פסקי דין על ג'וזפינה רוטנברג רייס | פסקי דין על אסתר רייס | פסקי דין על עיזבון המנוחה חנה אברמן ז"ל | פסקי דין על עיזבון המנוח דורון אברמן | פסקי דין על רשם המקרקעין | פסקי דין על חיפה (משיב פורמאלי) |
34/88 עא 22/01/1990
עא 34/88 ג'וזפינה רוטנברג רייס, אסתר רייס נ' עיזבון המנוחה חנה אברמן ז"ל, עיזבון המנוח דורון אברמן, רשם המקרקעין, חיפה (משיב פורמאלי)
(פד"י מד(1) 278)
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ערעור אזרחי מס' 34/88
השופטים: כבוד הנשיא מ' שמגר
,
כבוד השופט א' גולדברג
,
כבוד השופט י' מלץ
המערערים: 1. ג'וזפינה רוטנברג רייס
2. אסתר רייס
ע"י ב"כ עו"ד ע' י' נחום
, ב"כ עו"ד ב' בכר
נ ג ד
המשיבים: 1. עיזבון המנוחה חנה אברמן ז"ל
2. עיזבון המנוח דורון אברמן
ע"י ב"כ עו"ד ז' טלמור
3. רשם המקרקעין
, חיפה (משיב פורמאלי)
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט ד' קציר) מיום 29.11.87 בה"פ 1096/85.
פסק דין
הנשיא מ' שמגר
: 1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, שעניינו בירור זכות הבעלות בדירה ברחוב מורד הזמיר 4, חיפה, הידועה כחלקה 545 בגוש 10779, והרשומה בלשכת רישום המקרקעין בחיפה על שם דורון אברמן ז"ל, בנה של חנה אברמן ז"ל (להלן - המנוחה).
2. אלה עיקרי הנתונים:
למנוחה היה אח בשם סמיל (שמיל) רייס (להלן - המנוח). המנוח היה תושב מילאנו שבאיטליה, ואילו המנוחה עלתה ארצה, עם משפחתה, בשנת 1959. לאחר עלייתם התגוררו המנוחה, בעלה ובנה בקריית שמונה. בשנת 1965 העביר המנוח ארצה כספים, אשר שימשו בידי המנוחה לרכישתה של הדירה נושא הדיון. ביום 29.11.65 נרשמה הדירה הנ"ל על שמה של המנוחה, והיא גרה בה עם משפחתה עד פטירתה, במרץ 1985. המנוח נפטר באיטליה עוד בשנת 1970. אלמנתו של המנוח (המערערת הראשונה) המשיכה להתגורר באיטליה, ואילו בתו (המערערת השנייה) עלתה ארצה בשנת 1983. המשיב הראשון הוא עיזבונה של המנוחה. המשיב השני הוא עיזבון בנה של המנוחה, אשר היה בין החיים בזמן הדיון לפני בית המשפט קמא.
3. המערערות הגישו תביעתן לבית המשפט קמא ביום 3.7.85, לאחר פטירתה של המנוחה. בתביעתן, שהוגשה בדרך של המרצת פתיחה, ביקשו המערערות כי בית המשפט יצהיר שהדירה נושא הדיון נרכשה על ידי המנוחה עבור אחיה המנוח, וכי היא החזיקה בה בנאמנות עבורו. עקב כך ביקשו המערערות להצהיר, כי הן הבעלים הבלעדיים של הדירה, וכי בית המשפט יצווה לתקן את הרישום בלשכת רישום המקרקעין, כך שבמקומה של המנוחה יירשם המנוח, כפי שהיה, לפי הטענה, צריך להירשם מעיקרו.
המשיבים התגוננו בפני
תביעת המערערות בשתי טענות. הראשונה, כי הדירה ניתנה למנוחה על ידי המנוח במתנה. השנייה, כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות.
4. הערכאה הראשונה דחתה את בקשת המערערות בקבלה את טענת ההתיישנות, כן הוסיפה הערכאה הראשונה וציינה, כי גם לגופו של עניין לא עלה בידי המערערות להוכיח יצירתם של אותם היחסים המשפטיים אשר לקיומם הן טענו.
על אלה הערעור שלפנינו.
5. מסכת הראיות אשר נפרשה לפני בית המשפט דלמטה כללה בעיקרה מכתבים שנשלחו מאת המנוחה אל המנוח ומאת המנוח אליה, עובר למועד רכישת הדירה; כן הופיעו כעדים המערערת השנייה ובנה של המנוחה, אשר, כאמור, נפטר בינתיים. בית המשפט התרשם, כי ידיעותיהם של העדים הנזכרים בנוגע לדירה הן קלושות ומכלי שני או שלישי, ולפיכך העדיף להסתמך על המכתבים בלבד. אשר לאלה, קבע בית המשפט, כי לא ניתן ללמוד מהם על כוונתם האמיתית של המנוחים. במכתביה של המנוחה, שהומצאו על ידי המערערות, הופיעו אמנם מספר אמירות, שניתן היה ללמוד מהן על הכוונה שהדירה תהיה של המנוח, אולם, אליבא דבית המשפט קמא, אמירות אלה ניתנו לפירושים שונים, ולא הוכח, כי הפירוש הנכון הוא זה של יצירת יחסים משפטיים מחייבים בין המנוחים.
6. מסקנתי שונה.
מקריאתם של המכתבים אשר הוצגו לפני הערכאה הראשונה ניתן היה להסיק, כי בין המנוחים נוצרה מערכת יחסים בעלת השלכות משפטיות לעניין רכישת הדירה עבור המנוח. מסקנה זו עולה מן המכתבים שנתקבלו ובהתעלם משורת מכתבים שבית המשפט קמא ראה שלא להסתמך עליהם כראיה, בשל הקיום, לדעתו, של פגם דיוני בשלב הגשתם.
לבית המשפט קמא אמנם לא הוגשה כל ראיה ישירה בדבר ראשית היווצרותו של הקשר המשפטי, אולם ע שלב מוקדם זה אפשר ללמוד ממערכת היחסים בין המנוחים, כפי שהיא עולה מן המכתבים. כדברינו בע"א 84/80, 89 כ' קאסם נ' נ' קאסם ואח'; צבי סנדרוב ושות' נ' קאסם ואח', פ"ד לז (3) 60, בעמ' 79-80:
"לעניין היווצרותה של השליחות יש לשוב ולהזכיר את אשר ציינו לא אחת והוא, כי יש שהמאוחר מלמד על המוקדם יותר... יש שדיבור פה או מעשה הוא בבחינה ראייתית בעל השלכה אחורה, ואינו מוכיח רק את אירועו של המעשה או את השמעתו של הדיבור אלא גם את מה שמונח ביסודו ואת מה שאירע לפניו; כך נפסק לא אחת לעניין ההוכחה בדבר היווצרותו של הקשר הפלילי, וכך גם יכול שיילמד על היווצרותו של קשר חוזי בעל אופי אזרחי כדוגמת השליחות".
להלן אביא תמציתם של חלק מן המכתבים, שנתקבלו בבית המשפט קמא ואשר תורגמו מן השפה הרומנית.
7. (א) במכתב מיום 13.7.64 כותבת המנוחה אל אחיה על הליך המשא ומתן שהיא מנהלת עם מוכר הדירה, ומבטיחה, שהליך זה מתבצע על פי הוראות האח. היא מציינת, כי - "לפי ההוראות שלך שמיל יקירי, אני אמרתי (למוכר - מ' ש') שאני רוצה את הדירה משמאל שגם אתה מעדיף אותה". מדובר על מתן קבלות וביטחונות, כשהמנוחה מרגיעה את אחיה, כי "אתה תקבל תיכף את החוזה הלגאלי... ברגע שהוא נותן לך באופן חוקי את החוזה האותנטי לפי כל הכללים אתה לא זקוק לבטחונות נוספים".
(ב) במכתב מיום 12.10.65 מתלוננת המנוחה על המגורים בקרית שמונה ועל ההמתנה למעבר לדירה בחיפה. מן המכתב מובן, כי אחיה המנוח ביקר בארץ במהלך בניית הבית בו עתידה להימצא הדירה, וכי הורה לאחותו הוראות שונות באשר למשא ומתן בדבר המחיר ותנאים אחרים. כן משתמע, שהמנוח כתב לאחותו מכתב, בו הוא קובל על דרך טיפולה ברכישת הדירה. בתגובה מבקשת ממנו המנוחה, כי יבוא ארצה לפתור את הבעיות כפי שימצא לנכון. שוב מבטיחה המנוחה לשלוח קבלות ומסמכים וכותבת: "אני מצטערת שלא שלחתי לך העתק באנגלית או בשפה אחרת מן החוזה, מאחר ויש לי מקור המסמכים עם כל הקבלות בסדר והן עומדות לרשותך מאחר והן בבעלותן עפ"י (?) שהן חתומות על ידי...".
(ג) ממכתב מיום 13.10.65 שוב משתמע, כי המנוח שלח אל אחותו מכתב ובו הביע חוסר שביעות רצון בקשר לתנאי הרכישה, בעיקר בשל השפל בשוק הדירות. המנוח ביקש, כי יישלחו לו הקבלות בגין המכר, ואחותו כותבת, כי לא תשלח אותן בדואר אלא תמסור אותן לידי אדם שימנה אחיה. המנוחה ממשיכה וכותבת:
"במידה ואכנס לדירה, לפי דרישתך בכתב, שאני צריכה לתת לך מסמך שבו יודגש שהבית וגם הריהוט עד לפריט האחרון הם בבעלותך להלכה ולמעשה מה נשאר עם הפריג'ידר, עם הגז... וכל הדברים הקטנים שאתה נתת לי, ויש לי עוד כריות וכמה צלחות ועוד כמה דברים קטנים. כל אלה שייכים גם לך?"
בית המשפט קמא ייחס למנוחה "נימה של מרירות" בפיסקה הנ"ל, וקבע, כי לא ניתן לקבוע אם נענתה המנוחה לדרישת אחיה, או שמא ויתר האח על דרישתו. אולם, בית המשפט התעלם מהמשכו של המכתב, ממנו עולה ברורות, כי המנוחה מבחינה בין הדירה גופה, שתהיה שייכת למנוח, לבין פרטי ריהוט שונים, אשר רק לגביהם ישנה, כנראה, מחלוקת בין המנוחים, וכך כותבת המנוחה:
"... ואני לא רוצה לתת לך מסמך שבו יתערבבו הדברים הקטנים שלי עם הדברים של אחר שעליהם אצטרך להיות אחראית כל ימי חיי. אם אהיה נאלצת אי פעם לעזוב את הבית, אני או קרובי, איני רוצה לצאת ערומה... עבור הבית אתן לך כל מה שתרצה (ואתה יכול לשמור את זה כמסמך) וכל הבטחונות. אבל רהיטים אינני צריכה ולא רוצה ולא אתן עבור רהיטים שום מסמך. אך ורק בשביל הבית, כפי שאתה רוצה!".
כפי שמציין בית המשפט קמא, מזכירה המנוחה לאחיה גם את התלאות שעברו על משפחתה, בעת שהוא, האח, שהה בחו"ל לצורך לימודיו, אולם דבריה אלה מתייחסים אך לדרישותיו בעניין "חפצים מחוסרי ערך", ואין להם קשר לגורלה של הדירה.
(ד) אם לא די בכל אלה, בא מכתבה של המנוחה מיום 8.11.65, ובו היא כותבת לאחיה: "שמיל יקירי, הדירה שלך ואני לא יכולה לעשות כלום... למה הכנסת אותי לצרות כאלה?... תעשה לפי הבנתך ותיקח ממני את כל הכובד והבעיות האלו". שוב מרגיעה המנוחה את אחיה, בנוגע ל"העתק והקבלות שיש לי והם שייכים לך", ומוסיפה, כי: "החוזה עשויה על שמי ועל (?) הניירות חתומים על ידי וזה הורס אותי יותר מכל".
8. המשיבים הגישו לבית המשפט קמא מספר מכתבים מאת המנוח אל המנוחה. מכתבים אלה עניינם משלוחי רהיטים מאיטליה לישראל, ובהם מורה המנוח לאחותו להציג את הרהיטים לפני שלטונות המכס כאילו ניתנו במתנה ממנו:
"אילו יכולתי להוציא מהמכס פטור היה טוב מאוד! אתם יכולים להסביר את מצב העניינים, כלומר שקיבלתם את הבית במתנה מאיתנו ואתם יכולים לקבל גם את הרהיטים באותה צורה" (מכתב מיום 25.2.65).
אמירה זו, כשהיא מוצבת מול מכתבי המנוחה, אין בה כדי לשנות את המסקנה בדבר כוונת המנוחים, כי הדירה תהיה שייכת למנוח. יש מקום לתהייה מדוע הומצאו על ידי המשיבים רק מכתבים אלה, בעוד שלא הוגש ולו מכתב אחד מבין המכתבים ששלח המנוח למנוחה ובהם הוראותיו ודרישותיו השונות עליהן ניתן ללמוד ממכתביה שלה, שתמציתם הובאה לעיל.
9. מכאן לטענת ההתיישנות, עליה התבסס בית המשפט קמא בהכרעתו.
התביעה הינה תביעה במקרקעין, אשר לגביה חלק סעיף 5 (2) לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, אשר לפיו תקופת ההתיישנות היא בת חמש עשרה שנים. עילת התביעה נולדה, לפי גירסה זו, לכל המאוחר ביום 29.11.65, שהוא יום רישום הדירה על שם המנוחה בלשכת מרשם המקרקעין
, כי טענת המערערות התבססה על חובתה של המנוחה לרשום את הדירה על שם אחיה דווקא. התביעה נושא הדיון הוגשה ביום 3.7.85, היינו - קרוב לעשרים שנים מיום היוולד עילת התביעה. הואיל ותקופת ההתיישנות מתחילה כרגיל ביום שבו נולדה עילת התובענה (סעיף 6 לחוק), משמע שהתביעה התיישנה.
10. המערערות העלו לפני בית המשפט קמא שלוש טענות, שמטרתן לשלול את בסיסה של טענת ההתיישנות שהועלתה על ידי המשיבים. בית המשפט דחה טענות אלה, והמערערות חוזרות עליהן לפנינו.
טענה ראשונה בפי המערערות היא, כי סעיף 5 (2) לחוק ההתיישנות קובע שתי תקופות התיישנות לתביעות במקרקעין, האחת של חמש עשרה שנים והשנייה של עשרים וחמש שנים, וכי על הטוען להתיישנות להראות, כי חלה התקופה האחת ולא רעותה. בדין דחה בית המשפט קמא טענה זו בקובעו, כי התקופה הארוכה יותר המופיעה בסיפא של סעיף 5 (2) הנ"ל הינה בגדר החריג לכלל המופיע ברישא של הסעיף, לפיו תקופת ההתיישנות היא של חמש עשרה שנים. משהועלתה על ידי הנתבע טענת התיישנות, והתובע מבקש להיבנות מאחד החריגים המאריכים את תקופת ההתיישנות, עליו הנטל לטעון ולהוכיח קיומן של העובדות, המצדיקות חריגה כאמור (ראה: ע"א 97/77, בר"ע 48/77 זונבנד נ' קלוגמן, פ"ד לא (3) 466, בעמ' 471).
11. טענתן השנייה של המערערות בהקשר זה היא, כי יש להחיל בנסיבות המקרה את סעיף 8 לחוק ההתיישנות, לפיו אם -
"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".
הערכאה הראשונה דחתה את הטענה בסוברה, כי בפני
המנוח ויורשיו הייתה פתוחה האפשרות לברר, ללא צורך במאמץ מיוחד, את מצב הרישום של הדירה. כן הוסיף בית המשפט, כי נשמעו ראיות, שהמנוח ביקר בארץ לאחר רישום הדירה על שם המנוחה. בערעורן לפנינו חולקות המערערות על קביעות אלה בטענה, כי המנוח, אשר שהה בחו"ל, סמך על אחותו ולא ציפה שתמעל באמונו ותרשום את הדירה על שמה במקום על שמו, מה עוד שהמנוח לא היה מצוי בהליכי הרישום בארץ.
ביקור בארץ אחרי מועד הרישום אכן לא הוכח במידה משכנעת, כי הטענה בעניין זה הייתה סתמית. אולם לאור מכלול הנתונים אין לומר, כי המנוח לא היה ער לנושאי הרישום והבעלות, וכי לא ניתן היה לבדוק עניין זה במאמץ שאינו חורג מן הסביר (השווה ע"א 80/73 אוסלקה נ' מלון ושינגטון בע"מ ואח', פ"ד כח (1) 162, בעמ' 165).
לא ראיתי גם מקום לדחות את מסקנתה של הערכאה הראשונה בעניין תחולת סעיף 7 לחוק הנ"ל: עריכת החוזה על שם האחות, וככל הנראה גם הרישום על שמה, לא היו בגדר תרמית, שהרי דובר על כך מפורשות בהתכתבות, ולכן הבטיחה האחות כי תערוך מסמך, בו היא מצהירה כי הבית והריהוט הם של אחיה (ראה מכתב מיום 31.10.65 - סעיף 6 (ג) לעיל).
12. הטענה היחידה שלא נדונה כדבעי, למרות שבא כוחן של המערערות העלה אותה, היא הטענה בדבר היווצרותה של נאמנות. טענה זו לא הוצגה אמנם בפירוט ובהרחבה להם ניתן היה לצפות במקרה כגון זה, אך היא הוזכרה בכתב התביעה ובסיכומים (סעיף 12 לכתב התביעה, סעיף 4 לסיכומים). דא עקא, שבית המשפט קמא לא התייחס אליה בצורה כלשהי.
בנסיבות מקרה זה, שבו נתן פלוני סכום כסף כדי שפלמוני ירכוש רכוש עבור פלוני וירשום אותו - בינתיים - על שם פלמוני השליח, נכון היה לבדוק את עניין הנאמנות בצורה יסודית יותר. המקרה שלפנינו אמנם אירע לפני תחילת תוקפו של חוק הנאמנות, תשל"ט-1979, ובתי משפט בארץ - בעת ההיא - לא התייחסו לנאמנות הפרטית כמוסד שנקלט בארץ; אולם הספקות הללו בדבר תחולת הנאמנות הפרטית התייחסו להיווצרותה של נאמנות (private trust) כמוסד משפטי מוסדר, ולא לקיומן של זכויות שביושר בדרך כלל.
לפיכך, הזמנו את הצדדים להשלמת הטיעון בסוגיה זו.
13. אין מחלוקת, כי הוראת סעיף 161 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, בדבר שלילת הזכויות שביושר, איינה חלה לגבי המקרה שלפנינו. רכישת הדירה נושא הדיון התבצעה לפני תחילתו של חוק המקרקעין, ובכגון דא מורה סעיף 166 (א) לחוק האמור, כי -
"... זכות במקרקעין שהיתה מוקנית ערב תחילתו (של החוק - מ' ש') וחוק זה אינו מכיר בה, יוסיף לחול עליה(ן) הדין הקודם".
חוק המקרקעין אינו מכיר בזכויות שביושר, אולם הדין הקודם מוסיף לחול לגביהן (ע"א 496/75 נ' דבורה נ' ת' דבורה, פ"ד לא (2) 583, בעמ' 586).
לפי דיני היושר האנגליים, מקום בו מועברת הבעלות בנכס לפלוני, בעוד הכסף לרכישת הנכס בא מידי אלמוני, קמה חזקה לטובת האחרון, לפיה מוחזק הנכס בנאמנות עבורו בידיו של הראשון. המסגרת המשפטית אליה שובץ מקרה כאמור הייתה זו של ה- resulting או הimplied trust , שהיא -
"... a trust founded upon the unexpressed but presumed intention of the settler... such trusts are also ' resulting ', because the beneficial interest in the property comes back (or ' results') to the person who provided the property, or to his estate" (e.h.t. snell the principles of equity (london, 28th ed., p.v. baker and p. st langen, 1982) 176).
המקרה הטיפוסי, אליו התייחסה הפסיקה באנגליה, הוא זה אשר בו משלם הכספים עצמו ("אלמוני" הנ"ל) רושם את הנכס על שם אדם אחר ("פלוני" הנ"ל) maudsley, modern equity (london, 11th ed. by r.h. maudsley and j. martin, 1981), 324, ועל מקרה כזה נאמר, כי -
"the clear result of all the cases... is that the trust of a legal estate... results to the man who advances the purchase money " (dyer v. dyer (1788) 30 e.r. 42 9ch.). at 43 per eyre c.b.).
ההלכה האנגלית האמורה אומצה במשפטנו בע"א 87/50 ליבמן נ' ליפשיץ, פ"ד ו 59, בעמ' 97-98, ובפסיקה שלאחריו (למשל: ע"א 144/70 פרדס בחסכון בע"מ ואח' נ' לופו, פ"ד כד (2) 372, בעמ' 376; ע"א 496/75 הנ"ל, בעמ' 586). הפסיקה האנגלית לא התייחסה למקרה, שבו האדם אשר רושם את הנכס הוא גם הבעלים הרשום (היינו "פלוני" הנ"ל) ולא נותן הכספים ("אלמוני"), אולם הדין אינו צריך להיות שונה בשני המקרים (ראה דברי השופט לנדוי (כתוארו אז) בע"א 400/67 הווארד נ' מלמד, פ"ד כב (1) 100, בעמ' 109). בשניהם נרכש נכס בשמו של אדם אחד, בעוד שהכספים לרכישת הנכס סופקו על ידי אישיות שונה (ראה: ד' פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט (בורסי - ח.ש. פרץ, תשמ"ב) 343-344).
14. החזקה האמורה מקורה ברצון להתחקות אחר אומד דעתו של נותן הכספים, ולפיכך היא יוצרת הנחה לכאורה בלבד, הניתנת לסתירה בראיות. כך, ניתן להראות, למשל, כי הכספים ניתנו כהלוואה בלבד לאדם שעל שמו נרשם הנכס aveling v. knipe (1815) 34 e.r. 580 (ch.); ע"א 144/70 הנ"ל). הכלל הנקוט במשפט האנגלי לעניין זה מבחין בין ראיות בדבר פעולות שנעשו עד למועד הרכישה לבין ראיות בדבר פעולות שנעשו לאחר מועד זה. בעוד הראיות מן הסוג הראשון קבילות תמיד, הרי שהראיות מן הסוג השני קבילות רק אם הן מופנות כנגד הצד שנקט בפעולה (185 snell, supra, at ). לביקורת אבחנה זו ראה: d.b. parker, a.r. mellows, the modern law of trusts (london, 5th ed., 1983) 132-133 .
המגמה להתחקות אחר כוונתו של נותן הכספים הביאה גם לגיבושה של חזקה הפוכה בדבר מתנה, כאשר בין נותן הכספים ובין הבעלים הרשום קיימים יחסי קירבה מיוחדים. כדברי המלומד : snell, supra, at 183
"as the doctrine of resulting trusts is based upon the unexpressed but presumed intention of the true purchaser, it will not arise where the relation existing between the true and the nominal purchaser is such as to raise a presumption that a gift was intended".
יחסי קירבה המצדיקים חזקה בדבר מתנה מתקיימים כל אימת שמשלם הכספים הינו אדם שעליו הדאגה למחסורו ולצרכיו של הבעלים הרשום:
"this presumption of advancement, as it is called, applies to all cases in which the person providing the purchase-money is under an equitable obligation to support, or make provision for, the person to whom the property is conveyed, i.e. where the former is the husband or father of, or stands in loco parentis to the latter" (ibid).
המבחן לקיומם של יחסים מיוחדים כאמור איננו מתמצה בקשר משפחתי מסוג מסוים דווקא, אלא מתקיים כל אימת שמשלם הכספים מעמיד עצמו במצב של הורה (in loco parentis ), היינו -
"... a person taking upon himself the duty of father of a child to make provision for that child" (bennet v. bennet (1879) 10 ch. d. 474, at 477 per jessel m.r.).
כך, למשל, עשוי סב או דוד להעמיד עצמו במצב של הורה, כגון במקרה שאבי הילד נפטר (ראה האסמכתאות אצל parker and mellows, super, at 131 note 38 ).
אשר לקיומה של חזקת המתנה ביחסים שבין בעל לאשתו, יש הסוברים, כי כוחה חלש יותר hanbury and maudsley, supra, at 131 325-326)) או שאין לה הצדקה כלל, והדבר תלוי בסוג הנכס (פרידמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 344). לסקירה מקיפה של חזקה זו ביחסי בעל ואישה, ראה p.h. pettit, equity and low of trusts (london, 6th ed., 1989) 124-138).
החזקה הנ"ל, כמו החזקה המקורית, נקלטה במשפטנו, ונפסק, כי היא מתקיימת כאשר בעל רושם נכס על שם אשתו ומשלם את התמורה (ע"א 87/50 הנ"ל, בעמ' 97-98) וכאשר אב רוכש נכס על שם ילדו הקטין (ע"א 353/82, 366 מ' גיטר בפשיטת רגל נ' מ' מכנס, עו"ד, בתור הנאמן על נכסיו של מ' גיטר בפשיטת רגל ואח', ש' גיטר, קטינה, נ' מ' מכנס, עו"ד בתור הנאמן על נכסיו של מ' גיטר בפשיטת רגל ואח', פ"ד לט (3) 813, בעמ' 820). כן נפסק, שלחזקה אין מקום כאשר כספי הרכישה ניתנו על ידי הילד והנכס נרשם על שם ההורה (ע"א 496/75 הנ"ל, בעמ' 586).
למותר לציין, כי כשם שניתן לסתור את החזקה המקורית בראיות, כך מותר גם לסתור את חזקת המתנה ולהראות, כי כוונת המשלם הייתה לשמור לעצמו את הבעלות בנכס (parker and mellows, supra, at 131; snell, supra, at 185).
15. במקרה שלפנינו מדובר ביחס אח ואחות, יחסים אופקיים בהירארכיה המשפחתית, ואינו מתקיים המבחן של יחסי הקירבה המיוחדים, המקיימים את החזקה בדבר מתנה. אח אינו חב כרגיל בדאגה לצורכי אחיו האחרים ואינו מצוי in loco parentis לגביהם. על קשר בין אחים נאמר לכן, כי -
"... it is a straight case of a stranger in law, albeit a brother, helping out with the purchase of a house... ( and he -מ' ש' ) is entitled on a resulting trust to an aliquid share in respect of (the sum of money he contributed -מ' ש' )... " (dewar v. dewar [1975] 1 w.l.r. 1532 (ch.), at 1537).
מכאן, כי לשיטתו של בית המשפט קמא, אשר סבר כי לא ניתן להכריע בין גירסאות הצדדים על סמך המכתבים שהוצגו, היה מקום לפסוק לטובת יורשותיו של המנוח, לנוכח החזקה המקורית בדבר שמירת הזכות בנכס למשלם כספי הרכישה (השווה לע"א 144/70 הנ"ל, בעמ' 376, ולע"א 496/75 הנ"ל, בעמ' 586).
מקל וחומר יש לפסוק כאמור, לאחר שהסקנו מקריאת המכתבים כי המנוח ביקש לשמור לעצמו את הבעלות בדירה. לאור מסקנתנו זו, התוצאה לא הייתה משתנה גם אם היינו סוברים כי בין האח והאחות שררו יחסים מיוחדים, אשר הצדיקו קיומה של החזקה בדבר מתנה. החזקה הייתה נסתרת בראיות.
16. המסקנה העולה מן המקובץ היא, כי דינו של הערעור להתקבל.
הבעלות שביושר בדירה נושא הדיון נשתמרה בידי המנוח, בעוד המנוחה החזיקה בנכס כנאמן. איננו יודעים אם התכוון המנוח לרשום את הדירה בסופו של דבר על שמו או להשאיר את הרישום על שם אחותו, אך מכל מקום ברור, כי כוונתו הייתה לרכוש את הנכס לעצמו, ועל כוונה זו ידעה המנוחה ברורות, כפי שעולה מן המכתבים. לא הובאה כל ראיה, ממנה ניתן היה ללמוד כי המנוח ויתר על זכויותיו או שינה דעתו, ויש להניח, כי לו הייתה בידי המנוחה ראיה כזו - כגון מכתב מן המנוח בו הוא מודיע לה על העברת הדירה במתנה, ולו בשלב מאוחר - לא היו המשיבים מהססים להציגה לפני בית המשפט קמא. כן לא מצינו בחומר הראיות סימן להתליית זכותו של המנוח, או זכותם של יורשיו, לדרוש רישום הדירה על שמם, לתקופה כלשהי, כגון למשך חייה של המנוחה או לתקופה אחרת, קצרה או ארוכה יותר. מכאן שיורשי המנוח זכאים לתבוע רישום הדירה על שמם, גם אם מחזיקים בדירה עיזבונה של המנוחה, יורשיה או עיזבונם של האחרונים.
דא עקא, שבבית המשפט דלמטה לא ניתן צו לעיכוב ביצוע פסק הדין, אלא שמכירת הדירה הותנתה באחת משתי אפשרויות: הפקדת הכספים בנאמנות, או רכישת דירה חדשה והטלת עיקול עליה לטובת המערערות. ואמנם, הדירה נושא הערעור נמכרה בינתיים לצד שלישי, אשר לטובתו נרשמה הערת אזהרה עד להעברת הבעלות בפנקסי הרישום. בא כוחם
המלומד של המשיבים הודיענו, כי תמורת הדירה שימשה לרכישתה של דירה אחרת, הנמצאת בהליכי העברה.
17. לא ידוע לנו, מהו היחס בין התמורה שנתקבלה ממכירת הדירה נושא הערעור לבין התמורה ששולמה לרכישת הדירה האחרת. מכל מקום, המערערות זכאיות לעקוב אחר גלגוליה של הדירה המקורית ולממש את זכותן זו לגבי הדירה החדשה, בשיעור שוויה של הדירה המקורית (ראה: ע"א 218/57 מקבל הנכסים הרשמי והמפרק של פלס בע"מ נ' מאיר, פ"ד יב 1696, בעמ' 1704-1706; ע"א 400/67 הנ"ל, בעמ' 105-109). אם עולה שוויה של הדירה המקורית על זה של הדירה החדשה, ישלמו המשיבים (שהם למעשה כיום רק עיזבונו של בנה של המנוחה, היינו המשיב השני) למערערות את ההפרש. הערכת שוויים של שני הנכסים הנ"ל תיעשה בסמוך ליום התשלום (או העברת הדירה החדשה על שם המערערות, או שילוב של השניים, לפי העניין), והיא תתבצע על ידי שמאי מקרקעין שיהיה מוסכם על הצדדים, או, בהעדר הסכמה, שימונה על ידי בית המשפט. לשם פיקוח על הליכים אלה אנו מחזירים את התיק לבית המשפט קמא.
המשיב השני, או הבאים תחתיו, ישלם למערערות הוצאותיהן בשתי הערכאות בסכום של 4,000 ₪, בלוויית הצמדה וריבית עד למועד התשלום בפועל.
השופט א' גולדברג
: אני מסכים.
השופט י' מלץ
: אני מסכים.
הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא.
ניתן היום, כ"ה בטבת תש"ן (22.1.90).
עא בית המשפט העליון 34/88 ג'וזפינה רוטנברג רייס, אסתר רייס נ' עיזבון המנוחה חנה אברמן ז"ל, עיזבון המנוח דורון אברמן, רשם המקרקעין, חיפה (משיב פורמאלי), [ פ"ד: מד 1 278 ] (פורסם ב-ֽ 22/01/1990)