פסקי דין על עיזבון המנוח אבראהים חסן סעיד ז"ל | פסקי דין על חסן סעיד | פסקי דין על עומר חמד חסן

3340/06 עא     03/06/2007




עא 3340/06 עיזבון המנוח אבראהים חסן סעיד ז"ל,חסן סעיד נ' עומר חמד חסן




1
בתי המשפט

בבית המשפט המחוזי בחיפה
ע"א 3340/06
בפני

הרכב השופטים: ש. ברלינר
, ס. הנשיאה [אב"ד]
י. עמית

י. וילנר

תאריך:
03/06/2007
בעניין:
1 . עיזבון המנוח אבראהים חסן סעיד
ז"ל

2 . חסן סעיד

המערערים
- נ ג ד -
עומר חמד חסן

המשיב
פסק דין
ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בקריות (כב' סגן הנשיא, השופטת אביטל בית-נר) מיום 29.3.06 לפיו דחה בית המשפט את תביעת התובע מחמת התיישנות.

השופט י. עמית
:
1. בין המנוח איברהים חסן סעיד
לבין המשיב נחתם ביום 7.4.96 הסכם שכירות (להלן: "ההסכם") ולפיו שכר המשיב מהמנוח חלקת אדמה לתקופה של שנה אחת, למטרת ניהול מחצבה ועבודות אבן.

על פי סעיף 7 להסכם התחייב המשיב לפנות את המושכר בתום תקופת השכירות "ולאחר שהוא הכשירו מחדש כאדמה חקלאית".

בסעיף 8 להסכם נקבע כי אם המשיב לא ימלא אחר האמור בסעיף 7 ולא יפנה את המושכר בתנאים דלעיל, ישלם 150 דולר פיצוי מוסכם ומוערך מראש עבור כל יום של איחור, בנוסף לכל סעד אחר המוענק למשכיר לפי החוק. כמו כן, נקבע בסעיף 11 להסכם כי צד המפר את ההסכם ישלם לצד השני פיצוי מוסכם בסך של 5,000 דולר.
2. ביום 15.3.04 הוגשה כנגד המשיב תביעה בשם העזבון, על ידי אחד בשם עלי יוסף סעיד, שעל פיה תבע העזבון מהמשיב פיצוי של כ-1.5 מליון ₪, שאותו העמיד לצרכי אגרה על הסך של 500,000 ₪ (ת"א 1468/04 להלן: "התביעה הראשונה"). עילת התביעה היתה כי במהלך תקופת השכירות, המשיב ביצע עבודות חפירה בכל שטח החלקה בעומק של 40 מ' ובתום תקופת השכירות החזיר את החלקה מבלי להכשיר את השטח כאדמה חקלאית, כפי שהתחייב בהסכם. אשר על כן, תבע העזבון פיצוי יומי של 150 דולר ליום x תקופה של כ-7 שנים וכן פיצוי מוסכם של 5,000 דולר וכן פיצוי בסך כ-38,000 ₪ בגין עלות פינוי הפסולת ומילוי הקרקע והכשרתה מחדש לייעודה החקלאי.

התביעה הראשונה נמחקה על הסף ביום 31.1.2005, לאחר שבית המשפט מצא כי עלי יוסף סעיד התיימר לייצג את עזבון המנוח מכח ייפוי כח שניתן לו על ידי המנוח בחייו, אך מאחר שיפוי הכח פוקע עם המוות, הוא לא היה מוסמך לתבוע בשם העזבון.

3. לאחר מחיקת התביעה, הוגשה ביום 28.2.05 תביעה זהה בשם העזבון, והפעם על ידי המערער מס' 2, אחד היורשים על פי דין (להלן: "התביעה השנייה"). אלא שגם התביעה השנייה נמחקה בגין התיישנות. בית המשפט קמא קבע כי הסכם השכירות הסתיים ביום 6.4.97 ומכאן ואילך החל מרוץ ההתיישנות, ומאחר שהתביעה הוגשה בחלוף כמעט שמונה שנים, דינה להדחות מחמת התיישנות.

על

פסק דין
זה נסב הערעור שבפני
נו.

4. לטענת המערער, היה על בית המשפט, להפחית מתקופת ההתיישנות את התקופה בה היתה התביעה הראשונה תלוייה ועומדת, בהתאם לסעיף 15 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958. התביעה הראשונה הוגשה ביום 15.3.04, כשלושה שבועות לפני חלוף תקופת ההתיישנות ונמחקה ביום 31.1.2005. בנוסף, טען המערער לתחולת סעיף 18 לחוק ההתיישנות.

וזו לשון סעיפים 15-16 ו-18 לחוק ההתיישנות:

15. הוגשה תובענה לפני בית-משפט, לרבות בית-דין דתי, והתובענה
נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה.

16. נתעכב מנין תקופת ההתיישנות כאמור בסעיפים 10 ו-12 עד 15, לא תסתיים התקופה לפני שעברה לפחות שנה אחת מן היום שבו חדל העיכוב; נתעכב מנין התקופה כאמור בסעיף 11 - לא תסתיים לפני שעברו לפחות שנתיים מן היום שבו חדל העיכוב.

18. לענין חישוב תקופת ההתיישנות אין נפקא מינה אם הזכות נתבעת על-ידי הזכאי המקורי או על-ידי חליפו או אם הזכות נתבעת נגד החייב המקורי או נגד חליפו, ובלבד שאם נסבה הזכות בדרך ירושה, לא תסתיים תקופת ההתיישנות לפני שעברה לפחות שנה אחת מן היום שבו נסבה הזכות.
5. האם יש תחולה בענייננו לסעיף 15 לחוק ההתיישנות?

סעיף 15 לחוק ההתיישנות מהווה את חוליית הקישור בין דין ההתיישנות לעקרון מעשה בית דין ונועד למקרים בהם בעל הדין הגיש תביעה, אך זו לא נדונה לגופה אלא הופסקה מטעמים שאין בהם כדי להוות מעשה בית דין, כגון תביעה שנמחקה על הסף, תביעה שהופסקה או תביעה שנמחקה מחוסר מעש.

הוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות "...מבקשת להקל עם בעל דין שהגיש תובענה שנדחתה... הקלה זו מותנית בכך שהיא אינה עומדת בסתירה לעקרון מעשה בית דין, והיא תוחל רק מקום שהתובענה השניה אינה חסומה לדיון מפאת מעשה בית דין" – ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון פ"ד נז(5) 166, 178 (2003). הפסיקה פירשה באופן רחב את המונח "נדחתה" באופן שמדובר על כל תובענה שהופסק הדיון בה ולא נדונה לגופה - רע"א 68/89 צור חברה לביטוח בע"מ נ' סרסור פ"ד מג(2) 624, 627 (1989).

תנאי לתחולת סעיף 15 לחוק ההתיישנות, שתהא זהות בין התביעה הראשונה לבין התביעה המאוחרת, הן זהות בעילות והן זהות בצדדים – רע"א 8500/02 זמיר סוכנויות לביטוח נ' אררט חברה לביטוח, דינים עליון סח 82 (2003).

אין חולק כי במקרה שלפנינו עילות התביעה הן זהות (התביעה השנייה זהה לחלוטין לתביעה הראשונה), ברם, לא ניתן לומר כי קיימות שתי תביעות לפנינו. אכן, שתי התביעות הוגשו על ידי העזבון. אולם, יש לראות את התביעה הראשונה כאילו לא הוגשה כלל על ידי העזבון, כי מי שהגיש את התביעה לא היה מוסמך לעשות כן. לכן, לא עמדה בפני
בית המשפט תביעה שאותה יש לקחת בחשבון כתביעה תלויה ועומדת מכוח הוראת סעיף 15 ו-16 לחוק ההתיישנות.

6. גם בסעיף 18 לחוק ההתיישנות אין כדי להושיע את המערער. לטענת המערער, צו הירושה לעזבון המנוח ניתן רק בחודש מאי 2005 או בסמוך לכך ומתאריך זה ואילך יש למנות שנה לתום תקופת ההתיישנות. אלא שהמועד בו "נסבה הזכות בדרך ירושה" כאמור בסעיף 18 לחוק, היא מועד פטירתו של המנוח ביום 20.8.2002, ולא המועד בו ניתן צו הירושה, שהרי עזבונו של אדם עובר ליורשיו כבר במותו, כפי שנקבע בסעיף 1 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, וצו הירושה הוא דקלרטיבי בלבד.

בכל מקרה, לסעיף 18 תחולה רק אם תקופת ההתיישנות לא חלפה לפני פטירתו של המוריש, ועל מטרת הסעיף עמד בית המשפט בע"א 506/82 זונטג נ' עזבון המנוח מנדלסון, פ"ד מ(3) 113 (1986):

"אין סעיף 18 לחוק הנ"ל קובע תקופת התיישנות של שנה מיום הסבת הזכות, אלא הוא קובע תקופת התיישנות מינימלית של שנה מיום הסבת הזכות. הווה אומר, שאם תביעת המנוח עמדה לדוגמא להתיישן ששה חדשים אחרי היום שבו נפטר, מקבלים יורשיו ארכה של חצי שנה נוספת להגיש את תביעתם"

לכן, אין גם בסעיף 18 לחוק ההתיישנות, כדי להאריך את תקופת ההתיישנות.

7. המשיב העלה את טענת התיישנות כבר בכתב ההגנה, אך המערער לא הגיש כתב תשובה שבו טען לתחולת אחת העילות להארכת תקופת ההתיישנות. במצב דברים זה, אין למשיב פתחון פה דיוני לטעון להארכת תקופת ההתיישנות.

כך נאמר בע"א 7261/97 שרבני נ. חברת האחים שבירו בע"מ, פ"ד נד (4) 464 (2000):

"לפיכך, אם רצו התובעים לפתוח פתח לדיון בטענתם כי התביעה לא התיישנה - בין מן הטעם שהליקויים נוצרו במועד מאוחר מזה שטענו המשיבים ובין מן הטעם שנעלמו מהם מסיבות שלא היו תלויות בהם, שאותן לא יכלו למנוע - היה עליהם להגיש כתב תשובה ולטעון בו את העובדות המבססות טענות אלה...במצב דברים זה נותרו, אפוא, להכרעתו של בית המשפט רק המחלוקות שהותוו בכתב התביעה ובכתבי ההגנה, שתוארו לעיל, אך לא נפתח פתח לדיון בטענות העובדתיות של התובעים. בדין הכריע, אפוא, בית המשפט במחלוקות שהונחו לפניו כפי שהכריע ואין למערערים "פתחון פה דיוני" להעלות בערעורם טענות שהיה עליהם להעלות בכתב התשובה שלא הגישו".

גם מטעם זה, יש לדחות את הערעור.

8. מעבר לנדרש, אציין כי עילת התביעה "חלשה" על פניה. תקופת השכירות נסתיימה ביום 7.4.97, אך רק ביום 6.4.2000, כחלוף שלוש שנים מאז תום תקופת השכירות, פנה המשכיר לראשונה בכתב אל המשיב בטענה שלא השיב את המצב לקדמותו (מכתב בערבית נספח ד' 2 לתצהיר המערער בבית משפט קמא). קשה להלום, כי בחלוף תקופה כה ארוכה לאחר קבלת המושכר, יפנה המשכיר לשוכר ויודיע לו כי המושכר הוחזר בניגוד לתנאי ההסכם. בדומה, קשה להלום כי שוכר יעלה טענה לפגמים במושכר, שאינם פגמים נסתרים, זמן רב לאחר תחילת השכירות.

לא נעלם מעיני, כי בחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971 לא נקבע כי על המשכיר הנטל לבדוק ולהודיע לשוכר על פגם או על ליקוי במושכר עם תום תקופת השכירות, ובדומה, איננו מוצאים נטל של השוכר לבדוק את המושכר עם קבלתו ולהודיע למשכיר על פגמים במושכר. ברם, ניתן בענייננו לעשות היקש לחובתו של קונה לבדוק את הממכר מיד עם קבלתו – סעיף 13(א) לחוק המכר, התשכ"ח-1968. מכוח היקש זה, על השוכר לבדוק את המושכר עובר לקבלתו, ועל המשכיר לבדוק את המושכר עובר להחזרת המושכר בתום תקופת השכירות.

ואכן, בקודקס האזרחי המוצע, בפרק העוסק בשכירות, בסעיף 298, יש הוראה המחילה על השוכר את הוראות חוק המכר הנוגעות לנטל המוטל על הקונה לבדוק את הממכר:

"סעיף 222 יחול בשינויים המחויבים על אי התאמה לפי פרק זה; בנוסף לנטלים האמורים באותו הסעיף, על השוכר ליתן למשכיר הזדמנות סבירה לתקן את אי ההתאמה, ככל שהדבר סביר בנסיבות הענין" .

וסעיף 222 לקודקס קובע כי קונה אינו רשאי להסתמך על אי התאמה בנכס אם לא הודיע עליה למוכר תוך זמן סביר לאחר שגילה אותה או שהיה עלול לגלותה.

הגיונם של דברים, כי יש להחיל הוראה דומה גם על משכיר המקבל לחזקתו את המושכר בתום תקופת השכירות, וטוב יעשו נסחי הקודקס אם יוסיפו הוראה מפורשת בעניין.

9. לאור האמור לעיל, לא אדרש לגופא של תביעה, ולשאלות נוספות שעשויות היו להתעורר, כמו השאלה אם, בהנחה שהמערער היה מוכיח את תביעתו, הוא היה זכאי לפיצוי מוסכם של 150$ ליום במכפלת התקופה שחלפה, בהתאם לסעיף 8 להסכם השכירות.

ברגיל, פיצוי מוסכם בגין איחור בהחזרת החזקה במושכר, אינו חל על התקופה בה נמנע השימוש במושכר, עקב הצורך לבצע עבודות כדי להחזיר המצב במושכר לקדמותו - ע"א 2489/90, תנובה מרכז שיתופי לשיווק נ' גורנשטיין, דינים כ 576 (1991).
מנגד, לאור ניסוח סעיף 8 להסכם השכירות, המפנה להוראת סעיף 7 להסכם שבו מתחייב השוכר להחזיר את המושכר לקדמותו, יכול המערער לטעון כי הפיצוי המוסכם חל כל עוד לא הוחזר המצב לקדמותו. מכל מקום, גם את אורך התקופה בה ייפסק הפיצוי המוסכם יש לבחון על פי צפיות הצדדים – ע"א 4162/02 רנדור בע"מ נ' דרור מהנדסים (1990) בע"מ , פ"ד נח(4) 193 (2004).

מאחר שהגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות, אותיר שאלות אלו בצריך עיון.

אשר על כן, אציע לחברי לדחות את הערעור, אך בנסיבות העניין, ללא צו להוצאות.
י. עמית
- שופט
השופטת י. וילנר
:
1. עיינתי בחוות דעתו של חברי כב' השופט עמית ולצערי, איני שותפה לדעתו. דעתי היא כי יש לקבל את הערעור, לקבוע כי תביעת המערערים טרם התיישנה, ולהחזיר את התיק לבית משפט קמא על מנת שיידון בתביעה לגופה. לטעמי, עם הגשת התביעה הראשונה, נעצר מירוץ תקופת ההתיישנות כאמור בסעיף 15 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות").

2. העובדות הצריכות לעניין בקצרה: התביעה הראשונה (להלן: "התביעה הראשונה") הוגשה בשם עיזבון המנוח על ידי מי שהחזיק ביפוי כח שניתן לו על ידי המנוח טרם מותו (להלן: "השלוח"). התביעה נמחקה בנימוק כי יפוי הכח שניתן לשלוח אינו מהווה יפוי כוח מטעם היורשים להגשת התביעה. חודש לאחר מחיקת התביעה הראשונה, הגישו יורשי המנוח תביעה זהה לחלוטין – הפעם בהרשאה כראוי בהתאם לסעיף 122 לחוק הירושה, תשכ"ה - 1965. תביעה שנייה זו נדחתה מחמת התיישנותה.

3. לטעמי, אף שהתביעה הראשונה 'פגומה' משהו, אין לראותה כבטלה לחלוטין, משל לא הוגשה כלל, ולפיכך, הגשתה עצרה את מירוץ ההתיישנות. למסקנה זו הגעתי מהטעמים הבאים;

4. אני סבורה כי יש להחיל על המקרה את הוראות סעיף 15 לחוק ההתיישנות שכן לטעמי, קיימת זהות מוחלטת בין שתי התביעות, הן בעילותיהן והן בזהות הצדדים. התביעה הראשונה, אשר לכל הדעות הוגשה טרם חלוף תקופת ההתיישנות, הוגשה בשם אברהים חסן סעיד
ז"ל, באמצעות שלוחו, עלי סעיד, בהתאם ליפוי כוח שהחזיק הלה עוד בחייו של המנוח. התביעה השניה, הוגשה אף היא בשם עיזבון המנוח אברהים חסן סעד, הפעם באמצעות יורשיו על פי דין.

השוני היחיד בין שתי התביעות מתבטא בזהות נציגו של התובע. אין בשוני זה כדי להשליך על זהות התובע, קרי – עיזבון אברהים סעד, שהוא הוא התובע בשתי התביעות.

5. ודוק, גם אם היה פגם בהגשת התביעה הראשונה בכך שהיא הוגשה על ידי מי שנסתיימה שליחותו עקב פטירת המנוח, אין בכך כדי לשנות את זהות התובע, ומכל מקום, וזה העיקר, הגשת התביעה השניה הכשירה בדיעבד פגם זה, ואבהיר;

אין חולק כי עם פטירת המנוח, היה צורך בהרשאה מטעם היורשים להגשת התביעה בשם עיזבון המנוח. כן אין חולק כי לפחות באופן פורמאלי, התביעה הראשונה הוגשה ללא הרשאה מפורשת מצד היורשים להגשתה. סעיף 6 (א) לחוק השליחות, תשכ"ה-1965 קובע לגבי פעולה ללא הרשאה כדלקמן:

"פעל אדם בחזקת שלוחו של אחר בלי שהורשה לכך או בחריגה מהרשאתו, יכול אותו אחר, בכפוף לאמור בסעיף קטן (ב), לאשר את הפעולה בדיעבד; ואישור בדיעבד - כהרשאה מלכתחילה, ובלבד שלא תיפגע זכות שרכש אדם אחר בתום-לב ובתמורה לפני האישור".

שולח המבקש לאשר בדיעבד פעולה של שלוח, יכול לעשות כן באותן הדרכים בהן נוצרת השליחות מראש - "במפורש או מכללא, במעשה או במחדל, בכתב או בעל פה, על פי אמירה, הודעה או כל התנהגות אחרת" (ע"א 286/88 מושקוביץ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פיסקה 6; ראו עוד: ע"א 225/78 תשובה נ' פריג', פ"ד לג(1) 218)".

6. לטעמי, יש להחיל על המקרה שבפני
נו את הוראות סעיף 6 לחוק השליחות, שכן יש לראות בפעולת היורשים, בהגשת התביעה השניה - הזהה כזכור לחלוטין לתביעה הראשונה, כפעולה המאשררת בדיעבד את פעולת השלוח. אדגיש כי לטעמי, מלכתחילה, דרך המלך היתה לתקן את הייצוג בתביעה הראשונה במקום למחקה ולהגיש תחתה תביעה חדשה. כך נעשה כדבר שבשיגרה בתביעות עיזבון המוגשות שלא באמצעות היורשים על פי דין. למותר לציין כי במקרה כזה, בו היתה ננקטת הדרך הראויה, כלל לא היתה מתעוררת שאלה בדבר התיישנות התביעה.

7. מכל האמור עולה כי הפגם בהגשת התביעה הראשונה נרפא, וכתובענה קיימת– חלות עליה הוראות סעיף 15 לחוק ההתיישנות.

8. יתרה מכך, תכלית דיני ההתיישנות נועדה, בין היתר, למנוע פגיעה בזכויות הנתבע. דינים אלה באים לאזן בין זכות התובע למצות את זכויותיו בפני
בית המשפט, לבין זכות הנתבע לנהל את הגנתו בצורה יעילה, ולהגן על אינטרס ההסתמכות שלו. ראה:

"ההתיישנות של עילות תביעה הינה עקרון משפטי אשר מוצא את ביטויו, בצורות שונות, בשיטות משפט רבות. מקובל למנות שלושה טעמים עיקריים לקיומו...ראשית, נימוק ראייתי, הנעוץ בקושי לשמור משך תקופת זמן ארוכה על ראיות ומסמכים. מבחינה זו, מטרתה של תקופת ההתיישנות היא לתחום את פרק הזמן שבמסגרתו נדרש אדם לשמור על ראיותיו. שנית, חזקה לפיה שיהוי בהגשת תובענה למשך פרק זמן ארוך דיו, מצביע על נכונות לוויתור על הזכות המהותית... שלישית, הצורך להקנות לנתבע ודאות בדבר זכויותיו וחובותיו, ולהגן על אינטרס ההסתמכות שלו. הימנעות מתביעה משך תקופה ארוכה יוצרת מצג, אשר הנתבע עלול להסתמך עליו ולפעול על פיו, ובכך לשנות את מצבו" (ע"א 7401/00 יחזקאלי ואח' נ' גלוסקה פ"ד נז(1), 289 ,עמ' 302) הדגשה שלי י.ו).

9. סעיף 15 לחוק ההתיישנות מהווה חריג לתקופת ההתיישנות הנקובה בחוק, ומאפשר הגשת תובענה שניה לאחר תום תקופת ההתיישנות הרגילה, במקרים בהם הוגשה תובענה זהה בתוך תקופת ההתיישנות אך התובענה נמחקה או נדחתה מנימוקים שונים שאין בהם מעשה בית דין.

ההגיון העומד בבסיס חריג זה הינו כי הגשת תביעה – בתוך תקופת ההתיישנות - מהווה מעשה פוזיטיבי המעמיד את הנתבע על מצב הדברים לאשורו לפיו, אין התובע "ישן על זכויותיו" או ויתר עליהן, אלא מבקש הוא למצותן, ולפיכך על הנתבע לשמור את ראיותיו ולהכין את הגנתו. מסיבה זו נקבע כי יש לפרש בצורה רחבה את המונח "נדחתה" שבסעיף 15 לחוק כך שיכלול את כל המקרים בהם תובענה מגיעה לקיצה מכח החלטת בית משפט, שכן העיקר הוא כי "התנהל בפועל הליך שבו גילה התובע את דעתו, בתוך תקופת ההתיישנות, שהוא עומד על זכויותיו ובכל המקרים הללו אפשר לראות את ההליך החדש שהוגש כהמשך של ההתדיינות הקודמת" (רע"א 68/89 צור חברה לביטוח בע"מ נ' סרסור מחמוד פ"ד מג (2) 624, 627) הדגשה שלי י.ו).

10. במקרה שבפני
נו, הגשת התביעה הראשונה – תוך תקופת ההתיישנות, העמידה את המשיבים על כוונת העיזבון למצות את זכויותיו. בנסיבות אלה, אין לומר כי הגשת התביעה השניה, חודש ימים בלבד לאחר מחיקת התובענה הראשונה, הרע את מצבם של המשיבים או כי חלה פגיעה באנטרס ההסתמכות שלהם. לפיכך, יש לראות את התביעה השניה, לעניין מניין תקופת ההתיישנות, כהמשך להתדיינות הקודמת וכהמשך ישיר לתביעה הראשונה.

11. מכל האמור לעיל, דעתי היא כי יש לקבל את הערעור ולקבוע כי התביעה הוגשה טרם חלוף תקופת ההתיישנות.
י. וילנר
- שופטת
ס. הנשיאה השופט ש. ברלינר
[אב"ד]:
המחלוקת שבענייננו נוגעת לתחולת ס' 15 לחוק הירושה, על שתי התביעות שהוגשו, כך לכאורה, על ידי העיזבון: התביעה הראשונה, שנמחקה - בת.א. 1468/04, והתביעה השניה, שעל מחיקתה מחמת התישנות הוגש הערעור דנן - בת.א. 887/05.

שתי התביעות זהות והן נסבות על אותה העילה ועל אותו הסעד: הפרת חוזה השכירות על ידי המשיב והפיצויים שיש להטיל עליו, אם התביעה תימצא מוצדקת, עקב כך.

התובע בשתי התביעות, ככתוב בכותרות כתבי התביעה, הוא העיזבון. בתביעה הראשונה הוא היה מיוצג על ידי מר עלי יוסף סעיד, על סמך יפוי כוח נוטריוני מיוחד עליו חתם המנוח ביום 13.3.96 ולפיו הוא הוסמך לנהל את החלקה, להחכירה, וכן "להופיע בשמי ובמקומי בפני
בתי המשפט על כל דרגותיהם ולנקוט בכל הליך משפטי/מינהלי הדרוש לביצוע מטרות יפוי כח זה, ולצרך זה למנות עו"ד לטיפול בענינים אלה." המנוח נפטר ביום 20.8.02; התביעה נסבה על אירועים שארעו בקשר לחלקה עוד לפני פטירת המנוח, וככל הנראה סברו היורשים כי יש ביפוי הכוח כדי לאפשר את הגשת התובענה הראשונה על ידי מיופה הכוח הנ"ל.

השליחות מסתיימת, אמנם, במותו של השולח (ס' 14(א) לחוק השליחות, תשכ"ה-1965), אך אין לומר כי מן ההכרח הוא, שפעולת השלוח אף לאחר מות השולח, היא תמיד בטלה מעיקרה ואין לה תוקף. ניתן לאשררה בדיעבד ואישרור זה כמוהו "כהרשאה מלכתחילה" (ס' 6(א) לחוק השליחות), ולעיתים ממשיכה השליחות לעמוד בתוקפה אם יפוי הכוח ניתן "להבטחת זכותו של אדם אחר או של השלוח עצמו וזכותם תלויה בביצוע נושא השליחות" (ס' 14(ב) לחוק השליחות).

חברי, כב' השופט עמית, סבר כי "יש לראות את התביעה הראשונה כאילו לא הוגשה כלל על ידי העזבון, כי מי שהגיש את התביעה לא היה מוסמך לעשות כן. לכן לא עמדה בפני
בית המשפט תביעה שאותה יש לקחת בחשבון כתביעה תלויה ועומדת מכוח הוראת סעיף 15 ו - 16 לחוק ההתיישנות."

נראית לי עדיפה עמדת כב' השופטת וילנר, לפיה לא ניתן להתעלם כליל מן התביעה הראשונה. היא התיימרה להיות מוגשת בשם העיזבון, ואיש מן היורשים לא הסתייג ממנה; היא לא הוגשה על ידי אדם זר לחלוטין לעניין, אלא על ידי מי שקיבל מן המנוח יפוי כוח מיוחד לשם ניהול החלקה, לרבות הגשת תביעות בקשר לכך. והעיקר: באספקלריה של הוראת ס' 18 לחוק הירושה, מילאה התביעה הזו את דרישות ההוראה האמורה: היא העמידה את הנתבע, המשיב, על כך שהעיזבון לא ויתר על זכויותיו לפיצויים עקב הפרת חוזה השכירות, כך שהמשיב הוזהר, עקב הגשת התביעה, לשמור את ראיותיו כל עוד התביעה תלויה ועומדת. משנמחקה התביעה הראשונה, ניתן לחדשה תוך שנה ממועד מחיקת התביעה הראשונה, ובכך עמד העיזבון.

מן הנימוקים הנ"ל מקובלת עלי התוצאה אליה הגיעה כב' השופטת וילנר, בחוות דעתה.
ש. ברלינר
- ס. הנשיאה
אב"ד

הוחלט ברוב דעות, לקבל את הערעור, לבטל את החלטת הערכאה הראשונה, ולהחזיר אליה את הדיון על מנת לדון בתובענה לגופה.

המשיב ישלם למערערים את הוצאותיהם וכן שכ"ט עו"ד בסך של 6,000 ש"ח + מע"מ.

הפקדון יועבר לידי ב"כ המשיב, לשם גביית המגיע.

ניתן היום יז בסיון 3.6.07 בהעדר בעלי הדין.

המזכירות תמציא העתקי פסק הדין לצדדים, בדואר.
ש. ברלינר
- ס. הנשיאה
אב"ד

י. עמית
- שופט

י. וילנר
- שופטת









עא בית משפט מחוזי 3340/06 עיזבון המנוח אבראהים חסן סעיד ז"ל,חסן סעיד נ' עומר חמד חסן (פורסם ב-ֽ 03/06/2007)