פסקי דין על סאלח בן מוחמד מגארבה | פסקי דין על אסעד בן מנסור יוסף ואח' |

1022/06 פ     31/05/2007




פ 1022/06 מדינת ישראל נ' סאלח בן מוחמד מגארבה,אסעד בן מנסור יוסף ואח'




189
בתי המשפט

בית משפט מחוזי נצרת
פ 001022/06
בפני
:
כב' השופט האשם ח'טיב

תאריך:
31/05/2007
בעניין:
מדינת ישראל

המאשימה

נ ג ד
1. סאלח בן מוחמד מגארבה

2. אסעד בן מנסור יוסף
3. וופי בן עלי מסאלחה
4. ממדוח בן מוחמד נגאר
הנאשמים

הכרעת דין

1. על ארבעת הנאשמים שבתיק זה, הוגש כתב אישום בו מפורטים שני אירועים נפרדים, אשר התרחשו באותו תאריך, 6/2/06, הראשון בשעה 20:30, והשני בשעה 20:45, או סמוך לכך, בכפר דבוריה, אם כי בשני מקומות שונים בכפר. הראשון בתוך הכפר דבוריה ליד מספרה לגברים השייכת למוחמד אבראהים (להלן: "המספרה" ו- "הספר" בהתאמה), והשני ביציאה מהכפר דבוריה, ליד תחנת הדלק "פז".
האירוע הראשון מיוחס לנאשמים 2 ו- 3 בלבד, בעוד שהאירוע השני מיוחס בחלקו לכל ארבעת הנאשמים, ובחלקו לנאשמים 1 ו- 2 בלבד.

2. באשר לאירוע הראשון, הרי ע"פ המתואר בכתב האישום, פגש נאיל סעאידה שהיה אותה עת קטין שהתגורר בכפר אום אלג'אנם (להלן: "נאיל") באסעד בן מנסור יוסף (להלן: "הנאשם 2"), ובוופי בן עלי מסאלחה (להלן: "הנאשם 3"), שביניהם היתה היכרות קודמת. הנאשם 3 פנה לנאיל ואמר: "אתם בדואים בוגדים והולכים לצה"ל", וסטר לו על פניו בחוזקה.
הנאשם 2 איים על נאיל באומרו כי אם יגיע שוב לכפר דבוריה "יחסל אותו ויהרוג אותו".
גם הנאשם 3 הצטרף לאיומים באומרו כי יהרוג את נאיל "עוד היום".
לבקשת הספר שיצא למשמע הויכוח עזבו שני הנאשמים את המקום.

3. בגין האירוע הראשון הואשמו הנאשמים 2 ו- 3 בעבירה של איומים, עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין התשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין").
במאמר מוסגר יצויין כי אף שהאמור בכתב האישום באשר לאירוע הראשון והסטירה, שעל פי האמור בכתב האישום, סטר הנאשם 3 על פניו של נאיל מהוות לכאורה עבירה של תקיפה סתם, עבירה על סעיף 379 לחוק העונשין, הרי שלא הואשם הנאשם מס' 3 בגין כך בעבירת תקיפה.

4. באשר לאירוע השני, הרי פרטיו כפי שבאו בכתב האישום הינם בתמצית כדלקמן:
א. לאחר שנאיל הסתפר והיה בדרכו לביתו בכפר אום אלגנם, ומתוך כך שהוא פחד כתוצאה מהאיומים שהנאשמים 2 ו- 3 הפנו כלפיו, כנטען בפרטי האירוע הראשון, הוא התקשר לאחיו מאהר סעאידה (להלן: "מאהר"), וסיפר לו את אשר קרה וביקש ממנו כי יצא לקראתו להיפגש עמו.

ב. בהיותו בדרכו לביתו, וכאשר התקרב נאיל לתחנת הדלק פז, הנמצאת בין הכפר דבוריה לכפר אום אלגנם בשעה 20:45, או סמוך לכך, הגיעו ארבעת הנאשמים ברכב מסוג פיאט השייך לאביו של נאשם 2.

ג. הנאשמים ירדו מהרכב, כשהנאשם מס' 1 מצויד בסכין מתקפלת בעלת להב באורך של כ- 10 ס"מ (להלן: "הסכין") והנאשם 2 מצוייד אף הוא בסכין מתקפלת בעלת להב באורך של כ- 10 ס"מ (להלן: "האולר"), בעוד הנאשם 3 מחזיק בידו ענף באורך של כ- 80 ס"מ.

ד. ארבעת הנאשמים התקרבו לנאיל והיכו אותו בבעיטות ובאגרופים בחלקי גופו השונים. משהתקרבו מאהר ופהד, בן דודם של נאיל ומאהר לתחנת הדלק, והבחינו בנאשמים תוקפים את נאיל, ניסו להפריד ביניהם ובתגובה תקפו ארבעת הנאשמים גם את פהד ומאהר בבעיטות ובאגרופים.

ה. במהלך האירוע המתואר לעיל, הוציא הנאשם 1 את הסכין מכיסו ודקר באמצעותה את נאיל בחזהו, מיד לאחר מכן דקר אותו גם הנאשם 2 באמצעות האולר במותן מצד ימין. כן דקר הנאשם מס' 2 את פהד באולר מעל ישבנו.

ו. כתוצאה ממעשיהם של הנאשמים, נפל נאיל לארץ כשדם זב מגופו, נגרם לו שפשוף בבטנו והוא הובהל לבית חולים לקבלת טיפול רפואי. בבית החולים נתפר הפצע בחזהו וטופלו יתר פצעיו והוא שוחרר לביתו בתאריך 13/2/06, גם פהד אושפז בבית החולים בעקבות מעשי הנאשמים, טופל ושוחרר לביתו בתאריך 13/2/06.

5. הנאשמים כפרו בכל המיוחס להם ע"פ כתב האישום, על כן חובתה של התביעה להוכיח ברמה הוודאות הדרושה בפלילים, דהיינו מעבר לכל ספק סביר, את כל מרכיבי העבירות בהן מואשמים הנאשמים, הן מבחינת העובדות והן מבחינת הכוונה הפלילית.

6. להלן אדון בראיות ואבחן באם עמדה התביעה בחובת ההוכחה המוטלת עליה.

תחילה לאירוע הראשון ולראיות שהובאו בקשר לאירוע זה.
הראיות העיקריות שהתביעה הביאה להוכחת האירוע הראשון היו עדותו של נאיל, עדותו של הספר, כן הגישה התביעה את אמרותיהם של שני הנאשמים 2 ו- 3 במשטרה.

בעדותו בבית המשפט סיפר נאיל כי הוא הלך לכפר דבוריה להסתפר, שם קראו לו שניים, אחד שמו אסעד (נאשם 2) ואחר שמו וופי (נאשם מס' 3) ומששאל אותם מה הם רוצים, שאלו אותו מה הוא עושה פה, ומשהשיב שהוא בא להסתפר, התגלע ביניהם ויכוח והם אמרו לו:
"מה יש לך לעשות פה, אל תבוא יותר לפה... אתה מניאק בדואי אל תבוא לפה, אתה הולך לצבא, אל תבוא יותר לפה".
נאיל המשיך וסיפר בעדותו הראשית, כי תוך כדי הדיבור הוא קיבל סטירה מוופי (הנאשם 3). לגירסתו הספר שמע את הצעקות ויצא, הפריד ביניהם ואמר לנאשמים 2 ו- 3 תלכו הביתה, ואלה הלכו, בעוד שהוא חזר ונכנס למספרה, הסתפר והחל הולך בחזרה לביתו ברגל (עמ' 61 לפרוטוקול הדיון מיום 10/1/07).

נאיל אשר נחקר ארוכות ע"י ארבעת סניגוריהם של הנאשמים, לא סתר סתירה של ממש, את גירסתו הנ"ל, זאת גם היתה למעשה גירסתו שנמסרה בהודעתו במשטרה, אם כי בהבדלים אלה או אחרים.
אמנם התגלו אי אילו אי התאמות וסתירות בין דברי העד נאיל בבית המשפט בעדותו הראשית לזו שבחקירתו הנגדית, ולגיסרתו שנמסרה בהודעותיו במשטרה, כך למשל באשר לשמו של הספר שהסתפר אצלו, סתירה אשר הוסברה על ידו בכך כי במקום ישנם שתי מספרות, האחת מול השניה, ומסיבה זו התבלבל בשמו של הספר.
סתירה נוספת היתה באשר לשאלה האם האירוע התרחש בטרם יסתפר, כאשר הוא המתין בתוך המספרה לתורו להסתפר, ונקרא על ידי הנאשמים 2 ו- 3 לצאת החוצה, ומשיצא נאמרו לו הדברים הנ"ל ע"י הנאשמים 2 ו- 3 והנאשם 3 סטר לו, וכפי שנאיל העיד, או שהאירוע קרה לאחר שנאיל הסתפר, כפי שהספר העיד.

אינני מייחס חשיבות לסתירות אלה שלטעמי אינן סתירות מהותיות, ואין בהן כדי להשפיע על מהימנות עדותו של נאיל בכל הקשור לאירוע הראשון.
עדותו של נאיל בכל הקשור לאירוע הראשון היתה עדות משכנעת, ששיקפה להערכתי את אשר התרחש באמת.

לטעמי, עדותו של נאיל בכל הקשור לאירוע הראשון הינה עדות מהימנה שניתן, על יסודה, לקבוע ברמת הודאות הדרושה כי הנאשמים 2 ו- 3 ביצעו את המעשים המיוחסים להם ע"פ כתב האישום.

יצויין כי הנאשמים 2 ו- 3 בחרו שלא להעיד, בהימנעותם זו יש משום חיזוק למשקל עדותו של נאיל (סעיף 62 (א) לחוק סדר הדין הפלילי התשמ"ב-1982).

חיזוק נוסף ניתן למצוא בעדות הספר מוחמד אברהים ואף בהודעותיהם של הנאשמים 2 ו- 3 במשטרה.

הספר מוחמד אברהים מסר בעדותו כי נאיל, יחד עם חבר מאום אלגנם, ושני הנאשמים אסעד וופי היו במספרה וכולם רצו להסתפר, אולם אין הוא יודע כיצד קרה שנאיל, אסעד וופי יצאו אל מחוץ למספרה. הוא סיפר עוד כי הוא שמע ויכוח בקול רם, אז פתח את דלת המספרה וביקש מנאיל (הבחור מאום אלגנם כלשון העד) להיכנס למספרה, ומהבחורים מדבוריה (הנאשמים 2 ו- 3), הוא ביקש ללכת ולחזור בעוד 10 דקות, הוא גם מסר כי הבחורים מדבוריה עשו לו כבוד ועזבו את המקום (עמ' 163 לפרוטוקול הדיון מיום 20/3/07).

אמנם הספר העיד כי נאיל הספיק להסתפר לפני הויכוח עם הנאשמים 2 ו- 3 וחיכה לחברו, בעוד שנאיל מסר בעדותו בבית המשפט כי הוא בא למספרה לבדו, ולא היה עמו אדם אחר מאום אלגנם, וגם מסר בעדותו כי כל האירוע התרחש לפני שהסתפר והמתין לתורו, אז נקרא אל חוץ למספרה ע"י הנאשמים 2 ו- 3 שאיימו עליו, והנאשם 3 סטר לו על פניו; גם בסתירות אלה לא מצאתי כדי לפגום במהימנות עדותו של נאיל בעניין זה, ובעדות הספר. אין לצפות מהספר כי יזכור את פרטי הפרטים של האירוע ודי בכך שבעדותו מסר כי שמע ויכוח מחוץ למספרה בין נאיל לנאשמים 2 ו- 3 וכי הוא יצא מהמספרה וביקש מהנאשמים 2 ו-3 שיעזבו את המקום, כדי לחזק את עדותו של נאיל, במיוחד בשים לב לגרסאותיהם של הנאשמים 2 ו- 3, אשר הכחישו כי פגשו את נאיל ליד המספרה; הנאשם 2 מסר בהודעתו במשטרה מיום 9/2/06, ת/23, כי הוא לא פגש את נאיל ליד המספרה, כי הוא בכלל לא מכיר את נאיל. עוד ציין נאשם 2 בהודעתו במשטרה, כי הסתובב ברכב בכפר כשלידו נסע וופי (נאשם 3) ומשהגיעו ליד המספרה, וופי ירד מהרכב וחזר כעבור שתי דקות מבלי שהוא, הנאשם 2, ידע לאן הוא (הנאשם 3) הלך. לטענת הנאשם 2, כל אותה עת נשאר ברכב. כאמור הספר, שהוא לכל הדעות לא רק עד ניטרלי אלא ניכר בו, במהלך עדותו בבית המשפט אי הנוחות ממתן עדות שתפליל את הנאשמים 2 ו- 3, הדבר מצא ביטוי במיוחד בנסיונו שלא להיות חד משמעי בעדותו. אולם, כאמור, בעדותו מסר כי שני הנאשמים היו בתוך המספרה, וכי בפרק זמן מסוים שני הנאשמים ונאיל היו מחוץ למספרה וניהלו ויכוח קולני עם נאיל, כאמור, די בכך כדי לחזק את עדותו של נאיל בכל אשר אירע ליד המספרה.

מהודעתו של נאשם 3 עולה כי הוא מכחיש כי הוא פגש את נאיל ליד המספרה, וטוען כי הוא פגש בנאשם 2 ליד תחנת הדלק וביקש ממנו להסיעו הביתה, וזה הסכים אולם אמר שהוא קודם רוצה לתדלק. ע"פ גירסת הנאשם 3, נכנס הנאשם 2 לתדלק את רכבו, אז התרחש האירוע השני.

אינני מאמין לגרסאותיהם של הנאשמים 2 ו- 3, כפי שנמסרו על ידם בהודעותיהם במשטרה, ומעדיף על פניהם את עדותו של נאיל.

לסיכום, באשר לאירוע הראשון, ניתן לקבוע כי התביעה עמדה בנטל הרובץ לפתחה והוכיחה, מעל לכל ספק סביר, כי הנאשמים 2 ו- 3 ביצעו את המעשים המיוחסים להם באירוע הראשון וכמפורט בכתב האישום.

7. באשר לכוונה הפלילית, הרי גם אם הכוונה הפלילית הדרושה לעבירת האיום הינה כוונה מיוחדת של הפחדה, הרי ברור שכוונה זו התקיימה ועולה מהדברים שהנאשמים 2 ו- 3 אמרו לנאיל, והמשקפים מטרה להפחידו מלשוב ולבוא לכפר דבוריה. באשר לעבירת התקיפה, הרי שהכוונה הפלילית הדרושה הינה כוונה פלילית רגילה, דהיינו מודעות למעשה ותוצאותיו או פזיזות תוך מודעות או אדישות לתוצאות המעשה.

בענייננו, מודעות הנאשמים 2 ו- 3 למעשיהם ולתוצאותיהם של המעשים מתבקשת מעצם המעשים שהם עשו. מה עוד והנאשמים 2 ו- 3 לא העלו בעניין הכוונה הפלילית טענה כלשהיא.
אם כן, הוכחו כל היסודות של עבירות האיום והתקיפה.

יחד עם זאת, יש לבחון באם יהיה זה ראוי להרשיע את הנאשם מס' 3 בעבירה של תקיפה סתם (נוסף לעבירת האיומים), על אף שהנאשם 3 לא הואשם בעבירה זו, ועל אף שבהוראות החיקוק שבכתב האישום לא בא זכרה של עבירה זה?

במאמר מוסגר יצויין כי העבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות, בניגוד לסעיפים 380 ו- 382 לחוק העונשין, שצוינה בהוראות החיקוק שבכתב האישום מתייחסת לאירוע השני, והדבר נלמד מכך שבעבירה זו הואשמו כל ארבעת הנאשמים, שהיו נוכחים ביחד רק באירוע השני.

ולשאלה באם יש מקום להרעשת הנאשם 3 בעבירת תקיפה, נראה לי כי התשובה הינה חיובית. נכון שהנאשם 3 לא הואשם בגין מעשיו באירוע הראשון בעבירה של תקיפה סתם, ובהוראות החיקוק בכתב האישום לא מופיעה הוראת החיקוק 379 לחוק העונשין. יחד עם זאת, העובדות נטענו במפורש בכתב האישום, וענין הסטירה שהנאשם מס' 3 סטר על פניו של נאיל הוזכר בעובדות כתב האישום, באופן ברור ביותר, כך שלנאשמים היתה הזדמנות נאותה להתגונן בפני
אשמה זו, והלכה למעשה, הנאשם 3 התגונן בפני
עבירת התקיפה וטען בהודעתו במשטרה כי הוא לא פגש כלל את נאיל באירוע הראשון, וממילא לא תקף אותו ולא איים עליו, אלא שכאמור גירסה זו נמצאה ע"י בית המשפט גירסה בלתי אמינה.

8. מכאן לאירוע השני. כאמור, ע"פ המפורט בכתב האישום, באירוע השני, תקפו ארבעת הנאשמים בצוותא חדא את נאיל, מאהר ופהד, וגרמו להם חבלות של ממש, בנוסף מיוחס לנאשמים 1 ו- 2 כי הם החזיקו סכינים מחוץ לביתם למטרה לא כשרה, ובנוסף דקרו את נאיל ופהד, כאשר לנאשם 1 מיוחס כי הוא דקר את נאיל דקירה אחת באיזור הבטן ולנאשם 2 מיוחס שדקר את נאיל דקירה אחת במותן ימין ואת פהד הוא דקר מעל לישבנו.

כאמור, כפרו הנאשמים בכל המיוחס להם באירוע זה, אם כי ארבעת הנאשמים אישרו (בהודעותיהם במשטרה) את דבר נוכחותם במקום האירוע בתחנת הדלק פז בשעת האירוע.

נבחן להלן את הראיות שהתביעה הביאה בפני
בית המשפט, ונבדוק באם יש בראיות כדי להוכיח את האשמות המיוחסות לנאשמים ברמת הוודאות הדרושה במשפט פלילי.

9. עדי הראיה לאירוע השני אשר הובאו ע"י התביעה הם שלושת המתלוננים, נאיל, מאהר ופהד. בנוסף, הגישה התביעה את הודעותיהם של הנאשמים במשטרה.

הנאשמים מצידם נמנעו, כאמור, מלהעיד, אם כי, כאמור, הגישה התביעה את ההודעות שכ"א מהם מסר במשטרה, הסנגורים מצידם חקרו את המתלוננים ותוך כדי כך הגישו את הודעותיהם במשטרה של שלושת עדי התביעה הנ"ל (נאיל, מאהא ופהד).

הימנעותם של הנאשמים יכולה להוות חיזוק למשקלן של ראיות התביעה, אולם חשוב לזכור כי הימנעות מעדות יש בה כדי לחזק את משקל הראיות הקיימות. הימנעות מעדות אינה יוצרת, כשלעצמה, ראיה שתבסס הרשעה.

את האירוע השני שהתרחש בתחנת הדלק פז, ניתן לחלק לשניים, חלק ראשון מעשה התקיפה שארבעת הנאשמים ביצעו נגד נאיל, מאהר ופהד והכאתם בכל חלקי גופם במכות ידיים, אגרופים ובעיטות.

החלק השני של האירוע הינו דקירתם של נאיל ופהד בסכינים ע"י הנאשמים 1 ו- 2.

דומה כי גם הנאשמים וסנגוריהם אינם חולקים על העובדה כי במועד הנקוב בכתב האישום, התרחש בסמוך לתחנת הדלק פז שבכניסה לכפר דבוריה, אירוע אלים בו השתתפו צעירים מכפר דבוריה מצד אחד וצעירים מכפר אום אלגנם מצד שני.

קיימת מחלוקת בין הצדדים באשר לשאלה מי יזם את אותו אירוע אלים, ומי השתתף בו, והאם אלה היו הנאשמים שבאו לתחנת הדלק פז כשהם מצויידים; הנאשמים 1 ו- 2 בסכינים מתקפלות והנאשם 3 בענף, ע"מ לתקוף את נאיל כפי שהתביעה גורסת, או שמה היוזמה לכך היתה מצידו של נאיל, אחיו מאהר ופהד, וצעירים נוספים מאום אלגנם, לאחר שנאיל הזעיק אותם להגיע לתחנת הדלק פז כפי שסבורה ההגנה.

זאת ועוד, הסנגוריה אינה חולקת למעשה על כך שנאיל ופהד אכן נדקרו בסכינים, אולם מכחישים שהיו אלה הנאשמים 1 ו- 2, אשר דקרו אותם.

לגירסת הסנגוריה כפי שהשתמעה מהחקירה הנגדית של עדי התביעה ואף מסיכומיהם של ב"כ הנאשם 2 (ראה לדוגמה דבריו בעניין זה של עוה"ד מסאלחה ב"כ הנאשם מס' 2), הדקירות של נאיל ופהד בוצעו ע"י צעירים שלא זוהו ואשר השתתפו באותה תגרה רבת משתתפים.

10. באשר למעשה התקיפה, שקלתי את כלל הראיות שהונחו בפני
ובאתי לדעה כי ניתן לקבוע בבטחה על יסוד עדותו של נאיל ועדויותיהם של מאהר ופהד כי ארבעת הנאשמים, שהגיעו לתחנת הדלק תקפו, תחילה את נאיל ומשהגיעו מאהר ופהד למקום, גם הם הותקפו ע"י הנאשמים.

עדויותיהם של עדי התביעה נאיל, מאהר ופהד בקשר לענין זה מקובלות עליי.

טענות ההגנה מהן השתמע כי המתלוננים לא מכירים את הנאשמים אינן מקובלות עליי. אין ספק כי קיימת היכרות, אם כי שטחית, בין הצדדים, היכרות שאפשרה למתלוננים לזהות את הנאשמים לפי שמותיהם, ואין כל משמעות לכך שהמתלוננים או מי מהם לא זכר שם אביו של נאשם זה או אחר.

גרסאותיהם של הנאשמים כפי שמצאו ביטויים בהודעות שמסרו במשטרה שלפיהם ראו את הקטטה ואף חלקם נכחו בה, אולם לא השתתפו בה, אינה משכנעות ויש לדחותן.

הימנעות הנאשמים מלהעיד, מחזקת את משקלן של עדויות המתלוננים נאיל, מאהר ופהד, בכל הקשור לכך, שארבעת הנאשמים תקפו אותם במכות ידיים ובעיטות רגליים.

זאת ועוד, הסברי הנאשמים לנוכחותם בתחנת הדלק פז אינם משכנעים ומחזקים את עדויות המתלוננים כי הם הגיעו לשם במטרה לתקוף את נאיל.

אם כן, ניתן לסכם ולקבוע ברמת הוודאות הדרושה, כי ארבעת הנאשמים בצוותא חדא תקפו והיכו במכות ידיים ובעיטות רגליים, תחילה את נאיל, וכשהגיעו מאהר ופהד גם אותם תקפו הנאשמים בכל חלקי גופם.

11. בגין המעשים הנ"ל, התביעה האשימה את ארבעת הנאשמים בעבירה של תקיפה חבלנית בנסיבות מחמירות, עבירה על סעיף 380 + 382 לחוק העונשין.

ע"מ להרשיע בעבירה של תקיפה חבלנית על התביעה להוכיח בנוסף למעשה התקיפה, כי כתוצאה ממעשה התקיפה נגרמו למתלונן חבלה של ממש.

בענייננו, לא הוכח כי מעשה התקיפה גרם למי מהמתלוננים חבלה של ממש. יתרה מכך, בכתב האישום עצמו לא נטען במפורש מה היא החבלה שנגרמה כתוצאה מאותה תקיפה. אומנם בסעיף 8 לעובדות כתב האישום נטען כי לנאיל נגרם, נוסף לפצעי הדקירות, "שפשוף", אולם הדבר נטען בהקשר לדקירה ולנפילה נאיל לארץ בעקבות הדקירה. בנוסף, לא הוברר מהותו של השפשוף והאם הוא מגיע לכדי חבלה של ממש.

לסיכום, נראה לי כי מעשה התקיפה הוכח, אולם לא הוכח כי כתוצאה מכך נגרמה חבלה של ממש למי מהמתלוננים, כך שהעבירה שבוצעה ע"י הנאשמים הינה עבירה של תקיפה סתם בנסיבות מחמירות בניגוד לסעיף 379 + 382 , לאחר שיסודות עבירה זו לרבות הכוונה הפלילית הוכחו. ומיותר לציין כי הכוונה הפלילית הדרושה להעמדת עבירה של תקיפה הינה כוונה פלילית רגילה ברמת המודעות למעשה ולתוצאותיו, או מעשה פזיזות תוך מודעות או אדישות לתוצאה. בענייננו עצם מעשה התקיפה מצביע על מודעות הנאשמים למעשיהם. מה עוד ולא באה מצד מי מהנאשמים טענה של העדר כוונה פלילית מצידם.

12. נותרה להכרעה המחלוקת החשובה יותר שבין הצדדים שהיא בנושא דקירתם של נאיל ופהד בסכינים, מעשה המיוחס ע"פ כתב האישום לנאשמים 1 ו- 2, אשר בגין כך מואשמים שני נאשמים אלה בעבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיפים 333 + 335 (א)(1) לחוק העונשין.

הראיות שהובאו ע"י התביעה להוכחת אשמות אלה, הינן בעיקר עדויותיהן של הנדקרים נאיל ופהד, ושל מאהר אחיו של נאיל שנכח באירוע ואף הותקף ע"י הנאשמים.

נאיל מסר בעדותו בבית המשפט בענין זה כי כאשר הגיע לתחנת הדלק מצא שם רכב ובתוכו ארבעת הנאשמים אשר בראותם אותו ירדו מהרכב והתחילו קודם לדבר עמו ולאחר מכן להרביץ לו ולתת לו מכות. אז הגיע אחיו מאהר ובן דודו פהד שניסו להפריד והנאשמים היכו אותם.

נאיל הוסיף וסיפר בעדותו כי קיבל דקירה בבטן מאחד שקוראים לו סאלח (נאשם 1) אחר כך גם דקירה בגב מאחד שקוראים לו אסעד (נאשם 2).

לשאלה איך היתה הדקירה בבטן השיב נאיל: "סאלח היה מולי נתן לי כך עם הסכין את הדקירה... הרגשתי עוד דקירה בגב, הסתכלתי אחורי היה אסעד, אחרי לא היה אף אחד רק אסעד. אחרי הדקירה נשכבתי על הריצפה") (עמ' 61 לפרוטוקול הדיון מיום 10/1/07).

גם בחקירתו הנגדית המאומצת עמד נאיל באופן כללי על גרסתו זו.

הבעייתיות בעדות נאיל והקושי לבסס, על עדות זו, ממצא עובדתי ודאי, קשורים לסתירה החזיתית בין מה שנרשם מפיו של נאיל ע"י השוטר גדעון שמריז במזכר
ת/11 סמוך לאחר האירוע, לבין עדותו בבית המשפט והודעותיו במשטרה שנמסרו מאוחר יותר, נ/2, נ/3 ו-נ/4. ע"פ ת/11, סיפר נאיל לשוטר שמריז כי הוא נדקר ע"י בחור בשם אסעד מנסור מכפר דבוריה שאיתו היה בחור בשם ממדוח.

נאיל לא הזכיר בחצי מילה כי הוא נדקר גם ע"י סאלח אם כי ע"פ גרסתו המאוחרת יותר במשטרה, ולאחר מכן בבית המשפט, היה זה סאלח שעמד מולו, הוציא סכין מכיסו ודקר אותו מקדימה ואילו אסעד דקר אותו מאחורה.

כך למשל מסר נאיל בהודעתו במשטרה מיום 7/2/06 (נ/2):
"תוך כדי מכות סאלח הוציא סכין מהכיס שלו ודקר אותי ליד הבטן וצעקתי לאחי ולפהד שסאלח דקר אותי בסכין ואז בא מאחורי אסעד מנסור יוסף וגם הוא דקר אותי בסכין בגב...".
דברים דומים אמר נאיל גם בהודעתו הנוספת מיום 11/2/06 (נ/3) ועל כך חזר גם בהודעה נוספת במשטרה מיום 13/2/06 (נ/4).
כך כאמור גם העיד נאיל בבית המשפט. נאיל לא מסר כל הסבר משכנע לסתירה בין דבריו שהוא מסר לשוטר שמריז ע"פ ת/11 לבין מה שמסר מאוחר יותר בהודעותיו במשטרה ובעדותו בבית המשפט.

חשוב לציין כי אמרתו של נאיל כפי שתועדה במזכר ת/11 ע"י השוטר שמריז נמסרה סמוך לאחר האירוע ובטרם היתה לנאיל הזדמנות לשוחח עם מאהר ופהד ובני משפחה אחרים. לא כך הדבר לגבי אמרותיו שנמסרו מאוחר יותר, ת/2, ת/3 ו-ת/4, על כן יש מקום לחשש כי ציון שמו של נאשם 1 כמי שדקר אותו מקדימה בא כנראה לאחר שיחה עם בני משפחתו בעניין זהות התוקפים מדבוריה ולאחר ששוחח בעניין זה עם מאהר ופהד, ולאחר תיאום ביניהם באשר לזהות הדוקרים.

יש לייחס חשיבות רבה לכך שבאמרה שנגבתה מנאיל, סמוך לאחר האירוע לא הזכיר נאיל את הנאשם 1 כמי שדקר אותו כלל וכלל. אין מדובר בטעות של מה בכלל. הדוקר העיקרי שעמד מולו של נאיל, אשר לדבריו ראה אותו מוציא סכין מהכיס, ודקר אותו לגירסתו היה סאלח, כיצד קרה שאותו דווקא לא הזכיר נאיל בדבריו בפני
השוטר שמריז וטען כי הוא נדקר ע"י אסעד.

אין מקום לטענה כי מצבו הרפואי הוא שגרם לכך. מהתיעוד הרפואי עולה כי אין מדובר בפציעות קשות וכי נאיל היה בעת שתושאל ע"י השוטר שמריז בהכרה מלאה.

הדבר תמוה במיוחד לאור טענת נאיל (דברים שאישרו פהד ומאהר) כי הוא צעק לאחיו ופהד כי סאלח דקר אותו, והנה זמן קצר לאחר מכן נאיל אינו מזכיר את סאלח כמי שדקר אותו כלל וכלל.

דבר נוסף המטיל ספק באשר לזהות נאשם 1, כמי שדקר את נאיל, ניתן למצוא בעובדה שנאיל מסר בהודעתו במשטרה, נ/2, עת השיב לשאלות השוטר בעניין לבוש כ"א מהנאשמים וציין כי סאלח (נאשם 1) לבש חולצה אדומה עם כובע, בעוד שפהד מסר בהודעתו במשטרה, נ/7, כי מי שלבש חולצה אדומה וכובע על הראש היה ממדוח (נאשם 4).

ב"כ המאשימה טענה כי אין לייחס חשיבות לסתירה זו משום שהזיהוי נעשה על פי מראה הפנים ובהיות נאיל מכיר את סאלח. גם אם כך הדבר, והזיהוי של נאיל לנאשמים היה ע"פ מראה הפנים ומהיכרות קודמת עדיין נודעת חשיבות לנושא הלבוש, משום שעל פי עדות פהד מי שלבש את החולצה האדומה והכובע שנאיל ציין היה הנאשם 4 ולא הנאשם 1.
במצב דברים זה, כיצד ניתן לסמוך על זיהוי נאיל למי שדקר אותו מקדימה והאם זה נאשם מס' 1, שלטענתו זוהה על ידו, או שמה הדוקר הינו מי שלבש חולצה אדומה וכובע, ע"פ תיאור הלבוש שנאיל עצמו נתן שהוא ע"פ עדות פהד נאשם 4.

במצב דברים זה נראה לי כי לא ניתן לסמוך בעניין זה על עדותו של נאיל, ולא ניתן לקבוע באופן ודאי כי היה זה הנאשם 1 אשר דקר את נאיל מקדימה.

גם באשר לזהותו של מי שדקר את נאיל מאחור, אין לסמוך על עדותו של נאיל.

נכון שדבריו של נאיל לפיהם הוא הרגיש דקירה מאחור, הסתובב וראה את הנאשם 3 לבדו עומד מאחוריו כשהוא מחזיק סכין יכולים להוות ראיה נסיבתית ממנה ניתן להגיע למסקנה הגיונית יחידה והיא שהנאשם 2 הוא אשר דקר אותו מאחור, אלא מה, פהד שלא ראה מי דקר את נאיל מסר בהודעתו במשטרה, נ/7, כי נאיל אמר לו שסאלח דקר אותו בסכין בחזה ובגב (עמ' 2 שורות 27 - 28 להודעה).

ע"פ דברי פהד אלה, נאיל לא רק לא הזכיר בדברים שהוא אמר לו את הנאשם 2 כמי שדקר אותו מאחור, אלא אמר לו כי שתי הדקירות בוצעו ע"י הנאשם 1.

נכון שמאהר טען הן בהודעתו במשטרה והן בעדותו בבית המשפט כי הוא ראה את סאלח דוקר את נאיל מקדימה ואת אסעד דוקר אותו מאחורה, אולם גם על עדותו זו של מאהר אינני יכול לסמוך.

שתי הדקירות ע"פ גירסת נאיל התרחשו כמעט בעת ובעונה אחת, כך שהאפשרות שמאהר ראה את שתי הדקירות הינה קלושה ביותר, במיוחד כשהוא, מאהר (ע"פ עדותו ועדויותיהם של פהד ונאיל) מותקף ע"י מספר אנשים ועסוק בהתגוננות בפני
מעשה התקיפה ודוחף את התוקפים כלשונו של פהד.

ספק בעיניי כי אדם המותקף ע"י מספר אנשים ועסוק בהגנה על עצמו יבחין ויראה את מעשה הדקירה שאחרים מבצעים נגד אחר.

הודעתו של מאהר במשטרה, נ/5, נמסרה ביום 9/2/06, שלושה ימים אחרי האירוע. אמנם אין מדובר בעדות כבושה כפי שהסנגורים טענו, יחד עם זאת, העדר יוזמה מצידו של מאהר למתן עדות במשטרה ומסירת מידע מהותי ביותר לגבי זהותם של מי שדקר את אחיו מעלים תהיות ומטילות ספק באמיתות עדותו, דבר המונע ממני לסמוך על עדות זו, באשר לזהות דוקריו של נאיל.

זאת ועוד, פהד מסר בהודעתו במשטרה, נ/7, בניגוד לדברי נאיל, כי נאיל אמר לו תוך כדי האירוע כי סאלח דקר אותו בחזה ובגב. לגירסת פהד, נאיל לא הזכיר את אסעד כמי שגם הוא דקר אותו. רק בהודעה נוספת שנגבתה ממנו ביום 11/2/06, נ/8, וכנראה ע"מ לישב את הסתירה בין דברי פהד לנאיל ומאהר, פהד נשאל ע"י השוטר: "מה אמר לך נאיל לגבי הדקירות שדקרו אותו ביום 6/2/06", השיב פהד, "נאיל אמר לי שסאלח מדני דקר אותו ראשון באיזור הבטן שלו ואמר לו שהדקירה השניה הוא לא ראה אך אסעד היה עם סכין מאחוריו לבד...".

לסיכום, בנושא הדקירות של נאיל לא ניתן לסמוך על עדויותיהם של נאיל ומאהר באשר לזהות הדורים, ולא ניתן לבסס קביעה בטוחה של עובדות על עדויות אלה, משכך, לא עמדה התביעה בנטל המוטל עליה, ולא הוכיחה מעל לכל ספק סביר כי הנאשמים 1 ו- 2 הם אלה שדקרו את נאיל, בלבי נותר ספק סביר באשר לזהותם של מי שדקרו את נאיל, דבר המחייב זיכוי הנאשמים ממעשי דקירתו של נאיל מחמת הספק.

10. באשר לדקירתו של פהד, הרי העד העיקרי הינו פהד עצמו, אשר העיד בבית המשפט כי שמע את נאיל צועק והלך לראות מה יש אז אמר לו נאיל שסאלח דקר אותו. פהד המשיך ומסר בעדותו בבית המשפט: "אח"כ בא אלי אסעד מאחורה ודקר אותי. לא ראיתי אותו כשדקר אותי, אבל הסתובבתי ומי שהיה מאחורי הגב זה היה אסעד...".

יצויין כי פהד לא ציין בעדותו בבית המשפט, מיוזמתו כי ראה בידי אסעד סכין אלא ציין זאת רק בעקבות שאלת ב"כ המאשימה "אתה ראית מישהו מחזיק משהו ביד?".
אמנם עדותו זו של פהד באם תימצא מהימנה יש בה משום ראיה נסיבתית ממנה ניתן להסיק את המסקנה ההגיונית כי הוא נדקר ע"י אסעד אולם השוואת דבריו אלה של פהד לדבריו שנמסרו בהודעתו במשטרה מעלות ספקות באשר לזהותו של הדוקר, וכך מסר פהד בהקשר זה בהודעתו, נ/7, במשטרה, כי כאשר שמע את צעקותיו של נאיל הוא הלך אליו לראות מה קרה לו אז: "מישהו מאחור בא בריצה אלי ודקר אותי אולי עם סכין בתחת (ישבן)...".

בשלב זה של ההודעה לא הזכיר פהד את אסעד כמי שעמד מאחוריו ולא ציין כי אסעד החזיק בסכין, אלא דיבר על מישהוא מבלי לציין במי מדובר. רק בשלב מאוחר יותר כשנשאל ע"י החוקר האם ראית מי דקר אותך, השיב פהד: "לא ראיתי אך מי שהיה מאחורי באותו זמן זה היה אסעד".
גם כאן פהד אינו מזכיר כי אסעד החזיק בסכין.

דבר נוסף המחליש את עדותו של פהד ומביא להטלת ספק בנכונותם באשר לזהותו של מי שדקר אותו מאחור, הם דברי מאהר בהודעתו במשטרה, נ/5, שם סיפר על כך שראה איך סאלח דקר את אחיו נאיל באיזור הבטן ואסעד בא מאחורה וגם דקר את נאיל. מאהר הוסיף וסיפר כי: "תוך כדי המכות שקיבלנו פהד אמר לי שגם מישהו מהם דקר אותו בגוף עם סכין".

משמעות דברים אלה הינה כי פהד לא ידע מי בדיוק דקר לכן נקט בלשון "מישהוא".

ואם עדיין יש צורך בנימוק נוסף, כדי להגיע למסקנה כי אין לסמוך על עדותו של פהד באשר לזהותו של מי שדקר אותו, הרי שנימוק זה נמצא בסתירה בין גירסתו של פהד כפי שניתנה בהודעתו במשטרה ובעדותו בבית המשפט לבין מה שהוא מסר לשוטר גדעון שמריז, סמוך לאחר האירוע ותועד ע"י השוטר שמריז במזכר ת/11.

ע"פ האמור במזכר ת/11, מסר פהד לשוטר שמריז כי מי שדקר אותו היה סאלח מדני (כנראה נאשם 1) ולא הזכיר את הנאשם 2 כמי שדקר אותו.
לסתירה זו לא ניתן כל הסבר משכנע מצידו של פהד, על כן, ובהעדר הסבר כזה, הרי שיש בסתירה מהותית זו היורדת לשורשו של ענין, כשלעצמה, כדי לפגוע במהימנות עדותו של פהד. ויצויין כי אין מקום להסביר סתירה זו במצב רפואי של פהד, משום שהוא עצמו מסר כי דקירתו היתה קלה וכי הוא כלל לא רצה לפנות לבית חולים.

במצב דברים זה, נראה לי כי לא ניתן לסמוך על עדותו של פהד, ולא ניתן לבסס על יסודה ממצא עובדתי חד משמעי באשר לזהותו של מי שדקר אותו.

11. סוף דבר, התביעה הצליחה להוכיח מעל לכל ספק סביר כי הנאשמים 2 ו- 3 עת פגשו בנאיל ליד המספרה בכפר דבוריה, איימו על נאיל כי יהרגו אותו אם יגיע שוב לכפר דבוריה, ובכך עברו הנאשמים 2 ו- 3 עבירה של איומים בניגוד לסעיף 192 לחוק העונשין, כן הוכח במידה הדרושה בפלילים כי נאשם 3 תקף את נאיל ליד המספרה בכך שסטר על פניו ובכך עבר הנאשם מס' 3 עבירה של תקיפה סתם בניגוד לסעיף 379 לחוק העונשין, על כן ועל יסוד האמור לעיל, אני מרשיע את הנאשמים 2 ו- 3 בעבירה של איום, בניגוד לסעיף 192 לחוק העונשין, ובנוסף, אני מרשיע את הנאשם 3 בעבירת תקיפה סתם, בניגוד לסעיף 379 לחוק העונשין.

בנוסף, הוכח מעל לכל ספק סביר כי ארבעת הנאשמים בצוותא חדא תקפו ליד תחנת הדלק פז את נאיל, מאהר ופהד, והיכו אותם בכל חלקי גופם בידיים ובבעיטות רגליים, אולם, לא הוכח במידה הדרושה כי נגרמו חבלות של ממש למי מהמתלוננים כתוצאה ממעשה תקיפה זה. על כן, אני מרשיע את הנאשמים 2 ו- 3 בעבירה של תקיפה סתם בנסיבות מחמירות בניגוד לסעיפים 379 + 382 (א) לחוק העונשין, ולגבי הנאשמים 1 ו- 4 שהיו קטינים בעת האירוע, אני קובע כי הם ביצעו את העבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות.

התביעה לא הוכיחה מעל לכל ספק סביר כי הנאשמים 1 ו- 2 או מי מהם דקר את נאיל ו/או פהד ובעניין זה נותרו בלבי ספקות ברמה סבירה שהתביעה לא הצליחה להסירם מלבי, על כן, אני מזכה, מחמת הספק, את הנאשמים 1 ו- 2 מהעבירה של גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות ומהעבירה של החזקת סכין שלא כדין.

ניתנה היום י"ד בסיון, תשס"ז (31 במאי 2007) במעמד ב"כ המאשימה, עו"ד ערן ערבה, עו"ד לואי דיאב, ב"כ הנאשם 1 והנאשם בעצמו, עו"ד אחמד מסאלחה, ב"כ הנאשם 2 והנאשם בעצמו, עו"ד לואי דיאב בשם עו"ד עבד פאהום, ב"כ הנאשם מס' 3 והנאשם בעצמו ועו"ד סעיד חדאד, ב"כ הנאשם 4 והנאשם בעצמו.
האשם ח'טיב
, שופט

עו"ד ערבה: בדעת התביעה לבקש לגבי הנאשמים 2 ו- 3, אשר הורשעו בעבירות של איומים ותקיפה, מאסר בפועל, על כן, ולאור גילם בעת ביצוע העבירות, יש חובה לקבל תסקיר מבחן בעניינם.

עו"ד מסאלחה: אבקש כי ביהמ"ש יורה לשירות המבחן להתייחס בתסקיר שמתייחס לנאשם מס' 2, לאפשרות ביטול הרשעתו בדין של הנאשם. המדובר באדם בעל עבר נקי, והורשע בעבירות קלות לטעמי.

עו"ד דיאב: אני מייצג לצורך שמיעת הכרעת הדין גם את הנאשם מס' 3, על כן, גם אני מצטרף לבקשתו של עו"ד מסאלחה ביחס לנאשם 3. באשר לנאשם מס' 1, שנמצא כיום במעצר לאחר שהפר תנאי שחרור ונעצר, אני מבקש שביהמ"ש יורה על שחרורו ולו בתנאים מגבילים בשים לב לכך שהוא זוכה מהעבירה החמורה והורשע רק בעבירה של תקיפה סתם בנסיבות מחמירות.
עו"ד ערבה: נוכח הסיבה שבגינה הוא יושב במעצר כרגע, אנו מתנגדים. מה עוד והוא הורשע בעבירה של תקיפה שהיא עבירה לא קלה.

ה ח ל ט ה

הנאשמים 1 ו- 4 שהיו קטינים בעת ביצוע העבירות, ולגביהם נקבע כי הם ביצעו עבירה של תקיפה סתם בנסיבות מחמירות, אני מורה על קבלת תסקיר מבחן של שירות המבחן לנוער, באשר להמלצת שירות המבחן לדרך הראויה לנהוג בנאשמים אלה. גם לגבי הנאשמים 2 ו- 3, שהתביעה הצהירה שתבקש לגביהם מאסר, קיימת חובת תסקיר מבחן בשים לב לגילם בעת ביצוע העבירות, על כן, אני מורה לקבל לגבי שני נאשמים אלה תסקיר מבחן של שירות המבחן למבוגרים.
שירות המבחן יתייחס גם לשאלה באם לעמדתו יש מקום לביטול הרשעתם בדין של שני נאשמים אלה.
לגבי בקשתו של ב"כ הנאשם מס' 1 לשחרורו בתנאים מגבילים, ונוכח עמדת ב"כ המאשימה, נראה לי כי ראוי כי בעניין זה תוגש מטעם הנאשם מס' 1 בקשה מתאימה לעיון חוזר אשר תידון בפני
מותב ביהמ"ש שהורה על מעצרו.
נדחה לקבלת תסקירי המבחן ולשמיעת טיעוני הצדדים לעניין ההרשעה והעונש ליום 4/9/07 שעה 9:00.

ניתנה היום י"ד בסיון, תשס"ז (31 במאי 2007) במעמד הצדדים.

האשם ח'טיב
, שופט

001022/06פ 054 סנא חאמד








פ בית משפט מחוזי 1022/06 מדינת ישראל נ' סאלח בן מוחמד מגארבה,אסעד בן מנסור יוסף ואח' (פורסם ב-ֽ 31/05/2007)