פסקי דין על גדי רובין | פסקי דין על אלקו תעשיות | פסקי דין על חב' החשמל לישראל |

2190/04 א     27/05/2007




א 2190/04 גדי רובין נ' אלקו תעשיות בע"מ, חב' החשמל לישראל בע"מ




1
בתי המשפט

א 002190/04
בית משפט השלום חיפה
27/05/2007
תאריך:
כב' השופטת ת. נאות-פרי

בפני
:
גדי רובין
, ת"ז 801696245
בעניין:
התובע
ר. ניר-ענבי ואח'
ע"י ב"כ
- נ ג ד -
1 . אלקו תעשיות בע"מ

2 . חב' החשמל לישראל בע"מ
הנתבעות
1 - גורי
, שפרבר ושות'

2 - יעקב סלומון
, ליפשיץ ושות'

ע"י ב"כ
פסק דין

בפני
י תביעה שעניינה נזקי גוף שארעו לתובע עקב התחשמלות במהלך עבודתו.
כללי -
1. 1. התובע, מר גדי רובין
(להלן - "התובע"), עבד בכל המועדים הרלבנטיים כקבלן עצמאי בביצוע עבודות פחחות בניין וגגות תעשיתיים.
2. 2. אין מחלוקת, כי באפריל 2001, התבקש התובע לבצע עבור חברת אלקו תעשיות בע"מ
, הנתבעת מס' 1 (להלן - "אלקו") עבודות של תיקון מרזב שהותקן לרוחבו של אחד מהמבנים אשר נמצאים בתחום המפעל של אלקו (להלן - "המבנה"). המרזב הותקן לרוחב המבנה, בגובה רב, בסמוך לגג המבנה, ולצורך ביצוע העבודות קיבל התובע במת הרמה חשמלית מטעם אלקו (להלן - "הבמה"), אשר באמצעותה הוא היה אמור לעלות ולהגיע אל הגובה הנדרש לצורך ביצוע העבודות.
3. 3. אין מחלוקת, כי ביום 18/4/01, הגיע התובע למפעל והתכוון להתחיל בעבודות בקצה השמאלי של המבנה. התובע קיבל מאת נציגי אלקו את הבמה, הסיע אותה למבנה ומיקם אותה בסמוך לקצה השמאלי של המבנה.
4. 4. אין אף חולק, כי ליד אותו קצה של המבנה, עובר קו מתח חשמלי אשר איננו מבודד ואשר מעביר זרם של 22,000 וולט. קו מתח זה נמצא באחריותה של חברת החשמל לישראל בע"מ, הנתבעת מס' 2 (להלן - "חח"י"). קו המתח מורכב למעשה מארבעה כבלים מקבילים, אשר נמתחו באלכסון, ולכן לא עברו בניצב או במקביל לאף אחת מפאותיו של המבנה הרלבנטי.
5. 5. נתון נוסף רלבנטי הינו כי לאורך הקצה השמאלי של המבנה ממוקם גם סולם עשוי ברזל אשר שלביו החלו בסמוך לפני הקרקע ובאמצעותו ניתן היה לטפס עד לגג של המבנה.
6. 6. בכל אופן, התובע ביקש להתחיל בביצוע העבודות, הרים את הבמה כאשר הוא ניצב עליה, ובשלב מסויים, טרם הגיע אל הגובה הנדרש לביצוע העבודה, פינת הבמה נגעה באחד מכבלי המתח הגבוה, התובע החל להרגיש תופעות של התחשמלות, ניסה לקפוץ אל הסולם, נהדף אחורה והתחשמל שוב.
עמדות הצדדים -
7. 7. לטענת התובע, נזקיו עקב ההתחשמלות נגרמו כתוצאה מרשלנות הן מצד אלקו והן מצד חח"י, ועל כן תביעתו הוגשה כנגד שני גורמים אלו.
8. 8. הנתבעות מצידן מכחישות את חבותן בכל הנוגע לנסיבות הארוע וכך גם את שיעור הנזקים הנטענים.
דיון -
9. 9. בפני
י העידו מר שמואל חפץ, אשר שימש במועדים הרלבנטיים כחוקר במחלקת הפיקוח על העבודה במשרד התמ"ת וערך דו"ח לגבי הארוע (להלן - "חפץ", לגבי הדו"ח ת/1), התובע (לגבי תצהירו ת/3), מר איגור רובין, אשר היה במועדים הרלבנטיים עובד של התובע (להלן - "איגור", לגבי תצהירו ת/4), מר יוסי עמיאל, מנהל העבודה באלקו (להלן - "עמיאל", לגבי תצהירו נ/3), המומחה מטעם חח"י מר יוסף שוירמן (להלן - "שוירמן", לגבי חוות דעתו נ/4), מר אבירם ינאי מטעם חח"י (להלן - "ינאי", לגבי חוות דעתו נ/5) ומר נתי גוב, עובד חברת החשמל (להלן - "גוב", לגבי תצהירו נ/6).
10. 10. לאחר בחינת הראיות כפי שפורטו מעלה ושקילת טענות הצדדים בסיכומים שהוגשו מטעמם בכתב (לרבות סיכומי התשובה של חח"י מיום 14/5/2007 והשלמת הסיכומים מטעם התובע מיום 14/5/2007), מסקנתי היא כי דין התביעה להתקבל, תוך חלוקת האחריות לנזקי התובע בין הנתבעות באופן שיפורט להלן.
הנסיבות המדוייקות של הארוע -
11. 11. מהעדויות המצטברות של העדים שהופיעו בפני
י עולה, כי התובע קיבל את במת ההרמה מאת נציג אלקו וכי בהתאם להתקשרות החוזית שבין התובע לבין אלקו, הרי שהאחריות להספקת אמצעי ההרמה היתה של אלקו.
12. 12. אין חולק, כי התובע השתמש בעבר בבמות הרמה כגון אלו וידע כיצד יש להפעיל אותן.
13. 13. עוד הוכח, כי התובע העביר בעצמו את במת ההרמה אל עבר אותו מקום במבנה שם הוא מיקם אותה לצורך ביצוע העבודות.
14. 14. מבחינה פיסיקלית, באשר לאופן התרחשות ההתחשמלות - התובע הסביר שכאשר הוא עלה על גבי במת ההרמה, נגע המעקה של במת ההרמה בקו המתח הגבוה ואז הוא התחיל להרגיש כי הוא מתחשמל, כי שערותיו סומרות וכי את גופו מציפים גלי חום. באותו שלב הוא ניסה לקפוץ מהבמה אל הסולם, בסוברו שכך הוא יוכל להימלט מההתחשמלות, אך הוא נהדף שעה שניסה לגעת בסולם ונפל אחורה אל הבמה. לגבי תיאור עניינים זה לא הובאה כל ראייה אחרת ואני מקבלת בהקשר זה את תיאורו של התובע.
אחריותה של אלקו -
15. 15. עמדתי היא כי אין כל ספק באשר לאחריותה של אלקו לקרות האירוע, אשר מבוססת על קביעות לגבי רשלנות במספר רב של היבטים, אותם אפרט להלן :
עצם ההחלטה לבצע עבודות בגובה, בסמוך לקו המתח היתה רשלנית -
16. 16. לשיטתי, מצב דברים בו כבל בהספק שכזה, בלתי מבודד, עובר במרחק כה מועט מהפינה של המבנה, אינו סביר. יש לזכור, כי על הסולם הרלבנטי יכלו לטפס עובדים נוספים ולו הם היו נושאים בידיהם כלי עבודה אלה או אחרים, הם היו יכולים על נקלה לגעת בקו המתח החשמלי ויש רק לברך על כך שלא ארעו תאונות לפני התאונה בה נפגע התובע.
17. 17. מעדותו של חפץ, ינאי וגוב עולה כי גובה המבנה הינו 8-10 מטר, כי גובה הקו הקרוב ביותר למבנה הוא 10.3 מטר והקיצוני הינו בגובה של 11.1 מטר (חוות דעתו של ינאי נ/5). כך גם הוכח שהבמה יכולה להגיע לגובה מקסימאלי של כ- 14 מטר. מכאן עולה שברור שניתן להגיע עם הבמה עד גובה שהינו מעבר לכבלי החשמל וברור שבמהלך ההליך ההרמה כאמור היא עלולה לפגוע בכבלים הרלוונטיים.
18. 18. לכן, מן הראוי היה שלא תתבצענה עבודות בפינה זו של המבנה. נציגי המפעל הכירו את הכבל, ידעו שהוא לא מבודד, היו צריכים לדעת שעבודה בסמוך אליו עלולה להיות מסוכנת, בין אם באמצעות במת הרמה ובין אם באמצעות הסולם, והיו חייבים למנוע את הסכנה.
אי מתן אזהרות מספיקות לתובע -
19. 19. יתכן וניתן לקבל את עמדת אלקו לפיה לא היה כל מקום לתת הדרכות ספציפיות לגבי אופן תפעול הבמה כיוון שהתובע עבד פעמים רבות בעבר עם במה דומה וידע כיצד להסיע אותה ולהרים אותה. עם זאת ההדרכה הספציפית במקרה זה הייתה חייבת להתמקד במיקום שבו תוצב הבמה כך שתימנע האפשרות שהיא תיגע בכבל החשמל הרלוונטי. עמיאל בעדותו מסביר שלשיטתו הבמה מוקמה בזווית לא נכונה ואילו הייתה ממוקמת במקום אחר או בזווית אחרת ייתכן והקצה שלה לא היה נוגע בכבל החשמל. לשיטתי בדיוק בשל כך מן הראוי היה להסביר לתובע כיצד יש למקם את הבמה וזוהי אחת מן ההדרכות שהייתי מצפה שתינתן מאת אלקו.
20. 20. עמיאל טוען שהתובע הוזהר בעל פה מפני הקרבה לקו החשמל ועל כך הוא חזר הן בגרסה שמסר לחוקר חפץ (במהלך חקירתו מיום 19.6.01) והן בפני
י (עמ' 46 שורה 15 ועמ' 50 שורה 20). התובע מנגד טוען שהוא לא הוזהר בעל פה (עמ' 22 שורה 24). בנוגע למחלוקת עובדתית זו - אני מבכרת את גרסתו של התובע על פני גרסתו של עמיאל. בין היתר מסקנתי זו מבוססת על העובדה שבמהלך החקירה הנגדית מסר עמיאל שהוא הזהיר את התובע לבל יעופו חתיכות של פח על קו המתח הגבוה וכי מכך יש ללמוד על האזהרה שהוא נתן לו (עמ' 46 שורות 18-21). עיון בגרסה שמסר עמיאל לחוקר חפץ ועיון בתצהיר העדות הראשית שהוגש מטעמו מראה שאין כל זכר לטענה זו בדבר האזהרה הספציפית הזו ויש בכך כדי לכרסם בגרסתו של עמיאל.
אי קיום נוהלי בטיחות רלבנטיים -
21. 21. נציגי אלקו מנסים לייחס חשיבות לנוהלי בטיחות אשר ניתנו, לשיטתם, לתובע. טענה זו אין בה ממש. ראשית הרי שלא הוכח שהתובע קיבל אי פעם את הנהלים הכתובים (אשר צורפו לתצהירו של חפץ). שנית, כפי שחפץ מסביר, הרי שהתקנות אינן מאושרות על ידי הנהלת המפעל. שלישית, מעיון בסעיף 6 לתקנות עולה שבכל אימת שמתעוררת סכנת התחשמלות הרי שיש צורך בקבלת הסבר מיוחד, ובמקרה שלנו לא שמעתי כי אכן ניתן הסבר מיוחד שכזה. לכן גם בהתאם להוראות עצמן וגם אם היה מוכח שניתנו לתובע, הרי שאלקו הפרה את התקנות שלה עצמה ולא נתנה הסבר מיוחד בכל הנוגע לסכנת ההתחשמלות.
אי ביצוע בדיקה בשטח לגבי תנאי הבטיחות -
22. 22. לגבי טענה נוספת של העד עמיאל לפיה הוא לא ידע (או לא צפה) שהתובע יתחיל לעבוד בקצה הרלוונטי של המבנה וסבר שהוא יכול היה להתחיל דווקא בצד השני של אותו הקיר, הרי שאני מקבלת בהקשר זה את עדותו של התובע לגבי כך שהכיסוי של המרזב היה כזה אשר חייב את התחלת העבודה דווקא בצד השמאלי של המבנה. מעבר לכך, אין כל קשר לשאלה אם העבודות היו אמורות להתחיל בפינה זו או להסתיים בפינה זו, ובכל אופן, העובדה שבשלב מסויים של העבודות אמור היה התובע להימצא על גבי במת ההרמה בגובה שבו עלול חלק מבמת ההרמה לבוא במגע עם הכבל החשמלי, מחייבת את המסקנה שצריך היה - וניתן היה - למנוע זאת.
23. 23. עמיאל הוסיף כי עבודה כגון זו - "עושים אחרי שעושים חזרה על העבודה" (עמ' 47 שורה 11). כלומר שניתן להבין שהיה צורך לעשות בדיקה מקדמית טרם התחלת העבודות. עם זאת כאשר עמיאל נשאל אם בפועל בוצעה "חזרה" במקרה זה, התברר שלא כך היו פני הדברים (עמ' 47 שורה 18).
24. 24. פן נוסף של הרשלנות שיש לזקוף לחובת אלקו הינה העובדה שעמיאל אישר שלאחר שהתובע לקח את במת ההרמה והסיע אותה למקום בו התחילו העבודות, הרי שהוא לא מצא לנכון ללכת ולראות את המיקום המדויק שבו הוא יציב את הבמה וזאת במיוחד לאור העובדה שעמיאל טוען שהוא כן היה מודע לקיומו של כבל החשמל וכן היה מודע לכך שיש צורך להיזהר טרם השימוש בבמה בסמיכות לכבל החשמל. דווקא כיוון שעמיאל מחזיק בעמדה לפיה הוא אכן ידע שקיימת סכנה פוטנציאלית, הרי שהוא היה חייב ללכת בעצמו (או לשלוח נציג אחר מטעם אלקו) למקום בו אמורה להתחיל העבודה ולוודא שהבמה ניצבת במקום כזה אשר בו לא תשקף כל סכנה לגבי מי שיעמוד עליה לאחר שתתרומם. כשנשאל העד עמיאל מדוע הוא לא מצא לנכון ללכת עם התובע לשטח ולראות איפה הוא ממקם את הבמה, הוא ענה שלא ניתן היה לצפות ממנו שייגש מידית עם התובע למקום העבודה כיוון שהתובע הגיע בלי להודיע מראש מתי הוא מגיע והוא התכוון ללכת אליו בשלב מאוחר יותר אבל הוא לא הספיק כיוון שעברו כ-20 דקות מהרגע בו התובע לקח את הבמה ועד שהתאונה ארעה (עמ' 48 שורות 1-3). אני סבורה שטענה זו מקוממת, ומוטב היה לו לא היה מועלית כלל.
העדר שילוט -
25. 25. בנוסף, החוקר חפץ מסביר שניתן היה גם להציב שילוט רלוונטי בסמוך לקו החשמל אשר ייתכן והיה מזהיר את התובע מפני הסכנה שמרחפת ממעל. כאשר נשאל עמיאל לגבי נקודה זו, השיב שיש בסמוך למקום שלט של "מתח גבוה" וסימן בעיגול על אחת התמונות שהוצגו לעיוני כי אכן על אחת הדלתות שנמצאות בסמוך למקום בו עמדה הבמה, קיים שלט קטן שעליו כתוב "מתח גבוה". עם זאת כמובן שבכך אין די. מדבריו של עמיאל עצמו ניתן להבין שמעברה השני של אותה דלת קיים חדר מתח גבוה והשלט הרלוונטי התייחס לכך שיש להיזהר מפני מה שעומד מאחורי הדלת. בוודאי שלא ניתן היה להבין מהשלט הקטן שהותקן על הדלת שיש צורך להיזהר מפני כבל חשוף שעובר בסמוך לבניין בגובה של כ- 10 מטר (וראו את עמ' 44 שורות 25-30). מה גם שעמיאל עצמו טוען שככל הנראה הדלת של אותו חדר מתח גבוה הייתה פתוחה ולכן לא היה ניתן לראות את השלט ואין כל סיבה להניח שהדבר היה יכול להזהיר את התובע.
אי ניתוק קו המתח בשעת ביצוע העבודות -
26. 26. פן נוסף של רשלנות שיש לייחס לאלקו, מתייחס לאפשרות לבקש את ניתוק קו החשמל בטרם ביצוע העבודות. עמיאל נשאל לגבי אפשרות זו על ידי החוקר חפץ ומסר - "שזה לא בשליטתנו", אך אינני יכולה לקבל עמדה שכזו, מה גם שהחוקר חפץ מסר שמניסיונו ניתן לבקש מחברת חשמל לנתק קו מתח מסוים כאשר מתבצעות עבודות בסמוך אליו (עמ' 15 שורה 17). יש לזכור במיוחד שעמיאל העיד שהוא ידע שעסקינן בקו מתח גובה וכי הוא ידע שהקו איננו מבודד כפי שבד"כ נהוג לעשות (עמ' 42 שורה 13).
אי הטמנת קו המתח בקרקע -
27. 27. נושא אחרון מבחינת סדר הנושאים, אך משמעותי ביותר במקרה זה, הוא שהוכח במהלך הדיון, שנציגי אלקו אכן היו מודעים לעובדה שיש בעייה בטיחותית בכל הנוגע לכבל והם ביקשו מחברת החשמל בשלב מסויים להסיט את הכבל ממקומו ולהטמין אותו בקרקע. העובדה שהם ידעו על הסכנה הפוטנציאלית חייבת לפעול לחובתם.
28. 28. עמיאל מסכים שכאחראי בטיחות של המפעל הוא סבר שמטעמי בטיחות מן הראוי היה להטמין את הכבל בקרקע (עמ' 43 שורות 21-24) והוסיף שאחד הקטעים שהיו אמורים להיות מוטמנים בקרקע הינו הקטע אשר עובר בסמוך למבנה ואשר גרם לאירוע דנן (עמ' 44 שורה 12). כך גם הוכח ברמת ההוכחה הנדרשת שמגעים בין אלקו לבין חח"י לגבי הטמנת הכבל העילי מתחת לפני הקרקע התנהלו החל ממאי 2000, דהיינו כשנה לפני התאונה (עמ' 43 שורה 7), וראו בהקשר זה גם את התכתובות שהיו בין אלקו לבין חח"י וכן את העדות של עמיאל לגבי מספר פגישות (לפחות שלוש) שהתקיימו בשטח לגבי הצורך להטמין את הכבל (עמ' 51 שורות 19-26). עוד יש לזכור כי עמיאל הוסיף שלאחר קרות האירוע הוא מצא שיש לזרז את ההליכים של הטמנת הכבל והוסיף כי "זוהי מסקנה מתבקשת" (עמ' 44 שורה 18). עמיאל סיכם ואמר שאם הוא היה יותר אגרסיבי בהתנהלותו מול חח"י והיה מביא לידי הטמנת הכבל מוקדם יותר - הרי שהאירוע לא היה קורה (עמ' 49 שורות 22-23).
29. 29. אשר על כן, הוכח במידת ההוכחה הנדרשת שהן חח"י והן אלקו ידעו על קיומו של הכבל הרלוונטי העובר בסמוך למבנה. שני הצדדים סברו שיש בדבר משום סכנה. שני הצדדים החלו לפעול לצורך הטמנת הכבל בקרקע מטעמי בטיחות, ולמרות זאת התהליך לא התבצע במשך כשנה עד אשר קרה האירוע בו עסקינן. לעניות דעתי לא יכול להיות ספק שבכך טמונה רשלנות הן מצד אלקו והן מצד חח"י. בהקשר זה אעיר עוד, כי המחלוקות בין אלקו לבין חברת חשמל כפי שבאו לידי ביטוי במהלך ההליכים, באשר לסיבה המדויקת אשר בעטיה לקח פרק זמן כה ממושך על מנת לבצע את ההטמנה של הכבל, אינן רלוונטיות מבחינת השאלות שעומדות על הפרק בתיק זה. כל אחד מהצדדים ניסה לטעון שהעיכוב בביצוע הפרוייקט נעוץ בהתנהלותו של הצד השני, לרבות קשיים כלכליים, כריכת העבודות של ההטמנה עם פרויקט של ביצוע עבודות נוספות בסמוך, וכיוצא באלה טענות - אך לשיטתי, אין כל צורך שאכריע מי מבין השתיים (אלקו או חח"י) אחראית לגבי העיכוב בהטמנת הכבל. מבחינתו של התובע שתי החברות כאחת אחראיות כלפיו בשל נזקיו לאור העובדה שבשל רשלנותן נותרו בשטח הנסיבות שגרמו לאירוע, שתיהן היו צריכות לעשות כל מאמץ על מנת למנוע את הסכנה שקיימת בשל הכבל - ולא שוכנעתי שעשו די.
אחריותה של חח"י -
30. 30. לאור האמור בפרק האחרון לעיל, עמדתי היא כי גם חח"י הפרה את חובות הזהירות שלה כלפי התובע וגם התנהלותה היתה רשלנית, בכל הנוגע לפרשה זו, משני טעמים עיקריים.
31. 31. הטעם הראשון הוא כי חח"י שותפה למחדל אשר בעטיו הכבל לא הוטמן בקרקע למרות שכל הצדדים ידעו שהוא אינו בטיחותי - במשך כשנה, כפי שכבר פורט.
32. 32. אם היינו עוסקים במקרה שבו מפעל מסויים בוחר להקים מבנה בסמוך לכבלים חשמליים שכבר קיימים בשטח זמן רב, ניתן אולי להרהר אחר חבותה של חח"י, כיון שיתכן ולא ניתן היה לצפות ממנה לבוא ולבקר באתר ולבדוק שמא הוא נבנה קרוב מידי לקווי החשמל הקיימים כבר בשטח . עם זאת, במקרה שלנו, אין כל צורך לבחון את השאלה התיאורטית הזו כיון שהוכח שנציגים של חח"י ביקרו באתר ודנו עם נציגי אלקו בשאלה אם יש צורך להטמין את הכבל בקרקע, כיצד לבצע זאת, וכיוצא באלה פרטים רלבנטיים אשר נידונו בין חח"י לבין אלקו. אשר על כן, חח"י ידעה שאכן מתנהלת פעילות במפעל, כאשר הקו החשמלי עובר בסמוך למבנה והיה עליה לנקוט בכל הצעדים על מנת למנוע את האפשרות שתאונה כגון זו שהתרחשה תקרה. האמצעים לכך רבים ומגוונים ואין כל צורך לפרט בהקשר זה, גם אם המדובר בפתרון ביניים - עד אשר יושלם תהליך הטמנת הקו בקרקע.
33. 33. הטעם השני הוא כי הוכח שמיקום הקו מנוגד לתקנות הרלבנטיות.
34. 34. מהמדידות שביצע ינאי והמדידות שביצע שוירמן עולה כי המרחק של הכבל (במקום שבו הוא הכי קרוב למבנה) הינו 3.5 מטר מהמבנה עצמו ו- 2.67 מטר מהסולם שצמוד למבנה במקום הרלוונטי. גוב בתצהירו (סעיף 7 של נ/6) מסביר במפורש כי בהתאם לתקנות הרי שחייב להיות מרחק מינימאלי של 3 מטר בין כבל חשמלי לבין מבנה. לטענת חברת חשמל כיוון שהמרחק בין הכבל לבין המבנה הוא 3.5 מטר הרי שאין כל בעיה, אך לגישתי, פרשנות זו של התקנות איננה ראויה ומן הדין הוא למדוד את המרחק לא עד הקיר של המבנה אלא עד הסולם אשר מהווה חלק בלתי נפרד מן המבנה, אשר צמוד אליו מזה שנים רבות ומהווה סכנה מיוחדת בכל הנוגע לאפשרות שעובד אשר יטפס על הסולם יתקרב לכבל החשמלי יתר על המידה. אשר על כן, אני סבורה שאם נאמץ את עמדת נציג חח"י בעצמה, לגבי המרחק המינימאלי שבין הכבל לבין הסולם, הרי שבמקרה דנן הייתה קירבה בניגוד לתקנות (וזאת בניגוד לממצאים העובדתיים אשר נקבעו בשני פסקי הדין אשר הוגשו לעיוני מטעם חח"י, אשר שם קבע בהמ"ש כי הקו החשמלי הותקן בהתאם לתקנות ובמרחק מספיק מהמבנה הרלבנטי - ע"א 437/87 צחי כהן נ' חברת החשמל לישראל, פ"ד מד (1) 807 ות.א 2291/98 (שלום טבריה) גרומברג עדי נ' חברת החשמל לישראל, פורסם במאגר תקדין).
35. 35. בהקשר זה עוד אוסיף, כי ב"כ של חח"י הקדיש מאמצים רבים לשכנעני כי הסולם הוקם ללא ידיעת חח"י לאחר שקוי החשמל הוקמו במקום - ויתכן שכך אכן היה אך אין בכך כדי לשנות ממסקנתי באשר לאחריות של חח"י, בשל העובדה כי נציגיה ביקרו בשטח במהלך השנה שלפני קרות האירוע. כפי שכבר ציינתי, במועד זה הם ראו את המבנה, את הסולם ואת קוי החשמל - והיו צריכים ויכולים לבצע כבר אז את המדידות אותן הם ביצעו אחרי התאונה. לו המדידות היו מתבצעות לפני התאונה - היו נציגי חח"י לומדים לדעת על הקרבה המסוכנת שבין הסולם לבין קוי החשמל - ואולי היו ננקטים צעדים שהיו מונעים את התאונה. כאן אפנה לת.א. (מחוזי ירושלים) 178/93 חוסאם בן עמראם נ' חברת החשמל, תק-מח 96 (2) 2605 שם נדונה התחשמלות של תושב מחנה פליטים בירושלים בשם סנדוקה. במקרה שם - הוכח כי קו החשמל הרלבנטי הותקן בהתאם לתקנות וכי לאחר התקנתו נבנו מבנים בלתי חוקיים - אשר גרמו לקרבה יתרה לקו החשמל, כאשר הנפגע שם התחשמל בעודו נמצא על אחד ממבנים בלתי חוקיים אלו. למרות שהמבנה הבלתי חוקי נבנה אחרי התקנת קו החשמל, ולמרות שהוכח שהזזת קו החשמל היתה כרוכה בעלויות משמעותיות, קבע בהמ"ש (מפי הכב' השופטת נאור) כי -
"מקובל עלי שחברת החשמל לא היתה זכאית בעצמה להרוס את המבנים הבלתי חוקיים ... היא לא היתה זכאית לעשות זאת בעצמה, אך היתה זכאית וחייבת להרעיש שמיים וארץ ולהתריע בפני
הגורמים המוסמכים למנוע עבירות בניה וסכנה לציבור ... בכך, לדעתי התרשלה כלפי תושבי המחנה, וסנדוקה בפרט".
36. 36. משמע, שאף אם המבנה נבנה לאחר הקמת הקו (כפי שבמקרה שלנו הסולם נבנה לאחר הצבת הקו) הרי שאין בכך כדי לשחרר את חח"י מנקיטת מאמצים על מנת להתריע בפני
הסכנה ועל מנת לצמצם את הסכנה, מיד לאחר שלמדה לדעת על קיומה (וראו גישה שונה בת.א. (מחוזי ירושלים) 192/92 אל-ג'ועבה (קטין) ואח' נ' חברת החשמל למחוז ירושלים דינים מחוזי כו (2) 604).
37. 37. זאת ועוד. הפסיקה הכירה בכך כי במקרים דומים יש להפעיל את הוראותיו של סעיף 38 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], וראו את ע"א 437/87 צחי כהן (קטין) נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד מד (1) 807 בעמ' 808-809, לאמור -
"אין מחלוקת בין הצדדים, שהנזק נגרם על ידי כבל חשמל המהווה חפץ מסוכן כמובנו בסעיף 38 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), וכי על כן, על המזיק - במקרה זה המשיבה - להוכיח שלא התרשל, וכי נקט באמצעי זהירות נאותים למניעת הנזק. אכן, לא יכול להיות ספק, שהמשיבה, המחזיקה רשת חשמל, חייבת לנקוט באמצעי זהירות סבירים, המתחייבים לפי הנסיבות למניעת סכנת התחשמלות הצפויה מרשת זו. השאלה הדורשת הכרעה בעניננו היא, אם אמצעי הזהירות בהם נקטה המשיבה היו סבירים, והאם היה די בהם, או שמא בגלל אי נקיטת אמצעי זהירות נוספים, שהיה עליה לנקוט בהם, נפגע המערער".
וראו אף את ע"א 364/59 גשר הזיו בע"מ נ' פייביש ואח', פ"ד ט"ו (1) 469 בעמ' 477, ת.א. (מחוזי חיפה) 55/94 אופיר אליהו נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, תק-מח 2001(1) 11237 בעמ' 11239 ות.א. (מחוזי ירושלים) 2577/00 עדנאן נטשה ואח' נ' חברת חשמל מזרח ירושלים בע"מ, תק-מח 2005(3) 8161 בעמ' 8164.
38. 38. משמע, שבמקרה דנן, כיון שקו החשמל הינו בבעלות חח"י, היה עליה להוכיח שלא התרשלה, והיא בוודאי שלא הרימה נטל זה (מעבר לכך שלשיטתי הוכח שהיא אכן התרשלה, אף אם הנטל נותר על שכמו של התובע).
באשר לאשם התורם של התובע -
39. 39. במקרה זה, מצאתי שגם על התובע יש להשית אשם תורם משמעותי, מכמה נימוקים.
40. 40. ראשית, הרי שהיה על התובע לבדוק את המקום בו הוא מתכוון לבצע את העבודות ולאתר את פוטנציאל הסכנה.
41. 41. אלקו טוענת כי התובע הכיר את המפעל הרלוונטי והכיר את קו המתח העובר בסמוך לבניין. לשיטתם התובע ביצע עבודות נוספות רבות בעבר על גבי הגג של המבנה הרלוונטי ולא ייתכן שהוא לא נחשף לאותו כבל חשמל במסגרת העבודות הקודמות (עדות עמיאל בעמ' 41 שורות 21-31). התובע מסכים כי הוא אכן ביצע מספר עבודות בעבר בתחומי המפעל אך מסביר שהעבודות לא בוצעו באזור שבו עובר קו המתח (עמ' 16 שורות 11-14) ומסביר שגם העבודה אשר בוצעה על גג המבנה עצמו התבצעה כאשר הוא הגיע אל גג המבנה דרך מדרגות פנימיות שמובילות ישירות לגג ולא דרך אחד הקירות החיצוניים של המבנה ולכן למעשה לא ראה את הכבלים הרלוונטיים. אני נכונה לקבל בהקשר זה את גרסתו של התובע, וקובעת שלא הוכח שהתובע אכן הכיר את הכבלים מעבודות קודמות ולא הוכח שהוא היה חייב לראות אותם במסגרת העבודות הקודמות שביצע שלא היו בדיוק במקום בו הכבל עובר בסמוך לבניין בפינה הרלוונטית.
42. 42. עם זאת, אני סבורה שיש לזקוף לחובתו של התובע רשלנות תורמת בשל העובדה שביום האירוע הוא לא בדק בעצמו את הסביבה בה אמורה להתבצע העבודה והחל בהרמת הבמה ובביצוע עבודות לפני שבחן בעצמו אם תנאי השטח מאפשרים זאת ולפני שבדק אם העבודות סמוכות לכבל חשמלי.
43. 43. התובע חזר והעיד שהוא לא ראה את הכבלים הרלוונטיים (עמ' 21 שורות 15-16, שורה 24, עמ' 22 שורות 27-31 ושוב בעמ' 30 שורה 6). קשה לי לקבל גרסה זו, כיון שהכבלים בהם עסקינן הינם למעשה ארבעה קווי מתח שעוברים במקביל ולא חוט בודד, וקל לראותם.
44. 44. אולם, אף אם אקבל את הגרסה לפיה התובע לא ראה את הכבלים טרם החל בהרמת הבמה, הרי שרשלנותו נעוצה בכך שהוא לא עשה את הבדיקות המתאימות, כיון שניתן היה לראותם על נקלה. אני סבורה שאף אם התובע אכן לא ראה אותם בנקודת זמן מסוימת, בשל סינוור אפשרי וכיוצא בכאלה נסיבות, הרי שאין בכך די, והבדיקה מטעמו הייתה צריכה להיות קפדנית יותר תוך כדי שהוא לוקח בחשבון שיש מקום לבדוק את הנושא גם מזוויות ראיה אחרות.
45. 45. אשר על כן, אף אם ניתן לאמץ את גרסתו העובדתית של התובע לפיה ברגע מסוים הוא כן הסתכל כלפי מעלה ולא ראה את הכבלים, הרי שהוא יכול היה לראות אותם, צריך היה לראות אותם, והסתפקותו בבדיקה רגעית זו עדיין מהווה רשלנות לשיטתי ויש לזקוף רשלנות זו לחובתו בבחינת אשם תורם, וראו את עמדתי לגבי הוכחת רשלנות במקרה דומה בת"פ (חי') 4525/04 מדינת ישראל נ' אלון ביליה (מיום 8/11/2006, פורסם במאגר "נבו").
46. 46. שנית, אעיר כי במהלך חקירתו הביע התובע בפני
י עמדה לפיה לשיטתו אין כל סכנה שכרוכה בביצוע עבודות על גבי במות הרמה בגובה כה רב הקשורה בנושא החשמל, ולשיטתו - בכל הנוגע לעבודה על גגות, הרי שבעיות הבטיחות נעוצות מחשש מנפילות אך לא חשש מהתחשמלות (עמ' 18 שורות 1-10), והוא חזר על עמדה זו כמה פעמים. בנוסף, הודה התובע בחקירתו כי למעשה הוא לא מכיר כלל הוראות בטיחות שקשורות בקירבה לכבלי חשמל בעת ביצוע עבודות, הוא לא מכיר שיש כל נוהל לגבי בטיחות שעה שעומדים על במות הרמה, הוא לא מכיר כל הוראות בטיחות שקשורות למרחק מינימלי בביצוע עבודות בסמיכות לכבלי חשמל, הוא לא מכיר נוהל לגבי הורדת הבמה לקרקע בשעת חירום, כגון לאחר התחשמלות, וכיוצא באלה חוסרים משמעותיים בידע שלו לגבי נהלי בטיחות רלוונטיים (עמ' 32 שורות 7-14).
47. 47. אני מוצאת שעמדתו זו של התובע מטרידה ביותר ויש רק לברך על כך שאף אחד מהעובדים הרבים שהוא מעסיק במשך שנים לא התחשמל עד כה במסגרת אחת מהעבודות אותן ביצע בשירותו של התובע, כיוון שהתובע (נאמן לגישתו הנ"ל) לא הדריך את עובדיו בקשר לסכנות פוטנציליות כאמור (עמ' 20 שורות 15-20). אני סבורה שלא יעלה על הדעת שמי שעובד על גגות של מבנים רבים, לרבות מבני תעשיה, לא יהיה מודע לכך שעבודה כאמור עשויה גם לכרוך בחובה סיכונים שקשורים בקרבה לקווי מתח גבוה, ואם כתוצאה מעמדה זו - התובע לא טרח לבדוק את האתר המיועד לביצוע העבודות שמא הוא יאלץ להתקרב לכבל חשמלי - הרי שבכך רשלנותו התורמת. עוד אעיר, כי בהתאם - הרי שאין לתמוה על כך שגם העד איגור, העובד של התובע, הסביר בבית המשפט שגם הוא לא מודע בכלל לסכנות שכרוכות בכבלי החשמל והוא אף פעם לא חשב על זה (עמ' 36 שורה 8 ועמ' 39 שורה 1).
48. 48. אם התובע לא טרח לבדוק את השטח, כי הוא לא צפה אפשרות שהוא יאתר גורם מסוכן רלבנטי, הרי שבכך טמונה רשלנותו, ואפנה לע"פ 119/93 ג'ייסון לורנס נ' מדינת ישראל, פ"ד מח (4) 1 בעמ' 12-13, לאמור -
"... (ש) לב ליבה של הרשלנות אינה במחשבה "רעה" (המצטרפת למעשה "רע"), אלא דווקא חוסר המחשבה מקום בו החוק מצפה לקיומה של זו. הנה כי כן - העבירה היא בכך שלא עברה במוחו של הנאשם מחשבה כאשר במוחו של האדם הסביר היתה עוברת המחשבה, והיא, צפיית נזק העשוי להגרם לאחר עקב מעשהו או מחדלו."
49. 49. כפי שהבהרתי במהלך הדיון, על הצדדים לזכור כי במידה והיה נפגע במהלך האירוע עובד של התובע ולא הוא עצמו, הרי שבוודאי שניתן היה להעלות טענה כלפי התובע, כמעביד, לגבי העובדה שהוא לא בדק כראוי את תנאי השטח טרם תחילת העבודות.
50. 50. באשר לטענת הנתבעות שיש לייחס לתובע אשם תורם בשל התנהגותו במועד ההתחשמלות הרי שיש לדחות טענה זו מכל וכל. אלקו וחח"י טוענות שלמעשה ההתחשמלות עצמה קרתה עקב כך שהתובע ניסה לקפוץ לסולם וכי אם הוא היה נשאר לעמוד על הבמה ולא מנסה לגעת בסולם לא היה נסגר מעגל חשמלי והוא לא היה נחבל (כאשר את גרסתם זו הם מבססים על חוות הדעת של שוירמן). אני סבורה שלא ניתן לייחס לתובע כל רשלנות תורמת באשר להחלטות שהוא לקח באותן דקות קריטיות שבהן הוא ניצב על הבמה, מרגיש שהוא מתחיל להתחשמל ונאלץ להחליט כיצד הוא יכול - אולי - למלט עצמו מן הסכנה. התובע הסביר שגם לפני שהוא ניסה לגעת בסולם הוא הרגיש חום והרגיש ששערותיו סומרות והדבר ייתכן כיוון שלא הוכח באם רצפת הבמה אכן הייתה מבודדת ובאם הוא לבש נעלים מבודדות (וראו את תיאור בעמ' 24 שורות 15-30). ייתכן ולו בשלב הזה ניתן היה לנתק את הבמה מהכבל וניתן היה להוריד אותה כלפי מטה, הנזק שהיה נגרם לתובע היה פחות וייתכן שהכוויות המשמעותיות שבידיו נגרמו רק בשלב שהוא ניסה לתפוס את הסולם, אולם לא יעלה הדעת לייחס לתובע אשם תורם בשל שהחליט לנסות ולעלות על הסולם. בשלב זה, כפי שהעיד התובע הוא כבר הבין שהבמה מחושמלת הוא ראה שהפינה של הבמה נוגעת בקו המתח החשמלי, הוא התחיל להרגיש תופעות של חום ושל התחשמלות וקשה עד מאוד היום בדיעבד למתוח ביקורת על ההחלטה שלקח התובע באותו שבריר שניה עת החליט שהוא ינסה לגעת בסולם על מנת להציל עצמו מן הזירה.
51. 51. אשר על כן אני סבורה שיש להטיל על התובע אשם תורם בשיעור של 30%.
52. 52. טרם סיום אעיר, באשר לפסה"ד שביקשה ב"כ התובע לצרף לסיכומיה אשר בו נקבעה לתובע רשלנות תורמת בשיעור של 20% בלבד (ת.א. 445/00 (מחוזי חיפה) בן חיון רון נ' מר ושות' (1982) בע"מ ואח', מיום 12/12/2001 מפי כב' סגן הנשיא ברלינר) כי שם קבע בהמ"ש מפורשות כי התובע ניסה לבדוק את יציבות העמוד עליו טיפס וכי הבדיקה לא היתה יסודית מספיק. כלומר, ששם - התובע מצא לנכון לבדוק בעצמו את סביבת העבודה בה יבצע את העבודות על מנת להגן על עצמו (והבדיקה לא היתה טובה מספיק), וזאת להבדיל מהתובע דכאן אשר לא טרח לבדוק בכלל מה צפוי לו בגובה של 10 מטר, אליו התכוון להתרומם.
חלוקת האחריות בין אלקו לבין חח"י -
53. 53. באשר לחלוקת האחריות, הלכה היא כי -
"חלוקת האחריות בין מעוולים במשותף מסורה לשיקול דעתו של היושב בדין, הרואה את העדים, מתרשם מהם ומחומר הראיות וקובע את החלוקה לפי מידת האשמה המוסרית של כל אחד מהם",
(ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' יגאל תנעמי ואח' פ"ד נח (1) 1 עמ' 23-24).
54. 54. במקרה זה, לאור האמור לעיל, היות ועל התובע יש להשית 30% אשם תורם - יש לחלק בין שתי הנתבעות 70% מהאחריות שנותרה, ואני סבורה שיש להשית על אלקו 40% מהאחריות שנותרה, ועל חברת החשמל 30%. המשמעות היא כי לאחר שיקבע גובה הנזק - ינוכו ממנו 30% בגין אשם תורם, וביתרה יתחלקו הנתבעות כדלקמן : אלקו תחויב לפצות את התובע בגין 4 חלקי 7 מהנזק, כלומר, ב- 57% מהסכום, וחח"י תחויב לפצות את התובע בגין 3 חלקי 7 מהנזק, כלומר, ב- 43% מהסכום.
גובה הנזק -
55. 55. לתיק הוגשו חוות הדעת הבאות :
(א) (א) חוות דעתו של ד"ר סלטי מטעם התובע בתחום האורטופדי, אשר קבע כי לתובע נותרה נכות צמיתה משוקללת בשיעור של 36% בשל צלקות נרחבות באזורים מרובים (20%), בשל קשיון של אגודל שמאל (15%) ובשל קשיון של אגודל ימין (10%).
(ב) (ב) חוות דעתו של ד"ר קירש מטעם התובע בתחום הפסיכיאטרי, אשר קבע כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור של 10% בשל תסמונת פוסט טראומתית.
(ג) (ג) חוות דעתו של ד"ר וייס מטעם הנתבעות בתחום האורטופדי, אשר קבע כי לתובע אכן קיימות צלקות נרחבות, אך מצא כי הנכות בגין אגודל ימין הינה בשיעור של 5% בלבד ולא 10% כפי שקבע ד"ר סלטי.
(ד) (ד) חוות דעתו של ד"ר בן אפרים מטעם הנתבעות בתחום הפסיכיאטרי, אשר קבע כי לתובע לא נותרה כל נכות בתחום הנפשי.
56. 56. הצדדים הסכימו לוותר על חקירות המומחים והתייחסו בטיעוניהם באשר למשקלן של חוות הדעת השונות והממצאים המפורטים שם.
הנכות האורטופדית -
57. 57. עמדתי היא כי בכל הנוגע לתחום האורטופדי, יש לאמץ את הקביעה לפיה קיימת נכות בשיעור של 15% לגבי אגודל שמאל (כפי שמוסכם על ידי המומחים משני הצדדים) ונכות של 10% לגבי אגודל ימין (כפי שאף קבע המל"ל). בנוגע לאגודל ימין (אשר סביבו קיימת מחלוקת) אעיר כי דר' סלטי קבע כי בבדיקתו בשל הצלקות המרובות באיזור קיימת הגבלה בתנועת האבדוקציה והיישור של האגודל, ולעומתו דר' וייס מצא כי קיימת הגבלה "קלה מאוד" בשל האבדוקציה. אני אאמץ בהקשר זה את קביעת המומחה של המל"ל, אשר לא הגדיר את ההגבלה כ"קלה ביותר" והעניק בגינה 10% ולא 5%. לכן, הנכות האורטופדית המשוכללת הינה 23.5%.
הנכות הפלסטית -
58. 58. לגבי הנכות הקשורה לצלקות, הרי שיש להתיחס אליה כנכות פלסטית נפרדת ולא כנכות בתחום האורטופדי ושיעורה - 20% (כאשר למעשה בהקשר זה אין כל מחלוקת אמיתית בין הצדדים ואפנה לכך שגם המל"ל קבע נכות דומה).
הנכות הנפשית -
59. 59. באשר לנכות בתחום הנפשי, הרי שאני מסכימה עם ב"כ התובע בסיכומיה, באשר לעובדה שאכן האירוע עצמו הוא אירוע טראומתי ואין ספק כי התובע היה חשוף לסכנת חיים אמיתית אשר לוותה אך בפגיעה פיזית ממשית, ועם זאת - לא שוכנעתי כי נותרה לו כיום נכות צמיתה בכל הנוגע לאירוע אשר היה לפני כשש שנים ואני סבורה שהטיפולים שהוא קיבל בסמוך לאחר האירוע היטיבו את מצבו.
60. 60. עיון בחוות דעתו של דר' קירש מטעם התובע מלמד כי לשיטתו התובע סובל "מהפרעת הסתגלות עם מרכיבים של p.t.s.d.", אם כי "עוצמת הליקוי הינה בינונית". לכן, הוא מצא לנכון לקבוע כי נותרה נכות צמיתה בשיעור של 10%, בהתאם לתקנה 34ב' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן - "תקנות המל"ל"), אשר כותרתה "הפרעות פסיכונוירוטיות" ואשר מתייחסת למצב בו "ישנם סימנים אוביקטיביים וסוביקטיביים המגבילים באופן בינוני את ההתאמה הסוציאלית וכושר העבודה".
61. 61. ראשית, אינני סבורה כי הוכח כי התובע אכן סובל מהפרעות פסיכונוירוטיות, ויודגש כי אף דר' קירש אינו קובע חד משמעית כי לתובע אכן יש הפרעות שכאלו - והוא משתמש בתיאור "מרוכך", לפיו יש לתובע הפרעה עם "מרכיבים של p.t.s.d." בלבד.
62. 62. שנית, לא שוכנעתי כי מצבו של התובע מגביל את ההתאמה הסוציאלית שלו - למרות שהוא מסר למומחה על בושתו ממראהו עקב הצלקות ועל אי הנוחות שהדבר מעורר ביחסיו עם אשתו וילדיו. בוודאי שהדברים יפים לנושא כושר העבודה, משמע - שלא שוכנעתי כי הצלקות גרמו להפרעה פסיכונוירוטית אשר השפיע על כושר העבודה של התובע, ולא הונחו בפני
ממצאים אובייקטיביים או סובייקטיביים בהקשר זה. כיון שכל ארבעת התנאים הם מצטברים - כלומר, הן סממנים אובייקטיבים והן סובייקטיבים, כמו גם, הן הגבלה בההתאמה הסוציאלית והן הגבלה בכושר העבודה, הרי שלא הוכח שמצבו של התובע מגיע לכדי נכות על פי התקנות.
63. 63. יהיה אם כן להתיחס לפסיקת פיצוי בראש הנזק של כאב וסבל, אשר ישקף את העובדה שאכן התובע טופל בהיבט הפסיכיאטרי בסמוך לאחר האירוע, כי הצלקות שנותרו לו מסיבות לו בושה ואי נוחות, אך אינני סבורה כי יש מקום לקבוע כי אכן נותרה לו נכות צמיתה פסיכיאטרית בשיעור של 10%, כפי שטוען המומחה מטעמו.
הנכות התיפקודית -
64. 64. לאור קביעותיי דלעיל באשר לנכויות הרפואיות, אני סבורה שהנכות האורטופדית בשיעור של 15% לגבי יד שמאל ו-10% לגבי יד ימין (שהינה ידו השולטת של התובע) הינה נכות אשר אכן השליכה, ועשויה להשליך בעתיד, על תיפקודו של התובע ועל השתכרותו. יש עוד לזכור כי למרות שהתובע העסיק פועלים שכירים מטעמו, הרי שהוא ביצע בעצמו חלק נכבד מהעבודות הפיזיות אשר אין ספק שלצורך ביצוען הראוי יש צורך בשימוש בשתי הידיים. הנכות הפלסטית אינה תפקודית לטעמי, ואציין כי למרות שהתובע טוען כי הוא נמנע מחשיפה לשמש בעקבות הצלקות - הרי שטענה זו אינה נתמכת בכל ראיה נוספת או בחוות דעת של מומחה רלבנטי.
הפסדי שכר לעבר -
65. 65. בשנים 1997 עד 1999 היה התובע שכיר בחברות שונות. בשנת 2000, הוא פתח עסק עצמאי, וההכנסה ברוטו לגבי שנה זו היתה 325,989 ₪, כלומר - 27,166 ₪ לחודש (וראו את שומת מס ההכנסה לשנת 2000 - נספח י' לתצהירו).
66. 66. התקופה שמיום התאונה 18/4/2001 ועד 31/10/2002 - 18.5 חודשים : התאונה ארעה באפריל שנת 2001. במשך 6 חודשים (18/4/2001-17/10/2001) שהה התובע באי-כושר מוחלט, והיה מאושפז כחודש. לאחר מכן, נקבעו לו נכויות זמניות על ידי הוע"ר של המל"ל כדלקמן - 70% לתקופה של 8.5 חודשים (18/10/2001-30/6/2002) ו-60% לתקופה נוספת של 4 חודשים נוספים (1/7/2002-31/10/2002). במהלך תקופה זו, במיוחד בראשיתה, חלה ירידה משמעותית בהכנסותיו. זאת, הן על פי עדותו לפיה, הוא נאלץ להעביר הרבה מהעבודות להן התחייב לקבלני משנה אחרים (כנגד קבלת 10%-20% מהרווחים, וראו את עדותו בעמ' 27 שורות 11-12) וכי הוא נאלץ לוותר על עבודות רבות שהיה אמור לבצע, והן על פי שומת מס ההכנסה לשנת 2001 - נספח יב' לתצהירו, שם ניתן לראות כי ההכנסה ברוטו לגבי 2001 היתה 121,648 ₪, כלומר - ירידה של 204,341 ₪ משנת 2000 לשנת 2001. נכון הוא כי ב-2002 עלתה שוב ההכנסה בצורה משמעותית, לכדי 312,259 ₪, ועם זאת - אני סבורה כי גם בשנה זו היתה יכולה ההשתכרות להיות גבוהה בהרבה, וכי התובע לא יכול היה לבצע את רוב מטלותיו, בשים לב לנכויות הזמניות הגבוהות ביותר שנקבעו לגבי תקופה זו (ואם נדייק - אז הכוונה לתקופה שעד סוף אוקטובר 2002). לשיטתי לגבי תקופה זו יש לפצות את התובע בסכום של כ-204,000 ₪, לגבי שנת 2001 ועוד כמחצית מההכנסות הפוטנציאליות לגבי עשרת חודשי 2002, דהיינו: 50% x 10 x 27,166 ₪ = 135,830 ₪. סך הסכומים לגבי התקופה כולה הינו 340,171 ₪, ואם נוסיף לסכום זה הפרשי הצמדה וריבית ממחצית התקופה ועד היום, ההפסד לגבי תקופה זו הינו 461,305 ₪.
67. 67. התקופה שמיום 1/11/2002 ועד היום - 56 חודשים : על פי שומת מס ההכנסה לשנת 2003 (נספח יד' לתצהיר התובע), ההכנסה ברוטו בשנה זו היתה 316,179 ₪, בשנת 2004 ההכנסה היתה 335,230 ₪ (נספח טו' לתצהיר התובע), ובשנת 2005 ההכנסה היתה 438,013 ₪ (נספח ב' לבקשה להוסיף מסמכים לסיכומים - אשר מצאתי לנכון להעתר לה). משמע כי בשלוש שנים אלו לא ניתן לראות הפסד משמעותי בהכנסות של התובע מהעסק שניהל, ובמיוחד יש לתת את הדעת לגידול המשמעותי בהכנסות בשנת 2005. עוד אציין כי התובע העיד כי גם בתקופה זו הוא המשיך להעביר חלק מן העבודות לקבלני משנה, קולגות שלו, אך הוא ציין כי היה זה בשל שנרקמו ביניהם יחסי חברות וכי הוא היה עסוק בעבודות נוספות (עמ' 27 שורות 15-20), משמע - שלא ניתן לומר שהוא נאלץ לוותר על עבודות כיון שלא יכול היה לבצען לבדו או באמצעות פועליו. בשנת 2006 החליט התובע להקים חברה בע"מ, בשל שיקולי מס, ולקבל ממנה את משכורתו (וראו את עדותו בעמ' 28 שורות 21-23), ובשנת 2006 השתכר התובע סך של 184,638 ₪ כמשכורת מאותה חברה שהקים (ג. רובין עיבוד פח בע"מ). ניתן לראות כי בשנת 2006 היתה, אם כן, ירידה בהשתכרות, אך לא הובאו כל נתונים לגבי מהות פעולת החברה, ההשוואה בין אופן פעולתה לבין הפעילות של התובע שעה שהיה עצמאי - ולכן קצת קשה לקבל כי היתה ירידה מהכנסות שנתיות של כ-440,000 ₪ בשנת 2005 אל הכנסה שנתית של כ-185,000 ₪ בלבד בשנת 2006 - ובוודאי שלא מצאתי שניתן לקשור ירידה לכאורית זו לתאונה ולנכויות שנותרו בגינה. בין היתר - אפנה לכך שהתובע העיד כי בעבר היו לו 1-2 עובדים וכי היום הוא מעסיק כ- 7 עובדים (עמ' 20 שורות 21-24 ועמ' 28 שורה 27), כלומר - שהוא מבקש להצביע על ירידה בהכנסות עקב עליה בהוצאות של העסק - דא עקא, שהתובע לא המציא נתונים מספיקים בהקשר זה. לכן, לגבי תקופה זו אני סבורה כי יש לפסוק לזכות התובע פיצוי על דרך האומדנה, אשר ישקף מחד - את המגבלות הפיזיות והתפקודיות אשר נותרו לו, ומאידך - את העובדה כי מהנתונים עולה כי קשה מאוד ללמוד על שיעור מדויק של הפסדים. אני אומדת הפסד זה, נכון להיום, בסך של 120,000 ₪.
הפסדי שכר לעתיד -
68. 68. לאור עמדתי באשר לקושי לאמוד את הנזקים המדוייקים של התובע לגבי התקופה שעד היום, ברי כי קיימים קשיים דומים לגבי ההפסדים לעתיד. התובע, שהינו בן 40 כיום, ממשיך לעסוק בתחום הפחחות והגגות, והוא בעצמו ציין כי העסק התפתח במהלך השנים, כי היקף העבודות גדול וכי הוא החל גם לעסוק בחיתוך פחים (עמ' 28 שורות 27-31). ברי כי העיסוק מצריך שימוש בשתי הידיים - ולעיתים אף נדרשות פעולות הכרוכות במוטוריקה עדינה, ואני בטוחה כי המגבלות של התובע משליכות על יכולתו לבצע את עבודתו. עם זאת, יש גם לזכור כי התובע עצמו הסביר כי היו לו שאיפות להתמקד בניהול במשך השנים ולעסוק פחות בעבודה הפיזית הכרוכה בעבודות (עמ' 31 שורות 18-19). לכן, אני סבורה כי יש לפסוק לתובע פיצוי בשיעור של 70% מתוך החישוב האריתמטי של מכפלת מקדם ההיוון הרלבנטי (עד גיל 68) כפול הנכות התיפקודית כפול משכורת חודשית קובעת של כ-21,000 ₪ (שהינה ממוצע בין המשכורת ברוטו על פי הנתונים לשנת 2006 לבין המשכורת החודשית הממוצעת ברוטו לגבי השנים 2003-2004 בהתחשב בשיערוכים המתאימים).
כלומר : 70% x 24% x 21,000 x 230.976 = 814,883 ₪.
הוצאות רפואיות -
69. 69. התובע לא סיפק כל אסמכתאות, למעט העובדה כי הוא אכן נבדק על ידי שני מומחים מטעמו. אפסוק לתובע בראש נזק זה פיצוי לעבר ולעתיד בסך 20,000 ₪.
הוצאות בגין נסיעות -
70. 70. לא הוצגו כל מסמכים בהקשר זה. כך גם, העובדה כי התובע הוכר על ידי משרד הבריאות כמי שנכותו מחייבת רכב כאמצעי תנועה - אינה מלמדת על כך שנגרמו לו הפסדים בראש נזק זה, ואני סבורה כי היה לו רכב גם לפני התאונה (וראו את נספח "טז" לתצהירו). אפסוק לתובע פיצוי מתון בשל הנסיעות להן בוודאי נדרש בתקופת האישפוז ולאחר מכן לצורך הבדיקות, טיפולי הפזיוטרפיה והריפוי העיסוק, וזאת בסך של 5,000 ₪.
עזרת צד ג' -
71. 71. התובע לא צירף כל אסמכתא לגבי ההוצאות בראש נזק זה וטען באופן כללי כי ניתן לו סיוע משמעותי, במיוחד על ידי אשתו. הייתי מצפה מאשתו שתציג את גרסתה בעצמה, ובמיוחד שעה שהתובע טוען בתצהירו כי היא מורה ועבדה בתקופה הרלבנטית, ולא הובאו כל נתונים באשר לטענה אפשרית לפיה היא נאלצה להפסיד ימי עבודה עקב הצורך לסייע לתובע. עם זאת, אין לי כל ספק כי האשה ויתר בני המשפחה - נאלצו לסייע לתובע באופן אינטנסיבי בחודש בו היה מאושפז, ואף לאחר מכן, למשך תקופה ממושכת, בפעילויות כגון אכילה, רחצה, הלבשה והחלפת תחבושות, וזאת בשעה שהפציעה בשתי כפות ידיו טרם התייצבה וגופו היה עדיין בשלבי החלמה מהכוויות המקיפות אותן ספג. בנוסף, טוען התובע כי הוא נאלץ לשכור שירותים של "אחרים" לביצוע חלק מהמטלות הביתיות בהן הוא עסק בעבר, אולם הוא לא טרח אפילו לפרט מי הם אותם "אחרים", ובוודאי שלא צורפה כל ראייה בהקשה זה. לכן, אפסוק לתובע פיצוי בראש נזק זה, לעבר ולעתיד, בשיעור של 25,000 ₪.
כאב וסבל -
72. 72. אין ספק כי יש מקום לפסוק לתובע פיצוי משמעותי בראש נזק זה. ראשית, בשל הטראומה הקשה שעבר במהלך האירוע ולאחריו ובשל הפן הנפשי של הפגיעה, כפי שצוין לעיל. שנית, לאור אישפוזו הממושך בעקבות האירוע - במשך 28 יום. שלישית, בכל הנוגע לנושא הנכות הפלסטית, כאשר יש לזכור כי התובע סבל מכוויות בדרגה 3 בידיו ומכוויות בדרגה 2 בשוק רגל אחת ובירך של הרגל השניה, וכי עקב אותן כוויות עבר התובע ניתוחים פלסטיים במהלכם בוצעו השתלות עור בחלקים שנפגעו כאמור. אשר על כן, אני סבורה כי הפיצוי הראוי בראש נזק זה הינו 250,000 ₪.
סך הנזק -
73. 73. סך ראשי הנזק המפורטים מעלה הינו - 1,696,188 ₪. לאחר ניכוי האשם התורם - בשיעור של 30% - הנזק בר הפיצוי הינו 1,187,332 ₪.
ניכויי מל"ל -
74. 74. על פי התחשיב האקטוארי, אשר הוגש בהסכמת הצדדים - תקבולי המל"ל הינם בסך של 667,399 ₪ נכון להיום. ניכוי התקבולים מסך הנזק מניב את התוצאה של 519,933 ₪.
סיכום -
75. 75. לאור כל האמור לעיל, עמדתי היא כי סך הנזקים המוכחים של התובע הינו 519,933 ₪, ובהתאם לחלוקת האחריות בין הנתבעות - הרי שעל הנתבעת מס' 1 (אלקו) לפצותו בגין 57% מהסכום, ועל הנתבעת מס' 2 (חח"י) לפצותו בגין 43% מסכום זה. כמו כן, ישלמו שתי הנתבעות לתובע הוצאות משפט בגין שכ"ט עו"ד בסך של 20% מהסכום לפיצוי, בתוספת מע"מ כחוק ואת החזר אגרת בהמ"ש ששולמה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, מהיום בו שולמה ועד היום. הנתבעות ישאו בהוצאות אלו באותו היחס שנקבע לעיל, ובהתאם ליחס זה תשולם אף יתרת אגרת בהמ"ש. חיובי הנתבעות הינם נפרדים. כל הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.
ניתן היום י' בסיון, תשס"ז (27 במאי 2007) בהעדר הצדדים.
ת. נאות-פרי
, שופטת
002190/04א 110 תמר נאות פרי








א בית משפט שלום 2190/04 גדי רובין נ' אלקו תעשיות בע"מ, חב' החשמל לישראל בע"מ (פורסם ב-ֽ 27/05/2007)