פסקי דין על בן משה עידו | פסקי דין על בן משה צבי | פסקי דין על בן משה רביד | פסקי דין על דוד רז | פסקי דין על דוד ניר | פסקי דין על דוד כדורי |

3326/03 א     21/05/2007




א 3326/03 בן משה עידו, בן משה צבי, בן משה רביד נ' דוד רז, דוד ניר, דוד כדורי




167
בתי המשפט
א 003326/03
בית משפט השלום רחובות
א 001789/06

21/05/2007
תאריך:

בפני
כבוד השופטת אסתר שטמר
- סגנית נשיא
1 . בן משה עידו

2 . בן משה צבי

3 . בן משה רביד

בעניין:
התובעים
אשד אבנר

ע"י ב"כ עוה"ד
נגד
1 . דוד רז

2 . דוד ניר

3 . דוד כדורי
(הנתבע בתיק אזרחי 1789/06)

הנתבעים
עמרם גור

ע"י ב"כ עוה"ד

פסק דין
1. תביעה מאוחדת לפצויים בגין נזקי גוף ונזקי רכוש שנזוקו התובעים, אב, בתו ובנו, בעת שהותקפו על ידי הנתבעים, אב ושני בניו.
לכתחילה הוגשה התביעה נגד שני האחים רז דוד וניר דוד. משהוגשה תביעה נוספת, בתא 1789/06, נגד כדורי דוד, אביהם, אוחד הדיון בשתי התביעות.
המדובר במשפחות הגרות באותו רחוב, אשר ביניהן סכסוך מתמשך בעניני חניה.

2. התביעה המקורית (תא 3326/04) נסמכת על פסקי דין שנתנו בהליכים פליליים נגד הנתבעים, כדלקמן:
א. תיק פ 728/01 בבית משפט לנוער רחובות, מדינת ישראל נ' דוד רז
, ובו נקבע כי דוד רז
, הנתבע 1 בתביעה הנוכחית, בצע את העבירה שיוחסה לו, חבלה חמורה, עבירה לפי סעיף 333 ו-31 לחוק העונשין התשל"ז-1977.
ב. תיק פ 3195/01 של בית משפט זה, מדינת ישראל נ' דוד ניר
, ובו הורשע הנאשם, נתבע מס' 2 בתביעה הנוכחית, לפי הודאתו, בעבירה של חבלה חמורה, עבירה לפי סעיף 333 לחוק העונשין, ובתקיפה, עבירה לפי סעיף 379 לחוק העונשין.

בתביעה נגד האב (תא 1789/06) נטען כי עודד את בניו למעשה התקיפה, ולא מנע אותם מבצועה, למרות שנכח בעת הבצוע.

3. בתביעת התובע מס' 1 (להלן: "עידו" או "התובע") הובאו חוות דעת רפואיות, הרופאים נחקרו אודותן, ונמסר תעוד רב. בתביעת התובע מס' 2 (להלן: "צבי" או "האב") לא נטען לנכות לצמיתות. כך גם בתביעת התובעת מס' 3 (להלן: "רביד" או "האחות"). כן נטען בכתב התביעה כי נגרם נזק למכונית המשפחה. במהלך שמיעת הראיות התברר כי חוות דעת שמאית שצורפה לתצהיר רביד התיחסה למכוניתו של אח אחר, שאינו צד לתביעה, ואף לא העיד (עדות רביד בעמוד 155 לפרוטוקול, שורות 6-9). מסיבה זו אני דוחה את התביעה לנזקי רכוש.

4. מעשה התקיפה
על פי סעיף 42א לפקודת הראיות, מהוים פסקי הדין הפליליים ראיה לכאורה לאמור בהם.
בנוסף, העידו התובעים כולם, כי הותקפו על ידי הנתבעים בביתם שלהם, וכי גם אביהם של הנתבעים, הנתבע 3, היה בתוקפים, או לכל הפחות עודד את בניו לתקוף.

מנגד, הנתבעים הציגו קלטת וידאו שצולמה בביתם, המראה כי סמוך לפני התקיפה שאירעה בבית התובעים, הגיעו שלושת התובעים לבית הנתבעים, והמתינו בתחילה מחוץ לבית. משנפתח שער החצר נכנסו לחצר, והתובע נצפה כשהוא אוחז בצוארונו של אחד האחים הנתבעים, כנראה נתבע מס' 1.
על סמך קלטת זו מבקשים הנתבעים לקבוע כי התובעים הם שגרמו לתקיפה, על ידי קינטור הנתבעים, וכי לכל הפחות יש לקבוע אשם תורם של התובעים, בשעור גבוה של 50%.
הנתבעים נמנעו מלהעיד בתביעה זו. על כן, גרסתם לארוע אינה בפני
, והארוע נלמד מפי התובעים ומפי פסקי הדין שניתנו, כפי שהבהרתי לעיל. אין לקבל גרסת ב"כ הנתבעים כי על פי אותם פסקי דין קיים קנטור או אשם תורם. המותבים שדנו באותם ענינים לא נדרשו לקבוע דבר לענין זה, ועל כן תאור התקיפה מפיהם אינו מלמד על מידה כזו או אחרת של אשם של התובעים עצמם.

סעיף 24 לפקודת הנזיקין מונה הגנות מסוימות לתוקף. אף לא אחת מהגנות אלו חלה בעניננו.

5. אשם תורם
התובע עידו בן משה טען כי בין הארוע בבית הנתבעים, לבין בואם של הנתבעים לבית התובעים, והתקיפה נשוא התביעה, חלפה כחצי שעה.
גם אם לא אקבל דברי התובע כפשוטם, שכן נטענו רק בתצהירו השני, ואקבע כי סמוך לאחר התקיפה שתקף התובע את הנתבע 1 בביתו, באו שני הנתבעים לבית התובעים ותקפו את התובע - השאלה היא אם יש לראות בהתנהגות התובע בבית הנתבעים משום אשם תורם.

על פי הרוב נטען אשם תורם בתביעות נזיקין המתיחסות לעוולת הרשלנות, ועל כן גם מידת האשם נקבעת על פי מידת האשמה המוסרית בהתנהגות כל אחד מן התורמים לתוצאה המזיקה (ראה לדוגמא עא 417/81 מלון רמדה שלום נ' אליהו אמסלם פ"ד לח(1) 72).

בעניננו, המדובר בעוולת התקיפה, עוולה הכוללת בין יסודותיה כוונה לגרום לנזק. התלבטתי בשאלה אם ראוי לבחון קיומו של אשם תורם גם במקרה זה:
שהרי לא יכולה להיות הצדקה מוסרית לעצם התקיפה שתקפו הנתבעים את התובעים. בודאי כך, כאשר התקיפה נעשתה לאחר שהתובעים שבו על עקבותיהם לביתם, וחלפה כל סכנה מיידית שריחפה מעל הנתבעים.
מבחינת ההתנהגות הנורמטיבית הראויה, ראוי היה לצפות כי מי שהותקף בביתו הוא, לא יצא לעשות דין לעצמו, ואם סבור הוא כי נעברה כלפיו עבירה או עוול בו מאן דהוא, יפנה לעזרת משטרת ישראל או בתי המשפט. בודאי אין מקום לעודד עשיית דין עצמית, כזו שעשו הנתבעים בעניננו, כאשר השיבו מלחמה שערה, מעבר לשערם של התובעים.
עם זאת, קשה להתעלם מהתנהגות התובעים, והתובע עידו בעיקר, אשר קודם לארוע נשוא תביעה זו תקף את הנתבע 1 בביתו של הנתבע.

אשם תורם אמנם אינו מיוחד לתביעה בעילת הרשלנות בלבד, וניתן להחילו בכל סוגי העוולות (ע"א 10078/03, ע"א 1327/04 אורי שתיל ואח' נ' מדינת ישראל (פורסם באתר נבו).
אולם, ואף זאת כאמור שם, הבחינה להחלת אשם תורם היא כפולה: בחינה פיסית, אם תרמה התנהגות הניזוק לנזק שנגרם על ידי המזיק, ונורמטיבית, אם יש בהתנהגות זו אשם, המצדיק את הפחתת הפיצוי.
כלומר, שבאופן עקרוני, יש אפשרת לקביעת אשם תורם בעוולות של כוונה ובעבירת התקיפה, גם מקום שלא חלות הגנות לתוקף לפי סעיף 24 לפקודת הנזיקין.

בע"א 804/80 siddar tanker coporation נ' חברת קו צינור נפט אילת-אשקלון פ"ד לט(1) 393, בעמוד 434, קבע בית המשפט כי יתכן אשם תורם גם מקום שהמזיק העקרי פעל בלא אשם, כגון שהפר הוראה חקוקה, והבהיר כי גם בנסיבות אלו יש מקום לבחון את האשם התורם, שכן תורת האשם התורם עוסקת בהפחתת סכום הפיצויים לו זכאי הניזוק, כאשר על פי תחושת הצדק וההגינות יש להטיל עליו לשלם מחיר בשל רשלנותו הוא. כב' השופט ברק מבהיר שם, כי "יש לבחון את מטרת האחריות ללא אשמה ואת מדיניותה המשפטית, תוך בדיקה אם הגשמת מטרה זו ומדיניות זאת מתיישבים עם הכרה ברשלנותו העצמית של הניזוק" (שם, בעמוד 436 למעלה).
יישום האמור בהלכת קצא"א לעניננו צריך להביא בחשבון כי בעוולת התקיפה עסקינן, שעל כן יש לשים הדגש על פעולת התוקף ועל אשמו, ועל רקע זה להוסיף ולבחון את התנהגות הנתקף.
אם כי אין מקום לקשור כתרים לנתקף שהתחיל בעצמו בתקיפה, ויכול היה לצפות כי מעשיו יביאו להמשך האלימות, אני סבורה כי מוסרית אין להטיל עליו אשם.
אין כאשמו של אחד שאחז בכותנתו של האחר, כאשמו של האחר שפגע ובעט והכה, וגרם לנזק רב מאוד, ביחד עם אחיו, וזאת לאחר שהתקיפה בביתו כבר חדלה.
קבלת טענת אשם תורם בתיק מעין זה תסיט את הדגש מהתנהגות מכוונת של הנתבעים, שאין להשלים עמה, להפחתת מידת האשם בשל הקינטור.
סכסוך שכנים צריך להפתר על ידי תלונה למשטרה, גישור או תביעה אזרחית, ולא באמצעים אלימים, גם אם קדמה להם אלימות של הצד שכנגד.
משכך, אני קובעת כי הנתבעים רז וניר בצעו את מעשה התקיפה המיוחס להם בכתב התביעה, ועליהם לשאת בפיצוי הנתבעים בגין הנזקים שנגרמו להם על ידי אותה תקיפה, במלואם.

6. פיצויים ענשיים
התובעים עותרים למתן פיצוי ענשי, בהתחשב בכך שהמדובר בתקיפה מכוונת.
לאחר ששקלתי ענין זה הגעתי לכלל מסקנה, כי הגם שקביעת פיצוי ענשי מתאימה במקרה של גרימת נזק במתכוון, נסיבות הענין שבפני
אינן מתאימות לכך.
ראשית, משום שהתובע הוא שתקף את הנתבע 2 קודם לכן.
שנית, משום שהרציונל שבפסיקת פיצויים ענשיים מערב שיקולי ענישה מתחום המשפט הפלילי ונותן להם ביטוי בתחום דיני הנזיקין, שמטרתם המוצהרת וההסטורי היא השבת מצבו של הניזוק ככל האפשר למצב שהיה עומד בו אלמלא הארוע שגרם לנזק.
בעניננו הועמדו המעוולים לדין פלילי והושתו עליהם ענשים. האם בכך הושגה המטרה הענשית דיה? בהתחשב בכך שהפסיקה עושה שימוש מוגבל בכלי זה בישראל, נדמה כי בנסיבות הענין שבפני
אין לפסוק פצוי ענשי.
(ראה הניתוח של פיצויים ענשיים בכלל בע"א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי ואח' פ"ד נח(4) 486, בסעיף 3 לפסק הדין, ובאופן מיוחד סעיף 75 לו, המתייחס לאפשרות להתחשב בתוצאות ההליך הפלילי בפסיקת הפיצויים), והתחשבות מפורשת בכך בע"א 9656/03 עזבון מרציאנו ואח' נ' ד"ר זינגר ואח', תק-על 2005 (2) 125, בסעיף לד').

7. התביעה נגד כדורי דוד
דין תביעה זו להדחות.
ראוי להדגיש את נסיבות הגשת התביעה: התביעה נגד הבנים הוגשה ביום 23/10/2003. ענינה מעשה שאירע ביום 6/12/2001. התביעה כבר קבועה היתה לשמיעת הראיות לשלושה מועדים בחודש יוני 2006, כאשר הוגשה תביעה נוספת, נגד כדורי דוד (ביום 23/3/2006). בתביעה זו נטען כי האב הוא "שיזם, הסית, הדיח, השתתף, ניהל בניו, התרשל ו/או לא פיקח, לא הושיט עזרה ולא מנע את מעשי ילדיו הנתבעים".

ב"כ הנתבעים טוען בסכומיו, כי תביעה נוספת זו הוגשה משהוברר לתובעים כי אין לנתבעים הקודמים רכוש להפרע ממנו את נזקיהם, אם וכאשר ינתן

פסק דין
הקובע כך. יתרה מזו, כי תביעה זו הוגשה לאחר שצוי עיקול שהוטלו על נכסי הנתבעים הבנים בוטלו.
אלא שהתביעה הוגשה ביום בו בוטלו צוי העיקול. קשה להניח כי הוגשה כתגובת נגד מיידית ללא שהוקדשה לכך מחשבה כלשהיא.
ראוי היה שהתובעים יבהירו בתצהיריהם ובחקירתם דבר התביעה המאוחרת. ואולם, מדברי התובעים עולה, כי סמוך לאחר הארוע, בעת שמסרו עדותם במשטרה, סברו כי הנתבע 3, אבי התוקפים נהג כראוי וניסה להפריד בין הנצים. רק כחלוף שנים אחדות, ותוך כדי ניהול התביעה האזרחית השתנו פני הדברים בעיניהם, וזכרו כי בעצמו הסית והדיח, ואף לא ניסה להפריד.
שום הסבר שהתקבל מפי כל אחד מן התובעים אינו מתקבל על הדעת, ואינו מצדיק העדפת גרסה שניתנה כחלוף חמש וחצי שנים לכל המוקדם (מועד הגשת התביעה נגד אבי הנתבעים), על פני גרסה שניתנה סמוך לאחר התקיפה במשטרה.
לנוכח האמור, אני דוחה את התביעה נגד כדורי דוד.

8. תביעת צבי בן משה
לדברי התובע מס' 2 הוא טופל בחדר מיון בעקבות התקיפה, וכעבור ימים אחדים חזר לעבודה. לא נטען לנזק כלכלי, וגם לנזק נפשי מתמשך לא נטען, אלא בשל סבלו של הבן (עמוד 146, שורה 12 ואילך).
תעודת חדר המיון אינה קריאה, אך ברי כי התובע צבי בן משה טופל בחדר המיון ביום האירוע. בתצהירו נטען כי סבל מכאבי ראש, שפשופים והגבלה וכאב בתנועות הצוואר.
צבי לא הראה כי היו לו הוצאות מיוחדות או הפסדים מיוחדים.
אני סבורה שהזכות לפיצוי עומדת לנפגע ממעשה התקיפה גם בשל הפגיעה באוטונומיה שלו על גופו.
על דרך האומדן, וכיוון שאכן נפגע, ונזקק לטפול מסוים בחדר מיון, אני קובעת את נזקו בסכום של -.10,000 ₪.

9. תביעת רביד בן משה
לדברי רביד, הנזק שנגרם לה במהלך התקיפה הוא מכת אגרוף לפניה, חוסר שינה, כאבים בכל הגוף, חלומות, וצורך בטפולים פסיכולוגיים. אין עדות לכל אלו במסמכים. עם זאת, עצם הפגיעה בגופה מזכה את התובעת בפיצוי, שאני אומדת אותו בסכום של -.8,000 ₪.
תביעת עידו בן משה (להלן: "התובע")
10. עדות התובע
התובע מסר שני תצהירי עדות ראשית: ת/7 מיום 25/1/2006, ות/8 מיום 14/7/2006 ונחקר חקירה נגדית במהלך שתי ישיבות של בית המשפט.
בתצהירו הראשון ספר אודות התקיפה, כי הגיע במסגרת עבודתו כחשמלאי למשרדי החברה של אביו, שבבית הוריו. כשהגיע, ספרו לו הוריו כי "מי מהנתבעים" חיבל במכוניתם, על ידי שפיכת דבק מגע, משום שהחנו את הרכב מול בית הנתבעים, למרות שהנתבעים הזהירום שלא לעשות כן.
ביחד עם אביו הגיע התובע לבית הנתבעים לשם בירור המחלוקת ונסיון לפתור אותה.
בהגיעם לפתח הבית יצא נתבע 1 לקראתם, ואיים להכותם. התובע ואביו התכוונו לחזור לבית האב "תוך שהנתבע 2 מקלל, מקנטר אותי ואני הדפתיו והרחקתי אותו מלהתקרב אלי...".
לאחר זמן הגיעו הנתבעים ואביהם לבית הורי התובע, והחלו להכות את התובע. אביו ואחותו ניסו להגן עליו, והוכו אף הם.
כתוצאה מן התקיפה סבל התובע שבר באפו, חתך בעפעף שמאל, נפיחות מסביב לעין ולאף, המטומה בפני
ם, בחילות, הקאות, וכאבי ראש, וכן חבלה ביד שמאל, היא ידו הדומיננטית.
התברר כי ביד שמאל היתה חבלה ברצועת מפרק, שהצריכה נתוח, גבס למשך 4 שבועות, ושקום פיזיוטרפי אינטנסיבי.
התובע נמצא מאז התאונה בטפולים רפואיים של פסיכולוג, אורטופד, רופא עיניים ורופא משפחה, ונוטל תרופות להקלת כאביו ובגין מצבו הנפשי הירוד, כך נאמר בתצהיר.
התובע טוען כי בשל מצבו הנפשי הירוד הוא עצבני, מתקשה להרדם, סובל מסיוטים בשינה, תסכול בגין צורת אף העקום, ובגין אי היכולת להשתמש באופן חפשי בידו, אינו מסוגל לכתוב באופן חפשי, סובל מחוסר ריכוז, אינו מודע למעשיו, וצמצם את קשריו החברתיים.
התובע מבהיר כי בגין מצבו הרפואי הורד הפרופיל הרפואי שלו מ-97 ל-24 והוא שוחרר משרות צבאי במלואים.
באשר למידת התפקודיות של הפגיעה הסביר התובע כי שוב אינו יכול לעבוד כחשמלאי, מקצוע שעבד בו לפני התקיפה, וזאת כיוון שאינו יכול לאחוז חפצים באופן חופשי בידו הדומיננטית.
שכרו הממוצע של התובע בחברת א.צ. עבודות חשמל בע"מ (שמאוחר יותר התברר כי היא שייכת לאביו) עמד על -.8,089 ₪ משוערך למועד מתן התצהיר.
התובע טוען כי ניסה לחזור לעבודה, אך לא הצליח בשל הטפולים השונים שהיה עליו לעבור. בהמשך ניסה לחזור, אך לא הצליח לעבוד עבודת כפיים.
התובע טוען כי לא קבל שכר כלשהוא בשנת 2002, ועד סיום עבודתו בחברה, עם פטוריו ממנה בחודש אוגוסט 2003.
באותו חודש החל לעבוד כפקיד במכללת שניר בע"מ. שכרו הממוצע שם, כשהוא משוערך להיום עומד על -.2,424 ₪.
התובע טען בתצהירו כי אינו מסוגל לכל מאמץ פיזי הדורש שמוש ביד שמאל.

בתצהירו השני, שניתן לאחר איחוד הדיון עם התביעה נגד אביהם של הנתבעים הקודמים, הוסיף התובע כל הקשור לאחריות הנתבע 3, וגם הוסיף פרטים שונים לתצהיר הכללי יותר.
כך, לראשונה הבהיר כי עבד טרם התקיפה אצל אביו, וכי העבודה במכללת שניר היתה אצל אחיו, והסתיימה משום שהאח סגר את העסק.
עוד בנגוד לתצהיר הקודם הובהר כי התובע חזר לעבוד אצל אביו כמחסנאי, על מנת שיוכל לפרנס את עצמו, ולשלם מזונות לבתו.

אשר לתקיפה, נתווספו בתצהיר זה הפרטים הבאים:
בעת שהגיעו התובעים לבית הנתבעים יצא הנתבע 1 לקראתם לאחר שלחצו על האינטרקום, אמר "ידעתי שתבואו", והחל לאיים.
לאחר שחזרו התובעים לביתם, וכחלוף כשלושים דקות, הגיעו שלושת הנתבעים "..ולאחר שהשתלחו בנו נרגעו ובאו ללכת לדרכם הופיע לפתע מר כדורי והחל "לחמם" את האווירה שוב והקניט אותנו וליבה וחימם את בניו כגון: "אתם יודעים איך הם דיברו על אמא שלכם...אנחנו לא רואים אתכם ממטר...".
ההסבר מדוע לא דווח בשלב מוקדם יותר אודות אמירת הנתבע 1 כי "ידעתי שתבואו", לא למשטרה, לא בתביעתו למל"ל, ואף לא בתצהירו הראשון - אינו מספק (עמוד 45 לפרוטוקול, שורה 23 ואילך, עמוד 102, שורה 1 עד עמוד 103, שורה 7).
משהוצגה הקלטת התברר כי גם תיאורם של התובעים את האירוע בבית הנתבעים אינו נכון: באופן מפורש נצפה התובע כשהוא אוחז בנתבע 1 בצוארונו או בצוארו, כאמור גם בהתרשמות בית המשפט בעמוד 72 לפרוטוקול.

בחקירתו הצטייר התובע כאדם שהאמת אינה נר לרגליו. עד כדי כך שהיה צורך להעמידו על הסתירות לכאורה, ולתת בידו הזדמנות נוספת להבהיר דבריו (עמוד 47, שורה 10 ואילך, ושוב בעמוד 70, שורה 9 ואילך).
להלן הביסוס הנוסף להתרשמות זו:
א. בסרט שצולם בחצר הנתבעים מזהה התובע את עצמו כמי שנכנס לחצר, ועומד בידיים שלובות. כאשר מוצגת אותה דמות כשהיא אוחזת בצוארונו של הנתבע 1 אמר "אני לא מזהה את עצמי..." (עמוד 106, שורות 9, 12, 16, 22 ,24).

ב. בקשר להשתכרותו אצל האב לאחר פטוריו ממכללת שניר מבהיר התובע בחקירה הנגדית, כי השכר שנקב בו בתצהירו (-.2,424 ₪) אינו נכון, וכי תלושי השכר של החדשים פברואר עד מאי של שנת 2005 מראים השתכרות של -.5,000 ₪, -.3,500 ₪, -.3,500 ₪, ו-.3,500 ₪ בהתאמה. כלומר, ממוצע של -.3,875 ₪. הסברו לכך הוא ש"פספס" (עמוד 49, שורה 21).

ג. התובע הבהיר בעדותו כי היה בטפול פסיכולוגי במשך 7 חדשים לאחר התקיפה. אחר כך הפסיק את הטפול מיזמתו שלו, ושוב חזר לטפול כחצי שנה לפני מתן עדותו, כלומר בערך בחודש 2/2006. לטענתו, מטרת הטפול החדש אינה קשורה לתקיפה (עמוד 50, שורה 28).
גם בענין זה התחוור כי לתובע גירסה נוספת: בתשובה לשאלון שהופנה אליו על ידי ב"כ הנתבעים, ועליה חתם ב-1/2/2005, מסר כי הוא מטופל על ידי פסיכולוג (עמוד 51, שורה 8 ואילך). כאמור, המדובר בתקופה בה לא היה בטפול.

ד. התובע התיצב לרוב ישיבות בית המשפט כשידו חבושה בסד או מגן מיוחד. לשאלת ב"כ הנתבעים השיב כי הוא משתמש בו בימים חמים, עם לחות גבוהה, כאשר הוא צופה שיהיה מיזוג (52/21-23). הגם שהבהיר כי השמוש הוא נקודתי בלבד, ברוב ימי הדיון היתה ידו חבושה.

ה. לעתים השיב תשובה והיפוכה ממש:
"ש. חדר כושר?
ת. לא. אסור לי.
ש. כל התקופה לא היית בחדר כושר?
ת. הייתי בהליכות, לא במשקולות. אסור לי להרים משקולות. עשיתי הליכונים, כפיפות בטן, לשחות, זה מאוד בריא גם. להרים משקולות אסור לי".
(עמוד 54 לפרוטוקול, שורות 2-6).

ו. דוגמא נוספת:
התובע נשאל לגבי הצהרותיו השונות לגבי מועד תחילת העבודה במכללת שניר, והשיב, בין השאר:
"...את ביטוח לאומי אין לי סיבה לתבוע, כי זה לא פגיעה בעבודה אלא תקיפה סתם.
ש. לא תבעת את ביטוח לאומי וטענת שזו פגיעה בעבודה?
ת. ירדנו מזה.
ש. התביעה שלך נדחתה, נכון או לא?
ת. התביעה שלי נדחתה פעם אחת, וירדנו מזה. הם הבהירו לי חד וחלק שמבחינה רפואית ומה שקרה בשטח זה לא נחשב תאונת עבודה, ולכן דחו אותי..."
(עמוד 67, שורות 20-27).

למרות שהמדובר בתביעתו שלו, לא טרח התובע לברר העובדות כהוויתן לפני הגשת איזה מתצהיריו, וגם לא לפני עדותו בחקירה הנגדית. כך, למשל, קיימת עדיין אי בהירות לגבי מועד תחילת העבודה אצל אביו, מידע שללא ספק ניתן היה לקבל בקלות (עמוד 44, 45).
בדבריו אצל הפסיכולוגית המטפלת נרשם כנראה כי עבד אצל אביו לאחר התאונה. התשובה שניתנה לכך על דוכן העדים היתה תשובה מתחמקת, כי היה מבולבל (עמוד 60, שורות 2-12).
ואז, משעומת עם טעויותיו הרבות השיב "יש לי ליקוי למידה מסוג דיסלקציה, ולכן אני מפספס מדי פעם, המדובר בחומר רב" (עמוד 55, שורה 12).
לא זו בלבד שהדבר לא נטען בשום מקום אחר, כולל בפני
המומחים הרפואיים, אלא שהתרשמותי היתה שהתובע לא טרח לברר את העובדות, ועל דוכן העדים נתן תשובות שנראו לו מתאימות יותר לענינו. יתכן שעל כך נוסף ליקוי כלשהוא, אולם אין בו כדי להסביר את המגמתיות הבולטת בעדות.
המסקנה מסוג כזה של תשובה או התחמקות יכולה להיות נסיון להשאיר דברים מעומעמים. אלא שלצרכי תביעה אזרחית, ומקום שהתובע צריך להוכיח את תביעתו, גישה כזו לא זו בלבד שאינה משרתת את מטרתו, כי אם עלולה להטיל בו דופי.
הואיל וחזרה על עצמה מספר רב של פעמים, והואיל והוברר כי גם במגעו עם אחרים אינו פורש את התמונה במלואה (והדוגמא החריפה ביותר לכך היא בפגישותיו עם הפסיכיאטר מטעמו) - פגמה צורת ביטוי זו במידת האמון שניתן ליחס לתובע. בין שהתכוון לשקר, ובין שפשוט היה "נאמן" לצורת ביטוי בלתי מחייבת ובלתי מדוייקת, מוטל על דבריו צל כהה של חוסר אמינות.

עדות התובע מס' 2, צבי בן משה
כמו בנו, גם התובע 2 הגיש שני תצהירים, האחד נחתם ביום 25/1/2006, והאחר ביום 14/7/2006, וגם הם ערוכים במתכונת המוסיפה בתצהיר השני את פרטי מעורבות הנתבע 3, אביהם של הנתבעים הקודמים.
הסברי האב מדוע לא העלה את גרסת מעורבות נתבע 3 קודם לכן דומים להסברי הבן, ואינם יכולים להתקבל כפשוטם (עמוד 143 לפרוטוקול, שורה 21 ואילך, ובמיוחד עמוד 144, שורה 24).
לכאורה צפה מעורבות אביהם של הנתבעים ועלתה בזכרון העדים כולם רק סמוך לפני הגשת התצהיר, כחמש וחצי שנים לאחר הארוע.
למרות האמור, בהמשך החקירה הנגדית כבר הסכים העד כי הנתבע 3 עזר לו להפריד בין הניצים (עמוד 145, שורה 16), אם כי עמד על כך שגם שיסה את בניו בתובעים.
עדות זו התאפיינה בכלליות, ובחוסר יכולת לרדת לפרטים. יתרה מזו, אפילו בהסתרת פרטים מסוימים. כך, ממש כפי שהיה בתצהיר הבן, גם בתצהיר האב אין התיחסות מפורשת לחזרה לעבודה אצלו, למרות שהתרחשה כשנה לפני הגשת התצהירים (עמוד 132, שורה 25 ואילך).
ההגזמה בדבריו התבטאה גם בכך שאמר כי למרות שהתובע עובד בחברה כמחסנאי, הוא אינו עושה דבר (עמוד 136).

עדות התובעת מס' 3, רביד בן משה
בדומה לעדויות אביה ואחיה, גם התובעת 3 לא ידעה להבהיר ההבדלים בין תצהיריה (עמוד 151, שורה 10-17, עמוד 152, שורה 1 ואילך). לכאורה, כאמור בחקירתה הנגדית, דברי הנתבע 3 המופנים אליה הם שגרמו למכת אגרוף שהנתבע 2 הנחית על פניה.
אם כי יתכן שלא זכרה כל זאת בתצהיר שנתנה ביום 25/1/2006, לא ברור מה גרם להִזכרות כחצי שנה לאחר מכן, ביום 14/7/2006, עת נתנה התצהיר הנוסף. אין די בהסבר שנתנה (עמוד 154-155 לפרוטוקול).

11. עדויות ההגנה
מטעם הנתבעים הובאו המומחים הרפואיים וכן ד"ר וייס וד"ר הס (העדויות הרפואיות תידונה להלן).
עוד הביאו הנתבעים את מר יחזקאל רביע, מי שהתקין את מערכת הצלום בבית הנתבעים. העד לא יכול היה לשפוך אור ברור על מידת המהימנות של הסרט שברשות התובעים.

דברים הרבה טענו הצדדים בסיכומיהם אודות הקלטת שהוצגה בבית המשפט על ידי הנתבעים. נדמה כי מהלך הדברים עולה מן הפרוטוקול, וזה הוא: ב"כ הנתבעים הציג קלטת שצולמה בבית הנתבעים כחלק ממערך האבטחה של הבית. עם הצפיה בה באולם בית המשפט הודיע ב"כ התובעים כי היא שונה מזו שנמסרה לו.
לנוכח זאת, הופסק הדיון על מנת שהתובעים יצאו ויביאו מיד הקלטת שנמסרה להם.
משחזרו, התברר כי אין המדובר בקלטת שניתנה להם על ידי הנתבעים, כי אם על ידי המשטרה.
אין שום מקום לבחינת ההתאמה או אי ההתאמה בין קלטת שהוצגה על ידי בא כח הנתבעים לבין קלטת שהוצגה למשטרה, שלא התברר לי מי מסר ובאלו נסיבות, ובודאי אינה חלק מחומר הראיות בתיק זה.
מהלך הדיון בקשר לקלטת נרשם בפרוטוקול, עמוד 72-75, ובהחלטתי בעמוד 89.
לצורך הדיון צפיתי בשתי הקלטות. התרשמותי נרשמה לפרוטוקול (עמוד 72 ועמוד 87) והיא, כי בנקודה הרלוונטית להצגת הקלטת, לא נצפה הבדל בין הקלטות. לנוכח החלטתי שלא להשית על התובע אשם תורם, אין משמעות מיוחדת למוקלט בקלטת, ובודאי כך להבדלים בין הקלטות, אם קיימים כאלו, כנטען על ידי ב"כ התובעים.

לאחר הדברים הללו הכריז ב"כ הנתבעים כי אלו עדיו. משמעות הדבר, שאין עדויות של הנתבעים עצמם לענין אופן הארוע, הקנטור הנטען, או הנזק, למעט הקלטת.
ב"כ התובעים סבור כי יש בכך כדי ללמד על נכונות התביעות על כל מרכיביהן, כולל התביעה נגד אביהם של הנתבעים. כפי שהבהרתי לעיל, אינני סבורה כך. על התובעים הנטל להוכיח תביעתם, וכלפי הנתבע 3 לא עלה בידם להוכיח, מעדויותיהם, דבר. זאת, בעיקר משום שכבשו עדותם החשובה בדבר השתתפות האב בתקיפה הן בחקירת המשטרה והן בעת שנתנו התצהירים הראשיים מטעמם. לא התקבל שום הסבר משמעותי לשאלה מדוע תוך חדשים אחדים נזכרו במעורבות זו. לפיכך, דחיתי את התביעה נגד הנתבע 3 למרות שבעצמו לא התיצב למתן עדות.

12. חוות דעת רפואיות
התובע הציג חוות דעת בתחום הפסיכיאטרי ובתחום האורטופדי, כדלקמן:
בתחום האורטופדי הוגשו חוות דעת ד"ר אסתר ליפסקר, מומחית לאורטופדיה של כף היד (ת/1, ת/2, ת/3), שקבעה כי המפרק הפגוע באגודל שמאל לא החלים, וכי התובע סובל כאבים בהפעלת האגודל. הסיבה הקלינית לכך יכולה להיות נזק לסחוס המפרק שלא החלים. כן יתכן כי קיימת חבלה נוספת לאחת ממרכיבי קופסית המפרק, והיא שגורמת לתת יציבות, וגם להתפתחות שינויים נווניים. עוד קבעה כי צפוי שהארטריטיס צפויה להתקדם ולהגביר את הכאבים.
בחוות הדעת ת/1 מיום 19/1/2003, קבעה המומחית כי נותרה לתובע נכות בשעור 15%, לפי תקנה 35(1)ב-ג לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז-1956.
בחוות דעת נוספות, מיום 4/6/2003 (ת/2), ומיום 19/1/2004 (ת/3) חזרה המומחית על קביעתה.

בסכומיו טוען ב"כ התובע כי הד"ר ליפסקר קבעה את הנכות ל-20%, אולם הדבר אינו עולה מחוות דעתה או מחקירתה. אדרבא, בדיון בחוות הדעת ת/3 היא מבהירה כי עדיין היא עומדת בקביעת 15% למרות שלפי ספר ההמלצות לקביעת נכות של האיגוד הרפואי האמריקני הנכות היא בשעור של 20%.
עוד צרף התובע חוות דעת של ד"ר ז'טלני בתחום זה (ת/4 מיום 25/3/2003). לדעת ד"ר ז'טלני נכותו של התובע עקב התקיפה היא בשעור 3% "על ההפרעה המזערית בתנועה ועל השינויים הניווניים הקלים בפרק הבינמסרק גלילי של האגודל השמאלי".
מדברי ד"ר ליפסקר בחקירתה עולה כי הסיבה לצירוף חות דעת ד"ר ז'טלני היא הסכמתו לכך שקיימים שינויים נווניים, כפי שהיא עצמה מצאה. חוות הדעת של ד"ר ז'טלני ניתנה במסגרת תביעה אחרת שהגיש התובע, לפי פוליסה לביטוח אבדן כשר עבודה.

מטעם הנתבעים הוגשה חוות דעתו של פרופ' יואל אנגל (נ/5) לפיה קבע המומחה 5% נכות בגין "מצב של הגבלת תנועה (לא קישיון) של האגודל באחד ממפרקיו". בנספח לאותה חוות דעת (נ/6) הוסיף המומחה כי תקנה 44(2) לתקנות המל"ל קובעת 10% נכות, ואולם מצבו של התובע אינו עונה על הגדרת קשיון כאמור בתקנה, ולכן קבע 5% מותאמים.

בתחום הפסיכיאטרי הגיש התובע חוות דעת של ד"ר י' בן-דור, (ת/5 מיום 1/1/2002) אשר קבע לתובע נכות זמנית בשעור 30% בגין acute stress disorder, למשך 6 חדשים. כן הוגש מכתב של המומחה (ת/6 מיום 10/6/2003), לפיו הנכות כיום היא בשעור 20% לפי תקנה 34ג לתקנות המוסד לביטוח לאומי, בגין תסמונת פוסט טראומטית.
צודק ב"כ הנתבעים כי מכתב זה אינו עומד בדרישות סעיף 24 לפקודת הראיות (נוסח חדש), ואין לראות בו משום חוות דעת.
התובע נבדק על ידי פרופ' אבנר אליצור מטעם הנתבעים, אשר קבע כי החוויה הקשה של התקיפה החמירה את מצבו הנפשי הקודם של התובע ב- 10%, למשך שנה אחת. בהמשך הטפול הפסיכולוגי התאושש, ואין נכות צמיתה כתוצאה מן התקיפה.

13. הנכות בתחום האורטופדי
כאמור, קיים פער בין קביעת ד"ר ליפסקר (15%) לבין קביעת פרופ' אנגל (5%).
חות הדעת של ד"ר ז'טלני שהוגשה מטעם התובעים תומכת, כמובן, במסקנת פרופ' אנגל.
אין מחלוקת כי הנזק הקבוע הוא למפרק האמצעי באגודל שמאל של התובע.
המחלוקת היא בשאלת השפעת כאביו של התובע על נכותו (דברי ד"ר ליפסקר בעמוד 28 שורה 4 ואילך).
השאלה היא, אם יש להוסיף על אחוזי הנכות בגין תלונת התובע כי אינו יכול להשתמש באותה יד בשל כאביו, אם לאו. המומחית ד"ר ליפסקר הבהירה בחקירתה, כי ניתן לבחון את מידת הכאב באופן אובייקטיבי, באמצעות מבחן כח אחיזה. בבדיקת המומחית היתה ירידת כח של 60%, ובצביטה כ- 40% (עמוד 26 שורות 16 ואילך).
המומחית אף המליצה לתובע נתוח לקִבוע האגודל, על מנת להפחית את כאביו, אך התובע סירב לכך.
בנגוד לב"כ הנתבעים, אינני סבורה כי יש משמעות של אי הקטנת נזק לסירובו של התובע. כיוון שהמדובר בנתוח בהרדמה כללית, אין מקום לחייב את התובע לעבור אותו. בודאי כך, כאשר התוצאה המקווה אינה משנה את המצב הרפואי, אלא את מצבו התפקודי של התובע בלבד (עדות המומחית בעמוד 25 שורה 25 ואילך).
לנוכח קביעותי האחרות בפסק הדין, אין לנקודה זו כל חשיבות.

המומחית הוסיפה עוד, כי התובע אינו יכול להמשיך במקצועו כחשמלאי, שכן העבודה עם כלי העבודה הנדרשים, עם מכשירים כבדים או במכשירים המעבירים תנודות מהירות עלולה להחריף את מצבו (עמוד 30 שורה 21 ואילך).

פרופ' אנגל לא נתן משקל לתלונות אלו של התובע, אף לא לטענתו כי אינו יכול לאחוז במכשירים שונים, וסבור היה כי למעט שמוש באגודל לצורך ייצוב, מסוגל התובע להפעילו לכל צורך. פרופ' אנגל הבהיר, כי קביעותיו עולות בקנה אחד עם ראיית העולם של תקנות המל"ל, בהן אין התיחסות למרכיב הכאב, אך גם הוא סבור כי ראוי היה להתיחס למידת הפגיעה בתפקוד של האברים השונים, ולאו דוקא לשלמותם הפיסית, כפי שנקבע בתקנות (עמוד 118 שורות 4-20). אף על פי כן סבור היה כי גם הקובץ האמריקני עליו הסתמכה ד"ר ליפסקר אינו קובע 20% נכות, כפי שנאמר בחות דעתה (עמוד 119 שורה 25 ואילך).

פרופ' אנגל מבחין בין הפגיעה במפרקים השונים של האגודל, ומבהיר כי הפגיעה היא במפרק האמצעי, שאינו החשוב שבהם. תנועתו היא לכיפוף וליישור בלבד. המפרק הבסיסי של האגודל הוא הנותן את תנועות הסיבוב של האגודל, והוא שמאפשר גם יכולת תפיסה (עמוד 114 שורות 1-5).
לפי הסברו, בדיקת הכח שנעשתה לתובע אינה רלוונטית לסוג הפגיעה שנפגע (עמוד 116 שורה 9, עמוד 117 שורות 14 ואילך).

ד"ר אברהם הס הוא אורטופד מומחה לכף יד, אשר טפל בתובע במסגרת קופת חולים מאוחדת. תרשומת שערך ביום 13/5/2002 הוצגה וסומנה נ/3. כאמור בה התרשם המומחה כי אין לפגיעה משמעות תפקודית.
בעדותו בבית המשפט אישר כי לא ערך לתובע בדיקת כח, אולם הסביר כי לדעתו הבדיקה הקלינית שערך מהימנה דיה. ד"ר הס לא זכר את המקרה לגופו, אלא מתוך קריאת התרשומת שערך.

מידת המהימנות שאני מייחסת לתובע נמוכה כדי כך, שגם לתלונותיו אודות כאבים בלתי נסבלים, המביאים לכלל אי שמוש באגודל, לא אשעה.
הואיל וקביעת ד"ר ליפסקר נסמכת על תלונות התובע, והואיל וקביעת פרופ' אנגל נתמכת בחות דעת ד"ר ז'טלני שהובאה על ידי התובע, וגם בהתרשמות ד"ר הס, אני מעדיפה את קביעת פרופ' אנגל על קביעת ד"ר ליפסקר, וקובעת כי נכותו הרפואית של התובע בגין הפגיעה באגודל עומדת על 5%.

14. הנכות בתחום הפסיכיאטרי
כבר הבהרתי לעיל, כי אין בפני
אלא חוות דעת שאינן קובעות לתובע נכות בתחום זה.
אף אם אקל עם התובע מאוד, ואתייחס לחות הדעת של ד"ר בן דור הקובע נכות זמנית בלבד, ואתייחס גם לעדות המומחה בבית המשפט, אין מנוס מלקבוע כי בשל התנהגות התובע עצמו לא ניתן לקבל את דברי הפסיכיאטר מטעמו.

לצערי, התרשמתי כי התובע אינו בוחל בהצגת עובדות שונות לפי ההקשר הרלוונטי. כך, משהתברר כי התובע היה בטפול פסיכולוגי תקופות ארוכות בעבר, איים בהתאבדות, עשה נסיונות אובדניים, סבל מדכאון והתקשה להסתגל למשמעת בצבא - התברר גם כי נמנע מלדווח על כל אלו לד"ר בן דור, הפסיכיאטר שבדק אותו מטעמו (עמוד 32-33 לפרוטוקול, וכן עמוד 34 משורה 29 ואילך).
ההסברים שניתנו לענין זה אינם משכנעים, ואף סותרים זה את זה.

לא זו אף זו: התברר כי לאחר התקיפה אכן טופל התובע טפול פסיכולוגי, אלא שתכניו לא היו קשורים בתקיפה בלבד. שבעה חדשים לאחר התקיפה חדל מאותו טפול, כשהוא מסביר כי סבור היה שיכול להמשיך בחייו הרגילים ללא צורך בטפול (עמוד 49 שורה 29 ואילך) וחזר לאותה מטפלת בעת שהחלה שמיעת הראיות בתביעה בלבד, וגם אז בשל תכנים שונים.
משהוברר כי הסיבה להפסקת הטיפול היא כי התובע סבור היה שיכול הוא לעלות על דרך המלך בעצמו, ומשלא חידש הטפול במשך כארבע או חמש שנים מאוחר יותר - נראה כי אין מקום לקבל את דבריו בדבר הטראומה החמורה שנגרמה לו כתוצאה מן התקיפה, ואשר אינה מאפשרת חזרתו לתפקוד תקין מאז.

זאת ועוד, הוברר כי התובע צרך מריחואנה באופן קבוע בתקופות מסוימות (עמוד 95 שורה 13 ואילך, ועמוד 98 שורה 20 ואילך). לדבריו שלו, השפעת הסמים עליו הביאה לכך ש"הזכרון שלי נפגע והייתי במצב קטטוני בתפקוד שלי. יתכן שדברים שנאמרו, כי ידוע כשמעשנים מריחואנה המחשבות מוקצנות והרבה פחות רציונאליות ודברים נאמרים" (עמוד 96 שורות 28-30). יש לסייג האמור להקשר שבו נאמר: התובע עומת עם דברים קשים שמסר לפסיכולוגית מטעמו, והדברים נאמרו בנסיון להסביר זאת.
בין כך ובין כך, השמוש במריחואנה באופן תדיר אושר, ויתכן שהשפעתה עליו כפי שאמר, או שפשוט הגזים והרחיב השפעתה כדי לסבר את האוזן בדבר הדברים שאמר לפסיכולוגית.
שתי האפשרויות אינן מוסיפות אמינות לדווח שמסר התובע לפסיכיאטר.
מכל מקום, התובע נמנע מלדווח לפסיכיאטר מטעמו אודות השמוש בסמים.
בנסיבות אלו, ודאי קשה לקשור את אי התפקוד הנטען לנכות פסיכיאטרית דוקא.

עם זאת, מעדות ד"ר בן דור עולה כי גם אילו היה יודע אותם פרטים שהתובע נמנע מלספרם, לא היה משנה מקביעתו, הן לגבי האבחנה והן לגבי אחוזי הנכות שקבע (עמוד 35 שורות 16-18). המומחה הבהיר כי העבר המתואר לעיל אינו משפיע על אבחנת סינדרום פוסט טראומטי, שאינו קשור במחלת נפש קודמת או בהפרעת אישיות. גם משהוברר למומחה כי התובע היה בטפול פסיכולוגי בן 7 חדשים, והפסיק אותו מיזמתו הבהיר ד"ר בן דור, כי אבחנת הסינדרום הפוסט טראומטי היא "כרונית" ( עמוד 36 שורה 23), וסיכויי ההחלמה קטנים.

יש לציין, כי בחוות הדעת לא צויין כי המדובר במחלה כרונית, ויתכן שהסיבה לכך היא שמלכתחילה נקבעו אחוזי נכות זמניים בלבד. גם במכתב נ/6 אין אבחנה כזו, אם כי ברור שהמלים "כרוני" ו"לצמיתות" מתארות מצבים דומים, ורק בשל המעמד בחקירה נגדית לא עמד על כך המומחה בעצמו (הסברו של הפסיכיאטר בעמוד 36 לפרוטוקול).

בנגוד לדעת ד"ר בן דור, לפיה אין לטראומות קודמות קשר לאבחנת ptsd בשל ארוע מאוחר יותר, פרופ' אליצור סבור כי יכול להיות קשר כזה (עמוד 125 שורות 7-10).

הנתבעים הוסיפו והציגו חות דעת של ד"ר מרדכי וייס, פסיכיאטר (נ/2), שנערכה לצורך קביעת המוסד לביטוח לאומי. ד"ר וייס קבע כי התובע סבל מתגובה פוסט טראומטית קלה , שאינה מקנה נכות, ואינה משפיעה על כשר ההשתכרות.
בחקירתו הנגדית מסר כי אינו זוכר את התובע או את שיחתו עמו, ולכן לא יכול היה להוסיף אלא דברים כלליים.
ב"כ הנתבעים מצא לנכון להביא בסכומיו חלקים מחות דעת ד"ר פלד שנתנה בתא 61373/03 של בית משפט השלום בתל אביב, תיק שצורף במלואו כראיה לתביעה זו.
ד"ר פלד, פסיכיאטר שבדק את התובע מטעם חברת הביטוח שם, קבע כי לא נותרה לו נכות כתוצאה מן התאונה. ד"ר פלד לא הובא לעדות, ולדעתי אין מקום להסתמך על דבריו בחות דעת שלא הועמדה במבחן חקירה נגדית.

מכל מקום, הואיל וחוות דעתו של ד"ר בן דור מתיחסת לנכות הזמנית בלבד, והואיל וקביעת הנכות לצמיתות בעל פה נסמכת על עובדות לא נכונות שנמסרו לד"ר בן דור על ידי התובע - אין בידי לקבל את חוות דעת המומחה מטעם התובע.
יתרה מזו, אני נאלצת לדחות את הסברו של המומחה, כי גם לו ידע הפרטים הנוספים לא היה משנה מחוות דעתו. הסבר זה אינו עולה בקנה אחד עם מידת חוסר האמון לתלונותיו של התובע.
בנסיבות אלו, אני מעדיפה את חות דעת פרופ' אליצור על חות דעת ד"ר בן דור, וקובעת כי לא נותרה לתובע נכות לצמיתות בתחום הפסיכיאטרי.
15. מידת הפגיעה התפקודית
בתצהיריו הצהיר התובע כי עבד כחשמלאי. בתצהיר השני הוסיף כי עבד בחברה השייכת לאביו. בחקירתו הנגדית התברר כי היה מנהל עבודה, שנהל פרוייקטים, כנראה בתחום הבנין, במסגרת החברה של אביו (עמוד 56 שורה 3 ואילך). במסגרת עבודתו היה אחראי על אתרים אחדים, שבכל אחד מהם קבלן משנה. התובע היה אחראי על חלוקת העבודה, אך גם עבד בעצמו, כולל באמצעות פטישים כבדים, קונגו או מברגה, הכל לפי הענין.
התובע טען כי אינו יכול להשתמש בפטישון או במברגה עתה, בגלל הזעזועים שהמכשירים יוצרים (עמוד 53 שורה 13). עוד הבהיר, כי שמוש במכשירים שאינם רוטטים אינו יעיל, ולכן לא עשה נסיון לעבוד עמם (עמוד 57, שורה 4 ואילך).

לאחר התקיפה לא חזר התובע לעבודה. משנשאל מדוע, הבהיר כי טפולים פיזיוטרפיים וטפולים פסיכולוגיים לקחו זמן רב, והיה בדכאון. הטפול הפסיכולוגי הסתיים ביזמתו ביולי 2002. טפולי הפיזיוטרפיה הסתיימו ב-7/2002 (עמוד 65 שורה 13 ואילך). לפיכך, מאז ועד שנה לאחר מכן, כשהחל לעבוד במכללת שניר, לא היתה סיבה ממשית לכך שלא יעבוד.
גם הפסיכיאטר מטעם התובע אינו קובע נכות של 100% לתקופה זו, כי אם לכל היותר 30%. והרי קביעתו מתבססת על מידת התפקודיות של הפגיעה.

יתרה מזו: הסברו כי אינו יכול לעבוד יום עבודה מלא משום שאינו יכול לבוא במגע עם אנשים (עדותו בעמוד 70 שורה 13 למשל) אינו מגובה בחות הדעת של ד"ר בן דור, או בעדות הפסיכיאטר. בשום מקום לא נאמר כי התסמונת הפוסט טראומטית אינה מאפשרת עבודה רצופה או מלאה, או קשר עם אנשים.

כיום (החל מחודש פברואר או מרץ 2005, לפי עדותו בעמוד 99 שורה 16) מתפקד התובע כמחסנאי בחברה של האב, משעה 07:00 עד 12:00 בכל יום. בהמשך טען כי העבודה הנוכחית מתחילה בשעה 08:00 (שם, בשורה 27). בתפקידו זה אין די עבודה, כיוון שאין מדובר בחברה גדולה (עמוד 61 לפרוטוקול, שורה 14 ואילך). כאמור, שכרו הוא בממוצע -.3,875 ₪.

בהמשך ההתיחסות לעבודה אצל האח במכללת שניר התברר כי משכורתו עבור 4 שעות עבודה עמדה על -.2,400 ₪ נטו, אולם אביו השלים את היתרה. משנדרש למסור פרטים מדויקים יותר בקשר לעזרת אביו, וכיצד שולמו משכורותיו, הסתבך התובע שוב במתן תשובות חלקיות או סותרות.
חוסר התאמות מסוימות לא ניתן ליישב: כך, כאשר התובע טען כי עבד אצל אחיו במכללת שניר 4 שעות ביום בלבד, ואילו בתלושי השכר נרשם יום עבודה מלא (עמוד 68 שורה 16 ואילך).

התובע טוען כי ניסה לחפש מקומות עבודה אחרים ולא הצליח (עמוד 93 שורה 9 ואילך). זהו חסר ראייתי שיכול היה לבסס, אילו רצה. משטען העובדות לראשונה בחקירה הנגדית, ומשלא הוגשו ראיות להוכחתן - לא ניתן לקבלן.

הואיל ואיני מקבלת גרסת התובע בדבר חוסר יכולתו להשתכר בעבודת כפיים, או אף לשוב לעבודתו הקודמת, אני סבורה כי הנזקים המוצגים לענין זה מוגזמים ומופרזים עד מאוד. אזכיר, כי התובע טוען שכלל אינו יכול לעבוד, ואף העבודה כמחסנאי הומצאה עבורו.
גם אם נכותו היא כפי שנקבעה על ידי המומחים מטעמו אין הצדקה להפסקת העבודה.
על אחת כמה וכמה כך, כאשר הנכות המקובלת עלי היא של 5% בתחום האורטופדי, ונכות זמנית בלבד, של 10% לשנה, בתחום הפסיכיאטרי.

חישוב הנזק
16. כאב וסבל
הנתבעים חבלו בתובע, והוא סבל נזקים חמורים. בין שנכותו עומדת על קביעת הרופאים מטעמו, ובין שהיא עומדת על זו שקבעו מומחי הנתבעים, המדובר בנכות לצמיתות, בפגימה בידו הדומיננטית, ובפגיעה פסיכולוגית חמורה, אם כי ככל הנראה זמנית.
בשל כל אלו החלטתי לפסוק לתובע פיצוי עבור כאבו וסבלו, בסכום של -.45,000 ₪.

17. הפסד השתכרות
כאמור, העמדתי נכותו הרפואית של התובע בגין הפגיעה ביד השמאלית הדומיננטית על 5%.
אין ספק שבעבר, בתקופת ההחלמה, היה לתובע קשה לחזור לעבודה.
בהעדר יכולת ללמוד מן התעוד ומעדות התובע עובדות כהוויתן, אני מעריכה וקובעת כי במשך 3 חדשים לא יכול היה לחזור לעבודתו בכלל.
מאז ואילך יערך חישוב הפסדיו של התובע לפי 5% מן המשכורת הממוצעת שהשתכר לפני התקיפה, -.7,684 ₪, כשהיא משוערכת להיום -.8,400 ₪.
אם כן,
לעבר - -.8,400 ₪ x 3 חדשים = -.25,200 ₪
-.8,400 ₪ x 5% x 61 חדשים = -.25,620 ₪
לעתיד - -.8,400 ₪ x 5% x 245.12 = -.91,211 ₪

סך הכל הפסד השתכרות -.142,031 ₪

18. הוצאות
התובע נזקק בעבר, ויתכן שיזקק גם בעתיד לטפולים רפואיים, בעיקר טפולי פיזיוטרפיה.
כמו כן נזקק לטפולים פסיכולוגיים, עקב התקיפה.
אני שמה הוצאותיו לעבר בסכום של -.7,000 ₪, ולעתיד, בסכום של -.5,000 ₪ נוספים.

19. עזרת צד ג'
לאחר התאונה נעזר התובע בהוריו ובחברתו. בגין עזרה זו, סמוך לאחר התאונה, יש להוסיף על הפיצוי סכום נוסף של -.3,000 ₪. אין לפסוק כל סכום שהוא עבור עזרה לעתיד.

סך הכל
לנוכח האמור, להלן סכום נזקי התובע:
עבור כאב וסבל -.45,000 ₪
עבור הפסד השתכרות -.142,031 ₪
עבור הוצאות -.12,000 ₪
עבור עזרת צד ג' -.3,000 ₪
סך הכל -.202,031 ₪

לנוכח האמור, אני מחייבת את הנתבעים בת"א 3326/06 ביחד ולחוד לשלם לתובע 1 סכום של -.202,031 ₪, לתובע 2 -.10,000 ₪, ולתובעת 3 -.8,000 ₪.
הנתבעים יוסיפו וישלמו לתובעים את הוצאות המשפט.
לאור האמור לעיל בדבר הפיצוי הענשי, לא ראיתי לנכון להפחית סכום הפיצויים שנפסק בהליכים הפליליים מן הפיצוי כאן.

אשר לשכר טרחת עורך דין:
התביעה שבפני
התאפיינה בהילוך לעומתי מאוד של שני הצדדים. מטעם התובע יש לציין עצם הגשת התביעה נגד כדורי דוד בשלב מאוחר, לאחר שהתביעה כבר היתה קבועה לשמיעת הראיות; צירוף חוות דעת שונות באופן שלא ניתן להבחין כמה חוות דעת ניתנו על ידי ד"ר ליפסקר (החלטה מיום 11/6/2006, בעמוד 19 לפרוטוקול); מטעם הנתבעים יש לציין הצורך בזימון נוסף של ד"ר ליפסקר (ההחלטה מיום 11/6/2006).
לא למותר לציין ולהזכיר התנהלות בלתי ראויה של התובעים ובא כחם בכל הכרוך בבקשות למתן צוי עיקול על נכסי הנתבעים (החלטתי מיום 23/3/2006 בבשא 3171/05).
בהקשר זה אין מנוס מלהזכיר לצדדים כי התנהגות זו גורמת בהכרח להתארכות הדיון שלא לצורך, להקדשת משאבים כספיים ואחרים מעבר לצורך, ולליבוי היצרים, שגם כך אינם מן הקלים בתביעה שבין שכנים.
במקרים שבהם באופן נקודתי הוגדשה הסאה נתתי לכך ביטוי כלכלי. במקרים אחרים ניתן לכך ביטוי מלולי בלבד.

בענין אחד לא ניתנה החלטה: התובעים לא עמדו בהחלטת בית המשפט למסור לב"כ הנתבעים פרטי תביעה שהתנהלה בבית משפט השלום בתל-אביב. התיחסתי לכך בהחלטה מיום 10/9/2006, עמודים 148 ו-149 לפרוטוקול, ואין מקום לשוב ולהזכיר אותם דברים. עם זאת, ברור מן ההחלטה, וגם מן ההחלטות והתשובות שבעקבותיה (העקרית בעמוד 106 לפרוטוקול מיום 21/11/2006), כי התנהגות זו גרמה לדחיה בסיום שמיעת התביעה, ולא היה לה כל מקום.
כאמור בהחלטה, לא ראיתי מקום למנוע מן התובעים להוכיח את תביעתם, למרות מחדליהם אלו. עם זאת, יש להביע מורת הרוח מאופן התנהלות זה, שאינו עולה בקנה אחד עם התנהגות מצופה מעורך דין, שהוא כידוע גם קצין בית המשפט.

בהתחשב בכל האמור לעיל, ישלמו הנתבעים לתובעים סכום נוסף בגין שכר טרחת עורך דין בשעור 12%, בצרוף מע"מ.
ניתן היום ד' בסיון, תשס"ז (21 במאי 2007) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

____________________
אסתר שטמר
, שופטת
סגנית נשיא

003326/03א 133 חלי סלומון








א בית משפט שלום 3326/03 בן משה עידו, בן משה צבי, בן משה רביד נ' דוד רז, דוד ניר, דוד כדורי (פורסם ב-ֽ 21/05/2007)