פסקי דין על franz haas | פסקי דין על עו"ד עמיחי דוד | פסקי דין על איזיקוביץ ישראל ואח' |

2063/02 עא     07/05/2007




עא 2063/02 franz haas נ' עו"ד עמיחי דוד,איזיקוביץ ישראל ואח'




1
בתי המשפט
בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
עא 002063/02
בפני
:
הרכב השופטים:
כב' השופט יהושע גרוס
, ס.נשיא, אב"ד
כב' השופטת אסתר קובו

כב' השופטת מיכל רובינשטיין
07/05/2007
franz haas

בעניין:
המערערת

ע"י ב"כ עו"ד שרון פגי
נ ג ד
1 . עו"ד עמיחי דוד
2 . איזיקוביץ ישראל
3 . אלבז משולם
4 . וופלים אושר בע"מ

המשיבים

ע"י ב"כ עו"ד עמיחי דוד
פסק דין
ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופטת אביגיל כהן) שניתן בהפ 176493/01, ואשר דחה את התובענה וחייב את המערערת בתשלום הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 4,000 ₪ כולל מע"מ.

רקע עובדתי

1. המערערת, חברה בעלת ציוד לייצור ואפלים, העבירה לחברת 'אושר, בית חרושת לופלים וממתקים' ולבעליה משה אלבז (להלן – אלבז), מכונות לייצור ואפלים. אלבז וחברת אושר התחייבו לשלם על הציוד סך של 518,195$ בתשלומים שייפרשו על פני חמש שנים, כאשר התשלום הראשון בסך 102,600$ שולם מיד כמקדמה. השאלה, האם ההעברה האמורה בוצעה על רקע חוזה משפטי תקף בין הצדדים הינה אחת מסוגיות המחלוקת בתיק זה. כך או כך, ביום 26/12/94 נרשם הציוד אצל רשם המשכונות ומושכן ע"י אלבז לטובת המערערת 'עד לגמר תשלום החוב',
2. בשנת 2001 התברר למערערת כי אלבז נקלע לקשיים. לטענתה, מאחר וטרם סיים להעביר לה את כל התשלומים להם התחייב (למעשה הוא נותר עדיין חייב למעלה ממחצית הסכום – סך של כ316,000$) היא מיהרה להחתים את אלבז על הצהרה, לפיה ידוע לו כי מאחר וטרם סיים לשלם, הציוד עדיין בבעלותה המלאה של המערערת ונוכח אי יכולתו לעמוד בתשלום הוא מחזירו לידי המערערת. הצהרה זו, שנחתמה ביום 19/3/01, צורפה לתובענה כנספח ג, והיא למעשה מהווה השלמה לתניית שימור בעלות שמופיעה בחשבונית עיסקה מיום 8/11/94, שהוצגה מטעם המערערת, כנספח א לתובענתה, ואשר בה מפורטות ההסכמות אליהן הגיעו המערערת ואלבז.

3. בד בבד, ביום 18/4/2002 התמנה המשיב 1, עו"ד דוד עמיחי, על ידי ראש ההוצאה לפועל ככונס נכסים על הציוד נשוא התובענה. המשיב 1 הוא בא כוחו של המשיב 2, בעל המבנה בו נמצא הציוד, אשר לו נותר אלבז חייב תשלומי שכירות. המערערת פנתה אל ראש ההוצאה לפועל בבקשה לבטל את המינוי בכל הנוגע לציוד ייצור הוואפלים, וזאת בטענה כי הציוד הינו בבעלותה. בקשתה נדחתה ועל כן היא פנתה בהליך של המרצת פתיחה אל בית משפט השלום, בבקשה לקבל סעד הצהרתי לפיו הציוד שייך לה ויש להעבירו לחזקתה.

4. יצוין, כי המשכון שנרשם לטובת המערערת פקע ביום 26/12/1999. לטענת המערערת היא גילתה זאת להפתעתה רק בשנת 2001, שכן על פי התנאים שסוכמו עם אלבז ואף נרשמו ידנית על גבי טופס רישום המשכון היה אמור המשכון לחול עד למועד פירעון החוב. המערערת פנתה אל רשם המשכונות וביקשה ממנו כי המשכון יוחזר לתוקפו אך בקשתה סורבה.

פסק הדין של בית משפט השלום

5. בית המשפט דחה את התובענה וזאת על בסיס שני אדנים מרכזיים – האחד עוסק בפן העובדתי-פרוצדוראלי והשני עוסק בניתוח משפטי של תניית שימור הבעלות ורישום המשכון.

6. באשר לפן הראייתי – ראשית, דחה בית המשפט את טענת המערערת לפיה מאחר והמשיבים בחרו שלא להגיש תצהירי תשובה מטעמם הרי שיש לקבל את גירסתה במלואה. נקבע, כי בהליך של המרצת פתיחה היעדר הגשת תצהיר תשובה אין משמעו קבלה אוטומטית של גירסת התביעה. עוד נקבע כי המערערת, עליה מוטל היה הנטל להוכיח את טענתה העובדתית לפיה קיים הסכם בינה לבין אלבז, לא הצליחה לעמוד בנטל זה. חלף ההסכם צירפה המערערת לתצהירה מסמך הנושא את הכותרת invoice – היינו חשבונית – וממנו לא ניתן ללמוד על קיומו של הסכם, זאת לאור העובדה שהוא אינו חתום על יד צד כלשהוא, לא הוצג המסמך המקורי אלא רק העתק שאין עליו עדות כי הוא מתאים למקור. הצהרתו של אלבז, שאמורה לחזק את סעיף שימור הבעלות שמצוין בחשבונית המתיימרת להיות הסכם, לא הוגשה על ידי עורכה ואין כל אינדיקציה שהוא אכן זה שחתום עליה. עוד נקבע, כי אין במכתבו של הכנ"ר מיום 6/8/01 ,בו צוין כי אלבז לא הצהיר על הציוד נשוא התובענה כחלק מרכושו, כדי להוכיח דבר פוזיטיבי מלבד ההשערה שאלבז הסכים לכך שהציוד לא יהיה חלק מקופת הפירוק.

7. אך כאמור בית המשפט לא הסתפק בדחיית התביעה רק על סמך היסוד הראייתי – אי הוכחת קיומו של הסכם – אלא טרח ונכנס גם לניתוח משפטי של הסוגיה, שבסופו הגיע למסקנה לפיה גם אם הסכם כאמור נחתם בין הצדדים וכלל בתוכו תניית שימור בעלות, הרי שלתניה זו אין תוקף, זאת בהתאם ל'הלכת קולומבו' (ע"א 455/89 קולומבו נ' בנק למסחר בע"מ ואח'
, פ"ד מה (5) 490). בפרשת קולומבו נקבע, כי כאשר אין מדובר בעיסקת קונסיגנציה 'טיפוסית' (עיסקה שנעשית במצבים בהם קמעונאי חושש שלא יצליח למכור סחורה ועל כן משאיר בידו את הברירה להחזיר את הסחורה לספק, ונקבע כי הבעלות תועבר רק אם יצליח הקמעונאי למכור את הטובין לצד שלישי או שיקנה זאת בעצמו וכו') וכאשר סעיף שימור הבעלות בא להגן על האינטרס של המוכר, ספק הסחורה, לקבל את מלוא התשלום עבורה, הרי שמדובר למעשה בהוראת שעבוד ויש להחיל עליה את הוראות חוק המשכון, תשכ"ז 1967.

את ההלכה האמורה, קבע בית המשפט, יש להחיל על העיסקה שלפנינו שהיא איננה עיסקת קונסיגנציה טיפוסית אלא מדובר למעשה בעיסקה רגילה בה הועבר נכס מיד ליד, ובה הבעלות היתה אמורה לעבור לקונה בהתאם להוראת סעיף 33 לחוק המכר תשכ"ח-1968 לפיה: "הבעלות בממכר עוברת לקונה במסירתו, אם לא הסכימו הצדדים על מועד אחר או על דרך אחרת להעברת הבעלות". אמנם הצדדים קבעו מועד העברת בעלות אחר, לפיה יועבר הנכס לידי הקונה (אלבז) רק לאחר שיעביר את כל התשלומים, אולם המטרה שעמדה בקביעה זו היא הגנה על אינטרס הספק – המערערת במקרה זה, ולא על אינטרס הקונה. לכן למעשה מדובר בעיסקת שעבוד רגילה עליה יש להחיל את הוראות חוק המשכון.

8. בית המשפט ציין, כי אמנם נרשם משכון על הנכס ע"י אלבז לטובת המערערת בשנת 1994,אולם הוא בוטל בשנת 1999, ועל כן אין למערערת כל זכות כלפי הנכס הגוברת על זכותם של נושים אחרים – המשיבה 2 במקרה דנן – אשר הקדימו אותה והטילו כינוס נכסים על הציוד. עוד ציין בית המשפט, כי טענת 'שימור הבעלות' אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם טענת 'קיום משכון', שכן אם הבעלות היתה מלכתחילה של המערערת כיצד יכול היה אלבז למשכן את הנכס לזכותה?

טענות המערערת

9. המערערת דבקה בטענתה, לפיה משבחר המשיב 1 שלא לצרף תצהיר תשובה לתגובתו לא נותרה מחלוקת לעניין העובדתי ועל כן היה על בית המשפט לקבל את גירסתה העובדתית במלואה ולקבוע כי בין הצדדים נחתם הסכם שכלל תניית שימור בעלות. כמו כן, לא רק שהמשיבים לא הציגו ראיות משלהם אלא שהם אף לא הצליחו לסתור את הגירסה העובדתית שהציגה המערערת או להטיל בה ספק.

10. כמו כן, טוענת המערערת, טעה בית המשפט עת קבע כי החשבונית שהוצגה מטעם המערערת איננה בגדר הסכם. העובדה שהמסמך הוכתר בשם חשבונית ולא בשם הסכם אין בה כדי לשנות דבר, שכן כלל ידוע הוא כי מהות המסמך היא שקובעת ולא השם הפורמאלי. כמו כן, מסבירה המערערת, כי הוצאת החשבונית היא בגדר הצעה לכרות חוזה, והתשלומים אותם החל להעביר אלבז, בהתאם לאמור בחשבונית, מהווים קיבול – היינו נכרת הסכם בין הצדדים.

11. עוד טוענת המערערת, כי קביעתו של בית המשפט באשר לתניית שימור הבעלות איננה יכולה לעמוד עוד מבחינה משפטית, זאת לאור ההלכה שנקבעה ברע"א 1690/00 מ. ש. קידוחי הצפון בע"מ נ' ורד גוילי - מפרקת זמנית ומנהלת מיוחדת, פ"ד נז (4) 385 (להלן – הלכת קידוחי הצפון), אשר ביטלה הלכה למעשה את הלכת קולומבו. על פי הלכת קידוחי הצפון, סעיף של שימור בעלות יכול שיהא תקף גם בעסקאות שאינן עסקאות קונסיגנציה רגילות אלא עסקאות אשראי אחרות כמו העיסקה נשוא ערעור זה.

טענות המשיבים

12. לטענת המשיבים, בחשבונית המוצגת על ידי המערערת, אשר לא הוצגה במקור ואף לא באמצעות עד שיכול להעיד כי היא נמסרה לאלבז (שמשום מה לא הובא להעיד על כך בעצמו), שמו של אלבז כלל לא מופיע והיא איננה חתומה על ידי מי מהצדדים. על כן, נטען, לא יכולה חשבונית זו להיחשב להסכם משפטי תקף. באשר להצהרה של אלבז, הרי שהוא כלל לא הוזמן לעדות ועל כן לא ניתן לאשר שהוא זה שחתום על אותה הצהרה.

13. באשר לסעיף שימור הבעלות טוענים המשיבים, כי אמנם פרשת קידוחי הצפון שינתה את הלכת קולומבו, אולם בכך אין כדי לשנות את תוצאת פסק הדין, שכן גם כיום ההלכה היא כי צד הרוצה לטעון בדבר שימור בעלות בנכס צריך להוכיח כי נכרת הסכם שבו הותנה והוסכם מפורשות בין הצדדים כי הבעלות בנכס תיוותר בידי המוכר עד לגמר התשלום על ידי הקונה. במקרה דנן לא הוכחה אותה הסכמה נדרשת – כאמור החשבונית המתיימרת להיות הסכם לא נחתמה על ידי הצדדים, המערערת לא ביטחה את הציוד שכביכול היה שייך לה ואף לא דרשה מאלבז לעשות כן, אלבז משכן את הנכס משמע שסבר שהנכס בבעלותו שכן אחרת כיצד יכול היה למשכן נכס שאיננו שלו? למערערת אין כל אינדיקציה אובייקטיבית שתוכיח את גמירות דעת הצדדים לגבי סעיף שימור הבעלות, וכל הסממנים שנמנו לעיל מצביעים דווקא על ההפך.

דיון

14. שלוש שאלות עיקריות עומדות במרכז הדיון שלפנינו. האחת, נוגעת לסדרי דין השנייה, נוגעת לקביעה לפיה לא הוכח על ידי המערערת קיומו של חוזה, והשלישית עוסקת בתניית שימור הבעלות. נענה להלן על שאלות אלה לפי סדרן.

היעדרו של תצהיר תשובה

15. תקנה 256 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984, עוסקת בהגשת תשובה מטעם משיב בהליך של המרצת פתיחה. על פי תקנה זו רשאי משיב (אך לא חייב) להגיש תשובה, ואם מצא לנכון לעשות כן הרי שטענה עובדתית המופיעה בתשובתו צריכה להיות נתמכת בתצהיר. הפסיקה קבעה כי בהליך מסוג המרצת פתיחה משמש כתב התשובה ככתב הגנה (ראה ע"א 488/88 השחף נתניה בע"מ נ' סולניר בע"מ, פ"ד מה (4) 204)), ועל כן מקום שלא הוגש כתב תשובה כאמור תשאר גירסת מגיש ההליך על כנה ללא הכחשה (ראה אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שמונה, עמ' 461).

16. במקרה שלפנינו הוגש כתב תשובה מטעם המשיבים, ועל כן לא ניתן לומר כי הם השאירו את גירסת המערערת על כנה. אמנם, כתב התשובה מטעמם לא נתמך בתצהיר, אולם המשיבים עומדים על כך כי אין להם גירסה עובדתית משלהם, זאת מאחר וכלל לא לקחו חלק במסכת העובדתית נשוא התובענה, ואין להם כל ידיעה אישית לגביה. כל טענותיהם מתרכזות בגירסת המערערת עצמה, אשר כשלעצמה, לטענתם, קיימות בה פירכות וסתירות, ולכן לא ניתן לקבלה.

תקנה 256 מורה למגיש התשובה לתמוך טענותיו העובדתיות בלבד בתצהיר, ועל כן, במקרה בו למשיב בהליך אין טענות עובדתיות משלו, אין כל טעם שיגיש תצהיר, אך אין באמור כדי לשלול ממנו את האפשרות להפריך ולערער את טענות יוזם ההליך, זאת באמצעות חקירה נגדית ובאמצעות העלאת טענות כנגד התצהיר ונספחיו שהוגשו מטעמו. לאור האמור מקובלות עלינו קביעותיו של בית המשפט קמא בעניין זה ודין טענות המערערת להדחות.

השאלה החוזית

17. כל שציינו לעיל נוגע לעצם האפשרות הנתונה למשיבים לחלוק על גירסתה העובדתית של המערערת, זאת גם אם לא הגישו תצהיר תשובה מטעמם. דברים אלו נאמרו במישור העקרוני וכל שיש להסיק מהם לענייננו הוא, שאין מקום לקבל באופן אוטומטי את גירסת המערערת ויש לבחון את טענות המשיבים נגדה. עם זאת, במקרה דנן סבורים אנו כי למשיבים כלל לא היו טענות בעלות משקל כנגד גירסתה העובדתית של המערערת וקביעתו של בית המשפט, לפיה המערערת לא עמדה בנטל הראיה להוכיח כי היה הסכם בינה לבין אלבז, אינה יכולה להשאר על כנה.

18. בתמיכה לטענתה, בדבר הסכם בינה לבין אלבז המכיל תניה של שימור בעלות, צירפה המערערת לתצהירה העתק של חשבונית שנשלחה מטעמה לאלבז. חשבונית זו מופנית אל חברת אושר, היא נושאת תאריך ומספר. החשבונית מפרטת את הפריטים שסוכם כי יועברו מן המערערת לחברת אושר, את המאפיינים המדויקים של כל פריט ופריט ומתמחרת כל פריט ציוד בנפרד. בהמשך מצוין הסכום הכולל לתשלום וכן הסדרי התשלום שנקבעו כדלהלן. נקבע, כי תשלום ראשון בסך 102,600$ יועבר באופן מיידי ואילו יתר הסכום הנותר (415,595$) יועבר ב 10 תשלומים חצי שנתיים, כשהראשון מביניהם יועבר עד 15/4/95. בהמשך מופיעה תניית שימור בעלות בה מצוין כי:

“the seller retains unrestricted title to the goods until full
payment of the purchase price, including all ancillary claims…”

19. קביעתו של בית המשפט, לפיה חשבונית זו אינה מעידה על הסכם, נשענה על ארבעה נימוקים מרכזיים: האחד, כי מדובר במסמך המוכתר בכותרת חשבונית ולא הסכם. השני, היעדר חתימה של הצדדים על גבי החשבונית. השלישי, העובדה שהוגש העתק של החשבונית ולא המקור שלה, מבלי שניתן הסבר מספק לכך, היינו המערערת לא עמדה בכלל הראיה הטובה ביותר שמתווים לנו דיני הראיות. והרביעי, שההצהרה עליה חתום כביכול אלבז, ואשר אמורה אף היא להצביע על ההסכמה בין הצדדים כאמור בחשבונית, הוגשה כנספח לתצהיר ולא על ידי אלבז עצמו, ועל כן אין לה ערך ראייתי (אין ערובה לכך שאלבז עצמו אכן חתום על התצהיר).

20. נראה לנו כי אין די בנימוקים אלה על מנת להביא למסקנה אליה הגיע בית משפט השלום. ראשית, באשר לכותרת המסמך, הרי שודאי שאין בה כדי לקבוע את מהותו. סעיף 23 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג 1973 (להלן – 'חוק החוזים') קובע את עיקרון חופש הצורה, לפיו חוזה יכול שיעשה לא רק בכתב אלא גם בעל פה או בצורה אחרת. מכאן, שגם אם לא היה נכתב מסמך כלל, עדיין יתכן והיה מדובר בחוזה מחייב לכל דבר. על כן ודאי שאין בעובדה כי המסמך לא הוכתר בכותרת המדויקת כדי לדחות את הטענה על הסף. עלינו לבחון את מהותו של המסמך ואת כלל הנסיבות החיצוניות לו.

21. חוזה נכרת בדרך של הצעה וקיבול, כאשר בשני השלבים צריכים להתקיים האלמנטים של גמירות דעת ומסוימות. סעיף 2 לחוק החוזים מגדיר הצעה כפנייתו של אדם לחברו "המעידה על גמירת דעתו של המציע להתקשר עם הניצע בחוזה והיא מסויימת כדי אפשרות לכרות את החוזה בקיבול...". סעיף 5 לחוק מבאר כי הקיבול יהיה בהודעת הניצע, שנמסרה למציע והמעידה על גמירת דעתו של הניצע להתקשר עם המציע בחוזה לפי ההצעה. שני הרכיבים הללו יכול שיתרחשו בהתנהגות, אך זאת בתנאי שניתן יהא להסיק קיומם של גמירות דעת ומסוימות בשניהם. גמירות דעת היא נחישות וכוונה של צד אחד להתקשר בחוזה עם צד אחר (ראה ע"א 158/77 חוה רבינאי נ' חברת מן שקד בע"מ (בפירוק), פ"ד לג(2), 281). בתנאי זה באה לידי ביטוי הדרישה למפגש רצונות הצדדים והסכמתם ההדדית להתקשר בחוזה (ראה ג' שלו, דיני חוזים, מהדורה שנייה, עמ' 85). גמירות דעת היא גילוי כוונה רצינית להתקשר בחוזה והבנת התוצאות המשפטיות הנובעות מכך, כאשר המבחן לכך הוא מבחן אובייקטיבי מבחן האדם הסביר. בהקשר זה קיומה של חתימה, הן של המציע והן של הניצע המקבל, עשויה להעיד על גמירות דעת אך אין בה די מחד, ומאידך היא איננה בגדר דרישת סף. החתימה היא סממן חיצוני, היא חזקה לגמירות דעת, אך חזקה זו ניתנת לסתירה ולכן יש לדבוק במבחנים המהותיים של חוק החוזים. ראה את שנאמר בעניין זה על ידי המלומדים פרופ' כהן ופרופ' פרידמן בספרם חוזים, מהדורת תשנ"א בעמ' 451-452:

"בחתימה כשלעצמה אין קסם. העדרה של חתימה אינו מעיד בהכרח על העדר גימור דעת, ואילו קיומה אינו מעיד, בהכרח, על גמירות דעתו של החותם להתקשר בעסקה". (בספרם הנ"ל עמ' 448) ... ....הוויתור על דרישת החתימה מוצדק, איפוא, באותם מקרים שבהם ברור כי נעשה נסיון על ידי אחד הצדדים להתחפר מאחורי דרישה פורמליסטית ... כדי לסכל התחייבות שנעשתה לאחר גמירות דעת... חתימה היא עדיין ביטוי מן המעלה הראשונה לקיומה של גמירות דעת לכרות חוזה. מסמך ללא חתימה יוצר חזקה כי אינו מחייב. חזקה זו נובעת מנסיון החיים ומאורחות המסחר. כדי לסתור את החזקה יש צורך בראיות משמעותיות... דוגמא אפשרית לראייה שתמלא את מקומה של החתימה היא קיום בפועל (מלא או חלקי) של החוזה מצידו של מי שלא חתם. הוא הדין אם אותו צד נאות לקבל ביצוע מלא או חלקי של החוזה מן הצד האחר... ".

ראה גם ע"א 632/87 גרנט נ' מרדכי ואח'
, פ"ד מה(1) 544 וכן ע"א 2036/94 ברוך טרבלסי ואח'
נ' דוד טרבלסי ו-6 אח', פ"ד נג(1), 457.

22. אכן, בענייננו הצדדים לא חתמו על החשבונית, אך מאידך היה בהתנהגותם - עצם התחלת ביצוע העיסקה והעברת התשלום מצד אלבז, הניצע, בהתאם לאמור בחשבונית, והעברת הציוד מטעם המערערת לאלבז מאידך – כדי להעיד על גמירות דעת הצדדים בדבר רצונם לבצע את ההסכם כפי שפורט בהרחבה בחשבונית. בחינת החשבונית מעלה כי יסוד המסוימות גם הוא מתקיים וכי רבים מפרטי העיסקה מפורטים בה באופן מפורש. יסוד המסוימות הוא כל אותם פרטים הנכללים בעיסקה. על ההצעה להיות מוגדרת ,כך שדי בקבלתה ע"י הניצע בכדי להופכה כמות שהיא לחוזה. על ההצעה להכיל מספיק פרטים כדי שבקיבולה ייווצר חוזה שתוכנו ברור ומובן. עם זאת, אין חובה שההצעה תכלול את כל פרטי החוזה. דומה שהחשבונית שהוצגה מהווה הסכם מסוים דיו, באשר היא כוללת את כל הפרטים החיוניים לעיסקה מעין זו: שמות הצדדים לעיסקה, תאור מפורט של הציוד שיועבר מהמערערת לחברת אושר שבבעלותו של אלבז, סכום הציוד (הסכום של כל פריט בציוד וכן הסכום הכולל של העיסקה), תאריך ההזמנה, מספר ההזמנה, האופן בו יימסרו התשלומים, וכן סעיף של שימור בעלות.

23. אם נסכם את האמור עד כה, הרי שהחשבונית, הגם שאיננה נושאת את הכותרת 'הסכם' והגם שאיננה נושאת את חתימות הצדדים, מכילה באופן מפורט את עיקרי פרטי העיסקה ומעידה על מסוימות. התנהגות הצדדים – העברת התשלומים הראשונים מחד והעברת הציוד מאידך, מעידים על קיבול ועל גמירות דעת הצדדים ביצירת החוזה, ועל כן המסקנה המתבקשת הינה כי הסכם נחתם גם נחתם בין המערערת לבין חברת אושר, שאלבז היה בעליה.

24. בכל הנוגע לאופן בו הוגשו הראיות מטעם המערערת - אמנם, החשבונית עליה מסתמכת המערערת לא הוצגה במקור, ואף לא בהעתק נאמן למקור, ועל כן לא מתקיים כלל הראיה הטובה ביותר. עם זאת, הנטייה היום בפסיקה היא לראות בכלל הראיה הטובה ביותר כלל של מהימנות ולא כלל של קבילות. חשיבותו של הכלל, שלאורך השנים הוספו לו עוד ועוד חריגים (ראה ע"פ 869/81 שניר נ' מדינת ישראל, פ"ד לח (4) 169) פוחתת ככל שמתקדמים אנו בעידן הטכנולוגי, בו לכל מסמך יש העתקים זהים ממוחשבים היוצאים מאותו מאגר. ראה דבריו של כב' השופט חשין בע"א 6205/98 מייקל סקוט אונגר ואח'
נ' דניאל עופר, תק-על 2001(2), 299 ,עמ' 304:

מגמה זו של הקלה בדרישה להצגת מקורו של מיסמך מתחייבת במציאות ימינו. בעידן הטכנולוגי המואץ שאנו נסחפים עימו, דבקות עיקשת בכלל התובע הצגת מקור דווקא - מקור להבדילו מצילום או מפלט של ראיות אלקטרוניות - יש בו כדי להניח מיכשולים בלתי ראויים על דרכו של בעל-דין. אכן, כלל נוקשה הדורש הצגתו של מקור כתנאי מוקדם לקבילות, יכול שישמש מיכשול בלתי-ראוי להתפתחות טכנולוגית בתחום המיסמכים האלקטרוניים ובתחום הסריקה האלקטרונית. במקום אחד נדרשתי לכלל הראיה הטובה, וכך אמרתי עליו: "האם כלל הראייה הטובה ביותר - ככלל של קבילות - כלל ראוי הוא למידע-מחשב, והאם לא הגיעה העת כי יצרף עצמו אל חוקי חמורבי?" (הקדמה לסיפרו של עורך-דין נמרוד קוזלובסקי, המחשב וההליך המשפטי - ראיות אלקטרוניות וסדרי דין, הוצאת לישכת עורכי-הדין, 2000). ואמנם, דומה כי זו היא הדעה המקובלת כיום".

25. אם נלך גם אנו בכיוון זה שהתוותה פסיקת בית המשפט העליון, הרי שמאחר והחשבונית לא נחתמה על ידי הצדדים, אין משמעות מיוחדת לעובדה שהחשבונית שהוצגה היא העתק שהוצא מהמחשב לצורך הגשתה לבית המשפט ולא ההעתק שהוצא מהמחשב והועבר לידיו של אלבז בעת כריתת ההסכם. יש לבחון אילו ראיות נוספות תומכות בחשבונית זו. כמו כן, יש לבחון מה עומד מול הראיה והאם הוצגו טענות כבדות משקל המערערות את תכנה. במקרה שלנו לא הוצגה כאמור כל גירסה עובדתית אחרת, ולטענה כי אין מדובר בחשבונית אמיתית המשקפת את העיסקה שבין הצדדים, אין על מה לסמוך והיא נטענת לחלוטין בעלמא. לא הועלתה למעשה טענה רצינית לפיה תוכן החשבונית (לפחות לגבי הציוד שהועבר, מחירו ותנאי התשלום) אינו משקף את מהות ההסכמות שבין הצדדים. למעשה, מעשיהם של המערערת ושל אלבז אף מחזקים ומשקפים את האמור בחשבונית. על כן, גם אם לא הוגשה החשבונית במקור הרי שיש לקבלה כראיה ואף לקבל את תוכנה שכן אין כל גירסה חלופית לה או כל טענה מבוססת אחרת, שיש בה כדי לערער את מהימנותה.

26. מהאמור עולה, כי יש להכיר בהסכם שנעשה בין המערערת לבין אלבז וחברת אושר. כאמור, במסגרת ההסכם הוכנסה תניית שימור בעלות, שהיא מהווה את עילת התביעה דנן. יש לבחון, אם כן, מה דינה של תניית שימור הבעלות האמורה והאם יש מקום להצהיר על סמך תנייה זו כי הציוד אכן שייך למערערת.

תניית שימור בעלות

27. בית משפט השלום קבע, כי אין תוקף לתניית שימור הבעלות וזאת על סמך ההלכה המשפטית שהיתה קיימת באותה עת, היא הלכת קולמבו. בין הצדדים במקרה דנן לא נעשה הסכם קונסיגנציה 'טיפוסי', ותניית שימור הבעלות לא נועדה להגן על האינטרס של אלבז וחברת אושר, אלא דווקא על האינטרס של המערערת, ספקית הציוד, מפני אי תשלום מלוא התשלומים שהובטחו לה. היינו מדובר למעשה, מבחינה מהותית, בעיסקת משכון. בהתאם להלכת קולמבו נקבע, כי יש להחיל על העיסקה את הוראות חוק המשכון. מאחר ורישומו של המשכון אצל רשם המשכונות פג בשנת 1999 ולא חודש עוד, נקבע כי אין הוא חל כלפי המשיבים, אשר היו הנושים של הנכס בשנת 2001.

28. ואכן, הניתוח המשפטי שהתווה בית המשפט, בהתאם להלכת קולמבו, היה נכון. דא עקא, ולאחר שניתן פסק הדין, שונתה הלכת קולמבו על ידי בית המשפט העליון במסגרת פסק הדין בעניין קידוחי הצפון. ב

פסק דין
זה נקבע על ידי המשנה לנשיא (כתוארו אז) כב' השופט שלמה לוין כי:

"בהיעדר טעמים מיוחדים לסתור במקרה הקונקרטי, יש לבטל את הלכת קולומבו ככל שהיא נוגעת לעיסקת אשראי שנכלל בה סעיף של שימור בעלות, אף אם לא ניתן להגדירה כעיסקת קונסיגנציה אמיתית. הוא הדין בכל מקרה בו מדובר בעיסקה מסחרית, הכוללת תנאי מתלה בדבר העברת בעלות, שיש לדפוסים שבהם נערכה תימוכין משמעותיים במציאות המסחרית" (ראה שם, בעמ' 411).

29. בית המשפט שלערעור אינו יכול להתעלם משינוי ההלכה המשפטית לצורך הניתוח המשפטי של המקרה שלפניו. תפקיד ערכאת הערעור הוא בין היתר לבחון האם התוצאה אליה הגיע בית המשפט קמא מתחייבת מבחינת הוראות הדין החלות על העניין (ראה ע"א 586/84 מקלף נ' זילברברג, פ"ד מג (1) 138 וכן ד"ר חמי בן-ינון, הערעור האזרחי, בעמ' 33), ובכלל זה הפרשנות המשפטית להוראות אלה וההלכה הפסוקה. כלל ידוע הוא, כי שינוי בהלכה מבית מדרשו של בית המשפט העליון הוא בבחינת טעם מיוחד להארכת מועד (ע"א 430/64 רייטלר נ' אגודה צרכנית שיתופית ואח'
, פ"ד יט (2) 57). כן ראה ב"ש 1069/86 הסנה נ' יהודה שטרית, פ"ד מא (1) 533 ובש"א 257/88 רינה ניר ואח'
נ' יוסף אסרף, פ"ד מב (4) 481). פשיטא, כי הארכת המועד נתנת על מנת לאפשר לצד לטעון טענות משפטיות חדשות, זאת על סמך הלכה משפטית חדשה שלא עמדה לנגד עיניה של הערכאה דלמטה. כלל זה מתקיים תחת שני תנאים מצטברים והם סמיכות זמנים בין ההחלטה שעליה מבקשים לערער לבין ההלכה הפסוקה החדשה, ופניית בעל דין לבית המשפט סמוך לאחר מתן פסק הדין המחדש.

30. במקרה שלפנינו המערערת כלל לא נדרשה לבקש הארכת מועד להגשת ערעור שכן פסק הדין המחדש ניתן כאשר הערעור הנוכחי כבר היה תלוי ועומד בפני
בית משפט זה. פסק הדין נשוא הערעור ניתן ביום 15/4/02 ואילו פסק הדין בעניין קידוחי הצפון ניתן ביום 19/5/03, כשנה לאחר מכן. על כן, בעוד שבהודעת הערעור לא יכולה היתה המערערת להעלות את הטענה המשפטית החדשה המתייחסת לשינוי ההלכה, הרי שטענה זו הועלתה על ידה במסגרת עיקרי הטיעון. כבר נקבע לא אחת בפסיקתנו, כי כאשר טענה משפטית מועלית לראשונה בערכאת הערעור, אך היא אינה אלא בגדר פרשנות משפטית במסגרת עילת התביעה וכתבי בי הדין יש להתיר השמעתה של טענה זו (ראה ע"א 271/75 שושן נ' שושן, פ"ד ל (1) 473, 476 וראה גם ע"א 682/82 בן אריה נ' סהר, פ"ד לז (3) 589). בהתאם לאמור לעיל, ובהתאם להלכה בדבר שינוי משפטי המהווה טעם המצדיק הארכת מועד להגשת ערעור, הרי ששינוי במצב משפטי מהווה טעם לאפשר לכל צד בערעור לטעון טענותיו בהתאם לשינוי המשפטי שחל בהלכה [השווה גם ע"ש (באר שבע) 2631/97 א. לוי קבלנים נ' מס שבח, תק-מח 2000 (1), 29147].

31. המשיבים לא כופרים בעובדה כי קביעותיו של בית משפט השלום בכל הנוגע לתניית שימור הבעלות אינן עוד רלוונטיות מבחינה משפטית לאור השינוי שחל בפסיקה. עם זאת. הם סבורים, כי אין לתת תוקף לאותה תנייה, וזאת לא רק לאור העובדה כי לא הוכח קיומו של הסכם, אלא מאחר ורישום המשכון סמוך לביצוע העיסקה, על ידי אלבז לטובת המערערת, סותר את גמירות הדעת של הצדדים באשר לשימור הבעלות.

32. אכן, נקבע בפסיקה כי אין די בקיומה של תניית שימור בעלות בהסכם, לגביו הוכחה גמירות דעתם של הצדדים, על מנת שבית המשפט יקבלה. נקבע כי על בית המשפט להשתכנע כי קיימת הסכמה מפורשת וגמירות דעת מצד הצדדים באשר לתוכן התנייה. [ראה בש"א (תל-אביב) 14163/06 (תיק פש"ר 2022/03) דניה קוסמטיקס בע"מ נ' עו"ד ישראל קנטור, מפרק המשביר הישן בע"מ (בפירוק) ואח'
(טרם פורסם].
במקרה דנן, בנוסף לתנייה המצויה בחשבונית, בה הכרנו כהסכם מחייב, צירפה המערערת גם הצהרה של אלבז עצמו, מיום 19/3/01, בה הוא מאשר מפורשות את ידיעתו והסכמתו לתנייה:

"ידוע לי כי ציוד זה הינו בבעלותה המלאה של האס אשר שמרה על בעלותה בציוד עד לפרעון מלא של מחיר הרכישה על ידי, אשר טרם נפרע". (ראה סעיף 2 להצהרה, המצורפת כנספח ג לתובענה).

אמנם, כפי שציין בית משפט השלום וכפי שהדגישו המשיבים לפנינו, הצהרה זו, החתומה על ידי אלבז, לא הוגשה על ידו ומר גרוסמן, העד מטעם המערערת, אף הודה בעדותו כי לא ראה את אלבז חותם עליה. עם זאת, גם כאן עסקינן בשאלה של מהימנות ומשקל ולא בשאלה של קבילות. לא הועלתה כל טענה ברת משקל, לפיה יש מקום לחשש כי אלבז הוא לא זה שחתם על ההצהרה וכי מדובר למעשה בהצהרה מזויפת. האמור בהצהרה עולה בקנה אחד עם האמור בחשבונית וכן עם העובדה, שכאשר נתבקש על ידי הכנ"ר לפרט את הנכסים שבבעלותו לא הכליל אלבז ברשימת הנכסים את הציוד שאמור להיות בבעלות המערערת. עובדה זו המצטרפת להצהרה מטעמו מהווה תמיכה חיצונית נוספת לתניית שימור הבעלות המופיעה בחשבונית ולגמירות דעת הצדדים לגביה.

33. איננו סבורים כי רישום המשכון לטובת המערערת, סמוך לאחר שליחת החשבונית, מעיד על היעדר גמירות דעת באשר לתניית שימור הבעלות. נהפוך הוא; אמנם על פניו עומד רישום המשכון בסתירה מסוימת לתניית שימור הבעלות, שכן אם הבעלות נשארה בידי המערערת על פי ההסכמות, מדוע וכיצד ניתן גם לרשום משכון לטובתה? עם זאת, בחינה נוספת של הדברים, המתייחסת למהותם, מבהירה כי שני הצעדים שנקטו הצדדים לעיסקה, הכנסת תניית שימור הבעלות וכן רישום המשכון לטובת המערערת, נעשו מכח אותו רציונאל ולשם אותה מטרה – להבטיח את המערערת עד למלוא התשלום מצד אלבז. ואכן, כאשר שלטה הלכת קולמבו בכיפה, היה הגיון מסוים באופן בו נהגו הצדדים. הלכת קולומבו לא אסרה על הכנסת תניות שימור בעלות בהסכם, אלא כפתה על תניות אלה את הוראות חוק המשכון. בפועל, כמו שצוין בפסק הדין בעניין קידוחי הצפון, חיי המסחר המשיכו להתנהל על סמך עסקאות המכילות תניות שימור בעלות, הבאות להגן על המוכר:

"הטענה העיקרית במישור המעשי היא שהלכת קולמבו גזרה על ציבור הסוחרים גזירה שאין הם יכולים לעמוד בה. על פי טענה זו, בעולם המסחר מקובל לספק סחורה באשראי, תוןך קביעת תניה חוזית של שימור הבעלות בסחורה בידי הספק עד לתשלום מלוא המחיר על ידי הקמעונאי... אמנם, הלכת קולומבו אינה שוללת את תוקפה של תניית שימור הבעלות במקרה שנרשם משכון או שעבוד במרשם המתאים, אולם דרישת הרישום איננה מעשית... מחקר שטח שתוצאותיו הובאו במאמרו הנ"ל של לרנר (בעמ' 428) מלמד שרבים מהסוחרים אינם מקבלים ייעוץ משפטי ואינם מודעים להלכה שתניית שימור בעלות, שיתה תקפה לפני פסיקתה של הלכת קולומבו, כבר אינה תקפה לפי הלכה זו. בכך יש כדי ליצור מצב בלתי בריא שעל פיו הפסיקה והמעשה מתקדמים בקווים מקבילים שאינם נפגשים זה עם זה" (ראה שם בעמ' 405).

ובהמשך:

"הלכת קולומבו גם אינה ישימה מטעמים מעשיים. חיי המסחר הם דינמיים ואין זה מתקבל על הדעת שסיטונאי המספק סחורות לקמעונאי ירוץ בכל מועד של אספקה לרשם המשכונות כדי לרשום משכון. כבר ציינו לעיל, שבפועל אין הלכה זו מיושמת, בבחינת הלכה שאין הציבור יכול לעמוד בה. אין זה מצב רצוי שהדין אינו משקף את המציאות" (שם עמ' 409).

לאור האמור, בהחלט מתקבל על הדעת שצדדים לעיסקאות מסחריות באותה עת, כפרקטיקה שגורה ומקובלת, המשיכו להכניס תניות שימור בעלות בעיסקאות, על מנת להבטיח את המוכר או הספק עד להעברת מלוא התשלומים לידיו מטעם הקונה, אך באותה נשימה דאגו אותם צדדים, במידה והיו מודעים להלכה המשפטית הקיימת באותה עת, לדאוג לרישום משכון על הנכס אצל רשם המשכונות, זאת על מנת להגן על הנכס מפני נושים אחרים. היינו, האינטרס שעמד מאחורי שתי הפעולות היה זהה – הרצון להגן על המערערת בעיסקה. האופן בו הגנה זו בוצעה – פעם אחת על ידי הכנסת סעיף שימור בעלות ופעם אחת על ידי רישום המשכון, נבע, כך נראה, מהפער שנוצר, פער שהוכר בכתיבה המשפטית ובפסיקת בית המשפט העליון, בין האופן בו המשיכו להתנהל חיי המסחר בפועל, גם אחרי הלכת קולמבו, ובין הדרישות המשפטיות שהציבה הלכת קולמבו.

34. מסקנתנו, אם כן, היא כי דין הערעור להתקבל. המשיבים ישלמו למערערת הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪+מע"מ צמוד מהיום ועד למועד התשלום בפועל. הערבון שהופקד על ידי המערערת יוחזר לידיה על ידי המזכירות.

ניתן היום י"ט באייר, תשס"ז (7 במאי 2007) בהיעדר הצדדים
יהושע גרוס
, סגן-נשיא
אב"ד

אסתר קובו
, שופטת

מיכל רובינשטיין
, שופטת








עא בית משפט מחוזי 2063/02 franz haas נ' עו"ד עמיחי דוד,איזיקוביץ ישראל ואח' (פורסם ב-ֽ 07/05/2007)