פסקי דין על חביבה שרעבי | פסקי דין על עזבון המנוח סלם שרעבי ז"ל |

12190/04 א     06/05/2007




א 12190/04 חביבה שרעבי, עזבון המנוח סלם שרעבי ז"ל נ' מדינת ישראל





1
בתי המשפט
א 012190/04
בית משפט השלום ירושלים
06/05/2007
תאריך:
כב' השופט א' דראל

בפני
:

1. חביבה שרעבי

2. עזבון המנוח סלם שרעבי ז"ל

בעניין:
התובעים
מירון קין

ע"י ב"כ עו"ד
נגד
מדינת ישראל
הנתבעת
טל בוקשטיין

ע"י ב"כ עו"ד

פסק דין
מבוא

1. 1. המנוח, שעזבונו הוא התובע מס' 2 (להלן: "המנוח") נולד בשנת 1929 ונפטר ביום 31.05.2002 במהלך אשפוזו בבית החולים על שם וולפסון בחולון (להלן: "בית החולים"). התובעת מס' 1 (להלן: "התובעת") היא אשתו של המנוח והיורשת היחידה שלו. הנתבעת מפעילה את בית החולים.

2. 2. המנוח אושפז במחלקה הפנימית בבית החולים ביום 9.5.02 ושוחרר לביתו ביום 14.5.02. סמוך לפני שחרורו מבית החולים, ביום 13.5.02, ניתן למנוח עירוי דם ונלקחה דגימה של הדם שניתן למנוח. בחלוף מספר ימים ביום 19.5.02 התברר כי בדגימת דם שנלקחה מהעירוי נמצא זיהום חיידקי מסוג פסאודומונאס ארוגינוזה (להלן: "החיידק"). המנוח נקרא לשוב לבית החולים וביום 20.5.02 הוא אושפז והחל לקבל טיפול אנטיביוטי נגד זיהום הדם. בתאריך 31.5.02 חלה הידרדרות במצבו והוא נפטר.

3. 3. כתב התביעה, הנתמך בחוות דעת רפואית, מייחס לנתבעת התרשלות במתן עירוי דם מזוהם בחיידק. הנתבעת כפרה בטענה זו והגישה חוות דעת נגדית. בהמשך מונה פרופ' מרוין שפירא מומחה רפואי מטעם בית המשפט (להלן: "המומחה") אשר מצא כי אין ממש בטענת התובעים, לפיהן עירוי הדם היה מזוהם בחיידק וכי המנוח נפטר כתוצאה מכך. למרות קביעתו כי טענת התובעים אינה נכונה, שאמורה הייתה להביא לדחיית התביעה, המומחה דן מיוזמתו בשאלה מה הביא לפטירת המנוח והציע גורמים נוספים לכך.

4. 4. לאחר קבלת חוות דעת המומחה תיקנו התובעים את כתב התביעה וטענו טענות אחרות ושונות ביחס להתרשלות בית החולים המתבססות על חוות דעתו של המומחה. בין היתר טענו כלפי בית החולים כי לא נערכה אבחנה מבדלת לגבי מצבו של המנוח וכפועל יוצא מכך לא קיבל המנוח את הטיפול התרופתי האופטימאלי להצלת חייו. עוד נטען כי בית החולים נתן למנוח אנטיביוטיקה רחבת טווח במועד מאוחר מזה שבו צריך היה לתת אותה וכי לא נקט בטיפול הנדרש בהתחשב באפשרות שבגופו של המנוח היה רעלן.

5. 5. המומחה, פרופ' מרוין שפירא, השיב לשאלות הבהרה ואף נחקר על חוות דעתו בבית המשפט.

העובדות שאינן שנויות במחלוקת

6. 6. דומה כי אין מחלוקת עובדתית בין הצדדים לגבי האירועים שקדמו לפטירת המנוח ולגבי מרבית שלבי הטיפול שניתן לו. אירועים אלה פורטו בחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, פרופ' שפירא, והם נסמכים בין היתר על הרשומה הרפואית:

א. א. ביום 9.5.02 התקבל המנוח בבית החולים בגלל כאבים בחזה, חולשה כללית ככל הנראה על רקע מחלת לב.

ב. ב. ביום 13.5.02 לאחר שמצבו השתפר תוכנן לשחררו לביתו. הוא קיבל מנת כדוריות דם אדומות דחוסות. כחצי שעה לאחר תחילת העירוי הוא הצטמרר וחום גופו עלה. דגימת דם מהכדוריות נשלחה לבדיקת מעבדה.

ג. ג. ביום 14.5.02 שוחרר המנוח לביתו.

ד. ד. ביום 19.5.02 התקבלה תשובה של תרבית דם שנלקחה שהראתה תוצאה חיובית לקיום החיידק. המנוח הוזמן בדחיפות לחזור לבית החולים.

ה. ה. ביום 20.5.02 התקבל המנוח במחלקה וצוין כי מרגיש טוב.

ו. ו. ביום 21.5.02 הוא קיבל מנת דם נוספת.

ז. ז. ביום 22.5.02 הוא קיבל מנת דם נוספת.

ח. ח. ביום 24.5.02 חלה הרעה פתאומית במצבו. לחץ הדם ירד והוחל טיפול בדופאמין לייצוב לחץ הדם. הוא הקיא, התלונן על חולשה, לא אכל בגלל בחילה.

ט. ט. ביום 25.5.02 מצבו של המנוח היה קשה עם לחץ דם ירוד מאוד. הוא הועבר למחלקת טיפול נמרץ בשל אי ספיקת כליות חריפה.

י. י. ביום 26.5.02 נבדק החולה על ידי רופא פרטי מטעם בני משפחתו, ד"ר סלביום פיטליך. הרופא התרשם שאין קשר בין מצב המנוח לבין החיידק שלפי החשד באותה עת הוכנס לגופו עם העירוי (ביום 13.5.02) והציע לבצע לפרוסקופיה חוקרת ולהמשיך בנטילת תרביות דם.

יא. יא. בין התאריכים 26.5.02 ועד פטירתו המשיך ככל הנראה בית החולים ליטול מהמנוח תרביות דם ולבדוק אותן (יש לציין כי בעניין זה הייתה מחלוקת האם הרשומה הרפואית משקפת נטילת תרביות דם או תרביות אחרות אך נראית לי יותר עמדת בית החולים באשר לפירוש האמור ברשומה הרפואית).

יב. יב. ביום 27.5.02 בוצעה למנוח ניתוח פתיחת בטן (לפרוסקופיה חוקרת) לבירור ההתדרדרות במצבו.

יג. יג. ביום 31.5.02 הועבר המנוח לטיפול נמרץ, מצבו לא השתפר והוא נפטר במצב של הלם ואי ספיקה רב מערכתית מסיבה לא ברורה.

יד. יד. לאחר פטירתו של המנוח סירבה משפחתו לנתיחת גופתו.
חוות הדעת הרפואית

7. 7. כאמור, הצדדים הגישו חוות דעת רפואיות נוגדות המתייחסות לשאלה האם החיידק שנמצא בדמו של המנוח ביום 19.5.02 הוא תוצר של מנת הדם שניתנה למנוח (ביום 13.5.02) והאם קיומו הוא שהביא לפטירת המנוח.

8. 8. נוכח המחלוקת, מונה פרופ' מרוין שפירא מומחה רפואי מטעם בית המשפט. בחוות דעתו קבע המומחה באופן חד משמעי שהחיידק אינו אחראי למהלך המחלה המצער של המנוח.

9. 9. לאחר שהגיע למסקנה זו פנה המומחה לבחון מה הביא למות המנוח. הוא מציין כי אין ברשותו תשובה פשוטה לשאלה זו והוא העלה מספר אפשרויות:

א. א. המנוח נפטר מצורה מסוימת של פסיודוממברנוס אנטרוקוליטיס שנגרם כתוצאה מהרעלן של החיידק קלוסטרידיום דיפצילה (להלן: "הרעלן"). באשר לאפשרות זו ציין המומחה כי זו אפשרות סבירה אך קיימות סיבות המעמידות את ההנחה כי זו הסיבה למות המנוח בספק והן היעדר שלשול ממושך יותר, בדיקת ct תקינה של הבטן ומראה תקין של הבטן בלפרוסקופיה שנערכה ביום 27.5.02. הוא מזכיר כי קשה לקבוע האם אכן המנוח נפטר מסיבה זו בהיעדר נתיחה שלאחר המוות.

ב. ב. קיומו של ספסיס כתוצאה מחיידק אחר (אלח דם).

10. 10. המומחה מעלה בחוות דעתו תהיות על השינויים שנעשו במתן האנטיביוטיקה למנוח. הוא מציין כי בתאריך 25.5.02 שונה הטיפול האנטיביוטי שניתן למנוח מסיפרופלוקסאקין למתן פורטום בזריקה אך כתב כי שינוי זה אינו משמעותי.

11. 11. המומחה מוסיף כי רק ביום 28.5.02 לאחר ההחמרה במצבו של המנוח הוחלף הטיפול האנטיביוטי לטיפול רחב טווח על ידי מתן ננוקומיצין ומרפנם. הוא מסכם את חוות דעתו באמירה כי אם אכן המנוח נפטר בשל אלח דם, אלח הדם לא נגרם מהחיידק שצמח בתרבית הדם שנלקחה ביום 13.5.02.

12. 12. בתשובות שנתן המומחה לשאלות הבהרה ששלח לו בא כוח התובעים הוא מציין כי אינו יכול להבין את ההידרדרות בהיעדר נטילת תרביות דם בתאריכים 24.5.02-25.5.02 (המומחה הניח בתשובותיו כי לא ניטלו תרביות דם לבדיקה לאחר יום 21.5.02). עם זאת הוא הוסיף כי כאשר אין יודעים במדויק את סוג החיידק שגורם לזיהום מקובל לתת בהתחלה טיפול אנטיביוטי רחב טווח ורק לאחר מכן לצמצם את הטווח בהתאם לתוצאות התרביות (תשובה לשאלה ה'). הוא מבהיר כי לשיטתו הטיפול האנטיביוטי רחב הטווח שניתן למנוח ביום 28.5.02 היה צריך להינתן מוקדם יותר ביום 24.5.02 ואם אכן היה ניתן טיפול אנטיביוטי רחב טווח במועד מוקדם יותר יתכן שיכול היה לקלוע בחיידק המזהם.

13. 13. המומחה סיכם את תשובותיו כי לא ניתן היה למנוע את אלח הדם או את המחלה האחרת שיתכן וגרמו לקריסת מערכות אצל המנוח שכן אלו התרחשו באופן פתאומי וללא אותות אזהרה. הערותיו, כפי שפירטתי לעיל, בקשר לטיפול אנטיביוטי צר טווח נוגעות למהלך שלאחר קריסת המערכות ולא לפניה. עם זאת, עולה כי הספק שהתעורר בתשובות המומחה לגבי איכות הטיפול נבע בעיקר מהנחתו שלא נלקחו תרביות דם לאחר 21.5.02.

14. 14. בעקבות קבלת התשובות לשאלות שנשלחו על ידי בא כוח התובעים, הועברו למומחה על ידי בא כוח הנתבעת מסמכים נוספים ובהם צילום תשובות תרביות דם שנלקחו במועדים מאוחרים יותר שהמומחה לא ידע על קיומן (המסמכים צורפו כנספח א' לתצהירו של פרופ' צימליכמן). המומחה עיין בתיעוד לגבי הממצאים בתרביות אלה ותיקן את חוות דעתו. הוא ציין כי בית החולים אכן חיפש מקור לאלח דם אך התרביות שנלקחו היו עקרות ולא עלה מהן כי קיים חיידק בדם.

15. 15. בתשובה לשאלות שנשלחו לו על ידי בא כוח הנתבעת השיב המומחה כי תוצאות התרביות שנלקחו לאחר 21.5.02 היו שליליות ו'במהלך הטיפול במנוח לאחר 21.5.2002 לא נמצאה הוכחה לקיומו של תהליך זיהומי פעיל' (תשובה לשאלה 2). עוד הוא הוסיף כי מאחר ומצב המנוח היה יציב, ללא חום, ללא לויקוציטוזיס (ריבוי כדוריות לבנות בדם, סימן המיעד על אפשרות זיהום חיידקי בגוף) ותרביות דם עקרות, אין עדות על קיומו של זיהום רציני פעיל בגוף (תשובה 3).

16. 16. המומחה זומן לחקירה נגדית על חוות דעתו. בחקירתו הנגדית הוא אמר בניגוד לתשובותיו בשאלות ההבהרה כי אכן האפשרות שהמנוח נפטר כתוצאה מזיהום (אלח דם) היא אפשרות בסבירות גבוהה. הוא נשאל על ידי בא כוח התובעים האם מי שאמור היה לטפל במנוח היה צריך להבין שקיימת אפשרות שהמנוח סובל מזיהום המחייב טיפול אנטיביוטי רחב טווח ואז לבודד את הרעלן הגורם לזיהום (עמ' 10-11). המומחה ציין כי אכן זו 'דילמה'. בהמשך נשאל המומחה אם התרשם מקיום דיון באבחנה המבדלת והתלבטות לגבי הטיפול במנוח. המומחה עיין שוב במסמכים וציין כי לא מצא דיון בקשר לאבחנת מצבו הקשה של המנוח לאחר ה- 25 לחודש (עמ' 12, ש' 2-3).

17. 17. בהמשך אמר פרופ' שפירא בצורה מפורשת יותר כי 'אין דיון בקשר לסיבות האפשריות לזיהום כללי דהיינו ספסיס או לאפשרות של רעלן החיידק' (עמ' 12, ש' 5-6). הוא הוסיף כי קיימת בדיקה המאפשרת את זיהוי הרעלן וכי איכותה של בדיקה זו היא 70% (דהיינו מתוך כל 10 מקרים ב- 3 לא יזוהה הרעלן) אך ציין כי לא ראה שבדיקה זו נערכה במקרה זה. עוד הוא הוסיף כי לא ברור אם המנוח סבל מהמחלה (עמ' 12, ש' 21-24).

18. 18. למרות דברים אלה הבהיר המומחה כי לדעתו בית החולים לא שגה בהיבט זה של הטיפול (ההימנעות מקיום בדיקה לזיהוי הרעלן) אך שגה בעיתוי מתן האנטיביוטיקה רחבת הטווח:

"ת. לי נראה שהאבחנה הזאת (דבר קיומו של הרעלן - א.ד.) לא נלקחה בחשבון על ידי המטפלים מסיבות טובות שחלק ציינתי בחוות הדעת. היחידי שהעלה את זה מתוך הגליון היה ד"ר פיטלס. היו כל כך הרבה עדויות נגד שאני מבין למה הם לא הלכו על זה.
ש. אתה מוכן לסלוח להם?
ת. על זה כן.
ש. על מה לא.
ת. זה לא עניין של סליחה, אם תשאל אותי מה מפריע לי אז זה מה שכתבתי כאן על איחור בהתחלת אנטיביוטיקה רחבת טווח. אני מציין את המרופנם והונקומיצין שניתנו הם היו במקום אלא לפי הערכתי קצת באיחור.
...
ת. ...ב- 25 זה הפעם הראשונה הופיעו סימנים של זיהום.
ש. התגובה המיידית הייתה צריכה להיות אנטיביוטיקה רחבת טווח.
ת. ב- 25 או ב- 26 היה צריך לתת אנטיביוטיקה.
ש. כשאנחנו מדברים על אנטיביוטיקה רחבת טווח הכוונה היא שיש סוגים שונים של אנטיביוטיקה שפועלים על סוגים שונים של חיידקים, אתה נותן אנטיביוטיקה שמכסה מספר רב של סוגי חיידקים?
ת. כן.
ש. מתי בפועל התחילו לתת את הטיפול האנטיביוטי רחב הטווח?
ת. ב- 28.
ש. הלכו לאיבוד יומיים שלושה.
ת. כן ,בהנחה שהיה זיהום." (עמ' 14).
19. 19. בחקירתו הנגדית לבא כוח הנתבעת הוא הוסיף כי יש להיזהר מאבחנות בדיעבד (עמ' 20, ש' 20-21) אך עמד על דעתו לעניין עיתוי מתן האנטיביוטיקה:

"... אני חושב שבמצב של לחץ דם ירד והספירה הלבנה התחילה לטפס ומערכות התחילו לקרוס ובהיעדר עדות תומכת אפילו בהשפעת הרעלן כשאני שוקל את כל זה בכל זאת למרות החשש לפני ההיבט השלילי של הרעלן של מתן אנטיביוטיקה היה צריך קצת יותר מוקדם להתחיל באנטיביוטיקה רחבת טווח ביומיים לפחות וזאת בהנחה שהיה לו זיהום, אני לא יודע אם היה לו זיהום. אני מניח בהנחה סבירה שזה לפחות גבוה בהבחנה המבדלת.' (עמ' 21-22).
20. 20. בפני
המומחה הוצגה ההנחה שרופא אחר יכול לסבור אחרת ממנו ולהמתין עוד יומיים עם מתן האנטיביוטיקה רחבת הטווח והשיב 'הוא יכול לסבור, השאלה היא למה לסבור זאת. במקרה דנן יצטרכו להסביר לי היטב למה לחכות את ה- 48 שעות הנוספות' (עמ' 22, ש' 20-21).

21. 21. לסיכום, מחוות דעתו של המומחה ומהדברים שכתב בתשובותיו ואמר בבית המשפט עולה כי לדעתו בית החולים טעה בכך שלא נתן למנוח טיפול אנטיביוטי רחב טווח בשלב מוקדם יותר, כאשר לחץ הדם ירד וספירת כדוריות הדם הלבנות החלה לטפס, ביום 25.5.02 או 26.5.02 והחל לעשות כן רק ביום 28.5.02. עוד עולה כי לאיחור זה במתן האנטיביוטיקה יכולה להיות משמעות רק אם אכן המנוח נפטר כתוצאה מזיהום חיידקי. בנוסף עולה מהדברים שאמר כי הרשומה הרפואית אינה משקפת עריכת דיון באשר למצבו של המנוח ואבחנה מבדלת בטרם קביעת הטיפול בו. סוגיה נוספת שנזכרה על ידי המומחה היא היעדר תיעוד לעריכת בדיקה לזיהוי הרעלן אם כי בעניין זה לא סבר המומחה כי בית החולים שגה.
עדות מנהל המחלקה הפנימית בבית החולים

22. 22. העדות העובדתית היחידה שהובאה באשר לאירועים בבית החולים למעט הרשומה הרפואית ניתנה על ידי פרופ' ראובן צימליכמן, מנהל המחלקה הפנימית ו' בבית החולים. העד היה ממונה על הטיפול במנוח בין התאריכים 20.5.02 ו- 25.5.02 עת אושפז במחלקה ובטרם הועבר ליחידה לטיפול נמרץ. הוא מתאר בתצהירו כי במהלך האשפוז נתקבל יעוץ מפרופ' מיכאל דן, מנהל המחלקה לזיהומים בבית החולים, ולמרות שלא זוהה חיידק החל טיפול אנטיביוטי.

23. 23. לתצהירו צירף פרופ' צימליכמן את תוצאות תרביות הדם שנלקחו מהמנוח במועדים השונים: 13.5.02, 20.5.02, 21.5.02, 22.5.02, 26.5.02, 27.5.02 ו - 28.5.02. תרביות אלה נתנו תשובה שלילית ולכן, לדברי הרופא, ניתן טיפול אנטיביוטי ליתר בטחון כדי לכסות אפשרות של זיהום למרות שאפשרות זו לא עלתה מהתרביות ובהיעדר עליה בחומו של המנוח.

24. 24. פרופ' צימליכמן מזכיר בתצהירו את הייעוץ הפרטי שהזמינה משפחתו של המנוח מפרופ' סילביו פיטליק, מומחה למחלות זיהומיות בבית החולים בילינסון. מהמסמך, שכתב היועץ, נספח ב' לתצהיר, עולה כי היועץ סבר שאין קשר בין העירוי שניתן ביום 13.5.02 לבין הזיהום. הוא הציג מספר אפשרויות הגורמות למצבו של המנוח אך סבר כי אינן בעלות סבירות גבוהה. בסיכום גיליון הייעוץ הוא רושם:

"הרושם העיקרי שמדובר באירוע בטני חמור. יתכן ארוע וסקולרי מזנטרי. נראה לי שחשוב מעקב כירורגי צמוד בשעות הקרובות ולשקול לפי המצב ביצוע לפרוסקופיה או מיניפרטומיה. מציע גם להמשיך לקחת תרביות דם ולשלוח צואה ... למרות היעדר שלשול."

25. 25. פרופ' צימליכמן מתאר בנוסף כי במהלך הטיפול, ביום 27.5.02, בוצע ניתוח פתיחת בטן, לפרוסקופיה, לבירור הסיבה למצבו של המנוח. הוא מסכם את תצהירו בכך שהמנוח נפטר כתוצאה ממחלותיו הבסיסיות וללא כל קשר להליך זיהומי.
הטענות

26. 26. לטענת התובעים הטיפול במנוח במהלך אשפוזו היה לקוי ועל רקע זה קרוב לוודאי נגרם מותו. הם מייחסים לבית החולים התרשלות בשלושה היבטים:

א. א. לא ניתן למנוח טיפול אנטיביוטי רחב טווח במועד מוקדם יותר נוכח האפשרות שהמנוח סבל מאלח דם על רקע זיהום חיידקי. הטיפול הרחב ניתן ביום 28.5.02 בעוד שהיה מקום לתת אותו ב- 25.5.02 או ביום 26.5.02.

ב. ב. לא נערך ניסיון לברר את האפשרות שהמנוח לקה בתסמונת הפסוידממבררנוס אנרטקוליטיס שנובעת מקיומו של הרעלן אף שתסמונת זו סומנה על ידי פרופ' שפירא כאפשרות שנייה בדרוג המחלות, שהיו עלולות לגרום למותו ולמחלתו של המנוח.

ג. ג. הרופאים נמנעו מעריכת דיון שבמסגרתו ניסו לאפיין את התסמינים, את מחלת המנוח וכפועל יוצא מכך את שיטת הטיפול המיטבית שנדרשת תוך העמדת אבחנה מבדלת. התובעים טוענים כי לא נערך דיון כל שהוא במסגרת האבחנה המבדלת בשתי האבחנות המרכזיות שבאו בחשבון - פגיעה רב מערכתית כתוצאה מהשפעת הרעלן המופרש על ידי חיידק הקולוסטרידיום דיפיצילה או אלח דם על רקע זיהום חידקי. כפועל יוצא מהיעדרו של דיון מתאים לא נערך דיון מהי שיטת הטיפול המיטבית.

27. 27. עמדת התובעים היא כי מותו של המנוח נגרם בשל הטיפול הרפואי הרשלני שקיבל במהלך אישפוזו, אם במישרין ואם עקב השהיית הטיפול האנטיביוטי הנדרש. הם טוענים כי בית החולים לא הביא ראיה לסתור קביעה זו. לחילופין, הם טוענים כי התקיימו במקרה דנן כל יסודותיו של סעיף 41 לפקודת הנזיקין ומתקיימת חזקת הרשלנות הסטטוטורית.

28. 28. טענה חילופית אותה מעלים התובעים היא כי יש לקבוע שגם לפי עקרון ה'סיבתיות העמומה' אנו מגיעים לאותה תוצאה: שתיים הן הסיבות הסבירות שהביאו למותו של המנוח (פעילותו של הרעלן החיידק או אלח דם שנגרם על ידי זיהום חיידקי). על פי כל אחת מהחלופות האמורות - התרשל הצוות הרפואי: הן בשל היעדר הטיפול הדרוש ברעלן של החיידק ומתן אנטיביוטיקה שעודדה את צמיחתו ופעולתו ואם בשל עיכוב והשהייה במתן טיפול אנטיביוטי הולם ותואם.

29. 29. הנתבעת טוענת כי המנוח סבל מבעיות רפואיות רבות אחרות ובהן: אי ספיקת לב, אי ספיקת כליות ובעיות בנשימה. לפיכך, עמדתה היא כי נפטר מגורמים אחרים. עוד מציינת הנתבעת בפתח סיכומיה כי נוכח תחום התמחותו של המומחה הוסט הדיון לכיוון התחום הצר של מומחיותו ללא שניתן דגש לגורמים האחרים שהביאו לפטירת המנוח.

30. 30. באשר לטענה כי המנוח נפטר כתוצאה מזיהום, העומדת בבסיס הטענה כי הטיפול האנטיביוטי ניתן באיחור, טוענת הנתבעת כי לא נמצאה כל הוכחה לקיומו של זיהום אצל המנוח. הנתבעת מבהירה כי תשובותיו הראשונות של המומחה ניתנה בהנחה שלא נלקחו תרביות דם לאחר יום 21.5.02 אך בהמשך התברר כי תרביות נלקחו ונמצאו שליליות. עוד שוללת הנתבעת את הטענות האחרות של התובעים.
מתן טיפול אנטיביוטי רחב טווח באיחור

31. 31. כמפורט לעיל, עמדת המומחה הייתה כי היה איחור במתן אנטיביוטיקה רחבת טווח למנוח וכי זו ניתנה החל מיום 28.5.02 במקום בימים 24.5.02-25.5.02 וכעולה מעדותו שתוארה לעיל הצוות הרפואי בבית החולים טעה בכך שלא נתן למנוח אנטיביוטיקה רחבת טווח במועד המוקדם.

32. 32. מעדות המומחה עולה כי ניתן היה לצפות מבית החולים להקדים את מתן האנטיביוטיקה רחבת הטווח לאחר שלא נמצאה סיבה להידרדרות במצב המנוח. יש לציין כי פרופ' צימליכמן אישר, כמפורט לעיל, כי בשלב מסוים לאחר הלפרוסקופיה החוקרת, הוחלט לתת את האנטיביוטיקה ליתר ביטחון.

33. 33. השאלות אותן יש לבחון הם שתיים:

א. א. האם התרשל בית החולים בכך שלא נתן למנוח את האנטיביוטיקה רחבת הטווח מוקדם יותר.

ב. ב. האם יש קשר סיבתי בין האיחור במתן האנטיביוטיקה לבין פטירת המנוח.
האם השהיית הטיפול האנטיביוטי הייתה רשלנית

34. 34. המומחה סבר, כאמור, כי היה מקום לתת את הטיפול האנטיביוטי רחב טווח במועד מוקדם יותר 24.5.02-25.5.02 ולא במועד שניתן - 28.5.02 והצדדים חלוקים בשאלה האם יש לראות את בית החולים כמי שנתן למנוח טיפול רשלני בשל ההשהייה במתן האנטיביוטיקה.

35. 35. בעניין זה עדיפה בעיני עמדת הנתבעת לפיה בית החולים לא התרשל במתן האנטיביוטיקה במועד שניתן. תהליך גיבוש עמדתו של המומחה, אותו סקרתי לעיל מעלה כי עמדתו בעניין זה נקבעה מלכתחילה שעה שהניח כי היה זיהום שהצדיק טיפול אנטיביוטי רחב טווח.

36. 36. עם זאת, בהמשך הדברים, כמפורט לעיל, התברר כי הנחותיו של המומחה נשענו במידה רבה על כך שלא הוצגו בפני
ו תוצאות תרביות הדם שנלקחו לאחר יום ה- 21.5.02 מהן עלה כי התרביות היו שליליות גם בהמשך. מכאן, שהבסיס העובדתי שעמד ברקע החלטת בית החולים שלא לתת באותו שלב טיפול אנטיביוטי רחב טווח נשען על תרביות שליליות ועל שיקולים נוספים.

37. 37. בין אותם השיקולים היה היעדר עלייה במספר כדוריות הדם הלבנות, שלדעת המומחה מצביע על זיהום פעיל. בתשובותיו של המומחה לשאלות מיום 4.6.06 מובהר כי היעדר עליה במספר הכדוריות מצביע על היעדרו של זיהום ועליה זו החלה רק לקראת יום 28.5.02, המועד שבו רופאי בית החולים החלו במתן האנטיביוטיקה רחבת הטווח (עמ' 21, ש' 10-11)

38. 38. להיעדר תוצאה חיובית בתרביות הדם, היעדר ריבוי של כדוריות לבנות בדם מצטרפים שיקולים נוספים שעמדו בבסיס החלטת הרופאים שלא לתת טיפול אנטיביוטי רחב טווח ובהם מצבו של המנוח, היעדר שלשול, בדיקת ct תקינה ואף ביצוע ניתוח לפרוסקופי שלא העלה ממצאים.

39. 39. מכאן, ספק בעיני על אף הדברים השונים שנאמרו במהלך חקירתו הנגדית של המומחה אם ניתן לראות את בית החולים כמי שהתרשל בטיפול במנוח בהימנעותו ממתן טיפול אנטיביוטי רחב טווח לפני 28.5.02 ודומה כי אף המומחה עצמו ציין כי הוא לא בטוח שבאותו שלב היה זיהום (עמ' 9, ש' 28-29).

40. 40. אוסיף כי אף היועץ הרפואי מטעם התובעים, שהוזמן לבית החולים בכדי לאפשר קבלת דעה נוספת על מצב המנוח, לא המליץ על טיפול שונה מהטיפול שניתן בבית החולים ולא סבר בעת הביקור, 26.5.02, כי יש מקום לתת טיפול אנטיביוטי רחב טווח.

41. 41. לסיכום, איני סבור שהוכח כי הטיפול האנטיביוטי רחב הטווח ניתן באיחור.

42. 42. התקשיתי שלא להתרשם כי ההערכה כי הטיפול האנטיביוטי רחב הטווח ניתן באיחור היא במידה לא מבוטלת בגדר 'חוכמה שלאחר מעשה', אותה למדים בדיעבד מניתוח קר ורגוע של הדברים אך איני סבור כי ניתן ללמוד ממנה על התרשלות בית החולים בקבלת ההחלטות בזמן אמת (ר' א' כרמי, בריאות ומשפט, נבו, 219).

43. 43. כפי שנקבע המבחן אשר על בית המשפט לבחון בו מעשה או מחדל פלוני של רופא, תוך כדי טיפולו המקצועי, אם יש בו או אם אין בו משום רשלנות איננו מבחן של חכמים לאחר המעשה -אלא של הרופא הממוצע בשעת מעשה. רופא בשר-ודם עשוי לטעות, ולא כל טעות מהווה רשלנות (ע"א 280/60 פרדו נ' חפץ-פלדמן ואח' פ"ד טו (4) 1974, 1977; ע"א 323/89 קוהרי נ' מדינת ישראל
פ"ד מה(2) 142, 172 (1991)).

44. 44. בית המשפט העליון חזר אך לאחרונה על הגדרתה של חובת הזהירות המוטלת על הרופא, המטפל בחולה:

"חובת הזהירות היא אובייקטיבית, אך חלק ממרכיביה הינם גם יכולתו הסובייקטיבית של הרופא... בעת שבוחן בית המשפט את סבירותה של התנהגות פלונית, ובכלל זה פעולה רפואית, עליו לזכור כי לא ניתן להעריך טיבה של ההתנהגות שלא על רקע נסיבותיה והקשרה. יש להתחשב בשאלה האם הפעולה נעשתה על רקע של מצבי מצוקה או תנאים חריגים אחרים... יש לבחון מהו הידע שהיה פרוש או נמצא בטווח ידם של ה"שחקנים" ומהי הרמה המקצועית ששררה באותה העת. "אין לבחון את סטנדרט הטיפול הסביר בראיה מאוחרת או ב"חכמה שלאחר מעשה" (hindsight)"
(ע"פ 7193/04 ולדימיר יקירביץ' נ' מדינת ישראל
, תק-על 2007(2), 734 , 764 (2007) וההפניות שם, ההדגשה שלי - א.ד.).
45. 45. אשר לאותו איזון נדרש בין האינטרסים השונים והזהירות המתחייבת מהטלת אחריות על הצוות הרפואי עמד בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט מ' דרורי):

"בהצבתו של רף הזהירות יש לאזן בין שני שיקולים מרכזיים, הפועלים בכיוונים מנוגדים. מן העבר האחד, נדרש רף זהירות גבוה מספיק כדי להגן על הניזוקים מפני פגיעה ולהבטיח כי תינקט זהירות ראויה, והכל כדי שיימנעו נזקים; זאת במיוחד בהקשר הרפואי, שם הערכים המוגנים הם חיי אדם, שלמותו הגופנית ואיכות חייו. מן העבר השני, מן הראוי למנוע הכבדת יתר על גופים, שפעילותם הרגילה, מטבעה, עלולה לגרום לנזקים. צמצום הטלת האחריות על גופים ופעולות אלו נדרש, הן מן הבחינה הכלכלית והן מבחינות אחרות, כגון: האינטרס הציבורי והחברתי בפעילות יוצרת הסיכון. במקרים של רשלנות רפואית, הטלתה של חובת זהירות חמורה מידי עלולה לפגוע ביכולתם של רופאים להפעיל שיקול דעת המבוסס על מיטב הכרתם ומיומנותם המקצועית, ובכך לעודד - אם כי לא במכוון - תופעה בלתי רצויה של רפואה מתגוננת, המבקשת למזער חשיפה לתביעות ברשלנות, אף במחיר פגיעה בבריאותם של המטופלים הספציפיים בכל מקרה ומקרה, והמטופלים, ככלל. קביעתו של רף נורמטיבי גבוה מידי, עלול, אפוא, להוביל לידי הכבדה בלתי ראויה על פעילותה של מערכת הרפואה, ובטווח הארוך אף לפגוע ברווחת המטופלים ובבריאותם."
ת"א (מחוזי יר') 3248/01 - י' א' נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, תק-מח 2005(3), 4307 , 4342 (2005).
46. 46. דברים אלה יפים גם למקרה זה. מצאתי כי אף שבראיה לאחור סבר המומחה מטעם בית המשפט כפי שסבר אין לראות בהחלטת בית החולים לתת טיפול אנטיביוטי רחב טווח רק החל מיום 28.5.02 בהתחשב בטווח השיקולים שעמדו בפני
ו עובר לאותה החלטה משום התרשלות.

הקשר הסיבתי בין השהיית הטיפול לבין פטירת המנוח

47. 47. באשר לקשר הסיבתי בין ההשהיה במתן האנטיביוטיקה לבין פטירת המנוח, הדגיש המומחה כי מידת ההצלחה של הטיפול האנטיביוטי הותנתה בכך שהמנוח אכן סבל מזיהום וכתוצאה מכך נפטר. מלכתחילה סבר המומחה כי לא נלקחו תרביות דם ולכך השיב את שהשיב בתשובותיו לשאלות ההבהרה לבא כוח התובעים.

48. 48. הנתבעת הציגה למומחה את תוצאות תרביות הדם שנלקחו לאחר ה- 21.5.02 שהמומחה לא היה ער להן קודם לכן. לאחר שהמומחה עיין בתוצאות התרביות הוא תיקן את חוות דעתו וציין כי רופאי בית החולים אכן חיפשו מקור לאלח דם אך התרביות היו עקרות וללא הוכחה לחיידק בדם (תיקון לחוות הדעת מיום 6.6.06). בתשובות שנתן לשאלות ההבהרה מיו 4.6.06 הוא הבהיר כי לא נמצאה הוכחה לקיומו של תהליך זיהומי פעיל (תשובות מס' 2-3 שפורטו לעיל).

49. 49. לטענת הנתבעת גם בבדיקות הנוספות שנערכו ובהן אקו לב, ct, צילום חזה וניתוח פתיחת הבטן לא נמצאה תמיכה לאפשרות קיומו של זיהום.

50. 50. למרות עמדתו כי התרביות היו עקרות, בעת שהמומחה נשאל ביחס לאפשרות כי התרביות העקרות מעידות על היעדרו של זיהום אך השיב כי נוכח קיום טיפול אנטיביוטי (שאינו רחב טווח) באותה עת לא ניתן לשלול קיומו של זיהום גם אם התרביות עקרות (עמ' 24, ש' 30-31).

51. 51. פרופ' צימליכמן העיד בחקירתו הנגדית כי 'בשום מקרה במשך הטיפול לא הייתה עדות לנוכחות חיידק בדם, החולה היה חולה קשה, הוא היה אחרי ניתוח מעקפים, אחרי החלפת שסתומים..." (עמ' 27-28).

52. 52. כאמור, שאלת קיומו של הזיהום הוצגה על ידי המומחה כשאלה המכוננת את הקשר הסיבתי שבין האיחור במתן האנטיביוטיקה רחבת הטווח לבין פטירת המנוח.

53. 53. כמפורט לעיל, תרביות הדם היו עקרות דבר שהצביע באותו זמן על היעדרו של זיהום. אמנם המומחה סבר כי יתכן והתוצאה השלילית נובעת ממתן אנטיביוטיקה אחרת אך איני סבור כי די בכך כדי להצביע על קיומו של זיהום בדרגת ההסתברות הנדרשת להוכחת הקשר הסיבתי.

54. 54. בנוסף התברר כי גם הפרמטר הנוסף - העלייה בספירת כדוריות הדם הלבנות - החל להצביע על קיום זיהום רק במועד מאוחר יותר (27.5.02 או 28.5.02) ולא ביום 24.5.02 או ביום 25.5.02.

55. 55. נוכח האמור לעיל, מצאתי כי לא הוכח במידת ההוכחה הנדרשת במשפט האזרחי כי הוכח קיומו של קשר סיבתי בין השהייה במתן אנטיביוטיקה רחבת טווח לבין פטירת המנוח באשר לא הוכח ברמת ההסתברות הנדרשת כי המנוח אכן נפטר כתוצאה מזיהום.

היעדר נתיחה שלאחר המוות

56. 56. נוכח המסקנה אליה הגעתי, אין צורך לדון בשאלת המשמעות של סירוב התובעים להסכים לעריכת נתיחה שלאחר המוות.

57. 57. אין מחלוקת על כך שהתובעים התנגדו לביצוע נתיחה שלאחר המוות וכי בכך נמנעה האפשרות לברר האם מות המנוח נגרם בשל זיהום. המומחה ציין זה כי ניתן היה לברר את סיבת המוות בנתיחה ב'סבירות גבוהה מאוד' (עמ' 24, ש' 9-13). בהיעדר נתיחה לא ניתן לדעת את סיבת המוות והאם אכן נפטר המנוח בשל זיהום ולא מסיבה אחרת.

58. 58. שאלת עריכתה של נתיחת גופה נדונה בפסיקה פעמים רבות תוך שנקבע כי יש לאזן בין השיקולים השונים:

"מבחינה עיונית, קיימים שיקולים שונים התומכים בקיומה של חקירה שלאחר המוות בנסיבות בהן קיים חשש כי המוות נגרם כתוצאה מעבירה, רשלנות או הזנחה - נסיבות המתאפיינות בפוטנציאל הפליליות הטמון בהן. על שיקולים אלה נמנים, בין היתר, אינטרס הציבור בדבר חשיפת עבירות והעמדתם לדין של עבריינים, רצונם האפשרי של מקורבי המנוח לעמוד על נסיבות מותו המדויקות ולהסיר בהתאם ספקות המקוננים בהם באשר לאופן בו מצא את מותו ואף הצורך לייעל את הליכי החקירה המשטרתית. מנגד, קיימים שיקולים שונים כנגד עריכתן של נתיחות שלאחר המוות. על שיקולים אלה נמנים, בין היתר, שיקולי דת (ראו א' כרמי, בריאות ומשפט (תשס"ג), 1518-1517), מצפון ואמונה וכן שיקולים שמקורם בתפיסות שונות באשר לכבוד המת ובני משפחתו. קשת השיקולים הרלבנטיים וכן משקלם היחסי של שיקולים אלה, משתנים בהתאם לנסיבותיו הייחודיות של כל מקרה ומקרה. אכן, "בסופו של דבר, אין לקבוע בעניין זה מסמרות, ואין ליצור נוסחאות, המתיימרות לדייק בתחום, שהדיוק בו מטבעו אינו אפשרי"...

השאלה האם ראוי בנסיבות מסוימות להורות על נתיחה שלאחר המוות היא, בהתאם, שאלה של איזון. איזון זה מושג באמצעות הקפדה על קיומם של התנאים המוקדמים השונים החולשים על נתיחה שלאחר המוות. "
בג"ץ 754/03 בני משפחת שרחה יוסף ז"ל נ' כב' השופט דוד מינץ, פ"ד נז(5), 817 , 823-824 (2003).
59. 59. דברים אלה שנכתבו באשר לאיזון הראוי למול הצורך בביצוע חקירה פלילית, מתאימים בשינויים המחויבים אף להליך אזרחי שבו נתבע פיצוי כספי על התרשלות בטיפול ונמנע מהנתבע אחד הכלים להוכחת עמדתו.

60. 60. בתי המשפט הכירו בכך שלעתים הימנעות מהסכמה לנתיחת הגופה, אף שהיא מובנת משיקולים דתיים ואחרים, יכולה להיזקף לחובת הצד המתנגד לכך (ר' ת.א. (חי') 10603/97 גמילה ריאן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (אתר נבו, 19.11.2000). כאמור, נוכח המסקנה אליה הגעתי שאלה זו אינה מצריכה הכרעה.
הטיפול ברעלן של החיידק מסוג קלוסטרידום דיפצילה

61. 61. התובעים טענו, כאמור, כי בית החולים התרשל בכך שלא ביצע את בדיקות הנדרשות כדי לבחון האם בגופו של המנוח מצוי הרעלן המתפתח כתוצאה מחיידק מסוג קלוסטרידום דיפצילה.

62. 62. אפשרות זו הועלתה לראשונה בייעוץ שנתן פרפ' פיטליק לבני המשפחה אך פרופ' פיטליק מצא כי מדובר באפשרות לא סבירה.

63. 63. אף המומחה, פרופ' שפירא, מצא כי מדובר באפשרות לא סבירה ולכן סבר כי הרופאים המטפלים לא הביאו אותה בחשבון מ'סיבות טובות' בשל היעדר שלשול ממושך, בדיקת ct תקינה ומראה תקין של הבטן בלפרוסקופיה החוקרת מיום 27.5.02. בלשונו של פרופ' שפירא 'היו כל כך הרבה עדויות נגד שאני מבין למה הם לא הלכו על זה' (עמ' 13, ש' 24-26).

64. 64. בהמשך הבהיר המומחה כי מדובר באפשרות בלתי סבירה (עמ' 20, ש' 25-26) ולכן הימנעות הרופאים מביצוע בדיקה נוספת, כפי שנטען על ידי התובעים, לא נראתה בעיניו צעד לא נכון.

65. 65. בנסיבות אלה שבהן אין תמיכה רפואית בטענה זו והמומחה לא מצא כל פגע בהתנהגות בית החולים, איני סבור כי הוכחה התרשלות.

הדיון והאבחנה המבדלת

66. 66. בעניין זה טענו התובעים כי בבית החולים לא נערך דיון שבמסגרתו נבחנו האפשרויות השונות. טענה זו נתמכה בדברי המומחה לפיהם לא ראה תיעוד לדיון כזה.

67. 67. פרופ' צימליכמן מסר בתצהירו כי במהלך האשפוז נתקבל ייעוץ מפרופ' מיכאל דן, מנהל המחלקה לזיהומים בבית החולים ובעקבות הייעוץ הוחלט לתת טיפול אנטיביוטי ליתר בטחון (סעיף 6). בחקירתו הנגדית הוא אמר כי המשיך להיות מעורב בטיפול במנוח גם לאחר מעברו ליחידה לטיפול נמרץ (עמ' 26, ש' 21). עוד הוא תיאר את ההוראות שנתן לקחת את תרביות הדם (עמ' 27, ש' 11-12) ואת הייעוץ שהתקיים עם הרופאים הבכירים בבית החולים ובהם פרופ' מיכאל דן, פרופ' קייזר מהמחלקה הכירורגית. הוא הוסיף והזכיר את הייעוץ החיצוני שנתקבל מד"ר פיטליק שהובא על ידי בני המשפחה.

68. 68. במהלך החקירה הנגדית עומת הרופא המטפל עם הטענה כי לא ישבו 'שניים או שלושה רופאים יחד' וניסו לעשות סיעור מוחות (עמ' 28, ש' 8-9). הוא השיב כי הוזמנו מומחים והתקיימה התייעצות ואז נכתבת המסקנה אך לא תמיד נרשם כל הייעוץ (עמ' 28).

69. 69. עיון ברשומה הרפואית מעלה כי קיים תיעוד על יעוץ שניתן על ידי פרופ' קייזר ביום 26.5.02 בו הומלץ על ידו לערוך בדיקת ct לפני ההחלטה על הניתוח. באותו יום ניתן יעוץ על ידי ד"ר בניימין שלווה, מהמחלקה האורולוגית. בהמשך לייעוץ של פרופ' קייזר קיים מסמך נוסף בו מתועדת התייעצות עמו לאחר קבלת בדיקות ה- ct ובו כלולה המלצתו. בשעה 21:30 התקיים יעוץ נוסף עם ד"ר עופר לנדאו, מומחה לכירורגיה שחיווה דעתו לגבי הניתוח המתוכנן.

70. 70. אף שאין בתיעוד הרפואי רישום על תוכן התייעצות ופירוט ההתלבטויות שהועלו על ידי הרופאים, איני סבור כי יש בכך כדי להביא לקבלת טענת התובעים. מתוך עדות פרופ' צימליכמן והמסמכים שצורפו עולה כי המקרה של המנוח היה מקרה שטופל על ידי מנהל המחלקה באופן צמוד ואינטנסיבי. מקובלים עלי דבריו כי נועץ במומחים בתחומים אחרים (ובהם מומחה למחלות זיהומיות ומומחה לכירורגיה כללית) בטרם נקבעו דרכי הטיפול במנוח וכי יעוץ זה התקיים גם לאחר העברת המנוח ליחידה לטיפול נמרץ. אכן, נכון היה לכלול רישום מלא יותר ונרחב יותר של ההתלבטות וההחלטה אך איני סבור כי בהיעדרו של הרישום, בהתחשב בעדות שניתנה, יש כדי להצביע על התרשלות בטיפול.

71. 71. כאמור, המשפחה יזמה ייעוץ חיצוני על ידי מומחה במחלות זיהומיות מבית חולים אחר. הייעוץ שניתן תאם את הפעולות שנעשו בבית החולים.
טענות נוספות

72. 72. התובעים טענו בקצרה כי יש להחיל על המקרה את סעיף 41 לפקודת הנזיקין ולהעביר את נטל השכנוע לנתבעת.

73. 73. לטענת הנתבעת לא מתקיימים התנאים המצטברים להחלתו של הכלל. ראשית, הם טוענים כי לתובעים הייתה היכולת לדעת מה גרם למות המנוח אך בסירובם להמלצת הצוות הרפואי לערוך נתיחה שלאחר המוות בחרו לוותר על ידיעת הגורם למות המנוח. לכן, כך הטענה, לא מתקיים התנאי הראשון לפיו לתובעים לא הייתה ידיעה או לא הייתה יכולת לדעת מה היו למעשה הסיבות שגרמו למקרה שהביא לנזק.

74. 74. טענה נוספת שמעלה הנתבעת היא כי כפות המאזניים אינן מעוינות אלא ברור כי טענת התובעים נסתרה.

75. 75. אשר להתקיימות התנאי השלישי נטען כי מסתבר יותר שהטיפול שניתן למנוח לא גרם לקריסת המערכות ואינו מצביע על קיומה של רשלנות.

76. 76. לשם הזהירות טענה הנתבעת כי בכל מקרה אף אם נטל ההוכחה עבר אליה, היא עמדה בו והוכיחה כי טיפלה במנוח באופן נכון ותקין ואין כל התרשלות מצדה.

77. 77. איני מוצא כי יש תחולה לסעיף 41 בנסיבות המקרה שבפני
נוכח המסקנות אליהן הגעתי, כמפורט לעיל, ומקובלים עלי הנימוקים שהובאו על ידי הנתבעת בסיכומיה.

78. 78. טענה נוספת שהעלו התובעים מתייחסת ל'סיבתיות עמומה'. התובעים טענו כי שתיים הן הסיבות הסבירות שהביאו למותו של המנוח (פעילותו של הרעלן החיידק או אלח דם שנגרם על ידי זיהום חידקי). על פי כל אחת מהחלופות האמורות - התרשל הצוות הרפואי: הן בשל היעדר הטיפול הדרוש ברעלן של החיידק ומתן אנטיביוטיקה שעודדה את צמיתה ופעולתו ואם בשל עיכוב והשהייה במתן טיפול אנטיביוטי הולם ותואם. לפיכך, כך הטענה בשל עקרון הסיבתיות העמומה יש מקום להטיל על הנתבעת אחריות.

79. 79. הנתבעת טענה כי אין עמימות בשאלת הקשר הסיבתי שכן התובעים כלל לא הוכיחו את הקשר הסיבתי. עמדתה היא כי ממכלול הראיות עולה כי מות המנוח לא נגרם בשל זיהום חיידקי כזה או אחר ובהיעדר נתיחה שלאחר המוות לא ניתן לקבוע את הסיבה. כל שעשו התובעים, כך הטענה, הוא להציג אפשרויות שונות למות המנוח אך בעניין זה מתקיימות סיבות אחרות ובהן אי ספיקת הכליות, בעיות נשימה, בעיות לב ועוד.

80. 80. לחילופין, טוענת הנתבעת כי אף אם קיימת עמימות סיבתית כלשהי מקור בסירוב משפחת המנוח לנתיחה שלאחר המוות אשר הייתה מסירה את הערפל הסובב סביב סיבת המוות.

81. 81. בעניין זה מקובלת עלי עמדת הנתבעת לפיה לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין ההימנעות ממתן האנטיביוטיקה רחבת הטווח לפטירת המנוח באשר לא הוכח כי המנוח סבל מזיהום ולא הוכח כי נפטר מאותו זיהום. עוד אין נתונים סטטיסטיים היכולים להצביע על ההסתברות לאפשרות זו ואשר מהם ניתן היה להסיק מסקנות באשר להסתברות לכך שהמנוח נפטר עקב התרשלות בית החולים. בעניין זה הסתפקו התובעים במשפט או שניים בסיכומיהם אך התשתית העובדתית והרפואית שהניחו אינה מספקת.

סיכום - שאלת האחריות

82. 82. לאור האמור לעיל, אין מנוס מהמסקנה כי פטירתו המצערת של המנוח איננה תוצאה של התרשלות בית החולים ודין התביעה להידחות. מאחר ונשמעו ראיות גם לעניין גובה הנזק, אתייחס לכך בקצרה.
הנזק

83. 83. התובעים טענו לפסיקת פיצוי עבור הנזק הלא ממוני, אבדן תמיכת המנוח בתובעת, הוצאות קבורה ומצבה ואבדן שירותי בעל.

84. 84. באשר לאבדן התמיכה, התובעת מסרה בתצהירה כי המנוח עבד עד לפטירתו כמפעיל קיוסק בחולון. היא העריכה את ההכנסה בסכום של 7,000 ₪ לחודש בממוצע אך לא תמכה את הערכתה בדבר שכן המנוח לא ניהל ספרים. היא תארה כי המנוח עבד מדי יום - 6-7 שעות ובנוסף ביצע עבודות אחזקה שונות בבית וערך את הקניות.

85. 85. מחקירתה הנגדית של התובעת התברר כי המנוח עבר ניתוח מעקפים וסבל מבעיות בלבו אך לטענת האלמנה הוא תפקד בצורה תקינה (עמ' 4, ש' 18-19). בנוסף התברר כי המנוח הוכר כנכה וקיבל קצבת נכות כללית. באשר להיעדר נתונים ומסמכים לעניין השכר עלה מדברי התובעת כי יש ללמוד על ההכנסה מכך שהקיוסק שהופעל על ידי המנוח פרנס במהלך השנים משפחה של 14 ילדים (עמ' 7, ש' 9).

86. 86. בסיכומיו עתר בא כוח התובעים לפסיקת פיצוי עבור אבדן התלות ממועד פטירת המנוח ועד עתה. ההנחה העומדת בבסיס טענת התובעים בהתחשב בכך שהמנוח נפטר בגיל 73 היא כי היה ממשיך להפעילו עד גיל 78. בהתחשב בכך נערך חישוב המבוסס על הכנסה חודשית של 7,000 ₪, פיצוי עבור שתי ידות מתוך שלוש למשך 60 חודש. הסכום שנתבקש הוא 280,000 ₪.

87. 87. הנתבעת טענה כי לא הוכחו ההכנסות וכי המנוח כלל לא עבד בשל מחלת הלב ממנה סבל. לתמיכה בטענותיה הגישה הנבעת טופס תביעה שהגיש המנוח למוסד לביטוח לאומי (נ/1) בו ציין כי אינו עובד מאז שנת 1978. עוד טוענת הנתבעת כי ההנחה שהמנוח היה עובד עד גיל 78 אינה מציאותית בהתחשב במצב בריאותו ומצבו הרפואי הלקוי עובר לתאונה. טענה נוספת שנטענה היא כי החישוב שערכו התובעים מתעלם מהכנסת התובעת מס' 1 מהקיוסק המשפחתי. לסיכום, בהיעדר ראיות ונוכח מצבו של המנוח נטען כי אין לפסוק פיצוי עבור הפסדי תלות.

88. 88. בעניין זה מקובלת עלי עמדת הנתבעת. לפי התיעוד שהוגש המנוח לא עבד שנים ארוכות. אין כל תמיכה ראייתית בהיקף ההכנסות הנטען למעט עדותה של התובעת שגם היא עוררה תהיות. לא הובאה כל ראיה היכולה לבסס את הטענה להכנסה עובר לתאונה והתובעים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיחה. עוד איני יכול לקבל את ההנחה כי המנוח היה ממשיך לעבוד עד גיל 78. מצבו הבריאותי של המנוח לא היה תקין עוד לפני אשפוזו והוא סבל מבעיות בריאותיות אחרות.

89. 89. לסיכום, איני סבור כי הוכח שנגרם לתובעת, התלויה במנוח, הפסד תמיכה.

90. 90. באשר לעילה המתייחסת לאבדן השירותים, התובעים טענו כי בנוסף יש לפסוק פיצוי על דרך אומדן עבור אובדן שירותי בעל בסכום של 150,000 ₪. הנתבעת סבורה כי אין מקום לפסיקת פיצוי זה על רקע מצבו הרפואי של המנוח עובר לתאונה. היא מציינת כי המנוח היה בן 73, סבל מבעיות רפואיות ובהן אי ספיקת לב בגינה אושפז לעתים תכופות ואף קיבל קצבת נכות כללית בשיעור של 100%.

91. 91. נוכח מצבו הרפואי של המנוח איני מעריך כי בהתחשב בגילו עתיד היה לספק שירותים לאשתו והדעת נותנת כי האשה תמכה ועזרה למנוח ולא להיפך.

92. 92. התובעת טענה בתצהירה כי הוציאה עבור רכישת חלקת קבר והקמת מצבה סכום של 32,000 ₪. בסיכומיו צמצם בא כוח התובעים את הדרישה לסכום של 10,000 ₪. בהיעדר קבלות אני מעריך את הנזק שנגרם על דרך של אומדן בסכום של 5,000 ₪.

93. 93. ראש הנזק האחרון שלו טענו התובעים הוא הנזק הלא ממוני. התובעים טענו כי בשל סיום חייו של המנוח מנסיבות סוערות קוצרה תוחלת חייו ב- 10 שנים. הם מציעים לפסוק פיצוי סכום של 400,000 ₪ בתוספת ריבית מיום הפטירה. הנתבעת סבורה כי מדובר בדרישה בלתי סבירה. בהתחשב בגילו של המנוח, במצבו עובר לתאונה ובטיב האירועים שאירעו בבית החולים אני מעריך את הנזק הלא ממוני בסכום של 120,000 ₪ (נכון להיום).

94. 94. הנתבעת טענה כי יש לנכות מסכום הפיצוי את קצבת השארים אותה מקבלת התובעת בהתאם לחוות דעתו של שי ספיר. הסכום בו מדובר הוא 140,186 ₪. עוד בתום ישיבת ההוכחות ציין בא כוח הנתבעת כי צירף את חוות הדעת ובמסגרת ראיותיו הגיש מסמכים מהביטוח הלאומי על סכום קצבת השאירים המשולמת. אף שבא כוח התובעים הודיע כי יטען לכך בסיכומיו לא נכללה בסיכומיו כל התייחסות לשאלת הניכוי ולא נתבקשה הגשת סיכומי תשובה. בהיעדר התייחסות היה מקום לקבל את טענת הנתבעת לפיה יש לנכות את קצבת השאירים ששולמה כמפורט בחוות הדעת.

סיכום

95. 95. התביעה נדחית.

96. 96. בנסיבות המקרה - אין צו להוצאות.

ניתן היום י"ח באייר, תשס"ז (6 במאי 2007) בהיעדר הצדדים.
המזכירות תעביר את פסק הדין לבאי כוח הצדדים.
א' דראל
, שופט








א בית משפט שלום 12190/04 חביבה שרעבי, עזבון המנוח סלם שרעבי ז"ל נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 06/05/2007)