למנוחה שבועית של 36 שעות ברציפות לפחות. מאחר והתובע 2 עבד עד השעה 18:00 בימי שישי, והחל לעבוד שוב בשעה 18:00 למחרת, במוצאי שבת, הרי שלא ניתנה לו המנוחה הקבועה בחוק (ראה עע (ארצי) 1038/00 שלמה מנחם נ' שאול יוסף - פונדק שאול).

על פי סעיף 17 (א) (2) זכאי עובד שהועבד במנוחה שבועית למנוחת פיצוי במספר שעות ובזמן כפי שנקבעו בהיתר שלפיו הוא עבד.

בענייננו, לא הובאה בפני
נו כלל ראיה האם ניתן היתר להעסקת התובעים במנוחה שבועית.

ב. הננו מפנים לעס"ק 26/99 ארגון הכבאים המקצועיים בישראל נ. איגוד ערים חיפה, פד"ע לח' 289 שם נפסק כי אין זכות לפדיון מנוחת פיצוי דהיינו גם אם המדובר בעובד שעבד בשעות המנוחה השבועית ואשר היה אמור לקבל בהתאם להוראות סעיף 17 לחוק שעות עבודה ומנוחה, מנוחת פיצוי, ולא קיבל מנוחה כזו, הוא לא יוכל לקבל את תמורתה בכסף, שכן פדיון כזה נוגד את תכליתו של החוק (עיין בפסיקת השופט רבינוביץ בסעיפים 20-16 לפסק דינו ובפסיקת הנשיא אדלר בעמודים 331-334).

ג. אשר על כן התובע 2 אשר עבד במנוחה שבועית זכאי לגמול עבור עבודה במנוחה שבועית כמפורט בסעיף 17 לחוק שעות עבודה ומנוחה אולם אינו זכאי לפדיון כספי של תמורתם של ימי המנוחה החלופיים שלא קיבל כפי שנתבע על ידו בסעיף 28 לכתב התביעה, ותביעתו בענין זה נדחית.

8. האם יש מקום לבצע הרמת מסך?

א. אין מחלוקת על כך שהנתבעת 1 אינה פעילה כיום (ולמעשה מאז סוף שנת 2001) ואף לא פורקה. כמו כן, ע"פ מסמכי ההתאגדות, הנתבעים 2 ו-3 הינם בעלי מניותיה ומנהליה של הנתבעת 1.

ב. טענות התובעים בתמצית הינן כדלקמן:

1. הנתבעים ניצלו לרעה את אישיותה המשפטית הנפרדת של הנתבעת, והפרו את חובת תום הלב המיוחדת הנובעת מיחסי עובד-מעביד, בכך שלא פירקו את הנתבעת ובכך פגעו בזכויותיהם של עובדיה.

התובעים טוענים כי הם הנלחמים על שכר עבודתם אינם צריכים להיות אלה הממנים הליך יקר של פירוק הנתבעת 1, שהינה חברה שגלגלה מיליונים.

2. הנתבעים העלימו בתשובותיהם לשאלון (נספח ה' לתצהיר התובע 1) מנכסיה המוצהרים של הנתבעת את הרכבים הרשומים על שם החברה (נכון ל- 28.9.04, על פי תעודת עובד הציבור של גב' מהלל דפנה – ת/7) והשתמשו בהם לשימוש פרטי כעולה מעדותו של מר טרודי (ע' 26 לפרו').

הנתבעים אשר בחרו שלא להעיד, לא הסבירו להיכן נעלמו הרכבים אשר על פי המידע ממשרד הרישוי רשומים על שם הנתבעת 1 והימנעות זו צריכה לפעול לחובתם.

3. הנתבעים ביצעו תרמית בכך שתחת הנתבעת הוקמה חברה חדשה שהנתבע 3 הינו בעל מניותיה (חברת א.ש.ג.נ – קשר (2001) בע"מ, להלן - חברת קשר), שבאה במקומה של הנתבעת והחליפה אותה בביצוע העבודות לפי החוזה עם אגד ואף נטלה על עצמה את כל התחייבויותיה של הנתבעת 1 כלפי אגד.

4. הנתבעים עירבו נכסים בכך שחברה נוספת שניהלו מאותו משרד – חברת "קשר מקבוצת א.ש.ג.נ בע"מ" – שילמה לעתים את משכורתו של התובע 2, על אף שלא היו ביניהם יחסי עבודה; שהעמידו את רכביהם הפרטיים לצרכי הנתבעת, כאשר זו משלמת את הוצאות הרכב מעל ל- 10,000 הק"מ הראשונים בלבד ובכך עירבו את נכסי הנתבעת עם נכסיהם הפרטיים.

5. כמו כן הנתבעים אשר הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם, משכו את תצהיריהם בבוקר ישיבת ההוכחות בה היו אמורים להעיד, ולפיכך לא ניתן היה לעמוד על גרסתם בנושאים אלה, כמו גם על טענתם כי פירוק הנתבעת היה בגין אי הסכמה על דרך סיום שיתוף הפעולה בין בעליה.

6. לחילופין, טוענים התובעים כי יש לראות בנתבעים כשולחיה של הנתבעת, השולטים בה למעשה, כאשר הם משתמשים בחברה למטרות פסולות, דוגמת תרמית ולפיכך לראותם חייבים בחובותיה על בסיס דיני השליחות.

ג. טענות הנתבעים בתמצית הינן כדלקמן:

1. אין הוכחה על הקמת חברות סדרתית על ידי הנתבעים 2 ו- 3 והנתבע 2 כלל אינו בעל מניות בחברה החדשה אשגן קשר בע"מ ורק הנתבע 3 שהינו בעל מניות בחברה החדשה, ערב באופן אישי להסכם החדשה עם אגד.

2. הסיבות להקמת החברה החדשה הינן סיבות לגיטימיות כמפורט בתצהירו של רואה החשבון, והתובעים לא הוכיחו אחרת.

3. לא הובאו לבית הדין ראיות על הליכים נוספים של עובדי הנתבעת 1 או של נושים אחרים פוטנציאלים כלפי הנתבעת 1.

למעשה, טענת הנתבעים הינה כי התובעים לא הוכיחו שלנתבעת 1 נותר חוב כלשהו למאן דהוא מלבד התובעים.

4. החברה 1 היתה קיימת כ- 15 שנה מאז שנת 1986, ולא הוכח כי הוקמה למטרות תרמית אלא כי לאחר 15 שנה בהם פעלה, נקלעה לקשיים.

5. לחברה היו כ- 14 רכבים במהלך התקופה מאז שנת 1986, מועד הקמתה, אולם אלה נמכרו עוד לפני שנת 2000 ולטענת הנתבעים עוד לפני שהתובעים החלו לעבוד עבור הנתבעת 1 ולפני שהנתבעת 1 נקלעה לקשיים כלכלים.

הנתבעים טוענים כי לא הוכחה הברחת רכוש כלשהי מהנתבעת 1 לידי הנתבעים 2 ו- 3.

6. אין ליתן משמעות מיוחדת לכך שעסקיה של החברה הנתבעת 1 ושל החברה החדשה שהוקמה מנוהלים מאותו מקום.

7. תיקון מס' 3 לחוק החברות אשר נכנס לתוקפו ב- 17.3.05 מטרתו להצר את הפעלת הדוקטרינה של הרמת המסך על מנת שזו תופעל במקרים חריגים בלבד.

הנתבעים טוענים כי יש להחיל את הנוסח המתוקן על המקרה שבפני
נו למרות שהפעולות נעשו לפני כניסתו לתוקף של התיקון לחוק ולחילופין יש לתת משקל לכוונת המחוקק כפי שבאה לידי ביטוי בתיקון.

8. הנתבעים מפנים לפסיקה אזורית ממנה עולה כי במסגרת האיזונים ניתן לבצע הרמת מסך רק בנוגע לחלק מחובות החברה לעובד (עיין סעיף 73 לסיכומי הנתבעים).

9. הנתבעים טוענים כי התובעים לא הוכיחו שהעובדים והלקוחות של החברה החדשה הינם אותם עובדים ולקוחות שהיו לנתבעת 1.

10. הנתבעים אשר תחילה הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם ובמועד ישיבת ההוכחות האחרונה בחרו למשוך את תצהירים, מעלים בסיכומיהם טענה כלפי התובעים כי אלה – התובעים, לא חקרו אותם.

נציין כי בנסיבות השתלשלות הענינים בתיק זה המדובר בטענה תמוהה.

9. התשתית העובדתית להרמת המסך:

א. נפתח בטענתם התמוה של הנתבעים בסיפא לטיעוניהם כמפורט לעיל.

הנתבעים הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם בתאריך 24.1.05.

בכך יצרו מצג כי בכוונתם להעיד על מנת לתמוך בטענותיהם לרבות בטענות הרלוונטיות לענין הרמת המסך או אי הרמתו.

רק במועד בו היתה אמורה להתקיים ישיבת ההוכחות בה היו הנתבעים אמורים להעיד, ב- 19.10.06, הודיע ב"כ הנתבעים כי הנתבעים מבקשים למשוך את תצהיריהם ואינם מעונינים להעיד.

בענין זה הננו מפנים לפסק דינו של כב' השופט גרוניס ברע"א 4197/06 שירותי בריאות כללית ואח' נ. אהרון משה (פסק הדין מ- 20.6.06).

באותו

פסק דין
נפסק:

"ניתן לצפות שבשלב זה של דיוננו תועלה השאלה מה יקרה אם הנתבע, שהתחייב להעיד במסגרת פרשת ההגנה, לא יעמוד בדיבורו. נראה, שאכן לא ניתן לכפות עליו להעיד כעד הגנה. עם זאת, בידי התובע פתוחות שתי אפשרויות למקרה שהנתבע מפר את התחייבותו. האפשרות הראשונה היא שפרקליט התובע יבקש מבית המשפט להעיד את הנתבע בתום פרשת ההגנה. בסיטואציה האמורה יהא על בית המשפט ככלל להיעתר לבקשה. לא ניתן לקבל שחרף הפרת ההתחייבות, לא יוכל התובע להביא לתיקון ההפרה באופן האמור. אפשרות נוספת היא, שהתובע יימנע מלהעיד את הנתבע, אך מחדלו של זה האחרון יקבל משקל משמעותי לחובתו. דומה הדבר, וביתר שאת, למצב בו בעל דין נמנע מלהביא מטעמו עד שלכאורה מתבקש היא שיובא לעדות. אי הבאתו של עד כאמור תחזק את עמדת היריב..."

אשר על כן ולאור תמיהות שעולות מחומר הראיות באשר להצדקה להקמת החברה הנוספת, באשר להמשך ניהול העסקים באותה מתכונת עם אותם עובדים פחות או יותר גם לאחר חילופי החברות, באשר לנכסים/רכבים ששימשו את עובדי החברות ואשר אינם רשומים על שם החברה הנתבעת 1 ועוד, יש ליתן משקל להימנעותם של הנתבעים 2 או 3 להעיד בבואנו לשקול את ההצדקה לבצע הרמת מסך.

נוסיף ונפנה לפסיקה באשר לאי הבאתם של הנתבעים 2 ו- 3 להעיד:

"...כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה". ע"א 548/78 שרון נ' לוי פד"י לה (1) 736, 760 ועל הלכה זו ע"א 2273/90 לימה בע"מ - פרל רוזנברג פד"י מז (2) 615,606.

ב. מעדותו של מר לביא, מנהל חשבונות באגד מזה כ- 27 שנים אשר היה אחראי על ההתקשרות עם הנתבעת 1 כמו גם עם החברה הנוספת א.ש.ג.ן קשר 2001 בע"מ, עולה כי החברה הנתבעת 1 היתה חתומה על אותם הסכמים כמו החברה החדשה א.ש.ג.ן קשר 2001 בע"מ ובהסכם מ- 5.2.02 נטלה החברה החדשה את כל התחייבויותיה של הנתבעת עליה.

בכל המקרים בהם נחתמו הסכמים בין החברות לבין אגד, היו בעלי המניות בחברה ערבים באופן אישי להתחייבויות החברה.

להלן ציטוט מתוך ההסכם בין אגד לבין החברה החדשה א.ש.ג.ן קשר (ת/6)

"הואיל וביום 3.5.01 נחתם הסכם בין אגד לבין א.ש-ג.נ אבטחה, גינון ונקיון בע"מ שעניינו.... (להלן: "ההסכם");
והואיל והחברה מצהירה כי הינה נוטלת על עצמה את כל התחייבויותיה של א.ש-ג.נ. אבטחה גינון ונקיון בע"מ בהסכם;
.....
2. ערבויות/בטוחות שניתנו, ככל שניתנו במסגרת ההסכם יישארו בתוקף וישמשו להבטחת כל ההתחייבויות נשוא הסכם זה.
3. לא יחול כל שינוי ביתר סעיפי ההסכם." (ההדגשות שלי – ע.ו)

ג. נציין כי החברה א.ש.ג.ן קשר 2001 בע"מ התאגדה ב- 25.6.01 (לפני תום תקופת פעילותה של הנתבעת 1) ותקנון החברה דומה לתקנון החברה הנתבעת 1.

יתר על כן נציין כי וליד טרודי בתצהירו העיד כי מר מדינה לא תיפקד בחברה במשך כ- 6 חודשים לפני הפסקת פעילותה, ופעילותה של הנתבעת 1 הופסקה בסוף 12.01, כך שהתאגדותה של חברת א.ש.ג.ן קשר לא נעשתה לאחר שהסתבר כי מצבו של מר מדינה קשה במשך מספר חודשים אלא עוד במחצית שנת 2001 בסמוך לתחילת המועד בו חדל מר מדינה לתפקד, כטענת רואה החשבון (לא הומצאו ראיות כלשהן לבית הדין על כך שאכן מר מדינה לא תיפקד, ממתי לא תיפקד ומה היו הסיבות לכך, ומר מדינה נמנע מלהעיד, כך שהמדובר בטענה שלא הוכחה באשר לנסיבות להקמת החברה החדשה).

לביא העיד כי לא היה הבדל בהיקף ההתקשרות של אגד בין ההתקשרות עם הנתבעת 1 ובין ההתקשרות עם א.ש.ג.ן קשר 2001 בע"מ, ואם היה הבדל שהינו כאמור לא משמעותי, שווי ההתקשרות ב- 1.02 עלה על שווי ההתקשרות ב- 12.01 (עיין עמ' 23 סיפא לפרוטוקול).

לביא אף העיד כי שתי החברות עבדו באותם אתרים עבור אגד ובלשונו:

"מבחינת האתרים, מהות העבודה והיקף העבודה המדובר פחות או יותר באותו דבר בשנים 2000-2001 לעומת השנים שלאחר מכן, ההבדל הוא בשם החברה והערבויות... אני לא יודע מה היה האינטרס שלהם להקים חברה חדשה כשהמדובר באותו סוג עבודה ובאותו היקף." (עיין עמ' 24 לפרוטוקול).

ד. התובע 2 העיד בתצהירו כי קיבל תלושי שכר לא רק מהנתבעת 1 אלא גם מחברה המכונה קשר מקבוצת א.ש.ג.ן בע"מ (עיין סעיף 21 לת/4 וכן נספחים א'6-א'8 לתצהירו).

הנתבעת לא נתנה כל הסבר מניח את הדעת להוצאת תלושים לתובע 2 על ידי חברה אחרת שאיננה הנתבעת 1, לא באמצעות רואה החשבון מר וליד טרודי ולא באמצעות הנתבעים 2 ו- 3 שבחרו שלא להעיד.

ה. התובעים הפנו לנתבעים שאלון אשר עליו השיבו הנתבעים כמפורט בנספחים ה'1-ו'6 לתצהיר התובע 1 – ת/5 – וכמפורט בנספחים ח'1-ט'6 לתצהיר התובע 2 – ת/4.
מתשובותיהם של הנתבעים לשאלון עולה כי הנתבעים טענו שלחברה הנתבעת 1 לא היו נכסים למעט 4 מחשבים וריהוט משרדי שהתבלה (עיין שאלה 26 והתשובה עליה וכן שאלה 41 והתשובה עליה כי אין זה נכון שרק מאז שהחברה הפסיקה לתפקד אין לה נכסים וכי:

"מעולם לא היו לה נכסים למעט האמור בתשובה 26."

בניגוד לתשובות אלה עולה כי בעבר לפני שנת 2000 היו רכבים אשר היו רשומים על שם הנתבעת 1 אם כי החל משנת 2000 לא היו רכבים על שם החברה.

רואה החשבון של הנתבעת מר וליד טרודי העיד כי היו רכבים בשימוש החברה וכי למיטב זכרונו המדובר ברכבים אשר היו בליסינג על שם בעלי המניות בחברה כאשר על שם החברה לא היו רכבים. (עיין והשווה סעיף 10 לנ/1 וכן עמ' 26 רישא לפרוטוקול).

אין המדובר אך ורק ברכבים שהיו בשימושם האישי של בעלי המניות שכן עד הנתבעת, מר יוסף סועאד העיד כי עבד בכל התקופה הרלוונטית לעבודת התובעים והמשיך לעבוד אף לאחר מכן קודם לכן אצל הנתבעת 1 ולאחר מכן אצל החברה החדשה שהוקמה כמפקח וכמנהל עבודה.

עד זה העיד כי היה לו רכב מהחברה אשר אינו זוכר את מספרו ובלשונו:

"החלפתי כמה פעמים רכב, אני לא זוכר כמה זמן הרכב פג'ו היה אצלי, היה מקרה שעשיתי תאונה עם האוטו, קיבלתי אוטו אחר... הפג'ו היה אצלי עד שעזבתי את העבודה...כל התקופה שעבדתי היה לי רכב מהחברה. הרכב האחרון היה פג'ו פרטנר." (עמ' 32 רישא לפרוטוקול).

אם ליוסף סועאד שעבד כמפקח היה במהלך כל תקופת עבודתו הן בשנים 2000-2001 והן לאחר מכן בשנים 2002-2003 רכב צמוד מהחברה בה עבד, על שם מי היה רשום הרכב שהיה צמוד ליוסף סועאד ולא לאף אחד מבעלי המניות?! הן מעדותו של רואה החשבון והן מהרישומים במשרד הרישוי עולה כי הרכב לא היה רשום על שם הנתבעת 1.

הנתבעים 2 ו- 3 בחרו שלא להעיד, ככל הנראה על מנת שלא להישאל שאלות בענין, אולם אם הרכב אשר היה בשימושו של עובד החברה מר יוסף סועאד, היה רשום על שם אחד מבעלי המניות , יש בכך משום ערבוב נכסים.

ועיין גם בעדותו של רואה החשבון וליד טרודי בעמ' 29 שורות 27-22 לפרוטוקול לענין אופן הלקיחה בחשבון של הוצאות הרכב.

ו. רואה החשבון וליד טרודי העיד בסעיף 9 לתצהירו כי לחברה הנתבעת אין סכסוכים משפטים ו/או כספים אל מול נושים ו/או עובדים אחרים מלבד התובעים ולחברה אף אין יתרות חובה כלפי בנקים.

גם יוסף סועאד העיד (סעיף 41 לנ/3) כי למיטב ידיעתו לא הוגשו תביעות נוספות של עובדים כנגד הנתבעת 1.

יוסף סועאד לא העיד האם כל יתר העובדים המשיכו לעבוד באותם מקומות עבודה תחת החברה החדשה א.ש.ג.ן קשר 2001 בע"מ או שהיו עובדים נוספים מלבד התובעים שפוטרו ולא עברו לעבוד בחברה החדשה, יחד עם זאת ברור מעדותו כי היו עובדים שהמשיכו לעבוד ברציפות באותו מקום עבודה תחילה תחת שמה של הנתבעת 1 ולאחר מכן כעובדי א.ש.ג.ן קשר.

בנסיבות אלה רק מתחזקת השאלה מדוע רק שני התובעים בתיקים שבפני
נו צריכים להיוותר בלא לקבל את פיצויי הפיטורין המגיעים להם ואשר אינם שנויים במחלוקת וכן הפרשי שכר, דמי הבראה, פדיון חופשה וכד'?!

נוסיף ונציין כי במאזנים שהגיש רואה החשבון מצוי רישום גם על עתודה לפיצויי פרישה ורישומים על השקעות המיועדות לפיצויים.

יוסף סועאד אשר העיד כי סיים בשנת 2003 לעבוד מרצונו, העיד אף כי קיבל פיצויי פיטורין עבור כל השנים שעבד מהחברה החדשה א.ש.ג.ן קשר (עיין עמ' 30 לפרוטוקול).

בנסיבות אלה לא ברור מדוע לא עשתה החברה – הנתבעת 1, שימוש בכספים המיועדים לפיצויים לצורך תשלום הפיצויים לתובעים, כאשר זכותם אינה שנויה במחלוקת, ולא ניתן היה לשאול את הנתבעים באשר לכך, משבחרו במועד בו היו צריכים להעיד, למשוך את תצהיריהם ולא להעיד.

ז. עובדים נוספים שעבדו עם התובעים המשיכו לעבוד באותו מקום – באגד נהריה.

מהשוואת מכתבי הפיטורין שקיבלו התובעים עם מכתב פיטורין שקיבל עובד שהמשיך לעבוד כשנה אחריהם עולה שמיקום משרדי החברות כפי שצויין בתחתית המכתב כמו גם מספרי הטלפון ומספרי הפקס הינו זהה.

בשני מכתבי הפיטורין זה שניתן לתובעים מהנתבעת 1 וזה שניתן לעובד נוסף שהמשיך לעבוד עוד שנה, צויין כי הסניף הראשי של הנתבעת הינו בקרית מוצקין בדרך עכו וכי קיים גם סניף בעכו במרכז רסקו.

יתר הפרטים בתחתית מכתב הפיטורין אף הם זהים.

10. הרמת מסך – הפן המשפטי

א. בנוגע להרמת מסך נפסק כי:

"הכלל הוא כי יש ובית המשפט מרים את המסך של תאגיד אשר מאחוריו מסתתרים בעלי המניות, ונוהג בהם ובחברה כבאדם אחד. אך בעשותו כן חייב בית המשפט לנהוג זהירות שלא יצא שכר ההזדהות בין חברה ובעלי המניות בהפסד היתרונות של ניהול עסקים באמצעות חברה כנהוג במסחר של ימינו".
עיין דב"ע לח/52/3 ברגר נ. קאמיל ואח' פד"ע י' 435. וכן בערעור אזרחי 68/471 דוד יעקבי ואח' נ. המפרקים של מקיף בע"מ (בפירוק) ואח' פד"י כג' (1) 65 בעמ' 71.
המקרים בהם חורג בית המשפט מעקרון האישיות המשפטית הנפרדת בין החברה לבין בעלי מניותיה או אורגנים אחרים שלה הינם אותם מקרים בהם החלת העקרון תוליך לתוצאות מוזרות ולא צודקות.

ב. בענייננו, נסתיימו יחסי העובד- מעביד בין הצדדים ביום 25.12.01 ולפיכך חל סעיף 6 לחוק החברות בנוסחו לפני התיקון (17.3.05) וכפרשנותו אז.

עיין לענין זה בע"ע 1435/04 י.ס.תעשיות בע"מ נ. מוחמד חטיב בפסק דינה של כב' השופטת וירט-ליבנה אשר בו נקבע:

"נוסח הסעיף הרלוונטי לענייננו הוא הנוסח במועד בו הסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים ולמערער קמה עילת התביעה. התיקון בחוק שקדם למתן פסק הדין אינו חל בענייננו כי אין לחוק תחולה רטרואקטיבית אלא הוא חל על עילות תביעה שהתגבשו מיום חקיקתו ואילך. לפיכך בדין הסתמך בית הדין האזורי, על הסעיף כנוסחו במועד סיום יחסי העבודה..." (עיין פסקה 6 לפסק הדין).

סעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט- 1999, כנוסחו במועד סיומם של יחסי עובד ומעביד בין הצדדים היה כדלקמן:

”(א) הרמה של מסך ההתאגדות היא כל אחד מאלה:
(1) ייחוס זכויות וחובות של החברה לבעל מניה בה;
(2) ייחוס תכונות, זכויות וחובות של בעל מניה לחברה.
(ב) על אף הוראת סעיף 4, רשאי בית משפט להרים את מסך ההתאגדות אם התקיים לכך תנאי הקבוע בחיקוק או אם בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, או אם התקיימו התנאים הקבועים בסעיף קטן (ג).
(ג) בית משפט הדן בהליך נגד חברה רשאי, במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים, להרים את מסך ההתאגדות בהתקיים אחד מאלה:
(1) השימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה נועד לסכל כוונתו של כל דין או להונות או לקפח אדם;
(2) בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, בשים לכך שהיה יסוד סביר להניח כי ניהול עסקי החברה לא היה לטובת החברה וכן היה בו משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה.
(ד) הרמת מסך לשם ייחוס חובות החברה לבעל מניה בה, תיעשה בשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.
(ה) אין בהוראת סעיף זה כדי למנוע מבית המשפט להעניק סעדים אחרים, לרבות השעיית זכותו של בעל מניה מסוים בחברה להיפרע את חובו, עד לאחר שהחברה פרעה במלואן את כל יתר התחייבויותיה.”

בהתאם ללשון הסעיף, ניתן לבצע הרמת מסך כאשר בנסיבות העניין, צודק ונכון לעשות כן, או שהתקיימו התנאים שבסעיף 6(ג) לחוק, וזאת כאשר השימוש באישיות המשפטית הנפרדת של החברה נועד לסכל כוונת דין, או לקפח אדם, או שצודק לבצע הרמת מסך, שכן היה יסוד להניח שניהול עסקי החברה לא היה לטובת החברה והיה בניהול זה משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.

דהיינו, אם החברה לוקחת על עצמה יותר התחייבויות ממה שהיא מסוגלת לפרוע, מהווה הדבר עילה להרמת מסך.

11. בית הדין הארצי לעבודה הרחיב בשנים האחרונות את עניין הרמת המסך והוסיף את עקרון תום הלב כשיקול להרמת המסך. חובת תום הלב מחייבת את המעסיק להתאים את העסקת העובדים ליכולת הפיננסית של החברה, ובהעדר יכולת פיננסית תהא אחריות אישית על אותו אדם פרטי, שהעסיק את העובדים.

דהיינו, אין מקום להמשך העסקתו של עובד, כאשר המעסיק יודע שלא יוכל לשלם לעובד את שכרו, ו/או את זכויותיו הסוציאליות.
המבחנים הנלווים לצורך בדיקה, האם יש מקום לביצוע הרמת מסך, הינם: ערבוב נכסים, שמשמעותו אי שמירה על הפרדה בין נכסי החברה לבין נכסי בעלי המניות, שרשרת של הקמת חברות ופירוקן, כשלון לספק לחברה מקורות מימון משמעותיים והעדר פעילות חשבונאית תקינה.

בע"ע 1170/00 מרים פרידמן נ. יוניוב ירחמיאל ובניו חברה קבלנית לבנין בע"מ, נפסק כי:

"בצד הכלל הבסיסי הנותן תוקף לאישיות המשפטית הנפרדת של חברה, קיימת דוקטרינה המאפשרת הרמת מסך ההתאגדות וייחוס חובות החברה לבעלי מניותיה ולעיתים אף לבעלי תפקידים בה. העילה המובהקת להרמת המסך היא קטגוריה של מקרים המצביעים על שימוש לרעה שעושים בעלי הענין בחברה ובאישיותה המשפטית הנפרדת. המושג "שימוש לרעה" כולל מספר מצבים, ועיקרם הם מעשי תרמית, עירוב נכסים של בעלי עניין עם נכסי החברה, מימון לא מספיק לפעולות החברה, הברחת נכסים מן החברה אל בעלי מניותיה ללא תמורה מספקת ועוד (ד"ר א' חביב-סגל דיני חברות לאור חוק החברות החדש, עמ' 253; דיון לח/3/52 ברגר ואח' נ. קאמית פד"ע י' 435, 441-442)...
מבין מגוון המתקשרים עם החברה, יש לעובדים בה מעמד מיוחד. העובדים אינם מתקשרים רגילים. הם אינם פועלים כגורמים עסקיים. נהפוך הוא; העובדים מתייחסים אל החברה כמעסיק. הם רואים אותה כמשענת בטוחה ויציבה לאורך זמן. מעמדו המיוחד של העובד כמתקשר עם החברה יוצר רמת אחריות מיוחדת ומוגברת של החברה כלפיו שמקורה בחובת תום הלב המוטלת על החברה במסגרת היחסים החוזיים עם העובד. העובד אינו עוד נושה "וולונטארי" העובד הוא מתקשר מיוחד אשר כלפיו קיימת אחריות מוגברת מצד החברה ובעלי השליטה בה."

בע"ע 1201/00 יהודית זילברשטיין נ. ערב חדש (עיתונות) אילת בע"מ ואח' הובהר, כי לצורך הרמת המסך אין צורך בהצטברות כל העילות יחדיו, אלא די במקצתן.

בית הדין הארצי התייחס באותו ענין לדרישת תום הלב הנובעת מהקירבה ביחסי עובד ומעביד, ולאחריות המוגברת בחובת האמון המיוחד ביחסי מעסיק עם עובדיו ולענין זה אמר בית הדין הארצי:

"העסקת עובדים יוצרת קרבה מיוחדת בין המעסיק לעובד. קרבה זו מקורה ביחסים החוזיים ובדרישת תום הלב הנובעת מהם. קרבה זו מקורה גם - ואולי בעיקר - ביחסי התלות הכלכלית של העובד במעסיק. קרבה זו יוצרת אחריות מוגברת וחובת אמון מיוחדת ביחסי המעסיק עם עובדיו וכלפיהם...הקלות שבעלי עסקים מקימים מיזם עיסקי ולימים סוגרים את עסקיהם תוך שהם מעמידים את עובדים - לעיתים במפתיע - אל מול שוקת שבורה, היא בלתי נסבלת ובלתי ראויה. אחריות זו לא מן הראוי שתעצר למרגלות מסך ההתאגדות ובנסיבות המתאימות יצא בית הדין להגנת העובדים, ירים את מסך ההתאגדות ויחשוף את הגורם הכלכלי האמיתי המסתתר מאחורי המסך..."

בית הדין הארצי ביצע הרמת מסך, הן כלפי החברה המשיבה 4 שם, שהינה בעלת מניות של המשיבה 1, והן כלפי עופר שהיה שם בעל המניות העיקרי במשיבה 4 והשולט באשכול החברות שהמשיבה 1 הינה חלק ממנו.

עיין גם בע"ע 1137/02 יוליוס אדיב נ. החברה לפיתוח ולמלונאות מרחביה בע"מ ואח' אשר אף בו החליט בית הדין הארצי כי יש מקום לבצע הרמת מסך כנגד מר ישפה שהיה בעל מניות ומנהל בחברה המעסיקה וזאת מן הטעם כי נוכו משכר העובדים ניכוים ל"מבטחים" מבלי שאלה הועברו ליעדם ובכך יש חוסר תום לב מובהק דהיינו מעשה תרמית של החברה כלפי עובדיה המצדיק הרמת מסך ההתאגדות כלפי בעלי המניות.

12. בע"ע 1138/04 אהרון מאיר נ' שחר ידגר ואח' נפסק:

"בחינת הנתונים הללו מציבה תמונה של חברה המפרה התחייבותה, גורמת נזק למערער וכשהיא עומדת לפני תביעה בסכום משמעותי מקים בעל המניות העיקרי בחברה, המחזיק כאמור ב-99% ממניותיה, חברה חדשה, תוך העמדת המערער בפני
שוקת שבורה, לגבי תשלום נזקו. הנימוק להקמת החברה רחוק מלשכנע, אינו סביר על פניו ויש בו משום חוסר תום לב. כגודל חולשתו של התירוץ להקמת החברה החדשה כך מתגברת ומוכחת הטענה, כי אכן כוונת הקמת החברה החדשה, תוך ריקון תוכנה של הקודמת הייתה להתחמק ממחוייבות החברה כלפי המערער על פי כתב התביעה, שהביאה, כך נראה, להקמת החברה החדשה. יש לציין, כי בנסיבות דומות בהן הוקמה חברה חדשה לאחר הגשת תביעה או לאחר פתיחת הליך בהוצאה לפועל תוך ריקון החברה הקודמת, כאשר בעלי המניות ומטרות ההתאגדות היו זהות מצאו בתי המשפט להרים את מסך ההתאגדות".

13. הנתבעים לא הוכיחו לבית הדין כי אכן מר מדינה לא יכול היה לתפקד במחצית השנה האחרונה לפעילות הנתבעת 1, לא הוכיחו מה היתה הסיבה להקמת חברת א.ש.ג.ן. קשר 2001 בע"מ אשר הוקמה עוד במחצית שנת 2001 (עוד לפני שהיו מאזנים של שנת 2001) וזאת מבלי לנתח את תוכן המאזנים שהוגשו.

החברה החדשה המשיכה לעבוד באותם תנאים ובאותם מקומות עבודה עם אגד כאשר אחד מבעלי המניות זהה, קיימת לפחות לכאורה בעיה של ערבוב נכסים והנתבעים בחרו שלא להעיד ולא ליתן הסברים לתמיהות שונות המועלות באשר לרכבים שהיו בשימוש החברה הנתבעת 1 ועובדיה.

לא ניתן הסבר מדוע הנתבעת 1 לא השתמשה בכספי עתודות הפיצויים לתשלום פיצויים לתובעים.

הנתבעים לא דאגו לפרק את החברה הנתבעת 1 על מנת שהתובעים יוכלו לקבל לפחות חלק מהסכומים המגיעים להם ואשר אינם שנויים במחלוקת.

לא ניתן לבית הדין הסבר מניח את הדעת מדוע התובעים צריכים להיות העובדים היחידים שהנתבעת חייבת להם כספים בעוד שבהתאם לעדות רואה החשבון לנושים אחרים ו/או לעובדים אחרים לא נותרה הנתבעת חייבת.

בנסיבות אלה הננו סבורים כי הוצגה בפני
בית הדין תמונה של חוסר תום לב של הנתבעים באשר לאופן סיום יחסי עובד ומעביד עם התובעים ואי תשלום זכויותיהם והקמת החברה החדשה יש בו משום ניצול אישיותיה המשפטית הנפרדת של כל אחת מהחברות כדי להתחמק מתשלום חובותיה של האחת כלפי העובד בעוד השניה ממשיכה ומנהלת עסקים באותו אופן ובמחזור עסקים לא פחות גדול, עם עובדים ולקוחות כמו החברה הקודמת, וזאת מעבר לתשתית עובדתית של ערבוב נכסים בהתייחס לרכבים בהם עשתה הנתבעת או מי מטעמה שימוש, ובאשר להוצאת תלושים לתובע 2 על ידי חברה אחרת שאיננה הנתבעת 1 בהתייחס לחלק מהחודשים, כעולה מהרישום בתלושי השכר.

עובדות המקרה בתיק שבפני
נו שונות מהותית מפסק הדין בתיק עב' 3083/01 אוחיון שאול נ. פרימר ואח' בו החלטנו כי אין מקום לבצע הרמת מסך ולחייב את בעלי המניות והמנהלים באופן אישי, שכן שם החברה אכן חדלה לפעול ולא היתה המשכיות לפעולת החברה באמצעות חברה אחרת, עם אותם לקוחות, אותם עובדים וכד' וזאת מעבר לשיקולים הנוספים שפורטו לעיל לענין הרמת המסך.

14. אשר על כן הננו מחייבים את הנתבעים, ביחד ולחוד, בסכומים שנפסקו לזכותם של התובעים במסגרת פס"ד זה.

איננו מוצאים מקום במסגרת

פסק דין
זה לחיוב הנתבעים בפיצויי הלנה, שכן התובעים השהו תביעתם עד לחלוף כשנה ממועד סיומם של יחסי עובד ומעביד והתביעה הוגשה רק ב- 17.12.02, כאשר יחסי עובד ומעביד הסתיימו ב- 12.01.

גם לו היינו סבורים כי יש מקום לחיוב בפיצויי הלנת פיצויי פיטורין או בפיצויי הלנת שכר, אזי היינו מחייבים בפיצויי הלנה רק את הנתבעת 1 ולא את הנתבעים 2 ו- 3, ויפים לעניין זה הדברים שנפסקו על יד כב' השופטת פיקרסקי בעב' (חיפה) 3266/05 אייל אלאלוף נ' קלריס זילברמן (22.12.05)) כמובא להלן:

"בכל הנוגע לפיצויי ההלנה, עניינו של בעל השליטה אינו זהה לעניינה של החברה, במקרה של הרמת מסך ההתאגדות. הכל תלוי בנסיבות העניין, ובסיבות שהצדיקו את הרמת המסך.
כעקרון, אין מקום לבצע חפיפה מוחלטת, אוטומטית, בין חובות החברה לבין חובות בעל המניות, בכל הנוגע לפיצוי הלנת השכר, כאשר מדובר בחיוב בעל החברה באופן אישי, מכוח דיני הרמת מסך ההתאגדות.
גם היפוכו של דבר נכון, היינו, באותה מידה אין גם לקבוע ככלל, כי בכל מקרה בו תבוצע הרמת מסך, לא יהא מקום לפסוק פיצויי הלנה על בעל המניות, בשל מחלוקת של ממש.
בע"ע 394/99 המפד"ל – המפלגה הדתית לאומית הפועל המזרחי בא"י – אגבאריה תאופיק, נפסק לעניין פיצויי הלנה, בהסתמך על מאמרו של הנשיא אדלר (ס' אדלר, פיצויי הלנה: חוק ופסיקה, שנתון משפט העבודה ו' 5), בנושא זה :
"... יש צורך במדיניות מאוזנת לגבי הטלת פיצויי ההלנה. תכליתם של פיצויי ההלנה הינם להטיל פיצוי עונשי כבד על מעביד המלין במתכוון את שכרו של העובד. כאשר אין כוונתו להלנה, יש הצדקה להפחית או לבטל את פיצויי ההלנה.
יש לקחת בחשבון את השיעור הגבוה של פיצויי ההלנה, שאין לו אח ורע במקום אחר בעולם, ההופך לעיתים לפיצוי עונשי קיצוני ללא כל יחס למחדלו של המעביד עד כדי מסירת כל רכושו של המעביד לעובד. בפרשנותו של חוק הגנת השכר, יש לקחת בחשבון את התנהגות הצדדים ואת תום ליבם. יש להתחשב בתוצאה של פסיקת ההלנה שלעיתים הינה בלתי סבירה כלפי המעביד וכן את שאר נסיבות העניין. פרשנותו של חוק זה תעשה בהתאם לרוח חוקי היסוד. במסגרת זו יש להתחשב בזכותו החברתית של העובד לקבל את שכרו מחד ובזכות הקניין של המעביד מאידך...".
כאשר מחליט בית הדין על הרמת מסך ההתאגדות, וחיוב בעל המניות באופן אישי בחובות החברה, יש לערוך איזון ראוי ולהפעיל את שיקול הדעת בצורה מדודה. במסגרת השיקולים יש לשקול, בין היתר, האם הוכח שהחברה הוקמה מלכתחילה בתרמית, למטרת זדון, משך פעילות החברה, היקף פעילותה וכיוב'.
בנסיבות מקרה זה, עולה מפסק הדין כי לא הוכח שהחברה הוקמה מלכתחילה למטרות תרמית. לפיכך, הרמת המסך בענייננו, היא המקרה החריג, הגם שהיה מוצדק.
לפיכך, לטעמנו, אין ספק כי התקיימה מבחינת המערער, מחלוקת של ממש, לעניין תשלום שכר העובדת אישית, על ידי המערער. מחלוקת זו נמשכה גם לאחר שניתן פסק הדין, שהרי המערער טען בבקשת רשות הערעור כי כלל לא היתה הצדקה להרים את מסך ההתאגדות".

ועיין גם בדעת השופט כהן בע"ע 1452/04 שלמה אביר נ' מנסור חוסיין ואח'.
15. תוצאת פסק הדין הינה כדלקמן:

התובע 1 זכאי לסכומים הבאים:

א. פיצויי פיטורין – 6,631 ש"ח.
ב. פדיון חופשה – 3,427 ש"ח.
ג. דמי הבראה – 3,160 ש"ח.
ד. דמי חגים – 2,980 ש"ח.
ה. הפרשי שכר – 4850 ש"ח.

כל הסכומים בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 25.12.01.

התובע 2 זכאי לסכומים הבאים:

א. פיצויי פיטורין – 6,631 ש"ח.
ב. פדיון חופשה – 3,427 ש"ח.
ג. דמי הבראה – 3,160 ש"ח.
ד. דמי חגים – 2,980 ש"ח.
ה. הפרשי שכר – 16,147 ש"ח

כל הסכומים בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 25.12.01.

16. הנתבעים ביחד ולחוד, ישלמו לתובעים שכ"ט עו"ד בסך 6000 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום א' בניסן, תשס"ז (20 במרץ 2007) בהעדר הצדדים.
נציג עובדים
מר זוהר יעקב

נציג מעבידים
מר שפיר שלמה

עפרה ורבנר
- שופטת

003711/02עב 710 אלונה זרגריאן









עב בית דין אזורי לעבודה 3711/02 מוופק טרביה , שאדי נמארנה נ' א.ש. - ג.נ - אבטחה גינון וניקיון בע"מ , מדינה שמואל , אמסלם יעקב (פורסם ב-ֽ 20/03/2007)