פסקי דין על אברהם תמיר | פסקי דין על פסחוב ולדיסלב |

1993/02 בש     26/03/2002




בש 1993/02 מדינת ישראל נ' אברהם תמיר,פסחוב ולדיסלב




בעניין:

7



בתי המשפט


בית משפט השלום חדרה
בש 001993/02

בתיק עיקרי: פ
001946/02

בפני
:
כב' השופט סברי מוחסן
תאריך:
26/03/2002




בעניין:
מדינת ישראל




המבקשת

נ ג ד


1. אברהם תמיר

2. פסחוב ולדיסלב





המשיבים
נוכחים
ב"כ המבקשת:
עו"ד דניאל סיגלר


המשיב 1:בעצמו



ב"כ המשיב 1:
עו"ד אורלי יעקב


החלטה

(לגבי המשיב 1 בלבד)


1.
נגד המשיב, אברהם תמיר
, הוגשה בקשה למעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, עפ"י סעיף 21 לחסד"פ (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996 (להלן: "חוק המעצרים").

2.
כתב האישום כלל חמישה פרטי אישום, המייחסים, כולם, למשיב את העבירה של סחר בסם מסוכן - עבירה לפי סעיף 13 ו-19 לפק' הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג - 1973.

3.
עפ"י סעיף 21 (א) לחוק המעצרים, ביהמ"ש לא יורה על מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, אלא אם נתקיימו שלושה תנאים:

4.
עפ"י סעיף 21 (א) לחסד"פ (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996, ביהמ"ש לא יורה על מעצר משיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, אלא אם התקיימו שלושה תנאים:

א.
קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירה המיוחסת לנאשם בכתב האישום.

ב.
התקיימה עילת מעצר עניינית או דיונית.
ג.
התקיימו שני התנאים המגבילים הקבועים בסעיפים 21(ב)(1) ו-(2), כלומר - נבחנה חלופת מעצר וניתנה לנאשם הזדמנות להיות מיוצג.
קיום "ראיות לכאורה" הוא תנאי בלעדיו אין. התנאי המגביל בדבר חלופת מעצר הוא תנאי שבשיקול דעת, ואילו התנאי המגביל באשר לייצוג הינו תנאי דיוני.
בענייננו, המשיב הינו מיוצג ע"י סניגור, ועל כן התקיים התנאי הדיוני.


קיומן של ראיות לכאורה
5.
השאלה הראשונה שביהמ"ש שואל את עצמו בבקשה למעצר עד תום ההליכים, היא השאלה של קיום תשתית ראייתית המספיקה בשלב זה. המבקשת טענה, כי בידיה ראיות טובות, לכאורה, לביסוס אשמתו של המשיב, הכוללות את:

א. עדויות הסוכנת המשטרתית על עסקאות בסם מסוכן.

ב. קלטות וידאו המתעדות ביצוע הרכישות הנ"ל.

ג. דוחות אנשי המשטרה על תפיסת הסמים.

ד. חוו"ד מז"פ על מהות הסמים שנתפסו.

ה. הודאת המשיב בעבירות המיוחסות לו, כולל הודאתו בפני
שופט.

ב"כ המשיב מסכימה לצורך הבקשה בלבד כי יש בתיק ראיות לכאורה נגד המשיב.
מעיון בתיק החקירה, נראה לי כי ניתן לסכם שיש בראיות, כפי שהן משתקפות מהחומר בתיק החקירה, כדי להוות ראיות לכאורה הדרושות והמספקות כדי לבסס את בקשתה של המבקשת.

עילת המעצר
6.
מאחר וקבעתי כי נתקיימו ראיות לכאורה, נשאלת השאלה האם יש בחומר הראיות כדי להקים עילה למעצר כהוראת החוק.
א.
למשיב אין עבר פלילי.
ב.
נגד המשיב תלויים ועומדים תיקים פתוחים בגין עבירה של בעילה בכח, פריצה לבניין, גניבת רכב, החזקת נכס חשוד והחזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, המחכים לבירור דינם.
ג.
עברו של המשיב ומעשיו כיום מוכיחים כי הינו מסוכן לציבור באם ישוחרר, וניתן לצפות, באופן כמעט ודאי, שיחזור לסורו וימשיך לסכן את שלום הציבור וביטחונו.
ד.
אין כל אפשרות לחלופת מעצר למשיב.

ב"כ המשיב טוענת, שהיא מסכימה כי יש ראיות לכאורה ושיש גם עילת מעצר נגד המשיב, אך היא מבקשת לבדוק חלופת מעצר מתאימה.

7.
לעניין המסוכנות כקבוע בסעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים, ניתן לכלול את החשש לסיכון "חיי אדם" ולסיכון "שלום הציבור" בערך של "בטחון הציבור", והראייה לכך שהחזקה הקבועה בסייפא של סעיף 21(א)(1)(ג) לחוק הנ"ל מתייחסת לכל אחד משלושת הערכים שבסעיף הזה, כאשר העבירות שמדובר בהן באותו סעיף מבטאות פגיעה בחייו של האדם וכן בשלום הציבור. (ראה קדמי בספרו על סדר הדין בפלילי (מהדורה מעודכנת)).

8.
סעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק המעצרים, קובע כי במקרה בו מואשם המשיב בעבירה לפי פק' הסמים המסוכנים (נוסח חדש), התשל"ג - 1973, למעט עבירה הנוגעת לשימוש בסם או להחזקת סם לשימוש עצמי, ישנה חזקה כי ישנה עילה למעצרו, אלא אם יוכח אחרת.

במקרה דנן, קיימת חזקת המסוכנות כי מתקיימת עילת המעצר של פגיעה בביטחון הציבור, ועל המשיב להפריך את החזקה הלכאורית הזו.

יוצא איפוא, שחומרת העבירות של המשיב, כפי שעולה מכתב האישום, היא שיוצרת חזקת מסוכנות. החזקה אינה חלוטה, אך אם לא הופרכה, היא מקימה עילת מעצר. חומרת העבירות היא שיקול הפועל גם כנגד קביעת חלופת המעצר (בש"פ 4190/97, אבוקסיס נ' מ"י, פד"י נא (3) 651).

חלופת מעצר
9.
לא יצווה ביהמ"ש על מעצר עד תום ההליכים אלא אם לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחרותו של המשיב חמורה פחות, כלשון סעיף 21 (ב)(1) לחוק המעצרים (ראה גם דבריו של השופט י' זמיר, בבש"פ 8638/96, נחום קורמן נ' מ"י, פ"ד י' (5), 200).


ב"כ המשיב טוענת, שמדובר בבחור צעיר, בן 21, נורמטיבי ללא עבר פלילי, ולא מדובר בסוחר סמים. על כן, ניתן לעשות עפ"י מצוות החוק והפסיקה אשר אומרת שאפילו אם קיימות ראיות לכאורה ועילת מעצר, אפשר להסתפק ולהורות על חלופת מעצר אשר תבטיח את מטרת המעצר, וכן היא מצרפת רשימה של פס"ד שמתייחסים, עפ"י טענתה, לעבירות בנסיבות דומות, ובתי המשפט ראו שם לנכון, על אף חומרת העבירות וקיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר, לשחרר בתנאים את הנאשמים. עוד היא מציינת שההורים מוכנים לעמוד בכל תנאי שידרש, ומצביעה על נכונות בני המשפחה לעזור בפיקוח עליו.

10.
לאחר ששקלתי רבות בענייננו, תוך בחינת כל השיקולים שבאיזון שבין האינטרס הציבורי ובין האינטרס האישי של המשיב, ולאור השפעתו הפרשנית של חוק יסוד כבוד האדם וחרותו, הרואה במעצר אמצעי דרסטי הפוגע בחרות האדם ויש לנקוט בו במשורה (בעניין זה ראה דבריו של כב' השופט י' זמיר, בבש"פ 3899/95, מ"י נ' רחאל ג'מלא ואח', פד"י מט(3), 164 ודבריו של כב' הנשיא שמגר, בבש"פ 3507/95, אורן ראובן נ' מ"י (טרם פורסם)), נראה לי כי לא ניתן להבטיח את מטרות המעצר ע"י הצבת תנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של המשיב פחותה ממעצר אחרי סורג ובריח.


בבש"פ 2248/94, אליהו מויאל נ' מ"י, תק-על 94 ( 2) 1499, נאמר:
"...לא יעלה על הדעת כי אדם המואשם בסחר בסמים מסוכנים, ואשר יש בידי התביעה ראיות לכאורה להאשמתו, יזכה לחלופת מעצר".

בבש"פ 3795/93, תק-על 93(3)7 קבע ביהמ"ש העליון כדלקמן:
"בית משפט זה עמד בעבר בהזדמנויות לא מעטות על הצורך לנקוט באמצעים החלטיים כדי להתמודד עם הסחר הנפוץ וההולך ומתרבה בסמים מסוכנים. ציינו כי סוחר סמים, מן הנכון, בדרך כלל, שיהיה עצור עד תום ההליכים וזה כדי לנתק אותו מהמשך פעילותו אשר עליה קשה לפקח, וכדי למנוע בכך את הסיכון לחיים ואת הנזק הבריאותי החמור הנגרם לרבים עקב הפצת הסם, בעיקר כאשר מדובר בסם מסוכן מסוג הירואין".

המדיניות המשפטית הראויה דורשת מעצרו של המשיב, הן נוכח העובדה שהמשיב חזר על העבירה 5 פעמים, והן להבטחת שלום הציבור.

לאור האמור לעיל, אני מחליט לעצור את המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

ניתנה היום י"ג בניסן, תשס"ב (26 במרץ 2002) במעמד הצדדים.


סברי מוחסן
, שופט


חיה לוי






בש בית משפט שלום 1993/02 מדינת ישראל נ' אברהם תמיר,פסחוב ולדיסלב (פורסם ב-ֽ 26/03/2002)