פסקי דין על אלדר דהן | פסקי דין על פרדס גן חיים (1996) | פסקי דין על דורון בר און שף בבית | פסקי דין על דורון בר און | פסקי דין על ענת בר און |

10570/04 עב     05/06/2007




עב 10570/04 אלדר דהן נ' פרדס גן חיים (1996) בע"מ , דורון בר און שף בבית בע"מ , דורון בר און , ענת בר און




1


בתי הדין לעבודה
בית הדין האזורי לעבודה ת"א – יפו

בפני
: כב' השופטת דוידוב מוטולה סיגל

עב 010570/04


תאריך:05/06/2007


בעניין:
אלדר דהן



ע"י ב"כ עוה"ד
גולני יעקב

התובע


נ ג ד



1 . פרדס גן חיים (1996) בע"מ

2 . דורון בר און
שף בבית בע"מ

3 . דורון בר און

4 . ענת בר און



ע"י ב"כ עוה"ד
קגן רונן

הנתבעים

פסק דין

פתיח

1. המחלוקות בתיק זה נוגעות לתקופת העבודה, הזכויות הסוציאליות המגיעות לתובע, ועצם קיומה של יריבות מול הנתבעים 3 ו – 4.

2. מטעם התובע העידו הוא עצמו וכן מר יואב קין. מטעם הנתבעים העידה הנתבעת 4, הגב' ענת בר און
.

3. להלן עובדות הרקע, כפי שעלו מהעדויות שנשמעו בפני
:
א. הנתבעת 1 - פרדס גן חיים (1996) בע"מ
- הנה חברה פרטית בבעלות הנתבע 3, אשר במועדים הרלוונטיים לתביעה זו ניהלה גן אירועים (להלן – "גן האירועים").

ב. הנתבעת 2 – דורון בר און
שף בבית בע"מ
– היא חברה פרטית, בבעלות עקיפה של הנתבעים 3 ו – 4 (דרך חברה נוספת – נבדה אחזקות בע"מ – אשר נמצאת בבעלותם), אשר עסקה – במועדים הרלוונטיים לתביעה זו - בשירותי קייטרינג.

ג. הנתבע 3, מר דורון בר און
, הנו מנהל הנתבעות 1 ו – 2. הנתבעת 4 – גב' ענת בר און
– הנה אשתו של הנתבע 3 וניהלה בפועל, יחד עמו, את הנתבעות 1 ו – 2.

ד. התובע, מר אלדר דהאן, החל עבודתו בנתבעת 2 ביום 16.5.99, כמלצר. את שכרו בתקופה זו קיבל כסכום גלובאלי (250 ₪ ובהמשך 300 ₪) עבור כל אירוע בו השתתף. לטענת הנתבעים, העסקתו בתקופה זו היתה אקראית, לפי נוחותו ויכולתו, כאשר היה חלק ממאגר של כ – 400 מלצרים פוטנציאליים.

ה. במקביל לעבודתו כמלצר בנתבעת 2, עבד התובע גם עבור הנתבעת 1, כעובד כללי ובהמשך כאיש תחזוקה, כאשר קיבל שכרו כסכום גלובאלי לאירוע (כמפורט בסעיף ד' לעיל) או לפי שעות (25 ₪ לשעה). לטענת הנתבעים, גם במסגרת זו נשכרו שירותיו באופן "אקראי וזמני", לצרכי אירועים ספציפיים ורק ככל שנוח היה לו לעבוד באותו מועד. לטענת התובע, החל עבודתו זו כבר בשנת 1999; לטענת הנתבעים – העבודה עבור הנתבעת 1 החלה רק בתחילת שנת 2001.
ו. ביום 7.4.03 נחתם בין התובע לבין הנתבעת 2 הסכם עבודה (נספח א' לתצהיר התובע; להלן – "הסכם העבודה"), במסגרתו מונה כ"מנהל תחזוקה גן אירועים" בתוקף מיום 15.3.03, ומכוחו קיבל שכר חודשי קבוע (6,500 ₪). ההסכם מגדיר כי משרתו של התובע היא "מלאה לפי 240 שעות חודשיות", כאשר מעבר לכך יקבל גמול של 150% לכל שעה נוספת. עוד קובע ההסכם כי "השכר כולל נסיעות למקום העבודה (פרדס גן חיים), נסיעות ברכב פרטי שאינם למקום העבודה ישולם החזר נסיעות 1 ₪/ק"מ ברוטו".

אין חולק כי שכרו של התובע שולם לפי הסכם העבודה, על ידי הנתבעת 1, החל מיום 1.4.03.

ז. ביום 21.12.03 קיבל התובע הודעת פיטורים בכתב מהנתבעת 1, אשר אמורה היתה להיכנס לתוקף חודש לאחר מכן (נספח ב' לתצהירו). במכתב הפיטורים נרשם כי "עקב שינויים בחברתנו, אנו נאלצים להודיעך על הפסקת עבודתך אצלנו...". גב' בר און הסבירה כי ה"שינויים" בהם דובר נבעו מפיטוריו של מנהל גן האירועים עד אותו מועד, מר יואב קין, אשר נתפס (לטענתה) מועל בכספי החברה. עוד טענה כי התובע עצמו גרם נזקים, דוגמת הצפת גן האירועים ושריפת גנרטור.

ח. אין חולק כי עבודתו של התובע הסתיימה בפועל טרם חלוף חודש ממועד הודעת הפיטורים, כפי הנראה ביום 31.12.03. לטענת הגב' בר און, הדבר נעשה לבקשת התובע, אשר ביקש להתחיל בעבודה חדשה כבר באותו מועד. התובע הכחיש זאת וטען כי אמנם החל עבודה חדשה, אך בשעות הערב, כך שיכול היה להמשיך עבודתו עבור הנתבעים עד תום תקופת ההודעה המוקדמת.

ט. ביום 30.12.03 בוצע מול התובע "גמר חשבון" (נספח ג' לתצהיר התובע). הנתבעים לקחו בחשבון תקופת עבודה שבין 1.1.01 ועד 31.12.03, וחישבו את פיצויי הפיטורים של התובע לפי שכרו הממוצע (כנטען על ידם) בכל אחת מהשנים. סך פיצויי הפיטורים ששולמו לתובע, ביום 1.3.04, עמדו על 13,313 ש"ח. עוד נרשם ב"גמר החשבון" כי "מ – 4/03 שכר ניהולי הכולל דמי הבראה", וכי "יתרת ימי חופשה לפדיון – 13" (בפועל קיבל התובע בגין כך סך של 1,820 ₪, במסגרת תלוש חודש 1/04).

חלותו של צו ההרחבה בענף אולמות לחתונות

4. התובע טוען לחלות צו ההרחבה בענף האולמות לחתונות (י"פ 2513 תשל"ט, כפי שתוקן בי"פ 2698 התשמ"א; להלן – "צו ההרחבה"), שכן בהסכם הקיבוצי לענף זה הוגדר "אולם" כ"לרבות גן אירועים".
הנתבעים עמדו על כך שאינם חברים בסקציית בעלי האולמות לחתונות ולמסיבות ליד התאחדות הסוחרים הכללית, כך שההסכם הקיבוצי אינו חל עליהם. עוד טענו כי צו ההרחבה חל אך ורק על "העובדים בישראל באולמות לחתונות ומסיבות למיניהן", ולא על גני אירועים (שפועלים באופן עונתי), וכאשר טרם הורחבו הוראותיו של ההסכם הקיבוצי המאוחר יותר (משנת 1996) אשר כלל גם גני אירועים בהגדרת "אולם". עוד הם מדגישים כי צו ההרחבה אינו יכול לחול על הנתבעת 2, שהנה חברת קייטרינג.

5. לאחר עיון בהוראותיו של צו ההרחבה, לעומת הוראות ההסכמים הקיבוציים המאוחרים יותר שטרם הורחבו, אני מקבלת את טענות הנתבעים כפי שפורטו לעיל, וקובעת כי לא הוכח כי צו ההרחבה חל בעניין שלפנינו.

מועד תחילת העבודה המדויק, באיזו מהנתבעות, והאם עבודת התובע היתה רצופה

6. התובע טען כי השתחרר מהצבא בחודש 7/99 (עמ' 4), כאשר כבר בחודש מאי 1999 התקבל לעבודה כמלצר על ידי סדרנית כוח האדם בנתבעת 2, והגיע לאירועים לפי דרישתה. במקביל לכך עבד גם במסעדת פיצה – כשליח וכמנהל משמרת (עד שהפסיק זאת "כי זה התנגש"), ולמד משך שנתיים הנדסאות תוכנה במכללת רופין.

7. התובע צירף רשימה שערך לגבי האירועים בהם עבד (נספח ה' לתצהירו), ממנה עולה כי עבד בהיקף אירועים משתנה: 15 - 5 אירועים במהלך כל אחד מהחודשים 5/99 - 10/99, 2 אירועים במהלך חודש 4/00 (בחודשים 11/99 – 3/00 לא עבד כלל), 65 אירועים במהלך החודשים 5/00 – 10/00, הפסקה נוספת עד חודש 5/01 במהלכו עבד ב – 11 אירועים, והמשך עבודה ב – 1 – 16 אירועים לחודש בחודשים שלאחר מכן (למעט 11/01), עד חודש 4/03 בו החל לעבוד באופן יומיומי לפי הסכם העבודה.

8. בחקירתו טען התובע (הגם שהדבר לא צוין בתצהירו) כי הרשימה מתייחסת לעבודה בגן האירועים בלבד (במסגרת הנתבעת 1), כאשר עבד בנוסף לכך, ייתכן גם בחודשי החורף, באירועים שערכה הנתבעת 2 בגני אירועים אחרים ובבתים פרטיים (עמ' 6, ת/2; כאמור – טענה זו מנוגדת לאמור בתצהירו של התובע, בו ציין במפורש כי רשימת השעות בנספח ה' לתצהירו כוללת את "כל שעות עבודתי" – סעיף 9ד').

9. באשר למועד תחילת העבודה בנתבעת 1 – מר יואב קין, שהיה מנהל גן האירועים באותה תקופה (וכיום מנהל מאבק משפטי נגד הנתבעת 1) והעיד מטעם התובע, ציין כי "הוא למעשה, מה שנקרא, "נזל" לנתבעת 1 כי היה עובד של הנתבעת 2, תוך כדי עבודתו כמלצר הוא הופעל כאיש טכני בפרדס ולאט לאט הוא התמקד בעיקר בזה, תוך כדי שהוא עובד גם בנתבעת 2" (עמ' 1). כאשר נשאל מתי החלה ה"נזילה", השיב – "ב – 99 אני חושב. אני מתקן – ב – 01" (עמ' 2).

התובע התבקש להתייחס לעדות זו והשיב – "ב – 01 זה היה יותר מוגדר... עד אז הייתי מגיע מתוך המלצרים והייתי עושה את עבודתי בפרדס. לאחר מכן מ – 01 ואילך הייתי מגיע מחוץ למצבת המלצרים אך בפועל לא היה שינוי בעבודה עצמה" (עמ' 6).

10. הנתבעת 4 טענה כי לא ערכו רישומים כלשהם לגבי מועדי עבודתו של התובע ו/או עבודת המלצרים בכלל. עוד טענה כי עד 4/03 התובע היה עובד "אקראי וזמני" מבחינה זו ש"נקרא מתוך פול גדול של עובדים, במידה והעובדים האלה רצו ויכלו לעבוד הם עבדו באירועים" (עמ' 17). למיטב זכרונה, לא היה רצף בעבודת התובע (עמ' 19).

הנתבעת 4 העידה כי "בשנים 99-00 הוא הועסק כמלצר בנתבעת 2. בראשית שנת 01 הוא החל להיות מועסק בנתבעת 1 באופן אקראי ומזדמן לפי קריאה כעובד כללי ומעת לעת המשיך לעבוד בנתבעת 2 כמלצר" (עמ' 27). עם זאת לא ידעה להשיב אם גם טרם 2001 – התובע ביצע עבודות כלליות בגן האירועים.

11. הנתבעת 4 צירפה לתצהירה המחאות ששולמו לתובע, בסכומים שונים, על ידי הנתבעת 2, בחודשים יוני – דצמבר 1999, מאי – דצמבר 2000, ינואר 2001, מרץ - מאי 2001, אוקטובר - נובמבר 2001 ואפריל 2002, וכן המחאות ששולמו לתובע, בסכומים שונים, על ידי הנתבעת 1, בחודשים פברואר - מרץ 2001, מאי – נובמבר 2001, ינואר – נובמבר 2002, ינואר – יולי 2003, ואישורים על העברות בנקאיות מהחודשים ספטמבר - דצמבר 2003 וינואר - פברואר 2004 (ההמחאות מעידות על חודש התשלום, כך שניתן להניח כי הן מתייחסות לעבודה בחודש הקלנדרי הקודם).

עוד הוגשו טפסי 106 (למעט לגבי שנת 1999), מהם עולה כי התובע עבד בנתבעת 2 החל מחודש 9/00 ולמשך שנת 2000 בלבד, ובנתבעת 1 – החל מיום 1.1.01 (לא כולל 3/01, 11/01, 11/02) ועד סוף 12/03. הנתבעת 4 לא יכולה היתה להסביר מדוע יש סתירה בין הסכומים הנקובים בטפסים אלו לבין סך ההמחאות שצורפו על ידה כהמחאות ששולמו לתובע (עמ' 20).

12. מהאמור לעיל עולה כי הנתבעים 3 ו – 4 חילקו את פעילותם העסקית לשתי חברות – הנתבעת 1 אשר ניהלה את גן האירועים, והנתבעת 2 – אשר העניקה לגן האירועים את שירותי הקייטרינג, ובנוסף לכך נתנה שירותי קייטרינג לגורמים נוספים. עוד עולה כי גן האירועים פעל בעיקר בחודשי הקיץ, כך שהעבודה בחודשי החורף היתה בעיקר לצורך תחזוקת הגן וכן לצורך שירותי קייטרינג שנתנה הנתבעת 2 באולמות אחרים ובבתים פרטיים.

13. באשר לתובע - מחומר הראיות עולה כי החל עבודתו בגן האירועים ביום 16.5.99, כמלצר, תוך שקיבל את שכרו בגין עבודה זו מהנתבעת 2, אשר נחשבה כמעסיקתם של המלצרים. במסגרת זו ביצע מספר משתנה של אירועים מדי חודש, במשרה חלקית, במקביל לעבודה נוספת וללימודים. מההמחאות שצורפו על ידי הנתבעים, יחד עם רשימת שעות העבודה כפי שהוכנה על ידי התובע, עולה כי לא עבד כלל עבור מי מהנתבעים במהלך החודשים 12/99 – 3/00, היינו הפסקה העולה על שלושה חודשים במסגרתה נותקו, לפי הראיות, יחסי העבודה.

14. מחומר הראיות עולה עוד כי עם הזמן – מבלי שניתן להצביע על מועד מדויק – ביצע התובע גם עבודות של עובד כללי, כאשר במסגרת זו, כיוון שהנתבעת 1 היא שניהלה את גן האירועים בהיבטיו הפיזיים, הושאל לעזרתה מהנתבעת 2, ששילמה לו את שכרו גם עבור עבודות אלו. עם הזמן גדל נפח העבודה של התובע כעובד כללי ואזי החליט מר קין, מנהל גן האירועים דאז, להעסיקו באופן נפרד במסגרת הנתבעת 1. מינואר 2001 הועסק לפיכך התובע על ידי הנתבעות 1 ו – 2, כמלצר וכעובד כללי. מההמחאות שצורפו עולה כי במהלך שנת 2002 כמעט וחדל לעבוד דרך הנתבעת 2. החל מחודש 4/03 הועסק אך ורק על ידי הנתבעת 1, כעובד בשכר חודשי.

15. ההמחאות שצורפו על ידי הנתבעים מעידות כי עבודתו של התובע – החל מחודש 4/00, מלבד חודשים בודדים מפעם לפעם – היתה רצופה, לרבות בחודשי החורף. מההמחאות בצירוף לפירוט שעות העבודה שהכין התובע עולה כי לאחר ההפסקה בת ארבעת החודשים ביחסי העבודה בין החודשים 12/99 – 3/00 - התובע הועסק על ידי הנתבעת 2 החל מיום 6.4.00 ועד אפריל 2002, כאשר חלק מהתקופה הושאל על ידה לנתבעת 1. בנוסף לכך הועסק על ידי הנתבעת 1 החל מחודש ינואר 2001 ועד 31.12.03 – מועד בו הסתיימה העסקתו עקב פיטוריו.

כיוון שעיקר עבודתו של התובע, משך כל תקופת העבודה, היתה בגן האירועים, אני סבורה כי לצרכי סעיף 1 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג – 1963 – יש לקבוע כי עבד ברציפות באותו "מקום עבודה" החל מיום 6.4.00 ועד 31.12.03. בנוסף, בהתחשב בגמישות העברתו מהנתבעת 1 לנתבעת 2 וחוזר חלילה לפי צרכיהן, כאשר גם בתקופה האחרונה לעבודתו – בה עבד פורמאלית בנתבעת 1 בלבד – קיבל מסמכים פורמאליים (לרבות הסכם העבודה שלו) מהנתבעת 2 – אני סבורה כי יש לראות בנתבעות 1 ו – 2 כמעסיקות במשותף משך כל תקופת העבודה.

הדרישה לגמול שעות נוספות/ עבודה בימי המנוחה השבועית

16. התובע הגיש רשימה שערך, של שעות עבודתו (נספח ה' לתצהירו) לעומת השכר שקיבל בפועל (נספח ו' לתצהירו), וטען כי הנו זכאי להפרשי גמול שעות נוספות בסך 146,307 ₪ (לפי חישוב אריתמטי שנערך על ידי רואה חשבון מטעמו). עוד הגיש את כרטיסי הנוכחות שלו – ידניים וממוחשבים - לחודשים מרץ – דצמבר 2003 (נספחי י"ז לתצהירו).



בחקירתו אישר התובע כי לא תמיד היתה התאמה בין הכרטיס הידני לזה הממוחשב (עמ' 9), וכי לפחות לגבי חודש 10/03 – דרש גמול על שעות מעבר למספר השעות הרשומות בכרטיס הידני שמולא על ידו (עמ' 10). לדבריו, "כרטיסי העבודה הידניים נותנים סדר גודל בלבד. זה לא עד הסוף נכון" (עמ' 11).

17. התובע הדגיש בחקירתו כי השעות המופיעות ברשימה שערך מתייחסות לעבודתו בנתבעת 1 בלבד (ולמעשה לכל האירועים שהתקיימו בפועל בגן האירועים של הנתבעת 1); בפועל עבד גם באירועים מטעם הנתבעת 2 מחוץ לגן האירועים, אך ביחס לכך אין לו רישום כלשהו (עמ' 2). התובע אישר כי את השכר מהנתבעת 2 קיבל לא רק בהמחאות אלא גם במזומן (עמ' 4), כאשר לא ערך רישומים בקשר לגובה הסכומים שקיבל בדרך זו ומתי.

התובע הסביר כי לצורך הכנת נספח ו' לתצהירו (התקבולים שקיבל בפועל) – בדק בתדפיסי הבנק שלו (שלא צורפו) מה נראה לו מתאים לשיקים שהתקבלו מהנתבעות, וציין זאת בטבלה שערך (עמ' 5, 11). התובע אישר כי את התשלום שקיבל לגרסתו באמצעות המחאה של לקוח (סעיף 45 להלן) – לא כלל במסגרת התקבולים ששולמו לו בגין עבודתו (עמ' 12). כך גם לגבי המחאות "פתוחות" נוספות שקיבל (שם).

18. התובע נשאל מתי ערך את הרשימה של שעות עבודתו (נספח ה'), והשיב – "הם נערכו הן בזמן אמת בחלקם וחלקם האחר התבסס על אירועים שהיו בפרדס. לקראת התביעה עשיתי ריכוז של שני המקורות האלה" (עמ' 7).

התובע אישר כי צירף מסמכים ביחס לשעות עבודתו החל מחודש 4/03 בלבד, הגם ש"בבית יש לי רישומים גם משנים קודמות (חלקיים). את חלקם האחר – לא השלמתי מזיכרון, אלא מרישומים על אירועים שנערכו בפרדס. ידעתי שעבדתי בהם כי עבדתי בכל אירוע שהיה בפרדס. לגבי שעות העבודה בחלק מהמקרים, שחזרתי זאת עם יואב (קין – ס.ד.מ) שהוא זה שקרא לי לעבודה בכל אירוע... לגבי החלק האחר – הלכתי לפי שעות מינימליות שבטוח הייתי בהם" (עמ' 7).

19. התובע נשאל מדוע בתצהיר גילוי המסמכים מטעמו אין אזכור למסמכים מזמן אמת המעידים על שעות עבודה ו/או אירועים בהם השתתף, והשיב – "זה רישומים בתוך יומנים ודפים שאספתי... האירועים שהיו ידועים מראש רשמתי לעצמי כדי לזכור ולדעת מתי להגיע לעבודה ובחלק מהמקרים שמרתי זאת" (עמ' 7). עוד טען כי הרשימה מתבססת למעשה על רשימות של מר קין, כאשר הרישומים החלקיים שהיו אצלו היו רק "גיבוי" (עמ' 8). כאשר נשאל כיצד ידע לציין את שעות העבודה המדויקות, השיב – "היו שעות די קבועות..." (שם).


20. הנתבעת 4 טענה בעדותה כי משך כל תקופת עבודתו לא טען התובע דבר בנוגע לכספים נוספים המגיעים לו כביכול בגין שעות נוספות. הנתבעת 4 אישרה כי החל מחודש 3/03 הותקן שעון נוכחות בגן האירועים, וכי נערכו על פיו דו"חות נוכחות (צורפו לתצהירה כנספחים נ/15 – נ/22; מדובר למעשה באותם דו"חות ממוחשבים שצורפו על ידי התובע). עם זאת, קודם לכן לא נערך רישום כלשהו על שעות העבודה של המלצרים (עמ' 18).

בחקירתה הנגדית לא ידעה גב' בר און לציין מהם הסכומים המדויקים ששולמו לתובע בגין עבודתו בנתבעות 1 ו/או 2 במהלך השנים. לדבריה, לא עלה בידה לאתר את תלושי השכר שהונפקו לתובע, ואינה יודעת אם יש כרטסת בהנהלת החשבונות על שם התובע ממנה ניתן ללמוד מה שולם לו (עמ' 16). המקור היחידי ממנו ניתן ללמוד על התשלומים הנו לפיכך העתקי השיקים שניתנו לו כמשכורת, וצורפו לתצהירה, וכן טפסי 106 החל משנת 2000 אשר צורפו לתצהיר התובע.

21. לאחר שקילת הראיות והעדויות, אני קובעת כי התובע לא עמד בנטל, להוכיח רכיב זה של תביעתו. כפי שעלה מהפירוט לעיל, התובע לא רשם בזמן אמת את ימי עבודתו ו/או שעות עבודתו (הגם שטען כי ערך רישום חלקי, אך הוא לא צוין בתצהיר גילוי המסמכים מטעמו ואף לא הוצג כראיה – לכן לא ניתן להתייחס לכך כאל אמירה אמינה).

הטבלה שערך התובע מתבססת לפיכך, כפי שאישר בעצמו, על יומני גן האירועים אותם קיבל ממר קין (ולא צורפו כשלעצמם), ובהם מצוינים כלל האירועים שנערכו בגן (הגם שאין כל ודאות כי התובע השתתף בכל אירוע ואירוע, ודאי לא בשנים הראשונות לעבודתו), ותוך ייחוס בדיעבד של שעות עבודה לכל תאריך לפי השעות שהיו "מקובלות" (הגם שאין עקביות כלשהי בשעות שצוינו, כך שאין כל דרך סבירה בה התובע יכול היה לזכור בדיעבד באיזו שעה החל את עבודתו בכל אירוע). אין מדובר ברישום העומד בדרישות הפסיקה, ולכן לא ניתן להסתמך עליו.

22. בסיכומיו טען ב"כ התובע להעברת נטל הראיה לגבי שעות עבודתו של התובע אל הנתבעים, אך הפסיקה קובעת כי על עובד הדורש גמול שעות נוספות בדיעבד להוכיח את שעות העבודה המדויקות בגינן נדרש הגמול (דב"ע לב/ 32-3 מרלן פרוימוביץ – ישראל בר אדון ואח', פד"ע ד' 39; או לחלופין להוכיח מתכונת עבודה קבועה, שאין חולק שלא היתה במקרה שלפנינו). התובע לא עמד בנטל זה.

עוד טען ב"כ התובע בסיכומיו כי טענת הנתבעים לתשלום שכר מינימום למלצרים בצירוף תוספת שהביאה את הסכום ל – 250 או 300 ₪ לאירוע (סעיף 40 להלן) – מהווה למעשה הודאה בעבודת שעות נוספות ובתשלום גמול בגינן, אך איננו מקבלים טענה זו. ממילא, הנתבעים לא הוכיחו כלל את טענתם כי סוכם עם התובע על עבודה לפי תעריף של שכר מינימום לשעה.
23. ב"כ התובע טען עוד לבטלות הסכם העבודה שנכרת עם התובע ביום 7.4.03, ולפיו אמור היה להשתכר סך של 6,500 ₪ עבור 240 שעות חודשיות. צודק התובע, כי הסכם זה מתיימר לחייבו לעבוד שעות נוספות תוך קבלת שכר כולל בניגוד לסעיף 5 לחוק הגנת השכר, התשי"ח – 1958, וכי על אף האמור בהסכם - הנו זכאי לגמול שעות נוספות בהתאם לחוק. עם זאת, התובע לא הוכיח כי אכן עבד בהיקף של 240 שעות חודשיות, גם לאחר חתימת הסכם העבודה, ולכן לא עמד בנטל, כפי שקבעתי לעיל.

24. בנוסף לכל האמור לעיל, התובע חישב את זכאותו לגמול שעות נוספות בהתחשב ברשימת הכספים שקיבל כפי שהוכנה על ידו בדיעבד, אך לפי טענתו קיבל כספים נוספים (במזומן, בהמחאות של לקוחות) שאינם מצוינים ברשימה. ממילא, לא הוכיח את זכאותו לגמול שעות נוספות עודף על זה ששולם לו, גם מטעם זה.

הדרישה להפרש פיצויי פיטורים

25. התובע טען כי סכום פיצויי הפיטורים לו היה זכאי, בהתחשב בשכרו האחרון ובתקופת עבודתו (לגישתו – ברצף החל משנת 1999), הנו 30,875 ₪. בפועל קיבל סך של 13,313 ₪ ולכן הנו דורש את היתרה.

26. הנתבעים טוענים כי התובע זכאי לפיצויי פיטורים רק בגין תקופת עבודתו שהחלה באפריל 2003. לפנים משורת הדין, שולמו לו פיצויי פיטורים גם עבור השנים 2001 ו – 2002 (ועד 3/03), לפי ממוצע שעות עבודתו באותן שנים.

27. קבענו לעיל כי התובע עבד באותו "מקום עבודה" החל מיום 6.4.00, ולכן זכאי לפיצויי פיטורים בגין מכלול התקופה מאותו מועד ואילך. עם זאת, את פיצויי הפיטורים בנסיבות אלו אין לחשב לפי השכר האחרון, שכן חל בהיקף העבודה שינוי מהותי החל ממועד חתימת הסכם העבודה ואילך.

לפי סעיף 7 לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), התשכ"ד – 1964, התובע זכאי לפיצויי פיטורים תוך חלוקה לשתי תקופות; בגין התקופה הראשונה, שעד 31.3.03 – לפי ממוצע שכרו במהלך שנת 2002 לפי טופס 106 (6,335 ₪ לחודש לפי סך לשנה של 76,020 ₪; החישוב נעשה לפי שנת 2002 שכן אין נתוני שכר חודשיים), ובגין התקופה החל מ – 1.4.03 – לפי שכרו האחרון כפי ששולם לו בפועל (סך של 6,374 ₪ - לפי תלושי השכר שצורפו בהסכמה לסיכומי התובע).

28. סך פיצויי הפיטורים להם זכאי התובע לפי החישוב דלעיל הנו 23,785 ₪. כיוון שקיבל סך של 13,313 ₪ - הנו זכאי להפרש בסך של 10,472 ₪. בהתחשב בכלל הנסיבות, וקיומה של מחלוקת לגבי עצם הזכאות להפרש פיצויי הפיטורים, אינני סבורה כי מוצדק לחייב את הנתבעות 1 ו – 2 בפיצויי הלנה.
הדרישה לפדיון חופשה

29. התובע טען כי משך כל תקופת עבודתו אצל הנתבעים לא ניצל ימי חופשה בתשלום. התובע דורש את יתרת פדיון החופשה המגיעה לו, בהתחשב במכסת ימי החופשה הקבועה בצו ההרחבה (16 ימים לשנה) ובתקופת ההתיישנות, בסך 5,361 ₪ עבור השנים 2001 - 2003. לטענתו, אין להפחית מכך את הסך של 1,820 ₪ שקיבל בסיום עבודתו אלא יש לייחסו לטובת פדיון חופשה לשנים 1999 – 2000.

30. הנתבעים טוענים (הגם שהדבר לא צוין בתצהירה של הנתבעת 4) כי התובע ניצל שבעה ימי חופשה בשנת 2003 (הודעה מיום 22.1.06). בחקירתה הנגדית אישרה הנתבעת 4 כי לא נערך רישום כלשהו של חופשותיו של התובע עד חודש 4/03, אך לא צירפה רישום כלשהו של ימי חופשתו גם לאחר מועד זה (עמ' 19). בכרטיסי העבודה הידניים שהגיש התובע מצוינים ארבעה ימי חופשה בחודש 7/03 ויום חופשה אחד בחודש 9/03, זאת במהלך התקופה בה קיבל שכר חודשי.

31. אין חולק כי החובה לנהל פנקס חופשות, הכולל את ימי החופשה המדויקים שנוצלו על ידי העובד והיתרה שנותרה לזכותו, מוטלת על המעסיק (דב"ע לא/22-3 ציק ליפוט – חיים קסטנר, פד"ע ג' 215). הנתבעים לא המציאו יומן חופשות כלשהו, ולכן אין כל בסיס ראייתי לטענתם בדבר שבעה ימי חופשה שניצל התובע בשנת 2003. עם זאת, ניתן להסתמך על הודאת התובע – בכרטיסי העבודה שצירף – בדבר חמישה ימי חופשה במהלך שנה זו.

32. כיוון שקבעתי לעיל כי צו ההרחבה לא חל, יש לחשב את זכאות התובע לחופשה לפי הוראות החוק. עוד יש לקחת בחשבון את העובדה כי התובע עבד במשרה חלקית בלבד עד יום 31.3.03 (פחות מ- 200 ימי עבודה בשנה; בהעדר נתונים אחרים החישוב נעשה לפי נספח ה' לתצהיר התובע), ואת העובדה כי קיבל פדיון חופשה בסך 1,820 ₪ עם סיום עבודתו. בהתחשב בכל האמור לעיל, התובע זכאי היה סך הכול ל- 26.1 ימי חופשה. הוא זכאי לפיכך ליתרת פדיון חופשה בסך של 3,725 ₪.

הדרישה להפרש דמי הבראה

33. התובע טען כי במהלך כל תקופת עבודתו קיבל סך של 1,134 ₪ עבור דמי הבראה (126 ₪ ששולמו לו מדי חודש החל מחודש 4/03 ואילך). לפי חישוביו, ועל בסיס צו ההרחבה, הנו זכאי לסך נוסף של 1,132 ₪ עבור השנתיים האחרונות לעבודתו.

34. הנתבעים לא העלו טענת הגנה ממשית כנגד האמור לעיל, מלבד טענה כי צו ההרחבה אינו חל וכי אין רציפות בין תקופת העבודה בנתבעת 2 לבין תקופת העבודה בנתבעת 1.

35. בהתחשב בקביעתי לעיל בדבר רצף העבודה החל מיום 6.4.00 ובדבר העדר תחולה לצו ההרחבה, התובע זכאי לדמי הבראה – לפי צו ההרחבה הכללי במשק, בגין השנתיים האחרונות לעבודתו, בהתחשב בחלקיות משרתו עד חודש 4/03 לפי נספח ה' לתצהירו - בסך של 2,650 ₪ (ללא התייחסות לסכום שקיבל בפועל במהלך שנת 2003). כיוון שתבע סך של 1,132 ₪ - זהו הסכום שייפסק לזכותו.

הדרישה להפרש חלף הודעה מוקדמת

36. התובע טוען כי קיבל, במסגרת תלוש השכר של חודש 1/04 (נ/74 לתצהיר הגב' בר און), סך של 1,540 ₪ בלבד בגין הודעה מוקדמת. התובע דורש את יתרת ההודעה המוקדמת המגיעה לו, בסך 5,030 ₪.

37. הנתבעים טוענים כי הסכום שולם בגין 11 ימי הודעה מוקדמת, בהתחשב בכך שהתובע קיבל שכר מלא עבור חודש 12/03 הגם שקיבל את ההודעה ב – 21 לחודש. עוד הם טוענים כי העבודה הסתיימה בסוף 12/03 לבקשת התובע. התובע מצידו הכחיש זאת (הודעה מיום 24.1.06) וטען כי עבודתו החדשה, שהחלה בשליש הראשון של חודש 1/04, היתה בשעות הערב כך שלא היתה מניעה להמשך עבודתו אצל הנתבעים (עמ' 12).

38. לאחר שקילת העדויות, אני סבורה כי הנתבעים לא הוכיחו כי סיום העבודה ביום 31.12.03 במקום ביום 21.1.04 נבע מבקשה של התובע. ראיה טובה לכך היא כי שילמו לו חלף הודעה מוקדמת – גם אם חלקי – עבור חודש 1/04. התובע היה זכאי לפיכך לשכר עד יום 21.1.04, בסך של 4,318 ₪ (לפי שכר חודשי של 6,374 ₪). כיוון שקיבל סך של 1,540 ₪ - הנו זכאי ליתרה של 2,778 ₪.

הדרישה לדמי נסיעות

39. התובע טוען כי בגין עבודתו עד חודש 3/03 לא קיבל כלל דמי נסיעות. התובע טוען כי אין תחבורה ציבורית שמגיעה לגן האירועים ולכן נאלץ להגיע למקום העבודה במכונית או אופנוע. התובע דורש בגין כך החזר הוצאות נסיעה בסך 5,919 ₪. אין חולק כי החל מחודש 4/03 ואילך קיבל התובע דמי נסיעות, במסגרת תלושי השכר שלו (שצורפו, בהסכמה, לסיכומים מטעמו), בסך של 200 ₪ לחודש.

40. הנתבעים טוענים כי בתקופת העבודה בה הועסק התובע כמלצר, סדרן העבודה מטעמם היה אחראי על ארגון הסעות לעובדים אל מקום האירוע וחזרה, אם באמצעות חברת הסעות ו/או מוניות ואם באמצעות עובדים אחרים (אשר קיבלו בגין כך תשלום נפרד).

עוד טענו (הגם שהדבר צוין רק במשתמע בסעיפים 5 ו – 11 לתצהירה של הנתבעת 4 והנתבעים בחרו שלא להגיש בגינו תצהירים משלימים; ראו גם עמ' 22, 24 לפרוטוקול) כי השכר ששולם למלצרים אמור היה לעמוד על שכר מינימום לשעה, אך בפועל שולם שכר גלובאלי של 250 או 300 ₪ לאירוע, כאשר סכום זה כולל גם תשלום בגין נסיעות.

41. התובע אישר (הודעה מיום 24.1.06) כי במספר בודד של פעמים אכן אורגנו הסעות לעובדים. בנוסף אישר בחקירתו הנגדית כי קיבל מהנתבעות תשלומים בגין נסיעות גם כאשר עבד כמלצר (דוגמת נ/26 שקיבל מהנתבעת 2, והתובע אישר את קבלתו בעמ' 12), אך זאת רק בגין אירועים שהיו מחוץ לגן האירועים. עוד אישר, גם אם בעקיפין, כי לא לקח בחשבון את התשלומים הנ"ל כאשר חישב את זכאותו לדמי נסיעות (שם).

42. מר יואב קין, מנהל הנתבעת 1 במועדים הרלוונטיים לתביעה, העיד מטעם התובע. לדבריו, מעולם לא סיכם עם מי מהעובדים, לרבות התובע, כי שכרו יהיה שכר מינימום.

43. לאחר שקילת הטענות, והגם שהנתבעים לא הוכיחו כלל את טענתם בדבר סיכום על תשלום שכר מינימום לתובע, אני סבורה כי התובע לא הוכיח את זכאותו להפרש דמי נסיעות עבור התקופה הקודמת לחודש 4/03. זאת, נוכח טענת הנתבעים – שהתובע למעשה הודה בה, לפחות באופן חלקי - כי אורגנו לעובדים הסעות באמצעות חברת הסעות ו/או מוניות ו/או עובדים אחרים, כאשר גם התובע עצמו קיבל תשלום מהנתבעת 2 בגין הסעת עובדים אחרים (נ/26).

התובע לא הבחין בתצהירו (אלא רק בחקירתו) בין אירועים בהם עבד בגן האירועים לעומת אירועים אחרים, ולא הפחית מדרישתו לדמי נסיעות את אותם אירועים בהם הוסע ו/או קיבל תשלום. ממילא, לא הוכיח רכיב זה של תביעתו באופן מספק.

הטענה ליריבות מול הנתבעים 3 ו – 4

44. התובע טוען כי הנתבעים 3 ו – 4 ניהלו את עסקיהם בכל הנוגע להפעלת גן האירועים ומתן שירותי קייטרינג בערבוביה, מבלי שהיתה קיימת הפרדה כלשהי בין הגופים המשפטיים השונים.

כראיה לכך טען התובע כי נסע על כלי רכב של הנתבעת 2 הגם שנחשב פורמאלית כעובד של הנתבעת 1; תלושי שכרו הוצאו על ידי הנתבעת 1 הגם שהסכם העבודה נכרת מול הנתבעת 2 וכך גם טפסים לגבי שימוש ברכב החברה (נספח י"א לתצהירו) ובמכשיר טלפון נייד (נספח י"ב לתצהירו); הוצאו חשבוניות מהנתבעת 1 לנתבעת 2 עבור עבודתו; וכיו"ב. עוד טען כי הנתבעים 3 ו -4 גבו כספים במזומן ממזמיני אירועים תוך לקיחת כספים המגיעים לנתבעת 1 לכיסם.

45. התובע הציג טופס הפקדה של המחאה על סך 4,000 ₪ וטען כי היא של אחד מלקוחות הנתבעות וניתנה לו על ידן על חשבון שכרו (נספח י"ד לתצהירו); עוד צירף מספר המחאות נוספות של לקוחות הנתבעות וטען כי ניתנו על ידן כשכר לעובד אחר (עמ' 2).

46. התובע טען עוד כי הנתבעת 4 השיבה למרבית השאלות בחקירתה הנגדית בתשובות "לא יודעת", תוך שהנתבעים לא טרחו להציג מסמכי הנהלת חשבונות לגבי מצב חשבונו והסכומים ששולמו לו, וכן תלושי שכר וטפסי 106 מלאים. כל זאת, בניגוד לא רק למצופה ממעסיק מסודר, אלא תוך הפרה של הוראות מס הכנסה (ניהול פנקסי חשבונות), התשל"ג – 1973.

47. הנתבעת 4 טענה כי התובע קיבל שכרו מהנתבעות 1 ו/או 2, תלוי עבור מי ביצע את העבודה, כאשר קיבל את השכר בהמחאות של הנתבעת הרלוונטית או בהעברה בנקאית, ולעולם לא במזומן. לעיתים הועסק על ידי הנתבעת 1 בעבור אירועים אותם ערכה הנתבעת 2, כאשר במקרים כאלו שולם שכרו על ידי הנתבעת 1 ונערכה התחשבנות בין הנתבעות 1 ו – 2 בגין כך (סעיפים 9 ו – 21 לתצהירה). לדבריה, הנתבעות 1 ו – 2 נוהלו תוך הפרדה מוחלטת ביניהן.

עוד טענה כי הסכם העבודה נחתם בטעות על ידי הנתבעת 2, הגם שהיה ברור לתובע כי הוא נשכר לעבודה על ידי הנתבעת 1. לדבריה, המחאת הלקוח שהוצגה על ידי התובע לא ניתנה לו על חשבון שכרו, ולכן הוגשה נגדו, בגין כך, תלונה במשטרה על גניבה (נספח נ/75 לתצהירה; התלונה נסגרה לאחר שהתובע הבהיר כי לא הוא עצמו קיבל את ההמחאה ו/או הפקיד אותה אלא אותו חבר לעבודה שצוין על ידו בחקירתו).

48. סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט – 1999 קובע:

"(א)(1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניות בה, אם מצא כי בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;
(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו – 193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.
(2) לעניין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה 1(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד".

ראוי לציין כי הנוסח שצוטט לעיל של סעיף 6 הנ"ל חוקק בחודש מרץ 2005, כאשר בתקופה הרלוונטית לעבודת התובע היה בתוקף נוסח קודם ורחב יותר של הסעיף.

49. כבר נפסק כי נקודת המוצא הנה כי יש לתת תוקף לקיומה המשפטי העצמאי והנפרד של חברה:

"הכלל הוא כי חברה הינה תאגיד, הנפרד מבעלי מניותיו, מנהליו ועובדיו, לכל דבר ועניין. לא ייתכנו חיי מסחר ומשק תקינים מבלי שיוקפד על הפרדה בין התאגיד לבין בעליו ומנהליו" (דב"ע נג / - 205- 3 מחמוד וגיה – גלידות הבירה, פד"ע כז 345, בעמ' 350).

50. עם זאת, במקביל לעקרון זה קיימת גם האפשרות להרמת מסך ההתאגדות במקרים המתאימים (א' חביב – סגל, מגמות חדשות בהלכות הרמת המסך, עיוני משפט יז (1) 197; א' חביב – סגל, דיני חברות לאור חוק החברות החדש, כרך א', עמ' 245 ואילך; למשמעותו של תיקון מס' 3 לחוק החברות ראו, למשל, א' חביב-סגל חוק החברות (תיקון מס' 3) רפורמה חקיקתית בדיני חברות (תאגידים-כתב עת, כרך ב' מס' 3 יוני 2005) 12).

51. בהקשר של נושים שהנם עובדים, קבע כב' בית הדין הארצי כי עסקינן בקטגוריה מיוחדת:

"מתקשרים אלה אינם "מתקשרים" רגילים בשוק המסחרי. העובדים מתקשרים עם החברה כדי ליצור לעצמם מקום עבודה, מקור פרנסה. העובדים מבקשים לעצמם משענת בטוחה ויציבה לאורך זמן. מצד אחד הם נותנים שרותים לחברה ומצד שני הם יוצרים לעצמם תשתית של בטחון כלכלי. העובדים נותנים אמון בחברה, סומכים על יציבותה ועל הבטחון שהיא משרה עליהם ועל משפחותיהם. העובד אינו "נושה וולונטארי" אלא הוא מתקשר ונושה מסוג מיוחד אשר כלפיו מוטלת על החברה אחריות מוגברת וחובת אמון מיוחדת... חובה זו מקורה לא רק בהוראות הסכם העבודה – בין אם אישי הוא או קיבוצי – אלא גם, ואולי בעיקר, נגזרת היא מחובת תום הלב המוגברת הקיימת ביחסי העבודה..."
(ע"ע 1201/00 יהודית זילברשטיין – ערב חדש (עתונות) אילת בע"מ, עבודה ארצי, כרך לג (39) 35).

52. באשר לעילות אשר יצדיקו הרמת מסך – אלו כוללות, בין היתר ולפי דיני החברות, מצבים של הקמה של החברה למטרות תרמית, ו/או ערבוב נכסיה עם נכסיו של בעל המניות, ו/או מימון עצמי דק מדי, ו/או הברחת נכסים אל בעלי המניות ללא תמורה ראויה, ו/או ניהול החברה באופן שאינו לטובת החברה או שיש בו הטלת סיכון בלתי סביר, ו/או שימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה באופן שיש בו כדי לקפח אדם (לרבות עובדיה) או לסכל כוונתו של כל דין (לרבות דיני העבודה) או לפגוע בעשיית צדק (ראו למשל ע"ע 1170/00 מרים פרידמן – יוניוב ירחמיאל ובניו חברה קבלנית לבנין בע"מ, עבודה ארצי כרך לג (88) 34; ע"ע 1435/04 י.ס תעשיות בע"מ ואח' – מוחמד חטיב, מיום 23.5.06; ע"ע 1452/04 שלמה אביר – מנסור חוסיין ואח', מיום 22.5.06).

53. לאחר שקילת הראיות שהוצגו על ידי התובע, ונוכח אי הבהירות המסוימת בנוגע לגוף המשפטי המדויק בו הועסק ובאילו תקופות, אני סבורה כי יש לראות את הנתבעות 1 ו – 2 כמעסיקות במשותף של התובע, כפי שקבעתי לעיל, משך כל תקופת העבודה.

עם זאת, למרות סימני השאלה שנותרו לגבי העדרם של מסמכים חיוניים (דוגמת תלושי שכר מלאים וטופס 106 לגבי שנת 1999), אינני סבורה כי הוכח עירוב נכסים בין הנתבעות 1 ו – 2 לבין הנתבעים 3 ו- 4 (להבדיל מעירוב מסוים בפעילות הנתבעות 1 ו – 2), וכן לא הוכחה עילה אחרת כלשהי המצדיקה את הרמת המסך ואת חיובם האישי של הנתבעים 3 ו/או 4.

התובע אף לא טען לעילות כאמור, למעט טענה כי הנתבעים 3 ו – 4 לקחו ישירות לכיסם כספים שהגיעו לנתבעת 1 ו/או 2 – טענה שלא הוכחה כלל מבחינת עובדתית.

סיכום

54. סוף דבר – התביעה נגד הנתבעים 3 ו – 4 נדחית. התביעה נגד הנתבעות 1 ו – 2 מתקבלת בחלקה. הנתבעות 1 ו – 2, יחד ולחוד, תשלמנה לתובע את הסכומים כדלקמן:

א. הפרש פיצויי פיטורים בסך של 10,472 ₪, בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 1.1.04 ועד התשלום בפועל.

ב. פדיון חופשה בסך של 3,725 ₪, בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 1.1.04 ועד התשלום בפועל.

ג. הפרש דמי הבראה בסך של 1,132 ₪, בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 1.1.04 ועד התשלום בפועל.

ד. חלף הודעה מוקדמת בסך של 2,778 ₪, בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 1.1.04 ועד התשלום בפועל.

ה. הוצאות המשפט, לרבות שכ"ט עו"ד, בסך 3,500 ₪ בצירוף מע"מ, לתשלום בתוך 30 יום שאם לא כן ישא ריבית כדין והפרשי הצמדה מהיום ועד התשלום בפועל.

ניתנה היום י"ט בסיון, תשס"ז (5 ביוני 2007) בהעדר הצדדים.
דוידוב מוטולה סיגל
, שופטת
ק: נעמי ט.








עב בית דין אזורי לעבודה 10570/04 אלדר דהן נ' פרדס גן חיים (1996) בע"מ , דורון בר און שף בבית בע"מ , דורון בר און , ענת בר און (פורסם ב-ֽ 05/06/2007)