פסקי דין על אחים חסיד חברה לבניה | פסקי דין על חסיד ציון | פסקי דין על חסיד שרון | פסקי דין על עו"ד ויניצקי אלחנן | פסקי דין על רחמים עוזי | פסקי דין על רחמים נאג'י | פסקי דין על עוזי רחמים |

4029/03 א     27/05/2007




א 4029/03 אחים חסיד חברה לבניה בע"מ , חסיד ציון , חסיד שרון נ' עו"ד ויניצקי אלחנן , רחמים עוזי , רחמים נאג'י , עוזי רחמים בע"מ




1


בתי המשפט

בבית משפט השלום בירושלים
א 004029/03

בתיק עיקרי: א 004029/03
לפני
כבוד השופטת אנה שניידר

תאריך:
27/05/2007


בעניין:
1 . אחים חסיד חברה לבניה בע"מ

2 . חסיד ציון

3 . חסיד שרון





התובעים

נ ג ד


1 . עו"ד ויניצקי אלחנן

2 . רחמים עוזי

3 . רחמים נאג'י

4 . עוזי רחמים בע"מ





הנתבעים


פסק דין

הרקע העובדתי

1. בשנת 1994 נחתמו הסכמים בין התובעים לבין נתבעים מס' 2 ו-3 (להלן – רחמים), לפיהם ביצעו רחמים עבור התובעים עבודות בניה בירושלים ובמודיעין (להלן – עבודות הבניה).

2. בעקבות מחלוקת כספית ביחס לעבודות הבניה, התקיימה בוררות בפני
הבורר אלי דהן, שנתן את פסק הבורר ביום 1.12.00 (להלן – פסק הבורר).
התובעים יוצגו בבוררות על ידי עוה"ד דרור שמחיוף ויעקב שרגאי, ואילו רחמים יוצגו על ידי עוה"ד שוטנפלס, גסטווירט, סילבר וקסטל.

3. על פי פסק הבורר, שצורף כנספח א' לכתב התביעה, חוייבו התובעים לשלם לרחמים סכום כולל של 316,283 $, בצירוף מע"מ ובצירוף ריבית דולרית שנתית של 12%.
בעמ' 12 לפסק הבורר נאמר כי הסכומים האמורים ישולמו על ידי התובעים "כנגד חשבונית, אישור לניכוי מס במקור ואישור לניהול ספרים כחוק" (להלן – אישורי המסים).

4. התובעים הגישו בקשה לבית המשפט המחוזי בירושלים לביטול פסק הבורר
(ה.פ. 534/01). בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 13.2.02 נדחתה הבקשה.
בעקבות זאת, הגישו התובעים בקשה לעיכוב ביצוע (בש"א 762/02).

5. במקביל, נחתם ביום 8.7.01 הסכם בין הצדדים שנועד להסדיר הסרת עיקולים שהוטלו על נכסי התובעים לזכות רחמים (להלן – הסכם הנאמנות).
על פי הסכם הנאמנות, עו"ד שמחיוף מצד התובעים ועו"ד שוטנפלס מצד רחמים מונו כנאמנים על ערבויות וכספים שהופקדו על ידי התובעים. סוכם כי הנאמנים לא יבצעו כל פעולה בערבויות ובכספים שהופקדו בידיהם עד להחלטה בבקשה לעיכוב הביצוע. בהתאם להוראות הסכם הנאמנות, הפקידו התובעים בידי עו"ד שוטנפלס, ב"כ רחמים, שתי ערבויות צמודות לדולר – האחת בסך 203,000 $ לטובת עוזי רחמים (להלן – ערבות א') והשניה בסך 77,000 $ לטובת עו"ד סילבר וקסטל (להלן – ערבות ב'). כמו כן, הפקידו התובעים בידי עו"ד דרור שמחיוף סכום של 120,000 $ (להלן – הפקדון).

6. כפי שפורט בסעיפים 11-28 לכתב התביעה, הנתבע מס' 1 (להלן – הנאמן) נכנס "בנעליו" של עו"ד שמחיוף, ובהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי בבש"א 762/02 מיום 17.3.02, הועבר אליו סכום הפקדון.
ביום 10.4.02 העביר הנאמן לידי הנתבעת מס' 4, שהנתבע מס' 2 עוזי רחמים הוא מנהלה (להלן – חברת רחמים) את הפקדון, מבלי שהתובעים קיבלו לידיהם את אישורי המסים.
ביום 8.7.02 מומשה ערבות א' וגם בגינה לא נמסרו אישורי המיסים. הכספים מומשו על ידי נושים של רחמים, בנק הפועלים ועו"ד שוטנפלס ושות', מבלי שנמסרו לידי התובעים אישורי המסים. ביום 20.5.02 מומשה ערבות ב' אך בגינה נמסרו אישורי המסים על ידי עו"ד שוטנפלס, ולכן ערבות זו איננה חלק מן התביעה.

7. להשלמת הרקע העובדתי יצויין, כי עו"ד יואל סילבר, שכאמור היה אחד המייצגים של רחמים, הגיש לבית המשפט המחוזי בירושלים בקשה למתן הוראות לנאמן לשלם לו 27.5% מכל הסכומים שקיבל בנאמנות (ה.פ. 1183/02). בפסק הדין מיום 23.9.04 קבעה כב' השופטת חנה בן עמי כי הנאמן אכן ידע כי מונה כנאמן, וכתוצאה מכך חייבה אותו לשלם למבקש, עו"ד סילבר, סך של 144,210 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית.
הנאמן הגיש ערעור על פסק הדין לבית המשפט העליון (ע.א. 10581/04). ביום 6.12.06 בוטל פסק דינו של בית המשפט המחוזי בהמלצת בית המשפט העליון, והצדדים קיבלו את הצעת בית המשפט לפיה הכספים שהועברו ישארו בידי עו"ד סילבר.

טענות התובעים

8. לטענת התובעים, באי המצאת אישורי המסים על ידי רחמים נגרמו להם נזקים כספיים בשל חיובם בהעברת סכומי הניכוי במקור לרשויות מס הכנסה, באי יכולתם לנכות מס תשומות במע"מ, ובתשלום ביתר. הנזקים סוכמו בחוות הדעת של רו"ח איתן מטעם התובעים, שלא נסתרה על ידי הנתבעים.

9. כלפי רחמים טוענים התובעים, כי די בעובדה שהם לא המציאו את אישורי המסים כדי לחייבם הן בהשבת הסכום שקיבלו שלא כדין והן בפיצויים על הנזקים שנגרמו לתובעים.

10. כלפי חברת רחמים טוענים התובעים, כי מדובר ב"חברת קש" אשר הוקמה לצורך היותה כלי שרת בידי רחמים להוצאת כספים מהנאמנות והסתרתם מעיני רשויות המס ומעיני התובעים.

11. כלפי הנאמן טוענים התובעים, כי הוא ידע על הסכם הנאמנות שבגדרו הוא "נכנס לנעליו" של עו"ד שמחיוף, ופעל ביודעין ובניגוד להוראות הסכם הנאמנות ובניגוד לקביעותיו של הבורר בפסק הבורר, ובכך הפר את חובותיו כנאמן.
לטענתם, הנאמן אף סייע לרחמים לממש את ערבויות א' ו-ב' וזאת בדרך של פניה ישירה לבנק הפועלים, מוציא הערבויות, במטרה לממשן ולקבל את הכספים המובטחים בהן.
התובעים מסתמכים, בין היתר, על קביעותיו של בית המשפט המחוזי בה.פ. 1183/02 ומבקשים לראות בו פלוגתא פסוקה במישור העובדתי ולחלופין כ

פסק דין
מנחה.

12. התובעים טוענים כי הפרת חובותיהם של הנתבעים גוררת שתי תוצאות במישור המשפטי:

(א) חובת השבה של הכספים שנתקבלו כתוצאה מהפרת הסכם הנאמנות ופסק הבורר בסך של 524,000 ₪, נכון ליום 10.4.02, וזאת מכח הוראות חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט – 1979 (להלן – חוק עשיית עושר).

(ב) חובת פיצוי התובעים על כל נזקיהם.

בסך הכל דורשים התובעים סכום של 1,200,000 ש"ח כשהוא צמוד לדולר, נושא ריבית שנתית של 12%.
כמו כן דורשים התובעים צו עשה לפיו יחוייבו הנתבעים להמציא להם את אישורי המסים.

טענות הנתבעים

13. בכתב ההגנה המתוקן טוענים הנתבעים, כי התביעה מהווה הדגמה מושלמת לאימרה "הקוזק הנגזל".
לטענתם, התובעים סירבו להכיר בפסק הבורר שחייב אותם לשלם כספים לרחמים, ואף פנו לרחמים בבקשה למחול להם על חלק מהחוב. כתוצאה מסירובם של רחמים, פנו התובעים לנושיהם של רחמים ועוררו אותם לפעול לעיקול כספים המגיעים לרחמים. בפעולתם זו הפרו התובעים את חובת תום הלב לגבי קיום ההסכם בינם לבין רחמים.

לטענת הנתבעים, כאשר נודע הדבר לרחמים, הורו להעביר באופן מיידי את כספי הפקדון שהיה בידי הנאמן לידי חברת רחמים על מנת להציל את כספם. עם העברת כספי הפקדון הונפקה חשבונית מס מס' 552 מיום 10.4.02 (נספח י"ב לתצהיר עוזי רחמים) ורחמים הודיע לתובעים כי יעביר להם חשבונית נוספת עם השלמת סכום הפקדון לסך כולל של 120,000 $.

14. עוד טוענים הנתבעים, כי המצאת אישורי המיסים איננה תנאי כמשמעותו בסעיפים 27-29 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973.
לטענתם, מדובר בחיוב מכח דין ולא מכח רצון הצדדים, ואינו נתון לשיקול דעתם של הצדדים. כתוצאה מכך, לא הופר שום תנאי ועל כן אין התובעים זכאים להשבה.

15. לענין פיצוי התובעים בשל הנזק שנגרם להם עקב אי קבלת אישורי המיסים – טוענים הנתבעים כי לא נגרם לתובעים נזק.
לגבי ניכוי מס התשומות במע"מ טוענים הנתבעים, כי חברת חרס חברה לבניה ולפיתוח בע"מ, בניהולו של עוזי רחמים, הנתבע מס' 2 (להלן – חברת חרס) היא זו שביצעה עבור התובעים את עבודות הבניה, ובסיומן הנפיקה, בחודש אפריל 1995, חשבונית מס כדין (חשבונית מס' 333).
חשבונית המס נמסרה מן הסתם לתובעים על אף שכל הנהלת החשבונות של חברת חרס הושמדה. גם אילו היו מקבלים התובעים חשבוניות מס בשנת 2002, לא היו רשאים לקזז מס תשומות וזאת לאור הוראותיו של חוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן – חוק מע"מ).
לטענת הנתבעים, הנזק נגרם לתובעים כתוצאה מסירובם לשלם במועד לרחמים, ולכן נותק הקשר הסיבתי בין הנזק לבין מעשי או מחדלי רחמים.
הנתבעים מכחישים גם את הנזק הנטען על ידי התובעים לענין מס הכנסה ולענין תשלומי היתר, כמפורט בהרחבה בסעיפים 63 עד 76 לסיכומיהם.

16. הנתבעים מסכמים את טענותיהם במשפט אחד, בסעיף 96 לסיכומיהם, כי לאחר קרוב לארבע שנות התדיינות, ישיבות רבות, אינסוף ניירות ואינסוף מילים – התביעה לא הוכחה, "ומן ההר יצא עכבר".

דיון

17. השאלה שעומדת בפני
נו הינה, בתמצית – האם אמנם "ההר הוליד עכבר", ובמלים אחרות, האם זכאים התובעים לסעדים הנתבעים על ידם.

לענין ההשבה

18. התובעים טוענים, כאמור, שעל רחמים להשיב להם את הסכום של 524,400 ש"ח, שהגיע לידיהם מאת הנאמן, באמצעות חברת רחמים, וזאת עקב אי מסירת אישורי המסים לידי התובעים. השאלה היא אם כן, האם רשאים היו רחמים שלא למסור לתובעים את אישורי המסים.

19. עיון בהסכמים שנחתמו לגבי עבודות הבניה (נספחים ב' ו-ג' לתצהירו של עוזי רחמים) (להלן – ההסכמים) מעלה, שבשום מקום לא צויינה חברת חרס כקבלן שאמור ליתן את שירותי הבניה לתובעים.
בנספח ב' לא מופיע כל שם בכותרת המתייחסת ל"קבלן", אך עוזי רחמים חתום על ההסכם בשם הקבלן.
בנספח ג' מופיע בכותרת כקבלן נג'י רחמים, הנתבע מס' 3, אך גם על הסכם זה חתום עוזי רחמים.
הסכמים אלה היוו את הבסיס לפסק הבורר, ולכן אך טבעי הוא שהבורר מתייחס לכל אורכו של פסק הבוררות לרחמים ולא לחברת חרס, שספק אם הבורר כלל ידע על קיומה. כך או כך, הנתבעים לא הצליחו לשכנעני כי בנסיבות אלה יש לראות את חברת חרס כ"נותן השירות" לענין מע"מ, ולא את רחמים.

20. אין ספק שעל פי חוק מע"מ, עבודות הבניה נשוא ההסכמים הן בגדר "עסקה" כהגדרתה בחוק החייבת במס, ועל נותן השירות להוציא בגינה חשבונית מס כדין.
החובה להוציא חשבונית מס מוטלת, על פי סעיף 16(2) לחוק מע"מ, על נותן השירות והוא רשאי "לגלגל" את המס על מקבל השירות.
לענין החובה האמורה להוציא חשבונית מס, אין נפקא מינא אם מקבל החשבונית (התובעים במקרה שלפנינו) רשאי לנכות על פיה מס תשומות אם לאו.

21. לאור האמור, הואיל ורחמים חתומים על ההסכמים כנותני השירות והואיל ולא הוכח כי חברת חרס היא זו שנתנה את השירות – היה על רחמים להוציא חשבונית מס לתובעים, בהתאם למועדי החיוב במס שנקבעו בסעיפים 28-29 לחוק מע"מ, כפי שיפורט להלן.
הואיל וגם הבורר סבר כי רחמים הם נותני השירות לענין חוק מע"מ – נראה שזו הסיבה לקביעתו של הבורר בעמ' 12 לפסק הבוררות:

"אי לכך חסיד ישלם לרחמים את הסכומים הבאים...
על כל סכום יש להוסיף מע"מ כחוק כנגד חשבונית, אישור
לניכוי מס במקור ואישור לניהול ספרים כחוק".

אף כי ניתן היה לנסח זאת בצורה בהירה יותר – נראה שכוונת הבורר היתה כי תשלומי התובעים לרחמים מותנים בקבלת אישורי המסים מאת רחמים.

22. משלא נמסרו אישורי המסים לתובעים, וכל עוד לא נמסרו, היו התובעים רשאים שלא לשלם לרחמים את הסכומים שנקבעו בפסק הבורר במועדים שנקבעו בו, וזאת ללא כל קשר לשאלה אם התובעים קיבלו את האמור בפסק הבורר אם לאו, ואם פנו לנושיהם של רחמים ו"עוררו אותם", כלשון הנתבעים, לפעול כנגד רחמים.

23. בהקשר זה יצויין, כי בסעיף 6(ו) להסכם הנאמנות נאמר באופן מפורש כי הנאמנים יעבירו את כספי הערבויות ו/או הכספים, לפי הענין, לרחמים רק כנגד קבלת חשבונית מס לטובת התובעים ואישור על ניכוי במקור 0%. עוד נאמר:

"היה האישור על ניכוי בשיעור אחר או לא ניתן כלל אישור כאמור,
ינכה/ו הנאמנים את הסכום המתאים בהתאם לאישור על פי הוראות
הדין – בשם ועבור סכום המס לרשויות המס בהתאם לדין, ויעבירו
לחברת אחים חסיד בע"מ אישורים על הניכויים".

האמור בהסכם הנאמנות רק מחזק את המסקנה, כפי שבאה לידי ביטוי בפסק הבורר, שהעברת אישורי המסים היתה בגדר תנאי מהותי לתשלום הסכומים לרחמים על ידי התובעים, והפרת התנאי איפשרה לתובעים לעכב תחת ידם את התשלומים שמגיעים לרחמים עד למילוי התנאי על ידם.
לענין זה, אין בידי לקבל את טענת הנתבעים כי לאור העובדה שמדובר בחיוב על פי דין לא הופר שום תנאי שנקבע בפסק הבורר. התניית התשלום על ידי התובעים בהמצאת אישורי המסים על ידי רחמים הינה תניה סבירה והגיונית, ואין בה כל פסול.

24. סעיף 1(א) לחוק עשיית עושר קובע:
”מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה
אחרת (להלן – הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן – המזכה), חייב
להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי
סבירה – לשלם לו את שוויה".

חובת ההשבה על פי הסעיף האמור קמה בעקבות התעשרות בלתי צודקת ותחושת המצפון והיושר שליישומה נקבעו עקרונות מנחים בפסיקה. (ראה ע.א. 760/77 בן עמי ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ פ"ד ל"ג(3), 567).
משהגיעו לידי רחמים, באמצעות חברת רחמים, הסכומים שהועברו אליהם על ידי הנאמן, מבלי שרחמים מילאו את חלקם על פי פסק הבורר ולא העבירו את אישורי המסים – זכאים התובעים להשבת הסכומים שהועברו לרחמים, מכח חוק עשיית עושר, הואיל וסכומים אלה הגיעו לידי רחמים שלא כדין ותוך הפרת האמור בפסק הבורר, דהיינו תוך התעשרות בלתי צודקת.

לענין הפיצוי

25. האם אי העברת אישורי המיסים גרמה לתובעים את הנזקים הנטענים על ידם?

לעניין ניכוי מס התשומות- כפי שעולה מן ההסכמים, עבודות הבנייה היו אמורות להסתיים ביום 1.12.94 (לגבי נספח ב') וביום 30.8.95 (לגבי נספח ג) . על פי פסק הבורר, רחמים עזבו בפועל את אתרי הבנייה במהלך שנת 1995, תוך סכסוך עם התובעים, שהוביל, כאמור, לפסק הבוררות.

לפי סעיף 28(ב) ביחד עם סעיף 29(1) לחוק מע"מ, מועד החיוב במס לגבי עבודות בנייה, הוא עם השלמת העבודה או העמדת המקרקעין שבהם נעשתה העבודה לרשות הקונה או לשימושו, לפי המוקדם, אולם אם שולמו סכומים כלשהם על חשבון התמורה לפני המועד האמור - יחול החיוב במס לגבי כל סכום ששולם, כאמור, בעת תשלומו.

מכאן, שהיה על רחמים, כנותני השירות, להוציא חשבונית מס עם השלמת העבודה או הפסקתה בשנת 1995, לפי ערכה המשוער באותה עת, ולאחר מכן להוציא חשבוניות מס משלימות בהתאם לקביעותיו של הבורר לגבי המחיר הסופי של עבודות הבניה שבוצעו על ידם. לענין זה, אין בידי לקבל את טענות התובעים כי משהופסקה העבודה לא היתה חובה על רחמים להוציא חשבוניות מס.

לפי סעיף 38(א) לחוק מע"מ, עוסק זכאי לנכות מס תשומות בתוך 6 חודשים מיום שהוצאה לו חשבונית מס, ובלבד שהחשבונית הוצאה כדין.
הואיל ורחמים לא הוציאו חשבונית מס על העסקה בשנת 1995, כפי שהיה עליהם לעשות, הרי שגם אם היו מוסרים את אישורי המסים בעת קבלת הכספים לידי חברת רחמים בשנת 2002 – לא היה הדבר מועיל לתובעים, הואיל ולא היו יכולים, על פי החוק, לנכות את מס התשומות שהיה כלול באישורי המסים, שכן החשבוניות לא היו נחשבות כחשבוניות מס "שהוצאו כדין". ספק אם מנהל מע"מ היה מאריך את המועד להוצאת החשבוניות לאחר תקופה כה ארוכה.
אם כן, הנזק הממשי שנגרם לתובעים בהקשר זה הוא אי קבלת חשבוניות מס מרחמים בשנת 1995. דא עקא, שנזק זה לא נתבע על ידי התובעים.
לפיכך, דין טענת הנתבעים בענין זה, כפי שפורטה בסעיפים 47 – 62 לסיכומיהם – להתקבל, והתובעים אינם זכאים לפיצוי בשל ראש נזק זה.

26. לענין פיצוי בשל ביקורת ניכויים והכרה כהוצאה לצורך מס הכנסה – גם לענין זה אני מקבלת את טענות הנתבעים, כפי שפורטו בסעיפים 63-69 לסיכומיהם.
הואיל ולא הוכח כי בוצעה אצל התובעים ביקורת ניכויים ולא הוכח כי רשויות המס לא הכירו בסכום ששולם כהוצאה לצרכי מס – מדובר בנזק עתידי, שאין ודאות כי אכן יקרה, ועל כן גם דינן של טענות אלה של הנתבעים להתקבל והתובעים אינם זכאים לפיצוי בשל ראשי נזק אלה.

27. לענין תשלום היתר – גם אם חוות דעתו של רו"ח איתן לא נסתרה על ידי הנתבעים ולא הוגשה על ידם חוות דעת נגדית, הרי לאור תשובותיו של רו"ח איתן בחקירתו, ובמיוחד תשובותיו בעמ' 31 לפרוטוקול מיום 19.2.06 (שורות 19-21) – לא שוכנעתי כי יש מקום לקבל את האמור בחוות הדעת לענין תשלום היתר, ולכן אין התובעים זכאים לפיצוי בשל ראש נזק זה.

סיכום ביניים

28. לאור הקביעה כי התובעים זכאים להשבת הסכומים שהועברו לרחמים על ידי הנאמן אך אינם זכאים לפיצוי שנתבע על ידם – עלינו לבדוק מהו הסכום שהתובעים זכאים להשבתו.
על פי נספחים יא' ו-יב' לכתב התביעה, הועבר לרחמים על ידי הנאמן ביום 10.4.02 סכום של 524,400 ש"ח.
אמנם, על פי ההודעה מטעם הנתבעים מיום 22.4.07, בעקבות פסק דינו של בית המשפט העליון בע.א. 10581/04, לפיו בוטל פסק דינה של כב' השופטת בן עמי בה.פ. 1183/02, שנזכר בסעיף 7 לעיל, הועבר לידי התובעים בתקופה שבין 20.2.07 ועד 1.3.07 סכום של 73,550 ש"ח בהתאם לפירוט שמופיע בהודעה. יחד עם זאת, נראה שאין רלבנטיות להודעה זו לענין הסכום שהועבר על ידי הנאמן לידי חברת רחמים, ועל כן הסכום שהתובעים זכאים להשבתו עומד על סך של 524,000 ₪.

האם זכאים התובעים לדרוש את סכום ההשבה גם מהנאמן ולא רק מרחמים ומחברת רחמים

29. כפי שנאמר בסעיף 11 לעיל, התובעים טוענים כלפי הנאמן כי הוא ידע על הסכם הנאמנות ופעל ביודעין בניגוד להוראותיו ובניגוד לקבוע בפסק הבורר, ובכך הפר את חובותיו כנאמן.

בחקירתו ביום 13.9.06 אישר הנאמן (פרוטוקול עמ' 9 שורות 13-14), כי העביר את הסכום לרחמים בלי שקרא את פסק הבורר ופסק הדין שאישר אותו.
כאשר נשאל הנאמן מה עשה כדי לברר את תנאי הנאמנות ענה:

"קיבלתי מכתב ב-18.3.02 מכתב מעו"ד שמחיוף, נספח ט"ז
לתצהירי. המכתב מדבר בעד עצמו. חוץ מהמכתב שבו מפורטים
כל התנאים לא עשיתי דבר…" (פרוטוקול עמ' 9 שורות 18-19).

עיון בנספח ט"ז האמור מעלה, כי מדובר בטיוטת כתב נאמנות שהנאמן סירב לחתום עליו, ולא מפורט בו תוכנו של פסק הבורר או תוכנו של הסכם הנאמנות אשר היוו את הבסיס לפרשה כולה.
הנאמן טען גם בחקירתו כי ברוב הדיונים השתתף בנו, מוטי ויניצקי, אשר עידכן אותו, אולם הוא עצמו לא קרא את הסכם הנאמנות (פרוטוקול עמ' 9 שורה 25).
מן האמור לעיל עולה, כי הנאמן "נכנס בנעליו" של עו"ד שמחיוף ופעל כנאמן, ובמסגרת זו ידע על קיומו של הסכם הנאמנות אך לא טרח לקרוא אותו על מנת לברר את פרטיו ואת תנאיו.
יצויין, כי המסקנה האמורה עולה מחקירתו של הנאמן, ואין להזקק לשם כך לפסק הדין בה.פ. 1183/02, שכאמור, בוטל על ידי בית המשפט העליון.

30. האם יש בהתנהגות הנאמן משום הפרה של חובותיו כנאמן?

סעיף 10(ב) לחוק הנאמנות, התשל"ט-1979 (להלן – החוק) קובע:

"במילוי תפקידיו חייב הנאמן לנהוג באמונה ובשקידה כפי שאדם
סביר היה נוהג באותן נסיבות".

נראה שבנסיבות הענין, כאשר מדובר בעובדות מורכבות, מספר רב של מייצגים משני הצדדים, וכניסתו של הנאמן "בנעליהם" של אחדים מהם – אדם סביר לא היה מעביר את כספי הנאמנות מבלי לקרוא תחילה את כל המסמכים והתנאים הרלבנטיים לתפקידו כנאמן.
נראה אם כן, שהנאמן הפר את חובותיו לפי סעיף 10(ב) לחוק, בהעבירו את כספי הנאמנות לחברת רחמים מבלי לדאוג לקיומם של כל התנאים, וביניהם העברת אישורי המסים לידי התובעים לפני ביצוע העברה כאמור.
לפיכך, אחראי הנאמן, ביחד ולחוד עם הנתבעים האחרים, למלוא סכום ההשבה.

31. האם יש בהתנהגות האמורה של הנאמן כדי לחייבו, בנוסף לחבות ביחד ולחוד עם רחמים, גם בפיצויים עונשיים? נראה שהתשובה לכך שלילית.

משנקבע שהתובעים אינם זכאים לפיצוי שנתבע על ידם, אלא להשבת אותם סכומים שהועברו לידי חברת רחמים תוך הפרה של פסק הבורר והסכם הנאמנות – נראה שלא נגרם "נזק מיוחד" עקב הפרת חובתו של הנאמן כאמור בפסק דינו של בית המשפט העליון בע.א. 9225/01 רונית זיימן נ' גד קומרן שניתן ביום 13.12.06 (להלן – פס"ד זיימן) עליו מסתמכים התובעים בסיכומיהם.
אמנם בית המשפט בפס"ד זיימן מותיר פתח לחיוב נאמן ב"פיצויים עונשיים" או ב"פיצויים לדוגמא" בהליך אזרחי בו הוכחה הפרת חובה על ידי בעל תפקיד גם אם לא הוכח נזק מיוחד עקב הפרה זו (ראה סעיף 20 לפסק הדין) – אולם השאלה הושארה פתוחה, ובית המשפט לא מצא בנסיבות פס"ד זיימן הצדקה לפעול כך. בסעיף 25 לפס"ד זיימן נאמר:

"אין להוציא מכלל אפשרות כי, בבוא העת ובמקרה מתאים, עשוי
בית המשפט בישראל לשקול אפשרות להטיל פיצויים לדוגמא גם בגין
הפרת חובת אמון בידי בעל תפקיד החב חובה מיוחדת במילוי תפקידו,
וזאת גם מקום שהנפגע מהפרה כזו לא הצליח להוכיח נזק מיוחד
בגינה. יש להניח כי גם אם ביום מן הימים ייעשה שימוש באמצעי
זה בהקשר זה, הוא ייוחד למקרים קיצוניים של הפרה חמורה ואשם כבד".

נראה שהמקרה שלפנינו איננו מתיישב עם מצב קיצוני כזה, ועל כן דרישת התובעים להטלת פיצויים עונשיים על הנאמן בנוסף לחיובו בהשבה– דינה להידחות.

סוף דבר

32. לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כדלקמן:

(א) התביעה מתקבלת באופן חלקי, ועל הנתבעים, ביחד ולחוד, להשיב לתובעים את הסכום של 524,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 10.4.02 ועד לתשלום המלא בפועל.

(ב) הבקשה למתן צו עשה, לפיו ימסרו רחמים לידי התובעים את אישורי המסים בשל הסכום של 524,000 ₪ נדחית.

(ג) בהתחשב בכך כי מחד התקבלה התביעה באופן חלקי בלבד, ומאידך כי הנתבעים תרמו להתמשכות ההליכים בבקשותיהם לזימונו לעדות של עובד רשות המיסים מר מאיר שני ולעיון במסמכים המתייחסים לחברת חרס, בקשות שנדחו ביום 4.7.06 – ישלמו הנתבעים, ביחד ולחוד, הוצאות משפט וכן שכר טרחת עו"ד בסך של 40,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק.
סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום י' בסיון, תשס"ז (27 במאי 2007) בהעדר הצדדים


אנה שניידר
, שופטת











א בית משפט שלום 4029/03 אחים חסיד חברה לבניה בע"מ , חסיד ציון , חסיד שרון נ' עו"ד ויניצקי אלחנן , רחמים עוזי , רחמים נאג'י , עוזי רחמים בע"מ (פורסם ב-ֽ 27/05/2007)