פסקי דין על שמעון מסיקה |

611/89 עפ     07/02/1990




עפ 611/89 שמעון מסיקה נ' מדינת ישראל




(פד"י מד(1) 489)

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ערעור פלילי מס' 611/89
השופט: כבוד השופט י' מלץ
המערער: שמעון מסיקה

ע"י ב"כ עו"ד א' לנדשטיין
נ ג ד
המשיבה: מדינת ישראל

ע"י ב"כ עו"ד ת' בורנשטיין
, עוזרת לפרקליט המדינה
ערעור העל החלטתו של בית משפט השלום בנתניה (השופטת ע' בקנשטיין) מיום 9.12.89 בת"פ 478/79.

פסק דין
1. זהו ערעור על החלטתה של שופטת שלום בנתניה, בה סירבה לפסול עצמה מלדון במשפטו של המערער, על פי בקשת הסניגור. לאחר שדחתה את בקשת הפסילה ביקש הסניגור שלא להתחיל בשמיעת הראיות ולדחותה למועד אחר על מנת לאפשר לו לערער על החלטתה. השופטת המלומדת נעתרה לבקשה זו אך סיימה החלטתה במלים: "מחייבת ההגנה בהוצאות הישיבה בסך 750 ₪".

על כך הערעור שלפניי.

2. הנימוק הראשון בערעור הוא, כי מספר חודשים לפני שהחל משפטו של המערער הוא הובא לפני אותה שופטת לדיון בהארכת מעצרו. באותה עת יוחסו למערער עבירות חמורות הרבה יותר מאלה שנכללו לאחר מכן בכתב האישום, עבירות שצריכות היו להידון בבית משפט מחוזי. באותו הליך נעתרה השופטת לבקשת המשטרה להארכת המעצר, לאחר שעיינה בחומר החקירה, ואמרה בהחלטתה:
"המדובר בעבירות חמורות של נסיון לרצח וסחיטה באיומים".
על פי הטענה, עובדה זו מקימה חשש ממשי למשוא פנים.

הנימוק השני מתבסס על מספר תקריות, שאירעו בין השופטת לבין המערער וסניגורו, על רקע ניהול הדיונים לפניה. אלה, כך נטען, מלמדים על עוינות, שיש בלב השופטת נגד המערער וסניגורו. עוינות זו, כך נטען, מקימה אפשרות ממשית של משוא פנים.

הנימוק השלישי מתייחס להטלת ההוצאות על "ההגנה". הטענה היא, שהיה בכך משום "עונש", וזה כשלעצמו משמש עילת פסלות. עוד נטען, כי ההוצאות הוטלו מבלי שניתן לסניגוריה להשמיע דברה בנושא זה.

3. את הנימוק הראשון מבסס בא כוח המערער על מה שנפסק בע"פ 170/79 אלאל נ' מדינת ישראל
, פ"ד לג (1) 726. באותו עניין - שאף הוא התייחס לבית משפט השלום בנתניה - הובא נאשם לפי שופט להארכת מעצרו. בהחלטתו באותו עניין אמר שופט השלום שם, שהוא מתרשם מהרשעותיו הקודמות של הנאשם, וכן קבע, שהגנתו "איננה מתקבלת על הדעת" (שם, בעמ' 723). משהובא לאחר מכן הנאשם לפני אותו שופט לבירור דינו, נתבקשה פסילתו של השופט ונדחתה. בערעור שהוגש קבע הנשיא זוסמן, שהעובדה שהמדובר באותו שופט, היא כשלעצמה, איננה מהווה עילת פסילה, אך הוסיף דברים אלה, שם:
"אני חפץ לציין שאין בלבי צל של ספק שהשופט המלומד לא יושפע כהוא זה ממה שהתרחש לפניו כאשר דן בבקשה למתן צו המעצר, ואולם כשאתה מתבונן בענין באספקלריה של הנאשם, קביעתו הבלתי מסוייגת של השופט כי הגנתו איננה מתקבלת על הדעת, עלולה לגרום בלבו של זה חששות. מטעם זה, על אף היותי משוכנע לגמרי שאין כאן ענין של דעה קדומה ועל אף מלוא האמון שאני רוחש לשופט, עדיף שהענין יתברר לפני שופט אחר, וכך אני מורה".
עינינו הרואות, שאין המשל דומה לנמשל. בע"פ 170/79 הנ"ל היה הנימוק היחידי להעברת התיק לשופט אחר בכך שבשלב הדיון במעצר הביע כבר השופט דעתו לגבי טיבה של ההגנה, ומכאן החשש, שלאחר מכן, במשפט עצמו, אולי יתקשה להביע דעה שונה לגבי הגנה זו. משמע, הייתה כאן הבעת דעה לגבי סיכוייו של הנאשם. בענייננו הדבר שונה לגמרי: כאן, כל שאמרה השופטת היה, שמדובר בעבירות חמורות המיוחסות לנאשם. בכך אין כל הבעת דעה קדומה. זאת יכול היה לקבוע כל אדם הקורא את הבקשה להארכת המעצר. בכך בוודאי אין כל עילה לפסילה.

4. הנימוק השני כאמור הוא בכך שבמהלך הדיונים שהתנהלו עד כה אירעו מספר תקריות בין השופטת להגנה על רקע דיוני, תקריות בהן יצאו מפיה של השופטת המלומדת מספר התבטאויות, שהמערער למד מהן עוינות כלפיו, עוינות שיכולה - לטענתו - להשפיע על סיכוייו במשפט עצמו.

מה שניתן ללמוד מאותן תקריות, כפי שפורטו על ידי הסניגור המלומד, הוא, שמדובר בשופטת, המקפידה ביותר על ענייני נוהל, ובמיוחד על שמיעת משפטים במועדים שנקבעו להם. בכך אין כל פגם. היבט אחר העולה מן הדברים הוא, כי לעיתים נשמעים מפיה של השופטת המלומדת דברים, שניתן היה לבטאם בצורה פחות נוגעת, אלא שמכאן ועד עילת פסילה רחוקה הדרך. אומר על כך הנשיא שמגר בע"פ 732/86, 76/87 (ב"ש 78/87) חליווה נ' מדינת ישראל
, פ"ד מא (1) 412, בעמ' 415 מול אות השוליים ה:
"הדגשתי וחזרתי בעבר לא אחת, כי על בית המשפט לנהוג לעולם באיפוק ובריסון, וגם בהשמיעו הרעות ביקורתיות עליו להביא בחשבון איך עלולה הביקורת לשמה, בנקודה הספציפית שלגביה היא מושמעת, להתפרש בעיני הנוגע בדבר, הניצב אותה שעה לפני בית המשפט, או בעיני הציבור. אולם יחד עם זאת, גם הדגשנו פעמים רבות, כי אין לערבב בין התחומים, ולא כל דבר, אשר אינו במקומו מבחינת האמירה או ההשמעה, הוא גם בגדר עילה לפסילתו של שופט...".
הדברים יפים גם לענייננו, ולפיכך אני דוחה גם טענה זו.

5. הטענה השלישית מתייחסת לפסיקת ההוצאות על "ההגנה". פסיקת הוצאות זו, כך נטען, יש בה גוון עונשי, המשמש, כשלעצמו, עילה לפסילה. עוד נטען, כי ההוצאות הוטלו מבלי שניתנה לסניגוריה הזדמנות להשמיע דברה בנושא זה.

אינני מוכן לייחס להטלת ההוצאות במקרה זה מגמה להעניש או להתנקם. השופטת המלומדת סברה, שלו נטענה טענת הפסלות במועד המוקדם ביותר בו צריכה הייתה להיטען, ניתן היה לחסוך את הטרחת העדים שלא לצורך. משהוטרחו שלא לצורך, לדעתה באשמת הסניגוריה, לא היה פסול בהטלת ההוצאות. אלא שנראה לי נימוקו השני של הסניגור המלומד: מקריאת הפרוטוקול עולה, שאכן לא ניתנה לסניגוריה הזדמנות לטעון ולהתייחס לעניין ההוצאות, כפי שמתחייב מהוראות תקנה 21 (ב) מתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974. לפיכך יש לבטל חלק זה מן ההחלטה של השופטת המלומדת.

6. לסיכום - אני דוחה את הערעור ככל שהוא נוגע לפסילת השופטת. אני מקבל את הערעור לעניין הטלת ההוצאות, והיא תבוטל.

מכיוון שטרם החלה שמיעת הראיות בתיק, יכולה, כמובן, השופטת המלומדת להחליט, מיוזמתה, לבקש מנשיא בית המשפט בו היא מכהנת, שיעביר את שמיעת המשפט לשופט אחר בנתניה, אם תמצא שמן הראוי לעשות כן.

ניתן בלשכתי היום, י"ב בשבט תש"ן (7.2.90).








עפ בית המשפט העליון 611/89 שמעון מסיקה נ' מדינת ישראל, [ פ"ד: מד 1 489 ] (פורסם ב-ֽ 07/02/1990)