פסקי דין על אילן סגל |

3518/07 דנפ     20/05/2007




דנפ 3518/07 אילן סגל נ' מדינת ישראל






בבית המשפט העליון

דנ"פ 3518/07

בפני
:
כבוד הנשיאה ד' ביניש


המבקש:
אילן סגל



נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל


עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון
מיום 12.3.2007 ברע"פ 8316/05, שניתן על ידי כבוד
השופטים: א' א' לוי, א' רובינשטיין, ד' חשין

בשם המבקש: עו"ד תמי אולמן



החלטה

בפני
י עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 12.3.07 ברע"פ 8316/05, שבו נתקבלה בקשת רשות ערעור שהגישה המשיבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, שבגדרו הופחת עונש המאסר שנגזר על העותר על ידי בית משפט השלום בחיפה. השאלה שהתעוררה בפסק הדין נשוא העתירה היא האם חרג בית משפט השלום מסמכותו, כאשר גזר עונש מאסר העולה על שבע שנים, על אדם שהורשע במספר עבירות, שנכללו באותו כתב אישום ושאינן נובעות מאותו מעשה?

1. נגד העותר הוגש לבית משפט השלום בחיפה כתב אישום, שכלל שלושה אישומים שונים. האישום הראשון נסב על זיוף מסמכים על ידי העותר במטרה ליצור לעצמו זהות בדויה וכך להתקבל לעבודה בחברת "ברינקס", העוסקת בהובלה משוריינת של כספים. על-פי הנטען באישום זה, ימים ספורים לאחר שהתקבל העותר לעבודה בחברת "ברינקס", תוך שימוש במסמכים המזויפים, הוא גנב רכב של החברה שעל הובלתו הוא היה מופקד, ובו למעלה מ-4.7 מיליון ש"ח. באישום השני יוחסו לעותר שורה של מעשי גניבה וזיוף, שבאמצעותם הוא הונה את המוסד לביטוח לאומי והביא לכך שיועבר לו שלא כדין סכום של 281,719 ש"ח. באישום השלישי בכתב האישום נטען שהעותר ביצע סידרה של מעשי הטרדה כלפי מספר אנשים וחברות באמצעות מכשיר הטלפון והפקס בין השנים 2001 ל-2003.

העותר הודה בכל עובדות כתב האישום, והורשע בעבירות של זיוף בנסיבות מחמירות, שימוש במסמך מזויף, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, התחזות כאדם אחר, גניבה בידי מורשה, גניבה וכן הטרדה ואיומים. בגין האישום הראשון נגזר על העותר עונש של שבע שנות מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי, וקנס בסך שלושה מיליון ש"ח. בגין האישום השני נגזר על העותר עונש של שנתיים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי, כאשר שמונה-עשר חודשים מתוך מאסר זה ירוצו במצטבר לעונש המאסר שהוטל על העותר במסגרת האישום הראשון. בגין האישום השלישי נגזרו על העותר ארבעה חודשי מאסר בפועל, בהם יישא במצטבר לעונשים האחרים, ושישה חודשים מאסר על תנאי. תקופת המאסר בפועל הכוללת שנגזרה על העותר על ידי בית משפט השלום הייתה, אפוא, שמונה שנים ועשרה חודשים.

2. בית המשפט המחוזי קיבל חלקית ערעור שהגיש העותר על פסק דינו של בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי קבע כי בית משפט השלום חרג מסמכותו העניינית כאשר הטיל על העותר, בגין האישום הראשון, עונש מאסר של כולל של תשע שנים (ששנתיים מתוכן הן מאסר על תנאי). זאת, נוכח הוראת סעיף 51(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט), הקובעת כי העונש המרבי אותו רשאי בית משפט השלום לגזור הוא שבע שנות מאסר, ובהתחשב בכך שבית משפט השלום לא הפריד בין העבירות השונות שנכללו באישום הראשון, אלא הטיל עונש אחיד בגין כל העבירות בהן הורשע העותר במסגרת אישום זה. לפיכך, הפחית בית המשפט המחוזי את תקופת המאסר שהוטלה על העותר לשבע שנות מאסר, כאשר חמש מתוכן הן שנות מאסר בפועל. כן הפחית בית המשפט המחוזי את שיעור הקנס הכספי שהוטל על העותר.

3. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שהגיש העותר לבית המשפט העליון (רע"פ 7144/05) נדחתה ביום 11.1.06, לאחר שנקבע כי היא אינה מעוררת שאלה משפטית כלשהי. אף המשיבה הגישה בקשת רשות ערעור מטעמה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שהתמקדה בשאלת סמכותו העניינית של בית משפט השלום. בפסק הדין נשוא העתירה לדיון נוסף שבפני
י החליט בית המשפט העליון (השופטים לוי, רובינשטיין וחשין) לדון בבקשת רשות הערעור של המשיבה כאילו ניתנה רשות ערעור, והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה.

4. פסק הדין העיקרי בבקשת רשות הערעור, שהגישה המשיבה, ניתן מפי השופט לוי. בפסק דינו בחן השופט לוי את שאלת סמכותו העניינית של בית משפט השלום להטיל עונש מאסר לתקופה כוללת של מעל שבע שנים בהתאם להוראות סעיף 51(א) לחוק בתי המשפט שקובע כדלקמן:

"הסמכות
51. (א) בית משפט שלום ידון באלה :

(1) (א) עבירות שעונשן קנס בלבד או מאסר לתקופה שאינה עולה על שבע שנים; למעט העבירות המנויות בחלק א' של התוספת השניה, שעונשן מאסר לתקופה של חמש שנים או יותר, אם החליט פרקליט מחוז להעמיד עליהן אדם לדין לפני בית משפט מחוזי למעט עבירה לפי חוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח-1988, ולמעט עבירה לפי סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה, התשס"ג-2003.

(ב) עבירות המנויות בחלק ב' לתוספת השניה, שעונשן מאסר לתקופה העולה על שבע שנים, אם החליט פרקליט המדינה או פרקליט מחוז להעמיד עליהן אדם לדין לפני בית משפט שלום, ובלבד שלא יוטל עונש מאסר לתקופה העולה על שבע שנים."

בפסק דינו קבע השופט לוי, כי יש לפרש את סעיף 51(א)(1)(א) הנ"ל כהוראה שקובעת עקרון כללי, לפיו מוקנית לבית משפט השלום סמכות לדון באותן עבירות אשר העונש המרבי בגינן בחוק הוא שבע שנות מאסר. השופט לוי הוסיף וציין כי ההתמקדות היא בסוג העבירות בהן רשאי בית משפט השלום לדון, ולא בעונש המקסימאלי אותו מוסמך בית משפט השלום להשית בגין העבירות השונות. לפיכך, קבע השופט לוי כי העונש המוטל על נאשם נקבע לפי מהות העבירות בהן חטא ולא לפי מיהות הערכאה שפניה נדון. כן ציין השופט לוי כי אין מניעה לכך שבית משפט השלום, בהרשיעו נאשם בשורה של עבירות, יטיל עליו את העונש המרבי הקבוע בחוק בגין כל אחת מן העבירות בהן הורשע, אף אם צירופן של תקופות המאסר עולה על שבע שנים. גם ביחס להוראת סעיף 51(א)(1)(ב) לחוק בתי המשפט ציין השופט לוי כי יש לפרש את מגבלת שבע השנים, כך שהיא מתייחסת לעונש המוטל על כל עבירה בנפרד, ולא כקובעת רף עליון לעונש הכולל שבית משפט השלום רשאי להטיל.

5. שאלה נוספת ונפרדת, בה דן השופט לוי בפסק דינו, הינה האם, כאשר נאשם מורשע במספר עבירות ובית המשפט מחליט להטיל עליו מספר עונשים, מוטלת חובה על בית המשפט לפרט את העונשים בגין כל עבירה ולהורות על הצטברותם; או שמא הוא רשאי לקבוע עונש מאסר כולל, שאינו מתייחס בנפרד לכל אחת מן העבירות, ושתקרתו נקבעת על ידי צירופן של תקופות המאסר המרביות אותן ניתן להטיל בגין כל אחת מן העבירות. השופט לוי ציין כי שיטת הענישה הכוללת הינה מקובלת מאוד, ואף קיבלה את אישורו של בית משפט זה בשורה של פסקי דין. עם זאת, עמד השופט לוי גם על הבעייתיות הטמונה בהעדר קביעה פרטנית של העונש הנזקף לכל עבירה, ובכלל זה על הקושי הניצב בפני
ערכאת הערעור, שנדרשת לדון בערעור על העונש הכולל שנגזר. בהקשר זה ציין השופט לוי את ההנחייה הקיימת בפסיקתנו, לפיה כאשר לא קיים קשר עובדתי בין העבירות השונות, ובמיוחד כאשר מדובר בעבירות חמורות שתקופות המאסר שנגזרות בגינן הן ארוכות, מן הראוי לפרט את מידת העונש המוטלת על כל אחת מן העבירות (ראו, ע"פ 212/79 פלוני נ' מדינת ישראל
, פ"ד לד(2) 421 (להלן: עניין פלוני), בעמ' 427). בנסיבות המקרה דנן קבע השופט לוי ביחס לאישום הראשון (שלגביו קבע בית המשפט המחוזי שבית משפט השלום חרג מסמכותו), כי העבירות שיוחסו לעותר במסגרת אישום זה קשורות זו לזו בקשר הדוק ויש לראותן כמסכת עבריינית מלוכדת, על אף שמקורן אינו במעשה אחד. לפיכך, הגיע השופט לוי למסקנה כי בית משפט השלום לא חרג בגזר דינו מסמכותו העניינית, וכי לא הייתה מניעה להשית על העותר עונש כולל העולה על שבע שנות מאסר בגין העבירות נשוא האישום הראשון. על כן קבע השופט לוי כי יש לקבל את ערעור המשיבה, ולהשיב על כנו את עונש המאסר שנגזר על ידי בית משפט השלום.

6. השופטים חשין ורובינשטיין הצטרפו בהסכמה לפסק דינו של השופט לוי. השופט חשין ציין כי ניתן לבסס את המסקנה בדבר סמכותו של בית משפט השלום גם על הוראות סעיף 40 לחוק בתי המשפט וסעיף 86 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. השופט רובינשטיין העיר, כי לטעמו כשמדובר בתקופות מאסר שהן ארוכות מן העונש המרבי המוטל בדין בגין אחת העבירות, ראוי לפרט את מידת העונש המוטל בגין כל אחת מהעבירות.

7. בעתירה לדיון נוסף שבפני
י טוען העותר, כי בפסק הדין נשוא העתירה נקבעה הלכה חדשה בנוגע להיקף סמכותו העניינית של בית משפט השלום לעומת בית המשפט המחוזי בתחום הפלילי. לטענת העותר, בכך שבית משפט השלום הטיל עליו (במסגרת האישום הראשון) עונש מאסר כולל העולה על שבע שנים בגין עבירות שונות, שאינן נובעות ממעשה אחד, ולא נימק את הסיבות להעדר ההפרדה בין העונשים בגין בכל מעשה עבירה, פעל בית משפט השלום בניגוד להנחיות הפסיקה במהלך השנים. העותר מוסיף וטוען, כי העדר חובת הנמקה במצב מעין זה יגרום לטשטוש הסמכויות בין בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי באופן הנוגד את החוק ואת הפסיקה.

8. דין העתירה לדיון נוסף להידחות. בפסק הדין נשוא העתירה נקבעה ההלכה באשר לסמכותו של בית משפט השלום להטיל עונש מאסר כולל בגין מספר עבירות (שאינן נובעות ממעשה אחד), העולה על העונש של שבע שנות מאסר, שהוא העונש המרבי אותו מוסמך בית משפט השלום להטיל בגין עבירה בודדת. הלכה זו, המבוססת על פרשנותו של סעיף 51(א) לחוק בתי המשפט היא ללא ספק הלכה חשובה, שכן היא משליכה באופן ישיר על סמכותו העניינית של בית משפט השלום ועל העונשים אותם הוא רשאי להטיל. עם זאת, אין די בכך שהלכה שנפסקה בבית משפט זה היא חשובה כדי לקיים דיון נוסף באותה הלכה (ראו: דנ"א 4011/04 עיריית ירושלים נ' עיזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל, פ"ד נט(4) 8; דנ"פ 5189/05 איילון - חברה לביטוח בע"מ נ' מדינת ישראל
(טרם פורסם)). הליך הדיון הנוסף הוא הליך נדיר ויוצא דופן, ועל מנת להורות על קיומו על החידוש, החשיבות או הקשיות בהלכה שנפסקה בבית משפט זה להיות מהותיים ומשמעותיים באופן המצדיק דיון מחודש (ראו: דנ"א 406/04 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה – ירושלים נ' עמותת תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים (לא פורסם); דנ"א 461/06 קופת חולים כללית נ' סידי (לא פורסם)). תנאי זה איננו מתקיים במקרה דנן. על אף חשיבותה של ההלכה שנפסקה בפסק הדין נשוא העתירה, יש לזכור כי בעצם האפשרות להטיל עונש מאסר כולל בגין מספר עבירות, ללא פירוט של העונש המוטל בגין כל אחת מהעבירות, אין משום חידוש, וזאת גם כאשר העונש הכולל שנגזר עולה על העונש המרבי שניתן להטיל בגין העבירה החמורה מבין אלה בהן הורשע הנאשם (ראו: עניין פלוני, בעמ' 428; ע"פ 1899/04 ליבוביץ נ' מדינת ישראל
, פ"ד נט(5) 934, 946-945). בנסיבות אלה, החידוש לכאורה, הטמון בקביעה כי בית משפט השלום מוסמך להטיל עונש כולל העולה על שבע שנות מאסר בגין מספר עבירות שאינן נובעות מאותו מעשה אינו מצדיק, כשלעצמו, את עריכתו של דיון נוסף.

אשר על כן, העתירה נדחית.

ניתן היום, ג' בסיון התשס"ז (20.5.2007).


ה נ ש י א ה

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07035180_n01.doc דז
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il









דנפ בית המשפט העליון 3518/07 אילן סגל נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 20/05/2007)