פסקי דין על בן חיים יוסי (קטין) | פסקי דין על בן חיים נירה | פסקי דין על בן חיים אלי |

556/01 א     21/05/2007




א 556/01 בן חיים יוסי (קטין), בן חיים נירה, בן חיים אלי נ' מדינת ישראל -באמצעות פרקליטות מחוז דרום




1
בתי המשפט
א 000556/01
בית משפט השלום אשדוד
21/05/2007
תאריך:
כב' השופט אריאל חזק

בפני
:

1 . בן חיים יוסי (קטין)

2 . בן חיים נירה

3 . בן חיים אלי

בעניין:
התובעים
עו"ד ורון יורם

ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
1 . בית ספר נצח ישראל - נמחקה מכתב התביעה
2 . מדינת ישראל -באמצעות פרקליטות מחוז דרום

3 . רשות הגנים הלאומיים - נמחקה מכתב התביעה

הנתבעים
2 . עו"ד עוזיאל יעקב

3 . עו"ד גדות אליעזר

ע"י ב"כ עו"ד

נגד

אבנר דרור
צד ג' | מזור משה
צד ג' | עדוי מוסבאח סלים
צד ג'

עו"ד גנץ יעקב
עו"ד רותם משה
עו"ד כהן טובה
ע"י ב"כ עוה"ד
פסק דין
חלקי

מדובר בתביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע.

על פי טענת ב"כ התובע בכתב תביעתו, ביום 6.4.00, בעת שהיה התובע תלמיד בית הספר היסודי "נצח ישראל", במהלך טיול שאורגן על ידי בית הספר, נפגע התובע באצבעו בעת צידוד תותח ישן, המשמש כמשחק ילדים, במצפה גדות שברמת הגולן.

במהלך הדיון מיום 14.12.03, קבעתי, כי בשלב ראשון, תידון אך ורק שאלת אחריות הצדדים, לנזק שנגרם לתובע ולאור האמור לעיל, יידון

פסק דין
חלקי זה, אך ורק בשאלת אחריות הצדדים לנזק הנטען.

טענות התובע -

בהתייחסו לאחריות הצדדים לאירוע הנטען, טען התובע בכתב תביעתו, בין היתר, כדלקמן:

התובע, הינו קטין יליד 9.11.89, תלמיד בית הספר היסודי "נצח ישראל" והתובעים 2 ו 3 הינם הוריו ואפוטרופוסיו.

הנתבעת 2, מדינת ישראל, הייתה והינה האחראית על בית הספר "נצח ישראל" בו למד התובע.

ביום המקרה, 6.4.00, טייל התובע עם כיתתו ברמת הגולן ובדרכם עצרו התלמידים למנוחה ואוכל במצפה בשם גדות, כאשר המורים נכנסו לאכול במזנון המקומי, והתלמידים התפזרו במקום .

ברחבת מצפה גדות, היה מצוי תותח ישן המשמש למשחק ילדים ותותח זה היה ניתן לצודד לצדדים. יצוין, כי באזור הצידוד של הקנה, הותקן עמוד המחובר לתותח והמונע הסיבוב של הקנה., (להלן:"העמוד").

התובע עמד על הקרקע בעוד שילדים אחרים שיחקו לצידי התותח, ובעת עמידתו השעין התובע ידו הימנית על העמוד.

לפתע הזיזו,צודדו, הילדים את הקנה , אשר זז במהירות לעבר העמוד, עליו השעין התובע את ידו הימנית ואז בטרם הספיק התובע להזיז ידו, מעך הקנה המסתובב את היד כלפי העמוד.
בהמשך, ובעקבות הפגיעה בידו, נקטעו גליל וחצי באצבע 5 בידו שנפגעה בתאונה.

מלוא האחריות לתאונה ותוצאותיה מוטל על הנתבעת וזאת בגין כך שמורי בית הספר לא דאגו ולא הקפידו על נוכחות מורה משגיח במקום, למרות שידעו שבמקום יש ילדים רבים, שיתכן וירצו לעלות על התותח.

לאחר הגשת כתב התביעה הגישה מדינת ישראל כתב הגנתה ובנוסף, הגישה הודעת צד ג' כנגד צידי ג' 1 ו - 2.

בכתב הגנתה ובהודעת צד ג' ציינה ב"כ מדינת ישראל, הנתבעת 2 ושולחת הודעת צד ג', בין היתר, כדלקמן:

צד שלישי מס' 1, הינו הבעלים של בית העסק "טיולי שיזף" ומדריכים המועסקים על ידו קבעו את מסלול הטיול, והדריכו את המטיילים בשטח והוא אחראי על הבחירה של מסלול הטיול, לרבות הובלתו המקצועית.

הצד השלישי 2, מר משה מזור, הינו הבעלים ו/או המחזיק במקרקעין, המתקנים והמזנון במצפה גדות, לרבות כלי הנשק המוצגים במקום, בו אירעה התאונה.

במזנון הפרטי הנמצא בסמוך לאתר ההנצחה, מוצב כלי נשק, אשר הינו באחריותם הבלעדית של בעלי המזנון והם אשר הציבו את כלי הנשק נשוא התביעה.

לנתבעת אין כל אחריות לכלי הנשק ו/או למזנון,ככל שנגרם נזק מכלי נשק זה.

אחריותו של הצד השלישי 2 נובעת מכך, שבהיותו בעל המקרקעין, לא דאג לקבע את כלי הנשק נשוא התביעה באופן שלא יוכל לזוז או לגרום נזק, לא דאג להציב גדר מסביב כלי הנשק או שלטי אזהרה מתאימים וכן לא דאג להסיר את כלי הנשק ממקום המבקרים ומקבוצות מטיילים.

לאור האמור לעיל, יש להטיל את האחריות לקרות הנזק על צידי ג' 1 ו - 2 , ולא על הנתבעת .

בכתב הגנתו להודעת צד ג' , ציין צד ג' 1 מר דרור כדלקמן:

הצוות החינוכי הוא המופקד על ההשגחה על התלמידים וההשגחה הייתה באחריותם המוחלטת של המורים וצוות המורים ובראשם, המורה האחראי לטיול.

גם ההחלטה לערוך עצירה והפסקה בטיול במצפה גדות, הייתה של הצוות החינוכי, והמדריך המקצועי הציע לקיים הפסקה, בחניון משמר הירדן, ולא במצפה גדות.

ההחלטה לבצע חנייה במצפה גדות, נפלה בעת שהמדריך הדריך התלמידים לתצפית ואחד המורים הלך למסעדה וביקש רשות להשתמש בשירותיה, על אף שדובר באוכל שהביאו איתם הילדים.

לאחר קבלת הודעת צד ג', הגיש צד ג' 2,מר משה מזור, גם הוא כתב הגנתו להודעת צד ג' ובהמשך, העביר הודעת צד ד' כנגד צד ד' מר עדוי מוסבאח סלים.

בכתב הגנתו ובהודעת צד ד', ציין צד ג' 2, בין היתר כדלקמן:

יש להטיל את האחריות לתאונה בשיעור של 100 אחוז על מורי בית ספר, אשר התרשלו בהשגחה של מורים במשמורתם.

צד ג' 2 מכחיש כל קשר בינו לבין כלי הנשק המוזכר בתביעה, הוא אינו הבעלים של כלי הנשק ובוודאי שלא הציב את כלי הנשק במקום.

הנכס שבו אירעה התאונה, הושכר על ידי צד ג' בתקופה הרלוונטית למר עדוי מוסאבח סלים, צד ד', אשר התחייב בהסכם השכירות להיות אחראי לכל נזק שיגרם לצד ג' במושכר ואף התחייב כי תהיה בידיו בכל עת פוליסת ביטוח מתאימה.

בכתב הגנתו להודעת צד ד', הודיע צד ד' כדלקמן:

בין צד ד' לבין צד ג' 2, שולח הודעת צד ד', אין יריבות ודין ההודעה כנגד צד ד', להידחות.

מוכחשת הטענה ולפיה, צד ד', התחייב לשאת באחריות בלעדית לנזקי צד ג' 2 וכן מוכחש, כי צד ד' שכר את המקרקעין עליהם הוצב התותח הנזכר בכתב התביעה.

בזמנים הרלוונטים, שכר צד ד' מאת צד ג' 2, אך ורק את המסעדה הנמצאת במצפה גדות והוא לא שכר את המקרקעין שמחוץ למסעדה.

על העובדה, שצד ד' לא שכר מצד ג' את המקרקעין שבהם נגרמה התאונה, ניתן ללמוד מתוך הסכם השכירות על סעיפיו השונים ובין היתר ניתן ללמוד על כך, מתוך סעיף 3.1 להסכם, שבו הוגדר במפורש, כי המושכר באותו הסכם, כולל אך ורק מבנה מסעדה , חדר גנרטור ותכולתו, כולל את תאורת החוץ.

במהלך הדיונים שבפני
, נשמעה עדותו של התובע, ועדותם של מר ניסים כלפון, סגן מנהל בית הספר "נצח ישראל" בעת הרלוונטית.

כן נשמעה עדותו של מר צ'רלי אלבז, המדריך שהדריך את הטיול נשוא דיוננו, מטעם צד ג' 1, ובנוסף, נשמעו עדויותיהם של צד ג' 2 ושל צד ד' בעצמם.

דיון -

לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי במסמכים שהונחו בפני
, הגעתי למסקנות כדלקמן:

התותח ומיקומו -
כפי שצוין לעיל, טען התובע, כי נפגע בעת שהניח ידו על עמוד שהיה חלק מתותח סורי ישן, שהוצב במצפה גדות, מקום בו שהה, ביחד עם חבריו, במסגרת הטיול לרמת הגולן.

במהלך הדיון בפני
מיום 16.3.07 הוצגה בפני
תמונה שסומנה נ/7 ובדבריו ציין התובע, כדלקמן:

"לאחר שאני מעיין בנ/7 אני אומר, זה התותח ממנו נפגעתי. התותח ניצב במקום בזמן האירוע" , (עמ' 25 לפרוטוקול).

במהלך הדיונים שבפני
לא נסתרו דבריו אלא של התובע ומתוך דבריו אלה, אני קובע, כי התותח המצולם בתמונה שצורפה נ/7, הינו התותח ממנו נפגע התובע וכן אני קובע, כי בעת אירוע התאונה, ניצב התותח במקום בו הוא מצולם בתמונה נ/7.

לאחר שקבענו כי התותח המסומן בתמונה נ/7, הינו התותח שממנו נפגע התובע, יהיה מקום לבחון האם התותח היה מצוי במקרקעין אשר הוחזקו על ידי משכיר המקרקעין, צד ג' 2, מר משה מזור.

עיון בהסכם שצורף כנספח ב' לתצהירו של צד ג' 2 מעלה, כי ברישא להסכם שנחתם בין צד ג' 2 לצד ד', צוין כדלקמן:
"הואיל והמשכיר הינו בעל זכויות המתחם הידוע, אורחן מצפה גדות".

מתוך האמור לעיל עולה, כי בהגדרת ההסכם, הגדיר צד ג' 2 את עצמו כבעל זכויות במתחם הידוע כאורחן מצפה גדות.

עיון בתצהירו של צד ג' 2, מר מזור מעלה, כי בתצהירו לא דחה מר מזור את הטענה, כי התותח נשוא דיוננו, היה ממוקם בתחום המקרקעין,שברשותו ובמהלך הדיונים שבפני
, לא הציג מר מזור ראיות לכך, שהמקרקעין עליהם הוצב התותח, היו מחוץ למקרקעין שברשותו.

בפסק הדין ע"א 27/91, חזר בית המשפט העליון וקבע כי, "הימנעות מלהביא ראיה מצויה ורלוונטית, תוביל את בית משפט למסקנה, שאילו הובאה, היא הייתה פועלת לרעת אותו צד שנמנע מהגשתה" , ( ראה: ע"א 27/91 קבלו נ' ק.שמעון עבודות מתכת בע"מ , מט 1 , 450, 457 - וראה לעניין זה גם י.קדמי על הראיות, חלק שלישי, מהדורה משולבת תשס"ד 2003, עמ' 1652 , 1653).

מתוך האמור לעיל עולה, שהראיות הנוגעות לזכותו של מר מזור במקרקעין,היו מצויות בידיו של מר מזור ולאחר שמר מזור לא הציג הראיות האמורות, יהיה מקום לראות בכך, כהימנעות מלהביא ראיה, שתוביל למסקנה, שלו הייתה מוצגת הראיה בפני
בית משפט, היה בכך כדי להוכיח שהתותח הוצב במקרקעין המצויים בחזקתו של מר מזור.

לא זאת אף זאת, במהלך חקירתו העיד מר מזור כדלקמן:
ש: אתה אמרת שהשטח שלך נמשך 10 מ' לכיוון שמאל בתרשים מהמזנון , הצריף , המבנה. כאשר פה רואים את הנשקים וזה לא פחות מ 10 מ'. האם בכל זאת תגיד שהנשקים בשטח שלך?
ת: לא אוכל לקבוע בוודאות אם הנשקים בשטח שלי או לא. אי אפשר לקבוע דרך התמונה כמה מ' נמצא התותח מהמבנה שלי. בתמונה זה נראה מטר. במציאות זה יכול להיות 30 מ'." (עמ' 44 שורות 18-25 לפרוט' דיון מיום 8/9/05).

מתוך דבריו אלה של מר מזור עולה, כי מר מזור בעצמו לא יכל להזים את הטענה אשר על פיה, התותח נמצא בחלקת המקרקעין שברשותו.

בנוסף ראוי לציין, כי בתצהירו ציין צד ד', בסעיף 6, כדלקמן:
"6. אני טוען כי מזור השאיר בידיו עסק המתנהל במקרקעין המהווים את מצפה גדות.........

7. ברצוני לציין את הנקודות הרלוונטיות הבאות: התותח הנזכר בכתב התביעה היה מוצב על המקרקעין בסמוך לעיסקו של מזור, שהיה חנות מזכרות לתיירים, במרחק של כ 10 - 15 מ'...".

מתוך האמור בדבריו של צד ד' שלא נסתרו,עולה כי התותח נשוא דיוננו, היה מרוחק במרחק של 10 עד 15 מ', מחנות המזכרות שנוהלה על ידי מר מזור.

מתוך כלל הפרטים שצוינו לעיל עולה כי, בתצהירו לא הכחיש מר מזור את הטענה,כי התותח נשוא דיוננו היה מצוי במקרקעין שבחזקתו והוא אף לא צירף לתצהירו כל ראיה, שיכלה להזים את אותה טענה.

זאת ועוד, בתצהירו של צד ד', מר עדווי, טען מר עדווי בטענה שלא נסתרה, כי התותח היה מצוי במרחק של כ 10 עד 15 מ' מחנות המזכרות שנוהלה על ידי מר מזור ובחקירתו בעניין, לא יכול היה מר מזור לומר בוודאות, כי התותח נשוא דיוננו, היה מחוץ לשטח שבחזקתו.

בנסיבות אלה , אני קובע, כי התותח נשוא דיוננו, היה מצוי בתחום חלקת המקרקעין שהייתה בחזקתו של צד ג' 2, מר מזור.

האם התותח הוצב בחלקה ששכר צד ד' -

כפי שצוין לעיל, הגיש צד ג' 2, מר משה מזור, הודעת צד ד', כנגד מר עדווי מוסבח סלים, ובהודעה זו ציין, כי הנכס שבו אירעה התאונה, הושכר על ידו, לצד ד', אשר התחייב בהסכם השכירות להיות אחראי לכל נזק שיגרם לאדם כלשהו במושכר.

בסיכומיו, ציין ב"כ צד ג' 2 כי, אין חולק על כך, שהתלמידים שהגיעו למקום, הגיעו על מנת לאכול במסעדה, שהייתה מנוהלת על ידי צד ד', וכי הם קיבלו אישור להשתמש בכלים מצד ד'.

לדבריו של צד ג' 2 , טענתו של צד ד', כאילו השכיר את המזנון בלבד, נוגדת את סעיף 16.8 לחוזה השכירות, בין צד ג' 2 לצד ד'.

במהלך הדיונים שבפני
, לא הייתה מחלוקת על כך, שצד ד' השכיר מצד ג' 2, מסעדה במתחם שבו אירעה התאונה.

על מנת לבחון את מידת אחריותו של צד ד', שוכר המסעדה לתאונה נשוא דיוננו, יהיה מקום לבחון ראשית , האם בהתאם לחוזה השכירות, הוצב התותח אשר ממנו נפגע התובע, בחלקה שהושכרה על ידי צד ג' 2 לצד ד'.

יוער לעניין זה, כי לבית משפט הוגשו שני הסכמים. האחד, מיום 26/3/99 (צורף נספח ב' לתצהיר צד ג' 2) והשני מיום 28/3/00, (צורף נספח ג' לתצהיר צד ג' 2). כן יוער, כי בהתאם להסכם מיום 28/3/00, כל חוזה שנחתם לפני הסכם זה יחשב כבטל. יחד עם זאת, בנסיבות ענייננו, על מנת לבחון את תחומי תחולתו הפיזית של הסכם השכירות מיום 28/3/00, לא יהיה מנוס מפניה להסכם מיום 26/3/99 ולפיכך, תבחן שאלת תחולתו הפיזית של ההסכם במקרקעין נשוא דיוננו, מתוך הוראות ההסכם מיום 26/3/99.

עיון בהסכם מיום 26/3/99 מעלה, כי בהסכם זה, צוינו הפרטים הרלוונטים הבאים:

"הואיל והמשכיר הינו בעל זכויות המתחם הידוע אורחן מצפה גדות (להל"ן השטח).

והואיל וברצון השוכר לשכור חלק משטח מפורט ומסומן בתשריט הרצ"ב נספח א' (להל"ן המושכר) בשכירות שאינה מוגנת על פי חוק הגנת הדייר (נוסח משולב) התשל"ב -1972..................

3.1 3.1 המושכר כולל מבנה מסעדה, חדר גנרטור, ותכולתו כוללת תאורת חוץ...............

3.3 ידוע לשוכר כי בסמוך למושכר מתנהל עסקו של המשכיר ובכוונת המשכיר להקים מבנה בצמוד לעיסקו אשר יתכן והקמתו ועבודות הכרוכות בכך יחייבו שונות במושכר ו/או בדרכי הגישה למושכר, המשכיר מתחייב כי במידה ויבוצעו העבודות הנ"ל יהיה זה בתנאי שלא יפגע הדבר בהפעלת המושכר ודרכי הגישה אליו................

16.8 ידוע כי מפוזרים במתחם האורחן או בין העדים באיזור, שלחנות וכסאות במידה והמשכיר ירצה לערוך שינויים כלשהם וזאת במסגרת הוראות ההסכם השוכרים ידרשו להזיז את השולחנות והכיסאות מהאיזור המבוקש."

עיון בסעיפי ה- "והואיל", המפורטים ברישא להסכם, מעלה כי בהתאם לסעיפים אלה, המשכיר , קרי צד ג' 2, הינו בעל הזכויות בתחום הידוע כ "אורחן מצפה גדות" והשוכר שוכר מהמשכיר, אך ורק חלק מן האורחן ולא את האורחן כולו.

זאת ועוד, עיון בסעיפי ה- "והואיל" ביחד עם סעיף 3.1 להסכם השכירות מעלה, כי על פי הסכם השכירות, השטח אותו שכר צד ד' מוגדר בהסכם כ"המושכר" ואותו מושכר כולל "מבנה מסעדה חדר גנרטור ותכולתו כולל את תאורת חוץ".

מתוך האמור לעיל עולה כי, השטח שעליו עמד התותח נשוא דיוננו, לא נכלל באופן מפורש בהגדרת ה"מושכר", שבחוזה האמור, הואיל ואינו מצוי בתחומי מבנה המסעדה או מבנה הגנרטור.

זאת ועוד, כפי שצוטט לעיל, צוין בסעיף 16.8 להסכם השכירות כדלקמן:
"16.8 ידוע כי מפוזרים במתחם האורחן או בין העדים (הטעות במקור א.ח.), באיזור, שלחנות וכסאות במידה והמשכיר ירצה לערוך שינויים כלשהם וזאת במסגרת הוראות ההסכם השוכרים ידרשו להזיז את השולחנות והכיסאות מהאיזור המבוקש."
לטענת ב"כ צד ג' 2 בסיכומיו, ניתן ללמוד, מתוך סעיף זה, כי לצד ד' הייתה שליטה מוחלטת על אשר נעשה בשטח ועובדה זו סותרת את טענת צד ד', כאילו שכר את מבנה המזנון בלבד.

עיון בסעיף 16.8 האמור לעיל מעלה כי, באותו סעיף הסכימו הצדדים,כי במתחם האורחן, מפוזרים שולחנות וכיסאות וכן הסכימו הצדדים, כי במידה והמשכיר, קרי צד ג' 2, ירצה לערוך שינויים כלשהם באורחן, בהתאם לזכותו על פי ההסכם, (ראה לענין זה סעיף 3.3 להסכם) ידרשו השוכרים,קרי צד ד', להזיז את השולחנות והכיסאות מהאזור המבוקש.

במהלך הדיונים שבפני
, לא הוצגו לבית משפט ראיות ממשיות מצד הצדדים, בדבר אופן ניהול המשא ומתן והנסיבות שקדמו לחתימת אותו סעיף 16.8 להסכם ולפיכך, יפורש סעיף זה בהתאם ללשונו ובהתאם לסביבה החוזית בה הוא מצוי.

עיון בסעיף זה מעלה לכאורה קשר בין השולחנות שעמדו מחוץ למסעדה לבין שוכר המסעדה,קרי צד ד'.

יחד עם זאת, עיון מדוקדק באותו סעיף מעלה, כי הצורך בהוספת סעיף זה להסכם מעלה דווקא את המסקנה, שגם אם קיים קשר לכאורי בין השולחנות והכיסאות לבין צד ד', עדיין כלל השטח שמצוי מחוץ למסעדה, נשאר בחזקתו של צד ג' 2, שאם לא כן, לא היה צורך בהוספת אותו סעיף.

כן מעלה עיון בסעיף, כי הצורך בהוספת הסעיף נבע דווקא מתוך ההבנה, שהשטח המצוי מחוץ למסעדה, אינו כלול בשטח המושכר ומתוך כך, באו הצדדים להבהיר בסעיף שגם אם השולחנות והכיסאות המצויים במקום נועדו לשרת את המשיב, עדיין לא יהיה בכך כדי לקבוע, כי השטח עליו עומדים השולחנות, כלול בתחומי המושכר ולפיכך נדרשו הצדדים, להגדיר באופן מפורש , כי אם יהיה מעונין המשכיר, צד ג' 2, לעשות שימוש בשטח עליו עומדים השולחנות והכיסאות, הוא יהיה רשאי לעשות כן, בהתאם לשיקול דעתו המוחלט, מאחר והשטח עצמו, עליו עומדים השולחנות, אינו מושכר לשוכר , לצד ד'.

לא למותר לציין, כי מסקנה זו מתיישבת גם עם כלל לשון החוזה ועם לשונו המפורשת של החוזה, אשר הגדירה כאמור לעיל את ה"מושכר", כמבנה המסעדה ומבנה הגנרטור בלבד.

זאת ועוד, בעדותו בפני
, טען צד ד' ,כי בעת התאונה, עמדו מחוץ למבנה המסעדה אך ורק "שלוש שולחנות בדיוק ליד הדלת בכניסה למסעדה 2 מ' " (עמ' 62 שורה 25) וטענה זו קיבלה חיזוק בעדותו של המדריך, מר אלבז, אשר טען בעדותו כי "הספסלים שמימין למקלע בנ/2 לא היו בכלל", (עמ' 28 שורה 25). בנסיבות אלה, לאחר שהוכח כי שלוש השולחנות שהוצבו במקום , הוצבו בסמוך לדלת המסעדה שהייתה רחוקה באופן יחסי מן התותח, יהיה מקום לבוא לידי מסקנה נוספת ולפיה, גם אם היה נמצא קשר בין צד ד' לשולחנות, לא היה בכך כדי להציג זיקה בין צד ד' למקום בו עמד התותח.

לא למותר לציין, כי עיון בתמונה נ/7 מעלה, כי התותח האמור הוצב בשטח פתוח ולא בין העצים שבתמונה וגם עובדה זו תחזק המסקנה, שאיזור הצבת התותח לא נכלל בשטח ששכר צד ד'.

לאור האמור לעיל, אני קובע, כי השטח עליו עמד התותח נשוא דיוננו, לא היה חלק מהשטח שהושכר לצד ד'.

אחריותו של צד ג' 2 לתאונה -

כפי שצוין לעיל, עמד התותח נשוא דיוננו על השטח המוחזק על ידי צד ג' 2.

בתצהירו תיאר התובע את אופן פגיעתו בתאונה נשוא דיוננו, כדלקמן:
"(4) עמדתי קרוב לאחד מכלי הנשק, בשעה שחלק מהתלמידים הצטלמו לידו.
(5) ניתן היה לסובב את קנהו של כלי הנשק באמצעות ידית שהייתה חלק מכלי הנשק.
(6) מוט ברזל שעמד במאונך הגביל את סיבוב הקנה עד מקום מסוים, זאת אומרת הקנה נתקע/פגע במוט ואז נעצר.
(7) עמדתי ליד אחד מכלי הנשק והנחתי את ידי על קנה כלי הנשק.
(8) אחד הילדים ששיחק בכלי הנשק שבו אחזתי הפעיל את הידית, וקנה כלי הנשק הסתובב.
(9) ואז ידי שאחזה בקנה נמחצה בין הקנה לבין המוט שמגביל את סיבוב הקנה, ונפגעתי בזרת ימין".

מדבריו אלה של התובע, אשר שונים במעט מהאמור בכתב התביעה, עולה כי, בעת שהניח התובע ידו על כלי הנשק, סובב ילד אחר את כלי הנשק וידו שאחזה בקנה המסתובב, נמחצה בין הקנה לבין מוט מגביל שהגביל את סיבוב הקנה.

עיון בתמונה נ/7, שבה מצולם התותח נשוא דיוננו, ובתצהירו של התובע מעלה כי, בענייננו מדובר בתותח נ"מ, אשר ניתן היה לסובבו על צירו באמצעות ידית שהייתה חלק מן התותח.

כן מעלה עיון בתמונה נ/7, כי לאותו תותח חובר עמוד בגובה של למעלה ממטר, אשר עמד על מקומו בתוך רדיוס סיבובו של התותח.
בנסיבות אלה, לאחר שהעמוד שצוין לעיל, היה מצוי כאמור בתוך טווח סיבובו של התותח, (כעמוד הניצב בטווח סיבוב קרוסלת משחק) ענין גרימתה של תאונה בעקבות סיבוב קנה התותח היה שאלה של זמן בלבד, שכן אך סביר היה שהצבת עמוד בטווח סיבובו של התותח, תביא לפגיעה של התותח המסתובב , בעמוד הניצב על מקומו ולפיכך, לא היה זה מפתיע, שבאחת מן הפעמים שבה סובב הכלי, חצץ גוף אדם הנוגע בכלי, בין הכלי לעמוד, במידה שגרמה לפגיעתו של אותו אדם.

בנסיבות אלה, לאחר שדובר בכלי שהיה מצוי בשטח מתחם האורחן, אשר בו , על פי הראיות שבפני
, ביקרו אנשים וילדים רבים במהלך השנים,כפי שיובהר בהמשך, יש לקבוע כי, החזקתו של אותו כלי בשטח האורחן, תטיל על צד ג' 2, המחזיק במקרקעין, מידה רבה של אחריות לקרות התאונה.

לאור זאת, ולאור מסקנותיי שבהמשך, בענין אחריות יתר הצדדים, אני קובע, כי מידת אחריותו של צד ג' 2 לתאונה תעמוד על 50%.

אחריות הנתבעת 2 -

בסיכומיו טען ב"כ התובע, כי חובת זהירות של מורה כלפי תלמיד ובייחוד במהלך טיול, הינה חובה מוגברת ולדבריו, כאשר באים ליישם את חובת הזהירות הקונקרטית על המקרה נשוא התביעה, יש לשאול, האם על המורים היה לצפות את התרחשות התאונה.

לטענתו, על המורים שליוו הטיול נשוא הדיון, היה לצפות החשש שאם יתאפשר לילדים לשחק עם כלי הנשק, תיגרם תאונה ולטענתו, משלא השגיחו המורים על מעשי התלמידים, הפרו את חובתם ועל כן, הם אחראים לקרות התאונה.

במהלך הדיונים שבפני
נו, הסתבר כי בטיול נשוא דיוננו היו די מורים, בהתאם להוראות משרד החינוך, [ ראה לענין זה עמ' 19 לחוזר משרד החינוך שצורף ת/1 ודבריו של המורה, של סגן מנהל בית הספר דאז, מר כלפון, (עמ' 12 שורות 9 - 11) ] .

זאת ועוד, בעדותו של מר כלפון העיד מר כלפון כדלקמן:

"ש: ז"א שאתה מסכים שישנה אחריות.
ת: יש אחריות כלפי התלמידים ואחריות לטיול. אחריות לטיול להגיד לי איפה לאכול ואיפה ללון, זה מדריך הטיול. אני אחראי לבטיחות הילדים, (עמ' 13 שורות 11-14).........
ש: איזה מורה כן ראה את התאונה?
ת: אף לא אחד. כולם ישבו לאוכל.
ש: למעשה אף אחד לא היה בקשר עין.
ת: כולם היו בקשר עין. כשאני יושב עסוק באוכל, תלמיד נמצא כ 20 מ' מולי .
ש: אם היית מרים את הראש היית רואה אותו?
ת: אני לא זוכר שמורה הרים את הראש ואמר שהוא ראה.
לשאלת בית המשפט, היה קשר עין ביני בין מקום ישיבתי לבין התותח.
ש: אתה אומר 20 מ'. האם שמת מורה בפינה השניה להשגיח?
ת: לא.
ש: אתה זוכר בד יוטה ירוק שהיה שם?
ת: לא. לא זוכר." (עמ' 14 שורות 7-18 לפרוט' יום 16/3/04)..............................

ש: אם אני מבין נכון מתצהירך ההחלטה לאפשר לתלמידים לשחק במתקנים הללו, מתוכם התותח המדובר, הייתה למעשה שלך באופן עצמאי לחלוטין.
ת: נכון. ביקשו, קיבלו אישור, (עמ' 16 שורות 14-16 לפרוט').

ש: גם לא הלכת לבדוק את המתקנים כדי לראות אם הם מסוכנים.
ת: עניתי לעו"ד ברוזה על זה. כל מקום שבו יש כלי נשק ואנו מטיילים עם התלמידים לאורך כל הדרך, הן ברמת גולן והן בלטרון ויש שם נשק, ואנו רואים שמטיילים אנשים ועולים על כלי נשק, אין זה אני החכם מכל שיבוא לבדוק אם הצריח של הטנק הוא עלול להתהפך או לא", ( עמ' 17 שורות 7-12 לפרוטוקול).

מתוך דבריו אלה של מר כלפון עולה, כי הוא עצמו היה אחראי לבטיחות התלמידים ומדבריו עולה, כי הוא אישית אישר לתלמידי בית הספר לשחק במתקנים שבמקום ובתוכם , התותח נשוא דיוננו וזאת בלא שבדק טרם האישור, אם המתקנים שבמקום הינם מסוכנים.

בפסק הדין בעניין מרצלי נ' מדינת ישראל, משרד החינוך והתרבות ואח', ע"א 2061/90 , פדי מז 1 812 נפסק כדלקמן:
"12....... כך, למשל, חובת הזהירות הנדרשת ממורה בכיתה אינה זהה בהיקפה לחובה אשר מורה יחוב בה מקום שהתלמידים נמצאים בחצר בית הספר, והחובה תרבה ותלך כאשר התלמידים נמצאים בטיול מחוץ לכותלי בית הספר. הכיתה היא מקום מוגן (יחסית), והסיכוי להיפגע פגיעה חמורה בעת ישיבה בכיתה הוא קטן. ביציאה אל החצר עשויה לבוא התפרקות, והתלמיד ירוץ, ישחק, יקפוץ. סביב לו ישחקו, ירוצו ויקפצו ילדים אחרים.
אך מובן הוא שרמת הסיכון גדלה, ויכולת הפיקוח אף היא קשה והולכת. עם צאתם אל מחוץ לחצר בית הספר- לטיול, למשל - חשופים התלמידים אף ביתר שאל. היציאה אל החופש משחררת לחצים, ותלמיד המצוי בטיול יעשה דברים שבמסגרת המחייבת של בין-כותלי-בית -הספר לא יעשה; כך דרכו של עולם, לעת שחרור וברפות לחצים שתלמידים נתונים בהם בשבתם על כיסא ואל שולחן (לכל אלה ,ראה: פרשת עידה [4] בעמ' 1105-1106; פרשת אלגביש [9] , בעמ' 570-571;פרשת צרפתי [12] , בעמ' 42). יתרה מזאת: בטיול מצוי התלמיד בסביבה זרה לו, ובבואו להחליט אם יפעל כך או אחרת, לא יוכל להסתייע , דרך כלל, בניסיון החיים הקצר שצבר".

בנסיבות הענין, לאור חובת הזהירות המוגברת החלה על מורה בעת הימצאות התלמידים מחוץ לכותלי בית הספר, כפי שנקבע בפסק הדין בענין מרצ'לי, נראה כי יהיה מקום להטיל על הנתבעת 2 אחריות מסויימת לתאונה שנגרמה לתובע.

יחד עם זאת, לאחר שמיעת עדויות העדים בפני
, לא קיבלתי את טענת התובע ולפיה, בינו לבין המורים חצצה גדר יוטה ירוקה, וזאת לאחר שטענה זו נסתרה על ידי כלל העדים לאירוע, שהובאו בפני
, (ראה לענין זה, עדותו של צד ד' , עמ' 59 שורות 27,28 וכן ראה עדותו של המדריך , מר אלבז, עמ' 29 שורה 5 לפרוט') ובנוסף לכך, קיבלתי את טענתו של סגן מנהל בית ספר, מר כלפון כי היה קשר עין בינו לבין מקום התאונה, ולאור זאת, יהיה מקום לקבוע, כי מורי בית הספר שמרו על מידה מסוימת של זהירות , כאשר ישבו במקום שבו ניתן היה לראות את פעילות התלמידים בחצר ועובדה זו תפחית במעט ממידת אחריותם.

זאת ועוד, בענייננו מדובר באורחן, אשר כפי שהובהר לבית המשפט, מצוי על אם הדרך לרמת הגולן, בעלייה מנהר הירדן (ראה לעניין זה עדותו של מר אלבז , עמ' 27 שורה 21) ובנסיבות אלה, לא יהיה זה בלתי סביר להניח, שבאורחן זה, עוברים מידי יום עשרות ומאות אנשים, ובאופן מצטבר מאז, שצד ג' 2 קיבל המקום לחזקתו בשנת 87', (סעיף 7 לתצהיר צד ג' 2), עברו במקום עשרות אלפי אנשים.

במהלך דבריו בפני
, טען מר כלפון כאמור, כדלקמן:
"ש: גם לא הלכת לבדוק את המתקנים כדי לראות אם הם מסוכנים.
ת: עניתי לעו"ד ברוזה על זה. כל מקום שבו יש כלי נשק ואנו מטיילים עם התלמידים לאורך כל הדרך, הן ברמת גולן והן בלטרון ויש שם נשק, ואנו רואים שמטיילים אנשים ועולים על כלי נשק, אין זה אני החכם מכל שיבוא לבדוק אם הצריח של הטנק הוא עלול להתהפך או לא", ( עמ' 17 שורות 7-12 לפרוטוקול).

מתוך דבריו אלה של מר כלפון עולה, כי הסיבה שלא ניגש ובדק את כלי הנשק במקום, הייתה שלשיטתו דובר באתר תיירותי , כגון האתר המצוי בלטרון או אתרים דומים המצויים ברמת הגולן, אתרים בהם אנשים עולים כדרך נוהג בהיתר על כלי נשק ולשיטתו,לאור העובדה שאנשים רבים לפניו היו במקום, הוא לא ראה צורך לבדוק את הנשק בטרם התיר את המשחק באותו נשק, למשיב ולחבריו.

כפי שצוין לעיל, מדובר בענייננו באתר בו ביקרו עשרות אלפי אנשים במהלך השנים ובנסיבות אלה, יהיה מקום ליתן משקל לטענתו של מר כלפון, כי לאור אופיו של האתר, כאתר תיירות, הוא לא ראה צורך לבדוק את כלי הנשק , כפי שאינו בודק "טנקים" באתר לטרון ולאור זאת, יהיה מקום להפחית במעט במידת האחריות שיהיה להטיל על הנתבעת 2.

לאור האמור לעיל, אני קובע, כי יהיה מקום להטיל אחריות על הנתבעת 2, אולם לא יהיה מקום להטיל עליה אחריות בלעדית לאירוע הנדון ולפיכך, אני קובע, כי מידת אחריות הנתבעת, מדינת ישראל, לתאונה, תעמוד על 50%.

אחריות התובע-

בענייננו, מדובר בתובע, אשר בעת קרות התאונה היה צעיר מגיל 12.

לאור האמור לעיל ולאור האמור בסעיף 64.2 לפקודת הנזיקין נוסח חדש, אני קובע, כי לא תוטל כל אחריות על התובע, בגין התאונה שנגרמה לו עצמו.

אחריות צד ג' 1, המדריך -

בסיכומיו טען ב"כ הנתבעת 2, כי בענייננו יש להטיל האחריות לתאונה על צד ג' 1, שנשכר במיוחד כמדריך לצורך מניעת אירוע כגון האירוע נשוא התביעה.

לדבריו, המורים סמכו על המדריך כי לא יוביל אותם למקומות מסוכנים ולשיטתו, המדריך לא הזהיר את המורים מפני הסכנה האורבת לתלמידים, למרות שכבר הכיר את מקום התאונה טוב מן ההורים.

במהלך הדיונים שבפני
, העיד כאמור, סגן מנהל בית הספר, מר כלפון, ובדבריו העיד כדלקמן:
ש: ז"א שאתה מסכים שישנה אחריות.
ת: יש אחריות כלפי התלמידים ואחריות לטיול. אחריות לטיול להגיד לי איפה לאכול ואיפה ללון, זה מדריך לטיול. אני אחראי לבטיחות הילדים", ( עמ' 13 שורות 11-14).

ש: אם אני מבין נכון מתצהירך ההחלטה לאפשר לתלמידים לשחק במתקנים הללו, מתוכם התותח המדובר, הייתה למעשה שלך באופן עצמאי לחלוטין.
ת: נכון. ביקשו, קיבלו אישור, (עמ' 16 שורות 14-16 לפרוט').

מתוך דבריו אלה של מר כלפון עולה, באופן בלתי מסויג, כי מורי בית הספר , הם האחראים לבטיחות התלמידים ולא מדריך הטיול.

כן עולה מתוך דבריו של מר כלפון כאמור, כי הוא עצמו אישר לתלמידים לשחק בכלי הנשק ובתוכם התותח האמור, בלא שבדק הכלים.

זאת ועוד, במהלך הדיון, העיד בפני
מדריך הטיול, מר אלבז, כדלקמן:
ש: איך עצירה כזאת צריכה להיות מתוכננת לעצירה.
ת: את צודקת. בדר"כ זה ככה. בטיול הספציפי הזה היו הרבה לא ככה.
לדוגמא, היינו אמורים לאכול ארוחת צוהריים במקום שלנו, ובגלל שהיינו צריכים לקנות אוכל מאד מיוחד, הגענו לשם מאד מאוחר. אני זוכר שלפעמים לא היו רוצים להכניס אותנו כי הגענו מאוחר. זה נכון שיש מקומות עצירה אך אין שעות.
(עמ' 27 שורות 5-10 לפרוט')
ש: אז לאן תכננת לקחת אותם לאכול צוהריים?
ת: כשאת יורדת מהמצפה ,את עולה טיפה מהירדן ואז יש בצדי הדרך חניון.
הגיע אוטובוס , הוריד אותנו, הלכנו למצפה ואחרי המצפה הלכנו למקום.
לא תוכנן להיות שם. הייתה הצעה של אחד המורים, אם אני יודע שאפשר לאכול שם. אני אמרתי שבדר"כ לא מקובל להגיע למסעדה עם סנוויץ' ואז מישהו הלך לקבל אישור וקיבל.", (עמ' 27 שורות 20-25 לפרוט').

מדבריו אלה של מר אלבז עולה, כי הוא עצמו לא תכנן את החנייה במקום ולשיטתו, לאחר שנערך ביקור במצפה הסמוך לאורחן, הציע אחד המורים, שהתלמידים יאכלו באורחן נשוא דיוננו וחלקו בעניין קביעת המקום היה בכך שציין בפני
המורים, כי בטרם יחנו במקום, יהיה עליהם לקבל את אישור בעל המקום.

דבריו של מר אלבז בעניין זה נשמעו מהימנים ובית המשפט קיבל אותם כפי שהם.

זאת ועוד, כפי שצוין לעיל, קבעתי, כי בענייננו מדובר באורחן שבו מבקרים אלפי תלמידים מידי שנה.

בנסיבות אלה, לא ניתן היה לצפות מהמדריך להודיע לאחראי על הטיול מטעם בית הספר, כי מדובר באתר מסוכן מאחר שלא ניתן להגדיר האתר כולו, כאתר מסוכן.

זאת ועוד, כידוע, גם באתרים שאינם מוגדרים כאתרים מסוכנים, באופיים הכללי, קיימות נקודת תורפה אשר ניתן לזהותן בבדיקה ראשונית לעין ובנסיבות אלה, לאור דבריו של סגן מנהל בית ספר, אשר הודיע, כי הוא עצמו היה אחראי לבטיחות התלמידים, והוא עצמו אישר את המשחק בכלי הנשק, ראוי היה שמנהל בית הספר ולא מדריך הטיול, ינחה את התלמידים היכן לשהות במקום ומאילו פריטים להיזהר.

לאור האמור לעיל , אני קובע, כי לא תוטל על מדריך הטיול צד ג'/1 כל אחריות לתאונה.

אחריותו של צד ד' -

כפי שצוין לעיל קבעתי, כי התותח נשוא דיוננו, לא היה חלק מן המושכר ששכר צד ד' מצד ג' 2.

בטיעוניה טענה באת כוחו של צד ד', כי מאחר וצד ג' 2 פירט בהודעת צד ג' ובתצהירו טענות בדבר אחריותו של צד ד' בגין החוזה שנכרת בינו לבין צד ד' בלבד, ולא טען טענות לאחריותו של צד ד' בנזיקין, לא ניתן יהיה לקבל טענה של צד ג' 2 כנגדו, שאינה נתמכת בהסכם בין הצדדים.

באופן כללי, יהיה מקום לקבל את טענתה של ב"כ צד ד' בעניין, וזאת לאחר שאכן, לא טען צד ג' 2 בכתבי טענותיו, טענות במישור הנזיקי גרידא כנגד צד ד'.

יחד עם זאת, לאחר שצד ג' 2 ביססה את מרבית טיעוניה על האמור בהסכם שנכרת ביום 26/3/99, בין צד ג' 2 לבין צד ד', יהיה על בית המשפט לבסס את קביעת אחריותו של צד ד', על אותו הסכם.

עיון בסעיף 11.1 להסכם השכירות שנכרת בין צד ג' 2 לצד ד' ביום 26/3/99, ( צורף נספח ב' לתצהירו של צד ג' 2 ) , מעלה, כי באותו סעיף צוין כדלקמן:

"11.1 השוכר יהיה אחראי בלעדית לכל נזק שייגרם לצד שלישי כל שהוא במושכר ו/או בגינו ו/או בגין ניהול עסקו של השוכר במושכר ו/או בגין כל מעשה ו/או מחדל של השוכר ו/או נציגיו והוא מתחייב לשפות ולפצות את המשכיר בגין כל תביעה כאמור שתוגש נגדו ו/או בגין כל תשלום שהמשכיר ישלם לצד שלישי כנ"ל, בתוספת הוצאות, הפרשי הצמדה , ריבית ושכר טרחת עורך-דין", (הדגשה אינה במקור א.ח.).

מתוך האמור בסעיף זה עולה, כי באותו סעיף אכן התחייב השוכר , צד ד' להיות אחראי בלעדית לכל נזק שייגרם לצד שלישי במושכר עצמו, שאינו כולל כאמור את מקום הצבתו של התותח, אך יחד עם זאת, באותו סעיף , התחייב גם צד ג', להיות "אחראי בלעדית בגין כל מעשה או מחדל של השוכר ו/או נציגיו", ולשון החוזה אינה מחייבת באופן מובהק ברכיב זה, קשר ישיר בין המחדל לבין המושכר.

זאת ועוד, באותו סעיף, התחייב צד ד' לשפות את צד ג' 2 בגין כל תביעה כאמור שתוגש נגדו בעניין.

כפי שצוין לעיל, קבעתי שלצד ג' 2 עצמו, מידת אחריות ניכרת לתאונה נשוא דיוננו ובגין אותה אחריות, יהיה עליו לשלם פיצוי לתובע.

בנסיבות העניין, לאחר בחינת הסוגיה ולאחר שהוברר שהתותח נשוא דיוננו, לא היה באחריות צד ד', ולאחר שהובהר שהתותח הוצב בשטחו של צד ג' 2, והיה באחריותו, והוא אף היה קרוב יותר לחנותו של צד ג' 2, לא מצאתי לנכון להטיל כל אחריות על צד ד'.

מסקנה זו תקבל חיזוק, גם לאור העובדה, שעל פי העדויות שהובאו בידי באירוע הנדון, לא אכלו ילדי ומורי בית הספר בפועל במסעדה כלל וזאת בשל כך, שהאוכל שהוגש במקום, לא היה מבחינתם בעל מידה מספקת של כשרות, (ראה לענין זה עדותו של מר כלפון עמ' 14 שורות 26-30 לפרוט').

כפי שצוין לעיל, הגעתי למסקנה כי התותח נשוא דיוננו הוצב בשטחו של צד ג' 2 ונקודת הצבת התותח לא נכנסה בגדרי השטח שהושכר ע"י צד ג' 2 לצד ד'.

בנסיבות אלה יש לראות בתותח האמור ככלי שהוצב בשטח ציבורי של מרכז מסחרי וכפי שלא ניתן יהיה להטיל על חנות במרכז מסחרי נזק שנגרם בשטחים ציבוריים הנמצאים בשליטת בעל המרכז המסחרי, לא ניתן יהיה גם בענייננו להטיל אחריות על צד ד' אך ורק בשל העובדה, ששכר המסעדה באורחן.
לאור האמור לעיל, אני קובע, כי לא תוטל כל אחריות על מר עדאוי מוסבח סלים , צד ד', בגין התאונה.

סוף דבר -
חלוקת האחריות לקרות התאונה תעשה באופן הבא:

הנתבעת, מדינת ישראל - 50%.

צד ג'/2 , מר משה מזור - 50%.

הנתבעת תשלם לתובע ולצד ג' 1 , בנפרד, הוצאות בסך 3,000 ₪ לכל צד.

צד ג' 2 , ישלם לנתבעת ולצד ד' בנפרד, הוצאות בסך 3,000 ₪ לכל אחד.

לאחר ש

פסק דין
חלקי זה דן בשאלת חלוקת האחריות בלבד, יקבע מועד נוסף לתזכורת , לצורך קביעת המשך ההליכים בתיק ליום 1.7.07 בשעה 10:00.

ניתן היום ד' בסיון, תשס"ז (21 במאי 2007) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.
זכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי ב"ש.
א. חזק, שופט
000556/01א 139 אורית








א בית משפט שלום 556/01 בן חיים יוסי (קטין), בן חיים נירה, בן חיים אלי נ' מדינת ישראל -באמצעות פרקליטות מחוז דרום (פורסם ב-ֽ 21/05/2007)