פסקי דין על מלון חוף רון | פסקי דין על חוף התכלת | פסקי דין על לידו כנרת | פסקי דין על עו"ד דרור חטר-ישי

14809/04 א     31/05/2007




א 14809/04 מלון חוף רון בע"מ, חוף התכלת בע"מ, לידו כנרת בע"מ נ' עו"ד דרור חטר-ישי




1


בתי המשפט
בית משפט השלום תל אביב-יפו
א 014809/04


בפני
:
כב' השופטת חנה ינון

תאריך:
31/05/2007



בעניין:
1 . מלון חוף רון בע"מ

2 . חוף התכלת בע"מ

3 . לידו כנרת בע"מ



על ידי עו"ד
תומר אברהמי

התובעות

נ ג ד


עו"ד דרור חטר-ישי



על ידי עו"ד
ארז חטר-ישי

הנתבע


פסק דין
1. זוהי תובענה על סך של 253,083 ₪ שעניינה דרישה מעורך דין לשלם ללקוחות דמי פיצויים שנפסקו לזכותם ושולמו לאחר מתן פסק בוררות לידי עורך דינם.

רקע עובדתי

2. התובעות הינן שלוש חברות בע"מ אשר ניהלו בחופי טבריה מתקנים למטרת נופש וקיט ואשר ניזוקו בשיטפונות עונת הגשמים בשנת 1969 בשתי הצפות.

3. בעלי החופים הגישו, בליוויית ארבעה תובעים נוספים, תובענה לפיצויים בגין נזקים אלה מחברת מקורות וממדינת ישראל לבית המשפט המחוזי בנצרת בתיק אזרחי 37/70.

(להלן: "תביעת הפיצויים").

4. בית המשפט המחוזי בנצרת קבע ב

פסק דין
מיום 11.9.77 כי חברת מקורות ומדינת ישראל אחראיות לנזקי ההצפה.

5. ב

פסק דין
בערעור על פסיקת בית המשפט המחוזי בתיק ע"א 685/77 נקבע ביום 8.7.82 בבית המשפט העליון כי על הנתבעות חלה חובה לפצות את התובעות בגין נזקי ההצפה השנייה בלבד.

6. לעניין שאלת גובה דמי הנזק שיש לפסוק בגין הצפה זו הועברה ההתדיינות לבית המשפט המחוזי וממנו להליך בוררות בפני
כבוד השופט המנוח ש. אלקיים ז"ל על פי הסכם בוררות מיום 16.11.84.

7. עם פטירת הבורר – הועברה הבוררות בפני
עורך הדין יהודה זהבי על פי צו בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 28.6.98, וזו נסתיימה בפני
ו בפסק מיום – 19.4.01, בפסקו לכל אחת מן התובעות פיצוי על פי דוחו"ת נזק שהובאו בפני
ו כדלקמן:

א. לתובעת מספר 1 סך של - 92,987 ₪;
ב. לתובעת מספר 2 סך של – 93,837 ₪;
ג. לתובעת מספר 3 סך של – 52,454 ₪;

כן פסק הבורר כי על הנתבעות דשם לשלם לתובעות יחדיו הוצאות הבוררות בסך של 130,000 ₪ וכן שכר טרחת עורך דין בסכום של 75,000 ₪ בתוספת דמי מע"מ.
סכום הפיצויים הכולל אשר נפסק לתובעות כולן עמד על פי פסק הבורר על סך של 725,808 ₪.

8. התובעות דכאן טוענות כי כספי הפיצויים הועברו לנתבע כעורך דינן אך לא שולמו לידיהן על אף קיום הסכם שכר טרחה עם אביו המנוח של הנתבע עו"ד א. חטר ישי משנת 1977 בשיעור של 20% מן הפיצוי שייפסק.

9. הנתבע גורס כי אכן חולט כל סכום הפיצויים לידיו כיוון ששכר טרחת עורכי הדין ממשרדו משך כשלושה עשורים בהם טופלה סוגיית פיצויי השיטפונות עלה בהרבה על הסכומים שהתקבלו במשרדו כפיצוי עבור התובעות.

דיון

10. מטעם בעלי מלון חוף רון בע"מ
, התובעת מס' 1, העיד מר אהרון אמסלם בתצהירו ת/1 כי נכח בפגישה של שישה בעלי חופים בכנרת ביום 29.9.77 במהלכה התקשרו הללו עם עורך הדין המנוח א. חטר ישי ז"ל במשרדו דאז ברחוב טוסקניני מס' 1 בתל-אביב בהסכם שכר טרחה בשיעור של 20% מכל סכום אשר ייפסק כפיצוי, אשר העתקו צורף לכתב התביעה, ומהווה נספח ב' א לה.

(להלן: "כתב ההתחייבות").

11. לאורך שנות קיום ההליכים לא היה כל סיכום אחר בין הצדדים מלבד סיכום זה, וכן לא נדרש כל שכר טרחה נוסף ולא נעשתה כל פנייה אל התובעות לחתום על הסכם שכר טרחה נוסף או אחר.

12. מעת לעת נדרשו הוא והתובעות הנוספות לשלם מיני תשלומים עבור הוצאות שונות, כגון אגרות משפט, הוצאות בוררות, שכר הבורר והוצאות שוטפות במשרד הנתבע, אשר בגבייתן עזר.

13. ביום 3.6.02 הודיעו הנתבע כי הבורר פסק לטובת התובעת מס' 1 סך של 92,987 ₪.
כן ציין כי "סכום זה אנו מקווים לקבל מהנתבעים".

14. הנתבע לא ציין כי נפסקו לתובעת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, אשר על פי ייעוץ שקיבל, שייכים לו.

15. הנתבע לא פירט כיצד הגיע לתחשיב על פיו גבה כל הסכומים שנפסקו כשכר טרחת עורך דין וכהוצאות משרד שוטפות – וכיצד הללו מתיישבים עם הסכם שכר הטרחה.

16. לפנייה נוספת בעניין העברת כספי הפיצויים ענה במכתבו מ – 13.10.03 כי "זקפנו את הסכום הנ"ל ע"ח חלקכם היחסי המגיע לנו".

17. במכתב נוסף מיום 17.11.02 השיב הנתבע כי אין בכוונתו לשלם התשלום שנפסק לתובעת מס' 1, בניגוד לאמור בהסכם שכר הטרחה.

18. במועד זה הוציא הנתבע חשבונית לטובת התובעת מס' 1, וזאת לראשונה, אשר מן הסתם לא הוצגה, לסברתו, בפני
רשויות המס.
19. שכר הטרחה אשר נרשם בחשבונית היה בסך של 37,197 ₪, אשר מהווים, לחישובו שלו, כ – 39% מן הסכום אשר הועבר כפיצוי לתובעת מס' 1.

20. יתרת הסכום שנותרה ביד הנתבע בסך של 50,320 ₪ יוחסה ע"י הנתבע ברישומיו כהוצאות אשר לגביהן ציין כי פטורות הן מתשלום מע"מ, ואולם לא פרטן אחת לאחת מהן, בליוויית קבלות על תשלומן.

21. רק לאחר פנייה לעורך דין נתברר כי חברת מקורות שילמה לידי הנתבע סכום כולל בסך של 725,808 ₪ כפיצויים והוצאות משפט לבעלי החופים - סכום ממנו לא העביר לידיהן ולו שקל אחד.

22. בחקירתו הנגדית, העיד מר אמסלם, בין השאר, כדלקמן:

"ת. ישבנו אצלך במשרד ביחד והיו 2 נציגים שטיפלו בכך מולך כשכל השאר ישבנו שם ואני חתמתי כמו חותמת גומי. אני לא ניהלתי איתך מו"מ אלא רק חתמתי על כתב ההתחייבות כשם שנתבקשתי.
ש. והישיבה הנ"ל התקיימה לפני הגשת התביעה ?
ת. כך אני חושב.
ש. ואיפה היא התקיימה?
ת. במשרדך בת"א, במרתף למטה. אני זוכר. אני גם זוכר שפגשנו את אביך ז"ל שם בשולחן גדול".

(ראה: פרוטוקול מיום 5.9.05 בעמ' 7 שורות 6-3 ו - 21-19 ובעמ' 8 שורות 2-1).

בהמשך העיד:

"ש. הבנתי. אז בעצם, רק באופן אקראי בלבד, נשמר אצלך נספח ב' לתביעה?
ת. כן.
ש. זה מה שאתה רוצה לספר לבית המשפט ?
ת. מה זה אקראי? הוא נמצא אצלי המסמך. מה זה אקראי? הוא נמצא. המסמך אצלי, של שכר טרחה שביקשת.
ש. זאת אומרת, אתה רוצה לספר לנו שנמצא אצלך במקרה נייר משנת 69, שנות ה – 60?
ת. סליחה, 78. עד כמה שאני זוכר, מה שרשום על זה".



כן העיד:

"ש. אני מציג בפני
ך את הנייר שאתה צירפת כנספח ב' לתביעה... איך זה יכול להיות שדווקא נייר משנות ה- 60, נשמר לטענתך אצלך, כאשר שום נייר אחר משך עשרות השנים בהן טיפלנו עבורכם בנושאים שונים, לא נשמר?
ת. אני, המסמך הזה נשמר אצלנו עם כל הניירות ששייכים לאותה תקופה ומצאנו אותו ברגע שהיינו צריכים לחטט בגורם שאתה גרמת אותו, שאני לא משלם לכם שום, שום פיצוי למה שפסק הבורר, רצים לחטט בכל המסמכים, לחפש ולהפוך עולמות בשביל להמציא, להציל, להציל את צדקתנו, שהתחייבת כאן במפורש לגבות מאתנו 20% ועוד, בניכוי איזה שהוא משהו כאן שכתוב שאני לא יכול לפענח אותו כרגע."

(ראה: פרוטוקול מיום 11.10.05 בעמ' 2 שורות 11-2; עמ' 3 שורות 16-4).

23. עוד העיד מטעם התובעת מס' 2 מר ויקטור מזרחי בתצהירו ת/4 כי נכח בפגישה עם בעלי החופים אצל עו"ד א. חטר ישי המנוח ז"ל בה נחתם הסכם שכר הטרחה הנושא התאריך – 29.9.77, שם חתם על שני יפויי כח, האחד נשאר בידיו והאחר הועבר למשרד הנתבע.

24. על פי ההסכם, שכר הטרחה מותנה בתוצאות המשפט – ועל כן דורש הוא הפיצוי לתובעת מס' 1 בסך של 93,987 ₪ בניכוי 20% בלבד ובתוספת הוצאות יחסיות.

25. בחקירתו הנגדית, העיד מר מזרחי כי בעת חתימת הסכם שכר הטרחה עם מר אהרון חוטר ישי ז"ל לא נכח, וטיפלו בעניין אביו וגיסו, אולם בשלב מאוחר יותר נכנס לתמונה ונלווה ל"חבורה" שבאה אל משרד הנתבע בעניין הטיפול בהצפות.

(ראה: פרוטוקול עמ' 26 שורות 24-10; עמ' 77 שורות 19-14).

כן העיד כי מתוך הפגישות והשיחות במשרד הנתבע ידוע היה לו כי שכר הטרחה הועמד על שיעור של 20% מדמי הפיצויים שייפסקו וכן שילמו לנתבע משך התקופה הוצאות שונות שדרש.

(ראה: פרוטוקול עמ' 80 שורות 11-7).

26. מנגד, העיד הנתבע בתצהירו נ/10 כי הסכם שכר הטרחה לא נערך עימו שכן שמו לא מופיע בין שמות עורכי הדין המפורטים ברישא להסכם זה.

27. במסגרת כתב ההתחייבות, מאוזכרת חוות דעת מטעם "החברה הימית", שאם היו יודעים אודותיה, לגרסתו, לא היו מייצגים את התובעות לאחר מתן פסק הדין לעניין ההצפה הראשונה אשר ניתן בתיק ע"א 685/77.

28. לאחר כעשרים שנה של עמל משפטי נתברר לו כי התובעות קיבלו חוות דעת זו לידיהן לעניין ההצפה הראשונה, ואכן, התובעות קיבלו, לדעתו, לבסוף פיצוי זעום וזניח.

29. טיפול משרדו היה ב – 17 תובעים, אשר לעדותו רובם לא פתחו בהליכי תביעה כלפיו לתשלום דמי הפיצויים שנתקבלו כיוון שהסכומים שהתקבלו כפיצוי קוזזו עבור כיסוי השכר המשפטי בגין הפעולות המשפטיות הרבות שנקט.

30. לעדותו, במשך כ – 30 שנה טיפלו הוא ומשרדו בעניינים אלה:

"א. הגשת תביעה בבית המשפט המחוזי בנצרת בגין נזקי שתי ההצפות.
ב. טיפול בערעור שהגישה הפרקליטות לבית המשפט העליון על פסק הדין של כב' השופט י. מרגלית שפסק אחריות מלאה בשתי ההצפות (בין השנים 77-82).
ג. הגשת בקשה לדיון נוסף על פסק הדין שניתן ע"י השופט א. ברק, בו נקבע כי אין אחריות להצפה הראשונה (שנת 82).
ד. הגשת בקשה לבית המשפט המחוזי בנצרת למינוי בורר (בין השנים 82-84).
ה. ניהול הבוררות בפני
כב' הבורר המנוח ש. אלקיים ז"ל (בין השנים 85-91).
ו. הדיון בבית המשפט המחוזי בתל-אביב למחיקת התביעה על הסף (שנת 86).
ז. הדיון בבית המשפט המחוזי לגבי פסק הבוררין של ש. אלקיים (בין השנים 91-93).
ח. הדיון בבית המשפט העליון על ערעור הפרקליטות בנושא פסק הבוררין של ש. אלקיים (בין השנים 93- 96).
ט. בקשה לדיון נוסף על פסק הדין בבית המשפט העליון בנושא הריבית (שנת 96).
י. הגשת בקשה לבית המשפט המחוזי בנצרת, לאחר פסק הדין של בית המשפט העליון בנושא עין גב, למינוי בורר חליף עקב פטירת ש. אלקיים ז"ל.
יא. הגשת בקשה ודיון בבית המשפט המחוזי בתל-אביב לפסילת עו"ד י. זהבי כבורר.
יב. ניהול הבוררות בפני
עו"ד י. זהבי (בין השנים 98-01), בהיקף של כ – 8,000 עמודים וכן מאות מוצגים.
יג. הגשת בקשה וקיום דיונים בבית המשפט המחוזי, במטרה להביא לביטול פסק הבוררין של עו"ד י. זהבי
(01-02).
יד. הגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון לביטול פסק הבוררין של עו"ד י. זהבי (02).
טו. הגשת בקשה לבית המשפט העליון לביטול פסק הדין של השופט א. ברק משנת 82 בנושא ההצפה הראשונה, לאור החלטת בית המשפט העליון שהנושא אינו בסמכותו, וניהול ההליכים בבית המשפט המחוזי בקשר עם התובענה דלעיל.
יז. הגשת ערעור לבית המשפט העליון על ההחלטה של המחוזי לדחות את התביעה לביטול פסק הדין של השופט א. ברק משנת 82 בנושא ההצפה הראשונה.
יח. הגשת בקשה לדיון נוסף לבית המשפט העליון על דחיית הערעור על ההחלטה לביטול פסק הדין של השופט א. ברק משנת 82 בנושא ההצפה הראשונה".

(ראה: סעיף 44 לתצהירו נ/10).

31. לעמדתו, עקב מצג השווא של התובעות אשר לא הציגו בפני
משרדו חוות הדעת של "החברה הימית", פסק הבורר סכום מזערי לכל תובעת, בהבדל מתחילת ההליך בבית המשפט המחוזי בנצרת, שם נשענה התביעה על חוות דעת השמאי המנוח מר מ. קרסיק ז"ל, שהיתה עשויה להיטיב מצב התובעות.

32. הבורר, עו"ד יהודה זהבי, דחה, למעשה, לדעתו, את התביעות אשר הוגשו ע"י הניזוקים בהסתמכו על כך שתביעתם הראשונית היתה זהה לנזק אשר פורט בדו"ח השמאות של "החברה הימית", ונזק זה כלל את נזקי ההצפה הראשונה בלבד.

33. לאור זאת, לאחר שנות עבודה רבות ועל פי שעות עבודה שהושקעו ע"י משרדו קיבלו התובעות פיצוי כולל המוערך על ידו בשיעור של כ – 1.2 אחוז בלבד מהנזקים אשר הזכיר בחוות דעתו השמאי מר קרסיק ז"ל.

34. משרדו גבה מן התובעות סכום של 74,516 ₪ וזאת על דרך קיזוז מן הסכומים שנפסקו לטובתן.

35. ועוד, שכר הטרחה נקבע כשכר עבור הטיפול בערכאה הראשונה בלבד - ולא כלל טיפול בבית המשפט המחוזי ובבית המשפט העליון, כמפורט לעיל.

36. פסק הבורר נשלח על ידו לתובעות - ועל כן אין לטעון כי הסתיר מהן דבר מה.

37. בחקירתו הנגדית העיד הנתבע, בין היתר, כדלקמן:

"יותר ספציפית לתיק הזה: התיק הזה באופן כללי הסיכום היה שהשכר, שכר הטרחה יהיה מותנה ויקבע מתוך התוצאה. במילים אחרות: מה שלא תהיה התוצאה לא נקבל יותר ממה שאנחנו נשיג מבחינת שכר טרחה. שכר טרחה מותנה שלנו כפי שהיה מקובל בכל ההליכים שטפלנו בפעמים קודמות בנושאים שונים וכו', היה עשרים אחוז עבור הערכאה הראשונה, עשרה אחוז עבור ערכאה שניה ושכר טרחה נוסף בהתאם לכל הליך או טיפול שיהיה בו צורך. במילים אחרות אם אנחנו צריכים לנהל עוד הליך נוסף, עוד טיפול נוסף היינו קובעים, נקרא לזה "שכר טרחה ראוי" או "שכר טרחה מוסכם" בהתאם להיקפו של ההליך, לא מראש, לאור היחסים שהיו, עם אמון שהיה, אמרנו אנחנו נראה מה יהיה היקף הטיפול, מה תהיה כמות העבודה שצריך יהיה להשקיע ובהתאם לזה תהיה כמות העבודה שצריך יהיה להשקיע ובהתאם לזה יהיה השכר, כאשר בכל מקרה בתיקים מסוג זה, מה שנקרא תיקי נזיקין, היה ברור שהשכר לא יכול לעלות על הסכום שהתקבל. אני הבהרתי את זה באריכות וזה מופיע גם בפרוטוקול".

וכן העיד:

"ש. ... אני שואל כשהתחלת לטפל בתיק, האם אמרת להם בעצם שהסכום יכול להיות לפי שיטתך שהם לא יקבלו שום דבר מהזכייה? האם אמרת להם כזה דבר? בהתחלת התיק לא כשהגענו לאמצע שנות התשעים, שגם לזה אני לא מסכים, אבל השאלה היא במהלך תחילת התיקים, אמרת להם כזה דבר?
ת. ... כאשר קיבלנו את הטיפול, אף אחד לא העלה בדעתו שזאת תהיה התוצאה. אנחנו כשהסכמנו לקבל על עצמנו את הטיפול, לכאורה היה

פסק דין
בנושא אחריות וכל מה שנשאר זה להוכיח את הנזק ולקבל את הפיצוי. התיק הסתבך לאחר מכן בגלל איזה שהוא סיפור מה שאנחנו קוראים כאן ה"הנדסה ימית" שהתובעים הסתירו מאיתנו את הנושא. התוצאה היתה שבסופו של דבר גם הם למעשה לא קיבלו כלום, כיוון שהם קיבלו איזה אחוז זניח מהנזק שנתבע, וגם שנים עשר התובעים הנוספים שאותם התחלנו לייצג מסוף שנות השישים, אחד הצלחנו לגמור מוקדם, וכל שאר האחד העשר למעשה גם הם לא קיבלו כמעט כלום.

ברור שבשלב שקיבלנו על עצמנו את התיק של שנים עשר החופים הראשונים, בסוף שנות השישים תחילת שנות השבעים, ושל ששת החופים האלה בסוף השבעים, אף אחד לא חשב שזאת תהיה התוצאה ולכן אף אחד גם לא דיבר ואמר: תביטו, אנחנו ניקח עשרים אחוז, עשרה אחוז ועוד, אבל בשום מקרה לא יותר מאשר סכום הפיצוי, כי זה לא היה, זה בכלל לא היה על הפרק. זאת אומרת אפשרות כזאת לא עלתה על הדעת."

(ראה: פרוטוקול עמ' 99 שרות 24-20; עמ' 100 שורות 10-1; עמ' 102 שורות 18-13; עמ' 103 שורות 23-6)..
המסקנות

38. לאחר עייני בראיות הצדדים, לרבות בתצהיריהם ובנספחים להם – וכן לאחר שמיעת חקירותיהם הנגדיות בפני
, הרי שהגעתי לכלל דעה ומסקנה כי יש לקבל התביעה מן הנימוקים שיפורטו להלן:

טענת זיוף מסמך

39. טוען הנתבע כי המסמך המהווה הסכם שכר הטרחה המוכתר בכותרת "התחייבות", המהווה נספח ב' א לכתב התביעה, מזוייף הוא וכי הוצא בדרכים לא כשרות ממשרד הנתבע בעת שקדמה להתקשרות הצדדים.

40. להלן לשון "כתב ההתחייבות":

"התחייבות

אני הח"מ חוף רון בע"מ, ע"י אמסלם אהרון מוסר בזה לעו"ד א. חטר ישי, משרד עורך דין בתל-אביב רחוב טוסקניני מס' 1 את הטיפול בתביעת הפיצויים שלנו נגד מדינת ישראל ומקורות, בגין הנזק לרכוש שנגרם לחוף כתוצאה מהצפות 68/9 והננו מתחייבים לשלם לו כשכר טרחה 20% מכל סכום שישולם לנו עפ"י

פסק דין
או על סמך פשרה שתעשה בבית המשפט או בכל דרך אחרת.

מלבד שכה"ט שנקבע לעיל אנו מתחייבים לשאת בכל ההוצאות הכרוכות בניהול המשפט או המו"מ ובכלל זה אגרות בימ"ש, תשלומים לעדים ומומחים, הוצאות העתקת פרוטוקולים, נסיעות, שיחות טלפוניות וכו'. לצורך כיסוי ההוצאות האלה נמציא למשרד עו"ד א. חטר ישי בכל עת כל סכום שיידרש.

בא כוחי הנ"ל יהיה רשאי לנכות לו את שכר הטרחה הנ"ל, וכן את הוצאו תיו שלא שולמו כאמור לעיל, מהסכום הראשון שיתקבל ע"ח הפיצויים, ולכן אנו מסכימים שהפיצויים ישולמו לנו באמצעותו.

את שכר הטרחה וההוצאות הנ"ל אנו מתחייבים לשלם לעו"ד א. חטר ישי גם אם אתפשר על דעת עצמנו או שנבטל את יפוי הכח.

בתל-אביב, יום _______196.

תוספת: מוסכם ומובהר כי במידה ואשלם לחברה הימית סכומי כסף בגין טיפולה בעניין הנדון, אשלם לכם את שכה"ט הנקוב, פחות הסכומים שאשלם לחברה הימית כאמור ו – 3,000 _____ נוספות, אך בכל מקרה אשלם לכם לא פחות מ – 15%".

41. נראה הוא, כי המדובר במסמך שנוצר במשרד הנתבע, אשר הוכן כטופס קבוע לצורך חתימה על הסכמי שכר טרחה לעתיד לבוא עם לקוחות.

42. הטופס נושא כותרת משרד הנתבע, שמות עורכי הדין וכתובתו, ובו טקסט קבוע כשלצידו מקום לתוספות, כפי שאכן הוספו לו בהדפסה שם הלקוח - "חוף רון בע"מ, ע"י אמסלם ואחרים", שם הנתבעות: "מדינת ישראל ומקורות" וכן התוספת בסיפא בדבר האפשרות שישולם שכר אף "לחברה הימית", שאז סכום זה יורד משכר הטרחה לנתבע.

43. המדובר בטופס ישן ביותר, אשר הודפס במשרדי הנתבע עוד בעת חיי אביו המנוח ז"ל של הנתבע שכן נרשם שמו של זה - וכן מצויינת השנה כ - ....196, דבר שיתכן ומצביע על כך שנשמרו במשרד טפסים ישנים עד גמר.

44. לא סביר הוא כי טופס שכזה ייווצר ע"י מי ממנהלי התובעות, אשר הציגהו כמסמך שנשלח אל מר אמסלם אהרון במצורף למכתב מיום 28.11.79 דנן, בדבר דרישה לחתום על הטופס – ולהותיר טופס נוסף כהעתק ביד החותם.

45. כמו כן הוצגו לי ע"י הנתבע טפסים מקוריים נוספים, זהים, המוצגים נ/7 ו – נ/8, כשהאחרון נחתם, כפי הנראה, באוקטובר 77, והללו זהים בהדפסתם ובעריכתם לנספח ב' א דנן לחלוטין. משמע, כל אלה הינם מסמכים מבית היוצר של משרד הנתבע – והתובעות יכולות היו לקבלן אך ורק באמצעות משרדו.

לאור אלה, נדחית טענת הזיוף.

הטענה לשכר ראוי

46. מודה הנתבע כי המדובר בשכר קצוב ומותנה בתוצאות כמפורט בכתב ההתחייבות בשיעור של 20% מכל סכום שייפסק לתובעת, אולם במכתבו מיום 11.11.02, נספח ז' לכתב התביעה, מסייג הוא כוחו אך ורק לדיון בערכאה הראשונה, כדלקמן:

"2. כידוע לי, נוסח ההתחייבות שהיה מקובל במשרדנו התייחס אך ורק לדיון בערכאה הראשונה, ולא להליכים נוספים של ערעור, גבייה וכו', מקל וחומר שהוא גם לא התייחס לתביעות נוספות.
3. כפי שפרטנו במכתבנו מיום 23.10.02 נתבקשנו במשך השנים לנקוט בהליכים נוספים ומורכבים, כאשר היה ברור כי שכר הטרחה ישולם בסוף, מתוך התוצאות.
4. נכון הוא כי לא הערכנו, ולא יכולנו להעריך, כי התוצאות תהיינה כאלה, כך שלא נותר כסף אפילו לכיסוי מלוא שכה"ט וההוצאות.
5. נכון כי במשך השנים נתבקשתם מידי פעם לשלם כספים ע"ח הוצאות שהוצאנו עבורכם, אך ידוע לכם כי לא תמיד שולמו כל הכספים, וברוב המקרים גם התשלום לא נעשה בזמן. עם זאת תמיד האמנו כי ההתחשבנות שתעשה בסוף תותיר די והותר לאור גובה התביעות...
6. אני מבין את אכזבתכם מהתוצאה ואני גם "שותף בכיר" לה, אך ודאי ידוע לכם כי זכותנו לנכות את המגיע לנו מתוך התמורה שהתקבלה, וכך עשינו. אילו פרטנו את מלוא השכר המגיע לנו אזי היה מתבהר לכם, כי הניכוי כיסה רק חלק קטן.
7. למעלה מן הצורך אציין כי במקרים רבים ניתנו לכם שירותים נוספים אשר לא נימנו במכתבנו מיום 23.10.02 כאשר תמיד היה ברור כי הגבייה בגינם תעשה עם סיום ההליכים. לא אפרט כאן את מלוא הנושאים, כדי שלא להכלים פניו של מי מכם אשר העדיף לשכוח את התחייבויותיו.
8. האמת ניתנה להיאמר, וגם נכתבה, כי שכר הטרחה המגיע לנו עולה בהרבה על הסכום שנותר, אך לצורך הקיזוז זיכינו אתכם רק בסכומים שנפסקו לזכותכם כפי שפרטנו במכתבנו מיום 23.10.02."

(ההדגשות אינן במקור – ח.י.).

47. משמע, הנתבע אינו כופר ב"סופיות" קביעת האחוזים בטופס ההתחייבות אלא שסבור הוא כי כח כתב ההתחייבות יפה לפעולות בערכאה הראשונה בלבד, קרי, בבית המשפט המחוזי בנצרת, ואולם עדיין נותרו סכומים לתשלום בגדר שכר ראוי עבור הפעולות שמנה לעיל.

48. לטעמי, אין לקבל טענה זו באשר מעמידה היא את הלקוחות בהעדר ידיעה מוחלט על גורל שכר הטרחה בטיפול הכולל של התביעה, ומציבה היא אותם, בדיעבד, מול עובדה נחרצת של חילוט חד צדדי של כל דמי הפיצויים בהם זכו בפסק הבורר.

49. לו זו היתה כוונת הנתבע, היה עליו לזמן מנהלי התובעות ולהעמידם על כך שיידרשו לשלם מעבר לשיעור של 20% מדמי הפיצוי שייפסק אף שכר ראוי נוסף עבור פעולות משפטיות כאלה ואחרות, ברם, דבר זה לא נעשה, וכל שמנהלי התובעות הועמדו עליו היה הצורך בתשלום מעת לעת עבור הוצאות שוטפות למשרד הנתבע, הוצאות אשר שולמו.

50. ברי הוא כי לו היו מנהלי התובעות עומדים על כך כי כל הסכומים שגבה הנתבע כפיצויים ייזקפו בשלמותם לשכר טרחתו ולהוצאותיו, בנוסף להוצאות ששלמו מעת לעת, הרי שסביר ביותר להניח כי כלל לא היו בוחרים להתקשר עימו מלכתחילה בהסכם של לקוח עם עורך דינו, לייצוגם בתביעתם.

אומד דעת הצדדים בעת חתימת הסכם שכר הטרחה היה כי שיעור של 20% ישולם כשכר כולל מדמי הפיצויים שיתקבלו - ואף אם שונה או אחר היה המצב והתובעות זוכות היו בסכומי עתק, לא היו אלה נשמעות בטענה כי לא מגיע לעורך הדין 20% מסכומים גבוהים אלה.

לעניין אומד דעת הצדדים ראה ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מ"ט(2), 265, בעמ' 310, שם נאמר כדלקמן:

"המסר הנורמאטיבי העולה מתוך סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי) הוא כפול:
ראשית, אמת המידה המרכזית לפרשנות חוזה הוא אומד דעתם של הצדדים לחוזה. אומד דעת זה הוא המטרות, התכליות, היעדים, והאינטרסים (הסובייקטיביים, אשר מצאו ביטוי חיצוני) אשר הצדדים ביקשו (במשותף) להגשים באמצעות החוזה. אומד דעת זה יכול שישתמע מתוך החוזה, ויכול שישתמע מתוך הנסיבות. שנית, אם לאחר בחינת לשון החוזה והנסיבות החיצוניות עדיין קיימת התנגשות בין אומד הדעת של הצדדים כפי שהוא משתמע מתוך החוזה, לבין אומד הדעת של הצדדים כפי שהוא משתמע מתוך הנסיבות, יד אומד הדעת של הצדדים המשתמע מתוך הנסיבות על העליונה."

עוד ראה שם, בעמ' 313, כדלקמן:

"כאשר החוזה הוא בעל מטרה כלכלית, או מסחרית, נקבעת התכלית האובייקטיבית על פי "ההגיון הכלכלי" או "ההגיון המסחרי". התכלית האובייקטיבית נקבעת על פי שיקולים של סבירות... בגיבוש התכלית האובייקטיבית יש להתחשב ביעילות עסקית, וכיוצא בהם שיקולים "כפי שצדדים הוגנים, המגינים על האינטרסים הטיפוסיים, מעצבים אותה... תכליתו (הסופית) של החוזה מתגבשת על בסיס התכליות הסובייקטיביות ("אומד דעת הצדדים") והתכליות האובייקטיביות של החוזה. עם זאת, בהתנגשות ביניהם, יד התכלית הסובייקטיבית ("אומד דעת הצדדים") על העליונה. זהו, כפי שראינו, המסר המרכזי העולה מתוך הוראת סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי). זאת ועוד: בגדרי התכלית הסובייקטיבית נתונה עדיפות נורמאטיבית לאומד הדעת העולה מלשונו הרגילה והטבעית של החוזה, על פני אומד הדעת העולה מלשונו החריגה או מהנסיבות החיצוניות. "החזקה הינה, כי תכלית החוזה תוגשם, אם תינתן ללשון החוזה המשמעות הרגילה, הנודעת לו בלשון בה נקטו הצדדים."

51. משמע, אין לקבל בדיעבד הטענה לתשלום שכר ראוי, לגביו לא נערך כל משא ומתן בין הצדדים, ויש להותיר על כנו ההסכם החוזי לשכר טרחה בשעור של 20% מן הפיצוי.
עיתוי העברת כספי התשלומים לתובעות

52. כלל 40 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) תשמ"ו-1986, קובע ברורות כי חובה על עורך הדין להעביר ללקוחו כספים שקיבל לידיו עבורו בתוך זמן קצר, קרי, בתוך ימים ספורים, דבר שלא אירע בענייננו, בלשון המעטה.

53. בסוגייה זו יפים דבריו של עו"ד יאיר בן דוד בספרו "הפרקליט והלקוח", מהדורת 1999, בעמ' 187 לעניין המועד לתשלום כספים המיועדים ללקוחות:
"כספים המשולמים ללקוח באמצעות פרקליטו אין דינם כדין כספי נאמנות, שעורך הדין רשאי לשחררם ללקוח רק בתנאים הנקובים בכתב הנאמנות, אלא כספי פיקדון המופקדים אצל עורך הדין עבור לקוחו. עם זאת, כל עוד לא הועברו הכספים לידי הלקוח יש לראות בעורך הדין כמי שמחזיק אותם בנאמנות עבור הלקוח, ולכן חלות עליו כל החובות המוטלות על נאמן. לגבי כספים אלה קובע כלל 40 לכללי האתיקה המקצועית כדלקמן:
"(א) עורך דין חייב להודיע ללקוחו ולהעביר כל סכום שקיבל עבורו תוך זמן סביר מעת קבלתו.
(ב) עיכב עורך דין, על פי דין, סכומי כסף שקיבל עבור לקוחו, או ניכה, על פי הסכם כספים מתוכם, יודיע על כך לקוח תוך זמן סביר".
כלל זה מטיל על עורך הדין חובה כפולה: האחת, ליידע את הלקוח על קבלת הכספים עבורו, והשניה, להעביר אליו כספים אלה, וכל זאת "תוך זמן סביר". הגדרת המונח "זמן סביר" תלויה בנסיבות. אם אין קיימת בעיה ליצור קשר עם הלקוח, ואם עורך הדין אינו נעדר מעבודתו עקב מחלה או נסיעה, כי אז ניתן לראות כ"זמן סביר" פרק זמן של עד ימים אחדים ממועד קבלת הכסף. עיכוב במתן הודעה ללקוח מעבר לימים אחדים, ללא הצדקה, עלול להיות התנהגות לא אתית מצד עורך הדין".

54. כן קובע סעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א- 1961, כדלהלן:

"להבטחת שכר טרחתו ולהבטחת החזרת הוצאות שהוציא, רשאי עורך דין לעכב תחת ידו כספי הלקוח שהגיעו לידו בהסכמת הלקוח עקב שירותו ללקוח, פרט לכספים שניתנו לו בפיקדון או בתור נאמן וכל עוד הוא נאמן עליהם שלא לטובת לקוחו בלבד, ובפרט לכספי מזונות לאשה ולקטינים, וכן רשאי הוא לעכב נכסים ומסמכים של לקוחו שבאו לידו עקב שירותו ללקוח, ובלבד שהגיש תביעה על שכר טרחתו או הוצאותיו תוך שלושה חודשים מהיום שהלקוח דרש ממנו בכתב את מה שעוכב כאמור".

55. לעניין זה ראה ע"פ 1075/98 מדינת ישראל נ' אופנהיים, פ"ד נד (1) 303, בעמוד 325, שם נקבע כדלקמן:

"סעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין מתיר לעורכי דין לעכב כספים שהגיעו לידיהם עקב שירותם ללקוחותיהם, לשם הבטחת שכר טרחתם והחזר הוצאות משפט. זאת, אם הגיש עורך הדין תביעה כנגד הלקוח בתוך שלושה חודשים מהיום שדרש ממנו הלקוח בכתב את מה שעוכב על ידיו."

בהמשך נקבע כדלקמן:

" חוק לשכת עורכי הדין אינו מתיר לעורכי הדין לנכות מן הכספים שקיבלו בעבור לקוחותיהם חובות, שלדעתם הלקוחות חבים להם, ללא ההסכמה המפורשת של הלקוחות."

56. משמע, בנסיבות שבענייננו, היה על הנתבע לשלם כספי הפיצויים ללקוחותיו בתוך ימים מספר, ובאם הגיש בתוך שלושה חודשים מיום דרישת הלקוחות תביעה לתשלומם כשכרו רשאי היה הוא לעכבם. ברם, בימים אלה נדחתה תביעת הנתבע בנידון זה כנגד התובעות לתשלום שכרו על סך של 300,000 ₪ וזאת בת"א 2657/04 בבית משפט השלום בעפולה, ולפיכך אף מטעם זה על הנתבע להחזיר כספי הפיצויים ללקוחותיו בניכוי שכרו המוסכם.

חוות דעת "החברה הימית"

57. גורס הנתבע כי לו היה יודע כי ביד התובעות היתה חוות דעת "החברה הימית", המוצג נ/1 מיום 30.3.69, המתייחסת להצפה הראשונה בלבד, שבעניינה נקבע בבית המשפט העליון כי אין אחריות למדינה בגינה, וכי עקב זו ובעטיו של מצג שווא ניתן לתובעות "פיצוי זניח" בלבד. כלשונו, לא היה מסכים לייצגן בשכר כה נמוך.

58. הבורר מר יהודה זהבי השית פיסקו, לדידו, על חוות דעת "החברה הימית" אשר נמצאה בין מסמכי עו"ד א. טויסטר ז"ל, אשר ייצג את התובעות ביחד עם שלושה בעלי חופים נוספים בעת פתיחת התובענה והגשתה לבית המשפט המחוזי בנצרת, והעדיפה על פני חוות דעת השמאי מר מ. קרסיק ז"ל.

59. התובעות לא גילו אוזנו, לגרסתו, בדבר קיומה, העלימו אותה ממנו ומבית המשפט ורק עקב פניית מדינת ישראל וחברת מקורות אל הבורר מר זהבי בבקשה כי יורה לעו"ד ש. טויסטר, בנו של המנוח א. טויסטר, למסרה, הורה הבורר על המצאתה.

60. התוצאה היתה, לעמדתו, כי הבורר מר זהבי דחה, למעשה, את כל התביעות של כל הניזוקים, תוך הסתמכות על דוחו"ת "החברה הימית".

61. בפיסקו, קבע הבורר, לחישובו, פיצויים לנפגעים בשיעור זעום של 1.2% בלבד מהסכומים אותם קבע השמאי מ. קרסיק ז"ל.

62. לעניין טענה זו, יצויין כי בטופס הסכם שכר הטרחה, הוא כתב "התחייבות" דלעיל, נרשם מפורשות, בסיפא לו, במסגרת "התוספת" כי "במידה ואשלם לחברה הימית סכומי כסף בגין טיפולה בעניין הנדון, אשלם לכם את שכה"ט הנקוב, פחות הסכומים שאשלם לחברה הימית כאמור ו – 3,000 ל"י נוספות, אך בכל מקרה אשלם לכם לא פחות מ – 15%".

63. מכאן, שהנתבע ידע והכיר עניינה של חוות דעת זו, ובאם לא נתגלתה לפניו בתחילת טיפולו, הרי ששומה היה עליו לבקשה או לתהות על קנקנה עם קבלת כל החומר ממשרדם של עורכי הדין טויסטר, על מנת להחל בטיפולו שלו בתביעת התובעות בשקידה ראויה.
64. משלא עשה כן, אין לו אלא להלין על עצמו שלא דרשה וסבר כי בית המשפט או הבורר ישעו רק אל חוות דעת השמאי מר קרסיק ז"ל.

65. על עורך הדין המטפל בענייני לקוחו לפעול בשקידה סבירה לבירור עובדות העסקה אשר בטיפולו, לרבות איסוף כל מסמך ומסמך הנוגע לכתבי הטענות.

לעניין זה נקבע בע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל, פ"ד נא(4) 769, כדלקמן:

" על עורך הדין מוטלת החובה לפעול כלפי לקוחו ככל בעל מקצוע מיומן וזהיר. אולם מעורך דין, מעצם הגדרת תפקידו, דורש המחוקק סטנדרט התנהגות גבוה יותר בכל אחד מהיבטים אלה. סעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א- 1961, קובע כי 'במילוי תפקידו יפעל עורך הדין לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות'. הוראה דומה קבועה גם בסעיף 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו- 1986. לעניין זה נקבע כי "אמונה" פירושה אמת ויושר ו"מסירות" פירושה חריצות ושקידה דבקות ואדיקות, כשהאינטרס של הלקוח עומד בראש מעיניו ודאגותיו של עורך הדין."

66. לסיום, ייאמר עוד כי בפני
נו אירועים עובדתיים נדירים, מחד גיסא, הליך משפטי אשר אירועיו עד לסיומו במתן פיצויים - נסובו על פני כשלושה עשורים - ומאידך גיסא, פעולות משפטיות ושירותים משפטיים אשר נעשו והוענקו ע"י משרד עורכי דין כנדרש ועל פי צרכי הלקוחות, ברם, גובה הפיצויים שנפסקו, הלא מבוטל, אך אשר לא נסק לסכומים הגבוהים להם ציפו הצדדים ועורך דינם, טרף את הקלפים.

67. בנסיבות אלה, יש להצר על כך כי הצדדים זומנו על ידי טרם שמיעת הראיות על מנת למצוא מוצא בדרך הסדר או פשרה, אך הדבר לא צלח בידם.

68. עם כל אלה, בסופו של יום, שומה על בית המשפט לפסוק פיסקו על יסוד חומר הראיות שבפני
ו ועל פי הפסיקה החלה בענייננו, ועל יסוד אלה אין להורות על חילוט או קיזוז כל כספי הפיצויים בשלמותם לטובת שכר טרחת הנתבע, בלא להותיר דבר וחצי דבר ביד התובעות אשר זכו בדינן.

סיכום
69. על יסוד טעמים אלה, מתקבלת התביעה באופן זה שהתובעות תקבלנה הפיצוי אשר נפסק להן ע"י הבורר מר זהבי בניכוי שכר טרחת עורך דין בשיעור של 20% בצירוף דמי מע"מ בחוק.
70. כן ישלם הנתבע לתובעות חלקן היחסי בשכר הטרחה ובסכום ההוצאות אשר פסק הבורר לתובעות.

71. על יסוד סעיף 36 לכתב התביעה, ישלם הנתבע לתובעות סכומי חלקן המשוערך בפיצוי, בהוצאות ובשכר טרחת עו"ד על פי פסק הבורר לאחר ניכוי 20% שכר טרחתו, כדלקמן:

א. לתובעת מס' 1 סך של 114,034 ₪.
ב. לתובעת מס' 2 סך של 113,842 ₪.
ג. לתובעת מס' 3 סך של 63,480 ₪.

72. סכומים אלה ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.

73. כמו כן, ישא הנתבע בהוצאות התובעות וכן בשכ"ט עו"ד בצירוף דמי מע"מ כחוק בסך של 15,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.




המזכירות תשלח העתק פסק הדין לב"כ הצדדים בדואר רשום.

ניתן בהעדר הצדדים, היום _31.05.07_.


חנה ינון
, שופטת




קלדנית: תמי











א בית משפט שלום 14809/04 מלון חוף רון בע"מ, חוף התכלת בע"מ, לידו כנרת בע"מ נ' עו"ד דרור חטר-ישי (פורסם ב-ֽ 31/05/2007)