פסקי דין על אריה גבריאל | פסקי דין על מסילתי עמוס |

2353/98 פ     13/02/2003




פ 2353/98 מדינת ישראל נ' אריה גבריאל,מסילתי עמוס




בעניין:

32



בתי המשפט


בית משפט השלום חדרה
פ
002353/98


בפני
:
כב' השופטת דיאנה סלע
תאריך:
13/02/2003



בעניין:
מדינת ישראל




המאשימה


נ
ג
ד



1 . אריה גבריאל


2 . מסילתי עמוס




הנאשמים
נוכחים: ב"כ המאשימה: עו"ד גב' טגרט

הנאשמים: בעצמם

ב"כ הנאשמים: אין הופעה

הנאשמים:
מבקשים לשמוע את הכרעת הדין ללא נוכחות הסניגור.

הכרעת - דין


1.
כתב האישום.
א. העובדות:
1. סעיד עסלי (להלן: המתלונן) הינו הבעלים והמחזיק בטרקטור מכבש הנושא מספר רישוי

44-647-39
(להלן: המכבש).
2. בתאריך 26.8.96 בסמך ל"מחנה שמונים" שבפרדס חנה נגנב המכבש.
3. בסמוך לתאריך 15.3.97 נפגש המתלונן עם נאשם מס' 1 בצומת אלון מפגש כביש פרדס חנה עם הכניסה למושב תלמי אלעזר, ובמעמד זה הבטיח הנאשם מס' 1 כי ידאג להחזרת המכבש וזאת באם המתלונן ישלם לו תשלום של 50,000 ₪.
4. במעמד זה איים נאשם מס' 1 על המתלונן בפגיעה שלא כדין בגופו באומרו כי על המתלונן חל איסור מוחלט לערב את המשטרה או גורמים אחרים אחרת אנשים אחרים יחסלו אותו כמו חתול.
5. בהמשך לכך סמוך לתאריך 22.3.97 התקשר נאשם מס' 2 בטלפון למתלונן והסב את תשומת לב המתלונן כי ניתן להחזיר את המכבש רק באם ישלם המתלונן לנאשמים סך של 70,000 ₪.
6. בסמוך לתאריך 4.4.97 העביר המתלונן לידי הנאשמים סך של 70,000 ₪ ובמעמד זה קיבל מידי הנאשמים את מיקומו של המכבש הגנוב ובנסיבות אילו נסע לאשקלון אתר את המכבש והחזירו לרשותו.

ב. הוראות חיקוק:
סחיטה באיומים - עבירה לפי סעיף 428 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977.

2.
גירסת ההגנה.
הנאשמים כפרו בעובדות כתב האישום.

3.
ראיות התביעה


המתלונן סעיד עסלי העיד כי הוא קבלן לעבודות עפר, בעל כלים, שופלים, טרקטורים, מכבשים ומשאיות, וביניהם מכבש בומב צהוב דגם 213 מ.ר. 4464739 (להלן: המכבש). ביום 27.8.96 הוא עבד מול "מחנה 80" בהכנה לאספלט, והמכבש נגנב ממנו.
הוא סיפר על כך לנאשם 1 (להלן: אריה), וביום 15.3.97 התקשר אליו אריה, שאל אותו אם הוא רוצה את המכבש וכשהשיב בחיוב, אמר לו לבוא למשרד בשעות אחה"צ. אריה אמר לו שהמכבש ישנו אבל האנשים שמחזיקים במכבש רוצים כסף, ומדובר בערך
ב- 70,000 ₪. המתלונן אמר שהוא מוכן לשלם 50,000 ש"ח בתנאי שהמכבש לא ניזוק ולא נהרס, ושהוא רוצה לראות אותו. אריה הבטיח להתקשר אליהם, ולאחר מספר שעות חזר אליו ואמר לו שהם מסכימים לקבל 50,000 ₪, "אבל יש עוד אדם באמצע שצריך לתת לו משהו" והם סיכמו לתת לו 5,000 ₪.
המתלונן מסר כי רכש את המכבש ביחד עם שותפים כשהוא חדש, וקיבל הלוואות. השותפים האשימו אותו ולכן היה מוכן לשלם. אריה אמר לו: "דירבלק, החבר'ה האלה אם יעבור העסק למשטרה הם ישחטו אותך כמו חתול" (עמ' 9 ש' 3-4 לפרוט'). הוא פחד, והבטיח לאריה לא להגיד למשטרה.
אריה מסר לו את מספר הטלפון של גיסו עמוס מסילתי, הנאשם 2 (להלן: עמוס) ואמר לו להתקשר אליו ולסכם איתו. המתלונן התקשר אל עמוס, אשר אמר לו שבעוד שלושה ימים המכבש יגמור את העבודה. הסך של 50,000 ₪ סוכם עם אריה, ועוד 15,000 ₪ סוכמו עם עמוס, בסך הכל היה המתלונן צריך לשלם 65,000 ₪. הוא אמר לעמוס שהוא מוכן לשלם את הכסף מראש רק שיחזיר לו את המכבש. הוא שוחח עם עמוס מספר פעמים בטלפון במשך כשבועיים, ועמוס אף הבטיח לו לשוחח עם אריה.
יום אחד התקשר אליו אריה בשעות אחה"צ, אמר לו להכין את הכסף והם יביאו את המכבש בו ביום. הבנק לא היה פתוח, והוא אסף את הכסף מהדודים שלו. הוא סיכם עם אריה שיתן לו 30,000 ₪, ואחרי שיקבל את המכבש יתן 35,000 ₪ נוספים בתנאי שהמכבש תקין. המתלונן לא היה מוכן לשלם את כל הכסף מראש, אלא 30,000 ₪ בלבד
והיה מוכן לתת שיק פיקדון עד שיקבל את המכבש. עמוס התעקש ואמר לאריה שיתן שיק שלו (של אריה) והמתלונן יתן לאריה שיק שלו, ואריה הסכים לכך.
המתלונן שילם את הסך של 35,000 ₪ הנוספים בביתו של אריה כשהלך להביא את המכבש. כששאל את עמוס אם סכום של 65,000 ₪ אינו סכום גבוה אחרי שמונה חודשי עבודה, עמוס אמר לו שהסכום מתחלק לשלושה, לעמוס, לאריה ולאדם שעמוס הצביע עליו ואשר ישב ברכב ג'י.אם.סי. מדובר באדם בלונדיני וקירח אשר הסתיר כל הזמן את פניו, והוא ראה אותו בחצר של אריה.
אריה ועמוס לא הסכימו שילך איתם לראות את המכבש, ואריה הבטיח לו שילך עם אותם אנשים ויבדוק את המכבש עבורו. אריה התקשר אליו כשעתיים לאחר מכן ואמר לו שהמכבש "בסדר כמו חדש", וכי במונה יש כ- 2500 שעות. המתלונן אמר שהמכבש עבד 500 שעות בלבד וכי הוא רוצה לראות אותו, ואריה אמר לו לארגן מוביל כדי שיביא את המכבש. הוא הלך לביתו של אריה עם 35,000 ₪ הנותרים, הם ארגנו מוביל, והוא אמר למוביל שהמכבש באיזור נתניה. הוא לא ידע מי חיכה למוביל במחלף נתניה, "עמוס או מישהו" (עמ' 9 ש' 29) שאמר לו שהמכבש באשקלון, ואז הודיע המוביל כי אינו מוכן לעשות את ההובלה מכיון שהיה ערב שבת והוא ידע כי מדובר במכבש גנוב. המתלונן אמר לאריה שהוא רוצה את המכבש עוד באותו לילה, והוא יסע גם אם יהרגו אותו, וביקש מאריה את העגלה שלו להובלת ציוד. אריה הסכים ואף עשה לו שרטוט בדבר מיקום המכבש באיזור אשקלון. המתלונן הגיע למכבש בסביבות השעה 23:00, הניע את המכבש, העמיס אותו וחזר.
המתלונן הבטיח לאריה שלא יודיע למשטרה, והוא אכן לא הודיע למשטרה על קבלת המכבש כי פחד. החוקר הפרטי אותו הפעיל המתלונן הוא זה שהודיע למשטרה על קבלת המכבש, המשטרה חקרה אותו ורצתה להאשימו בעבירה, ולבסוף הוא סיפר למשטרה את כל הסיפור. המתלונן מסר כי הוא ביחסים טובים עם כולם, ואף עזר לאריה בעבר. לדבריו, אם יקרה משהו למשפחתו זה יכול להיות רק ע"י הנאשמים אשר הזהירו אותו.
המתלונן מסר למשטרה קלטת בה הקליט שיחה שלו עם עמוס אחרי שעמוס ואריה "משכו" אותו בזמן, כדי שיהיה לו על מה לסמוך אם לא יחזירו לו את המכבש.
לדבריו, מסר את התלונה במשטרה ביום 14.4.97, כשבוע לאחר שקיבל את המכבש ושילם את יתרת הכסף.

בחקירה הנגדית חזר על גירסתו כפי שנמסרה בחקירה הראשית.
הוא לא זכר את שמו של החוקר שהודיע למשטרה על מציאת המכבש, ואמר כי מדובר בחוקר מחדרה שהיה בעברו קצין משטרה.

לדבריו, הוזמן למשטרת חדרה, נאמר לו כי לא הודיע על החזרתו של המכבש אשר על גניבתו דיווח, כי הוא משתף פעולה עם הגנבים וכי יש להעמידו לדין. אז סיפר להם את כל השתלשלות העניינים, ועל השיחות שהיו בינו לבין נאשמים. המתלונן דחה את גירסת הנאשמים כי לא פחד מהם, והסביר כי מסר את הפרטים למשטרה, מאחר שהפסיד 65,000 ₪, ימי עבודה ונגרם לו נזק. בעבר פחד מהנאשמים, בעקבות האיום שאם יספר דבר יחסלו אותו ויהרגו אותו כמו חתול, ואולם היום הוא אינו מפחד עוד.
המתלונן מסר כי המכבש היה מבוטח, ואולם הוא לא קיבל פיצוי בגינו, מאחר שלא העמיד שומר מחברת השמירה. הוא אישר כי לא תבע את חברת הביטוח, אך הודיע להם שהמכבש הוחזר. מדובר במכבש שנרכש בשנת 94', המתלונן עבד עליו 500 שעות, ולאחר שהוחזר התברר לו כי עבדו על המכבש כל יום 10 שעות.
הוא לא ידע להסביר מדוע לא סיפר במשטרה כי עמוס אמר לו שהכסף יתחלק בינו לבין אריה ובין אדם נוסף, והשיב כי יתכן שלא שאלו אותו.
המתלונן אישר כי התמקח על הסכום שנדרש ממנו, אך עמד על כך כי פחד מהנאשמים ומשותפיהם, וידע שהם אנשים מסוכנים. לאחר מכן תיקן את עצמו ואמר כי הוא לא חשב שתלונה במשטרה תסכן אותו, אך שמח שאריה, שאותו הכיר כ- 3-4 שנים בעסק ושהוא יוכל להגיע להבנה.

4.
גירסאות הנאשמים במשטרה:
א. הנאשם

1 (להלן: אריה) נחקר באזהרה ביום 4.5.97 (ת/3) והואשם בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, גניבת רכב וסחיטה באיומים. אריה היה מנהל חברת "ציוני דרך" (להלן: החברה). בהודעתו מסר אריה כי כשנה וחצי לפני כן נגנב לו מכבש מתחנת דלק, הוא הגיש תלונה במשטרה, וכחודש שלם חיפש את המכבש שלו ולא עבד. גיסו עמוס עזר לו לחפש את המכבש, והודיע לו כי יתכן שהמכבש שלו ימצא והגנבים ירצו כסף. בינתיים הוא קיבל כסף מחברת הביטוח, ולאחר שהודיע לה על ההתפתחות, חברת הביטוח הציעה לו להמתין עד אשר ימצא המכבש. כחודשיים לפני כן הודיע לו עמוס כי ישנו מכבש שנגנב ליד מחנה 80, ואריה אמר לו שהמכבש שייך לקבלן בשם המתלונן, אשר הודיע לו לפני כן כי גנבו לו מכבש ליד מחנה 80, וביקש מעמוס לעזור לו. אריה הודיע למתלונן על מציאת המכבש, ועמוס אמר לו כי הגנבים רוצים סכום כסף כדי להחזיר את המכבש. תחילה דובר על 50,000 ₪, ולאחר מכן ביקשו ממנו יותר, בטענה כי יש להם שותפים. באחד מימי שישי כחודש לפני מסירת ההודעה הגיע עמוס למשרדו של אריה בצומת פרדס חנה ברכב עם אדם נוסף, שלא היה מוכר לאריה, ישב עם המתלונן, והם סיכמו על סכום של 60,000 ₪ לצורך החזר המכבש (להלן: הסכום). המתלונן ביקש לראות את המכבש מחשש שגרמו לו נזקים, ועמוס לא הסכים לכך. לבסוף סוכם שאריה יסע עם עמוס ועם האדם הנוסף לזהות את המכבש ולראות את מצבו. אריה נסע ביחד עם עמוס, הם קבעו להפגש בתחנת דלק פז בנתניה, ושם חיכה להם אדם לא מוכר ברכב סובארו בצבע כסף. הם נסעו אחריו עד לפני אשקלון, שם נמצא המכבש בתוך חורשה. אריה זיהה את המכבש של המתלונן, בדק שעות עבודה על המכבש, שמן, ואף נסע בו מעט כדי לראות שהמנוע תקין, ולאחר מכן הם חזרו לאיזור חדרה. אריה התקשר למתלונן ומסר לו את ממצאי הבדיקה. לדבריו, המתלונן מסר לו את מחצית הסכום המוסכם עוד לפני שנסע לאשקלון ולאחר שדיווח לו על מצב המכבש, הגיע לביתו ונתן לו את יתרת הסכום עד לסך של 50,000 ₪, בתוך שקית. אריה הסתיר את הכסף בביתו, ולאחר מכן הזמין מוביל כדי להביא את המכבש מאיזור אשקלון. המוביל שמע כי מדובר בנסיעה מרוחקת, וחזר חזרה מנתניה. המתלונן ביקש מאריה לעזור לו להביא את המכבש, ואריה שלח את הנהג שלו עם עגלה, והם נסעו לחורשה שליד אשקלון למקום בו היה המכבש, על פי הסברו של אריה. למחרת, יום שבת, הגיע לביתו עמוס, כאשר הוא לא היה בבית, אך הוא הסביר לבתו בת ה- 11 היכן נמצאת השקית, והיא מסרה את השקית לעמוס עם הכסף.
לדברי אריה, לא לקח לעצמו אגורה אחת מכספו של המתלונן, לא איים עליו ולא סחט ממנו.
אריה מסר כי עמוס גיסו הוא אינסטלטור, והוא לא ידע להסביר מנין היה לעמוס מידע על גניבת המכבש.
לדבריו האנשים שהחזיקו במכבש רצו בתחילה 70,000 ₪, והוא אפשר למתלונן לשוחח עם עמוס בפלאפון כדי להגיע להסכמה לגבי הסכום הנדרש. הוא לא ידע מי האנשים שהחזיקו במכבש, ולא הכיר אותם.
ההודעה הוגשה בהסכמה וסומנה
ת/3
.

ב. ביום 5.5.97 נחקר אריה שנית (ת/4) ומסר כי אינו זוכר בדיוק מי מבני משפחתו מסר לעמוס את יתרת הכסף שהיה בביתו של אריה באותה שבת. הוא לא ידע לומר אם ביום שישי בו הגיע עמוס למשרדו שוחח עמוס עם אחר, מאחר שהיה עסוק בענייניו, וכן לא ידע מי קבע את הפגישה בתחנת הדלק בנתניה. לדבריו נסע במכוניתו לנתניה ביחד עם עמוס אשר ישב לידו.
הוא זכר כי סוכם בין המתלונן לבין עמוס שעמוס יקבל סכום מסויים תמורת העזרה שנתן, אך לא זכר בדיוק את הסכום.
הוא דחה כל גירסה לפיה שלח לעמוס 5000 ₪ שיועדו לו ולא זכר כי אמר דבר כזה. לדבריו כל הענין הכספי סוכם בין המתלונן לעמוס והוא בסה"כ רצה לעזור. הוא אף הסכים להתעמת עם המתלונן לאריה גירסתו.

ג. הנאשם 2, עמוס נחקר באזהרה ביום 5.5.97 (ת/5) והואשם בקשירת קשר לביצוע פשע, בגניבת רכב ובסחיטה באיומים.
בהודעתו מסר עמוס כי כשנה לפני כן גנבו לאריה גיסו ולחברו מכבש, ואריה פנה אליו בשאלה אם ידוע לו דבר כלשהוא על הענין וביקש שעמוס יחפש לו את המכבש. עמוס התעניין אצל עובדים ערבים שהיו אצלו, מאחר שסבר שכל הרכבים מגיעים לשטחים, אך ללא הועיל.
כעבור מספר חודשים הודיע לו אריה כי קיבל כסף מהביטוח תמורת מכבש שנגנב, וסיפר לו כי גם לחבר שלו בשם עסלי (המתלונן), גנבו מכבש והוא לא קיבל פיצוי מחברת הביטוח.
כעבור כחודשיים התקשר אליו אדם בשם עומר שאותו לא הכיר ואף לא ידע כיצד הגיע אליו, ואמר לו ששמע כי הוא מחפש מכבש וביקש לדעת איזה מכבש הוא מחפש. לאחר שעמוס מסר לו את תיאור המכבש של אריה, אמר לו אותו עומר כי אין לו מכבש כזה, אך יש לו מכבש צהוב בלי דלת. אז נזכר עמוס במכבש שלדברי אריה נגנב למתלונן, ואמר לעומר שזה שייך לערבי ונגנב ליד מחנה 80. הוא ביקש את מספר הטלפון של עומר ואמר שיהיה איתו בקשר. עומר לא הסכים למסור לו את מספר הטלפון, ואמר לעמוס שהוא יתקשר אליו. בתשובה לשאלתו של עמוס כמה הוא רוצה כדי להחזיר את המכבש, מסר כי הוא רוצה 60,000 ₪. עמוס התקשר לאריה, מסר לו את פרטי השיחה, ולאחר שאריה בדק את הענין עם המתלונן, אמר לו שהמתלונן מסכים. עומר התקשר לעמוס כעבור כשמונה ימים, הסכים להחזיר את המכבש תמורת הכסף, עמוס התקשר לאריה ואריה התקשר למתלונן. לדברי אריה המתלונן הכין את הכסף וחיכה לשיחת טלפון של עומר.
עומר לא התקשר אלא כעבור שבועיים ביום שישי, והודיע כי המכבש יוחזר. עמוס נסע לחדרה, נכנס למשרדו של אריה בפרדס חנה כשהוא נוהג בטנדר ג'י.אם.סי. לבן, פגש את אריה ואת המתלונן, והמתלונן אמר לו שהוא השיג רק 30,000 ₪ והכסף נמצא אצל אריה.
עמוס אמר למתלונן כי אינו יודע אם עומר יסכים לסכום הזה, ובשעה 13:00, כשעומר התקשר מסר לו את דבריו של המתלונן, עומר לא הסכים לדברי המתלונן ועמוס אמר לו שיסמוך עליו והכל יהיה בסדר. עומר אמר לו שאם העיסקה הזו תסתדר הוא יחזיר גם את המכבש של אריה. עמוס אמר לעומר שיש ברשותו 30,000 ₪ ואם הוא רוצה אותם, שיראה לו את הכלי, ולמחרת היום המתלונן יביא לו את הסכום שנשאר.
הוא אמר לעומר שהוא יהיה אחראי אחרי שיראה את הכלי. עומר אמר לו שאם העיסקה תסתדר, והוא, עמוס, אחראי, לכן הוא ידאג שהמכבש יוחזר תמורת סכום נמוך יותר.
עומר אמר לו להביא את הכסף לתחנת דלק "השחר" בנתניה, והוא ימתין לו שם. עמוס ואריה נסעו לתחנת דלק "השחר" שעל כביש החוף, חיכו במקום שעה, ואז הגיע אדם ברכב מסוג סובארו ואמר כי הוא עומר. עמוס שאל את עומר לאן הם נוסעים, הוא אמר לו שהם נוסעים לדרום ושאל אם הכסף אצלו. הם נסעו עד שהגיעו למקום ליד אשקלון, עומר נכנס בסימטה מאחורי בית ספר, במקום היתה חורשה ואתר בניה, והמכבש עמד בצד. אריה ירד מהרכב, ניגש למכבש ובדק אותו, התקשר למתלונן והודיע לו שהמכבש נמצא. עמוס הלך לכיון הרכב של עומר ונתן לו סך של 30,000 ₪. עמוס קבע עם עומר שיתקשר למחרת היום על מנת לקבל את יתרת הסכום. עמוס חזר עם אריה ושמע שאריה סיכם בטלפון עם המתלונן כי יעזור לו להוביל את המכבש חזרה לאיזור חדרה. אריה קבע עם עמוס שיגיע למחרת היום כדי לקבל את יתרת הכסף, עמוס הגיע בסביבות השעה 10:00 או 11:00 לביתו של אריה, אך הוא לא היה בבית. התקשר אליו ואריה אמר לו שהכסף אצל אשתו. עמוס שאל את אריה אם הוא דאג ל- 5,000 ₪ שלו, ואריה אמר לו שהכסף שנמצא אצל אשתו כולל הסך של 5,000 ₪. אשתו של אריה נתנה לעמוס את הכסף. בשעות הערב עומר התקשר אל עמוס והם קבעו להפגש בתחנת דלק סונול שבכביש החוף. הוא פגש את עומר ונתן לו 30,000 ש"ח הנותרים. עמוס השאיר סך של
5,000 ₪ בשבילו עבור כל ההוצאות. עמוס שאל את עומר לגבי המכבש של אריה, ועומר אמר לו שבעוד כמה ימים הוא יהיה איתו בקשר, אך לא יצר איתו קשר. עמוס דיבר עם המתלונן הרבה פעמים והוא אף העלה טענות לגבי המחיר. לדברי עמוס לא דיבר עם המשטרה בגלל שהוא רצה שיחזירו את הכלי של אריה. עומר לא אמר לו אף פעם לא לערב את המשטרה אבל זה היה מובן מאליו. עמוס מסר כי לא אמר למתלונן לא לערב המשטרה, והם לא דיברו על משטרה כלל. עמוס לא ידע מאיפה נגנב המכבש, אריה אמר לו.
לשאלת החוקר אם הוא לא חושב שמעשים שעבר מהווים עבירה פלילית בשיתוף פעולה עם הגנבים, ענה:

"אני חושב שכן"
. (ש' 54-56 להודעה).
לדבריו, זו הפעם היחידה שהוא מצא כלי עבודה גנובים, הגנבים ידעו להגיע אליו כיוון שהוא הפיץ בקרב כל מיני אנשים שהוא מחפש מכבש שנגנב, אך עמוס לא ידע להסביר כיצד עומר שלא היה מוכר לו לפני כן, נתן בו אמון מלא.
עמוס נחקר שנית ביום 7.5.97 (ת/6) ומסר שאין לו מה להוסיף על גירסתו מיום 5.5.97. הוא דחה את גירסתו של המתלונן לפיה אמר לו שהוא מכיר את הגנבים ונפגש עימם.

5.
מוחמד מרעי עבדל לטיף (מוחמד) העיד כי ביום 19.2.96 נגנב המכבש שלו בתחנת הרכבת בכפר יהושוע, והוא הגיש תלונה במשטרה. לאחר תקופה קרא בעיתון המקומי כי יש פרשה של מכבשים, ופנה למשטרה כדי לברר מה עם המכבש שלו. בזמנו פנה אל אריה, סיפר לו כי המכבש שלו נגנב, ואריה אמר לו שיתכן שקרוב משפחה שלו בשם עמוס מנתניה יצליח לעזור לו ולמצוא לו את המכבש. אריה דיבר עם עמוס בטלפון ואמר לו שהחזרת המכבש תעלה לו 70,000 ₪. מוחמד לא היה מסוגל לעמוד בתשלום, ניסה להפחית ממנו אך לא עלה בידו. בסופו של דבר הוא לא שילם ולא קיבל את המכבש שלו בחזרה. מוחמד מסר כי בעת שביקר במשרדו של אריה באחת הפעמים, דובר גם על המכבש של המתלונן, ואריה אמר שהחזרת המכבש של המתלונן עלתה אף היא 70,000 ₪. המתלונן סיפר לו באחד מימי השישי כי עליו להביא 70,000 ₪ והמכבש של המתלונן יוחזר לו.

בחקירה הנגדית אישר מוחמד כי השיחות עם אריה היו בערך באותו זמן בו נוהלו השיחות עם המתלונן. כמו כן מסר כי לא פנה לאריה אלא שבעת שיחה שניהלו התברר כי לשניהם נגנב מכבש. מכל מקום הוא הכיר את אריה כ - 5-10 שנים לפני הארוע, איש לא איים עליו, לא אמר לו שלא לפנות אל המשטרה, והוא לא קיבל את המכבש שלו בחזרה מכיון שלא היה לו כסף.

6.
א. ביום 5.5.97 נערך עימות בין המתלונן לבין אריה (ת/7), ואריה דחה מכל וכל את גירסתו של המתלונן לפיה אריה אמר לו להיזהר מאותם "חבר'ה", "שלא מכירים אלוהים, הם יורים בבן אדם כמו שיורים בחתול", ואמר כי לא אמר דבר כזה. עוד דחה אריה את גירסתו של המתלונן לפיה אדם נוסף מעורב ודורש 5,000 ₪. אריה עמד על כך כי מסר למתלונן את מספר הטלפון של עמוס.

ב. המתלונן הקליט שיחת טלפון שהתקיימה בינו לבין עמוס. באותה שיחת טלפון שאל המתלונן מה קורה, ועמוס אמר שהוא מחכה שתהיה תשובה מאותם אנשים, כי הוא לא יודע היכן המכבש, וכי לו ידע היה לוקח את המכבש בעצמו. הוא חזר ואמר כי אינו יודע דבר. המתלונן הבטיח לו כי אם יאמר לו מי האדם שאצלו הרכב הוא יקבל סכום כפול, ועמוס השיב לו כי ידבר עם אריה בימים הקרובים. לדבריו, חיפש את המכבש של אריה למעלה משנה עד שמצא, מאחר שאריה עשה לו הרבה טובות והוא רצה להחזיר לו טובה. לדבריו הוא מכיר אנשים, אך הוא לא יכול להשיג אותם, ומכל מקום יש אדם שדרכו הוא מקבל הבטחות. המתלונן הבטיח לעמוס לשלם לו עוד 10,000 ₪ ובלבד שיקבל את המכבש ואמר שהכסף לא חשוב, אך עמוס שאל אותו מדוע הכסף לא חשוב והאם הוא מוצא אותו ברחוב. גם עמוס אמר בשיחה זו כי הוא רוצה "לגמור את הסיפור ולקבל את זה", ואף פנה לאחד האנשים בענין זה.

ג. ביום 7.5.97 ערך רס"ב עבד קעדאן דו"ח זכרון דברים לפיו, לאחר שהשמיע לעמוס את הקלטת ובה האמור בסעיף ב' לעיל, שתק עמוס מספר דקות, ולאחר מכן אמר לו בארבע עיניים אצל מי היתה המכונה, למי עבר הכסף ואצל מי יש עוד כלים גנובים.

7.
­ראיות הגנה.
א. אריה העיד כי החברה אותה הוא מנהל מעסיקה כ- 60 עובדים, ונמצאת בצומת אלון בפרדס חנה. הוא חזר על גירסתו כפי שנמסרה בהודעתו מיום 4.5.97.
לדבריו, הכיר את המתלונן למעלה מ- 25 שנה. אריה העיד כי רק קישר בין המתלונן ובין עמוס, לא התערב, לא ניהל את המשא ומתן וכל שעשה היה במסגרת עזרה הדדית בין קבלנים. הוא לא אמר למתלונן ללכת או לא ללכת למשטרה, לא לקח לכיסו שקל אחד, וכל האנשים במשרדו ידעו שהוא עוזר בלבד.
המתלונן דיבר עם עמוס ישירות, ואף התלונן בפני
אריה כי עמוס דוחה אותו מיום ליום. באחד מימי השישי הודיע עמוס למתלונן שהמכבש נמצא ושיביא את הכסף כמוסכם. המתלונן שוחח עם עמוס שלא בנוכחותו, מסר לו כסף שלא בנוכחותו, ואריה עצמו יצא מחוץ לחדר לסידורים. זכור לו כי למתלונן היה חסר כסף, ואריה אמר לעמוס שהוא יחתום עבורו וזאת מתוך חברות עם המתלונן. לאחר שהם סיימו את העניינים ביניהם נסע אריה עם עמוס ברכבו של אריה לכיון נתניה, שם בתחנת הדלק "השחר" ישבו והמתינו לאדם נוסף, ולאחר שהגיע אותו אדם נסעו אחריו עד לאשקלון. המתלונן השביע אותו שישמור על כספו, על מנת שלא יפסיד גם את המכבש וגם את כספו, וגם אריה פחד.
סמוך לאשקלון, נמצא המכבש ואריה בדק אותו, הניע אותו, ראה שהכל בסדר, התקשר למתלונן ואמר שיזמין טריילר להביא את המכבש. המוביל הגיע לאיזור נתניה ולא הסכים להמשיך, מכיון שהיה יום שישי. המתלונן ואריה חששו כי המכבש יעלם ולכן אריה השאיל לו עגלת ציוד קל נגררת, העמיד לרשותו של המתלונן את הנהג שלו, והם נסעו ביחד והביאו את המכבש לכפר קרע. באשר למכבש, מדובר במכבש שנגנב לאחר שעבדו עליו כ- 1600 שעות, ולא כגירסת המתלונן.
המתלונן השאיר אצל אריה שקית כסף, אשר אריה לא נגע בה ועמוס לקח אותה.
אריה חזר ואמר כי הוא עשה טובה למתלונן, ולא תיאר לעצמו שיואשם בעבירה כלשהיא. מעולם לא איים על המתלונן, ולדעתו שיקוליו של המתלונן הם כספיים.

בחקירה הנגדית חזר על גירסתו, והבהיר כי עמוס אינו מבין במכבשים, וכי בתחילה סבר שהמכבש שנמצא היה מכבש של אריה, אך אריה אשר הכיר את המכבשים, הסיק מהתיאור של המכבש כי הוא המכבש שנגנב מהמתלונן.
אריה לא ידע למי משלמים כסף תמורת החזרת המכבש, והוא לא קיבל שקל אחד, אם כי הכסף הושאר בביתו בשקית, אך הוא לא נגע בו.
אריה אישר כי עמוס הגיע למשרדו עם אדם נוסף, אשר נשאר ברכב, חזר ברכב, ועמוס נסע עם אריה לנתניה. בתחנת הדלק "השחר" לא היתה העברה של כסף, ומכל מקום אריה לא ראה העברת כספים. הוא לא זכר כי קיבל שני תשלומים.
לדבריו, חששו הגדול היה שהמתלונן ישלם כסף ולא יראה את המכבש שלו, וזו הסיבה שנסע לראות את המכבש בעצמו.

ב. בעדותו חזר עמוס, הנאשם 2, על גירסתו כפי שנמסרה במשטרה. הוא העיד כי הוא עובד כאינסטלטור, וכי אריה הוא קרוב משפחתו.
עמוס העיד כי לא איים על המתלונן וכי המתלונן "בלבל" לו את המוח כל הזמן. הוא ביקש ממנו 5,000 ₪ עבור טרחתו, ואמר שהוא לא עושה לו טובות בחינם.

בחקירה הנגדית הסביר כי אנשים פנו אליו לאתר רכוש גנוב, כי הוא עבד הרבה בשטחים והוא מכיר הרבה בחורים מהשטחים. כך הצליח לעזור גם לחבר שלו שנגנב לו רכב פרטי, אך שם עשה זאת ללא תשלום כי היה מדובר בחבר שלו. לדבריו, רכב שמגיע לשטחים מפורק, ואם יש לבעלים מזל מחזירים לו. הוא דחה את גירסת המשטרה לפיה עזר לגונבי רכבים למכור רכבים גנובים, ואמר כי עזר לחבר. עמוס מסר כי לא היתה לו אפשרות לומר לגנבים שהמתלונן אינו רוצה לשלם, משום שהם היו עלולים לעשות לו בעיות, וכי הוא קיבל 5,000 ₪ בתמורה לזה שעזר למתלונן למצוא את הכלי.
עמוס אישר כי הם מכרו למתלונן רכב גנוב, וכי הוא תיווך בעיסקה זו, וקיבל את כספו מתוך הכסף שנמסר לאריה בשקית. לדבריו המתלונן הסכים לשלם לו 5,000 ₪.
הוא לא ידע אם אריה השתתף במשא ומתן לענין הכסף עם המתלונן, וכאשר נאמר
לו כי בעדותו מסר אחרת השיב כי אינו זוכר. מכל מקום הכל עבר דרך אריה כי אריה אמר שהמתלונן הוא חבר שלו.

8.
ניתוח העדויות.
א. לאחר ששמעתי את כל העדים בתיק זה לא שוכנעתי כי הנאשמים עברו עבירה של סחיטה באיומים.
על פי גירסת המתלונן איימו עליו הנאשמים ואמרו לו כי אם יעבור "העסק למשטרה הם ישחטו אותך כמו חתול". המתלונן תיאר את פחדו הרב מאותם אנשים אשר גנבו את המכבש, ומסר כי זו הסיבה שלא פנה למשטרה. דא עקא שמגירסתו עולה כי שבוע לאחר שקיבל את המכבש בחזרה מסר תלונה במשטרה ובה סיפר את כל הגירסה המתוארת לעיל, וזאת ללא חשש.
הוא הסביר זאת בכך שהמשטרה זימנה אותו, לאחר שהחוקר הפרטי שהעסיק מסר במשטרה כי המכבש הוחזר תמורת תשלום, ואיימה לפתוח כנגדו תיק פלילי, ולכן מסר את הגירסה בשלמותה.
החוקר לא זומן כעד תביעה, ואין לביהמ"ש כל ידיעה בדבר הנסיבות בהן נמסרה התלונה, פרט לעדותו של המתלונן.
ממסכת הראיות כפי שהובאה בפני
ביהמ"ש קשה להתרשם כי המתלונן פחד מעמוס ואריה.

המתלונן הוא אשר פנה אל אריה, ואריה חזר אליו מספר חודשים לאחר הגניבה, עם הצעה "עיסקית" לרכוש בחזרה את המכבש שנגנב. המתלונן פנה אל אריה ועמוס שוב ושוב, בנסיון אמיתי להקטין את נזקיו, ולכאורה ללא חשש. לא התרשמתי כי המתלונן פחד מהנאשמים, ולכאורה היו המתלונן ואריה ביחסי ידידות, לאחר שהמתלונן בעצמו מסר כי עזר לאריה בעבר פעמים רבות, וגם אריה העיד כי רצה לעזור למתלונן.
לא מן הנמנע כי אריה דיבר עם המתלונן ו"המליץ לו שלא לפנות למשטרה", ואולם, הדברים לא הגיעו לידי איומים, אלא שיקולי כדאיות בעיקר.

גירסתו של המתלונן לפיה אריה איים עליו, אינה מתיישבת עם מערכת היחסים הידידותית אשר לכאורה שררה בין המתלונן לבין אריה. חלוף הזמן הרב שעבר בין גניבת המכבש לבין פנייתו של אריה אל המתלונן, כ- 8 חודשים, מחזקת את גירסתם של אריה ועמוס לפיה נודע להם על מציאת המכבש של המתלונן במסגרת חיפושיו של עמוס אחר המכבש של אריה. סביר להניח כי אריה רצה לעזור למתלונן, וכי שני הנאשמים היו מעוניינים ב"עמלה" תמורת עזרה זו. סביר גם להניח כי לכל הצדדים היה ברור ש"עזרה" זו אינה כוללת פניה למשטרה.
אינני מאמינה כי אריה איים על המתלונן בנוסח הנטען, או כי שני הנאשמים היו מעוניינים לסחוט את המתלונן. ההיפך הוא הנכון. המתלונן הוא אשר פנה שוב ושוב אל הנאשמים במטרה לקבל את המכבש שלו, ומהשיחה המוקלטת שנוהלה עם עמוס עולה כי המתלונן היה פעיל ואף הציע סכום כסף גדול מהמוסכם כדי לקבל את המכבש שלו, הצעה אשר עמוס התפלא עליה ואף לא "קפץ עליה".

למעשה אין טענה כי עמוס איים על המתלונן, והדברים אף לא נטענו בכתב האישום.
מהקלטת אשר הוגשה כראיה והמתעדת את שיחתו של המתלונן עם עמוס, ניתן ללמוד כי המתלונן התקשר פעמים רבות לעמוס, וכי עמוס הבטיח לו להשתדל אצל האדם המחזיק את המכבש לזרז את החזרתו, גם זאת תמורת תשלום. ואולם מהשיחה לא עולה כל נימה של איום או רמזים מטילי אימה על המתלונן.
משיחת הטלפון המוקלטת ללא ידיעתו של עמוס, עולה כי עמוס אשר לא היה מודע להקלטה, נקט בטון מתנצל ואמר:
"שנה אני מחפש, מחפש, בחיי עד שמצאתי, יצאה נשמתי יצאה, וגבי עשה לי הרבה טובות, ואני רציתי להחזיר לו טובה, פעם אחת להחזיר לו טובה כמו בן אדם, ותראה מה קורה"
. (ראה תמליל עמ' 2-3). עמוס אמר כי הוא מחפש את האנשים המחזיקים במכבש, כי הם מבטיחים לו כל מיני הבטחות ולא מקיימים. עוד אמר עמוס: "בסדר, נראה מה נעשה. תאמין לי, אתה לא יודע כמה שאני עצבני על הענין הזה ממש... אתה כבר עובד עליי שבוע ימים, אתה רוצה לנצח, מה אני כלב שלך... אתה מבין, זה יהיה עוד עשר, זה יהיה, אבל תיתן לי לאט לאט, לך תדע... הכלב הזה עבד איתו שנה... עוד 10,000 ₪ - 12,000 ₪, בשביל מה אמרתי לו, למה, אדם מסכן אמרתי לו, למה אתם רוצים לתפוס אותו מהגרון, למה. אומר לי עמוס, מצידי, הייתי סוגר את הסיפור הזה מזמן, הוא רוצה עוד ועוד, לא יודע מה...".
מהשיחה ניתן ללמוד כי עמוס הוא אשר הרגיש אי נעימות כלפי המתלונן, ולא כי המתלונן פחד מעמוס.
מערכת היחסים המתוארת על ידי המתלונן ועל ידי אריה לא שיקפה הטלת אימה על המתלונן בכל דרך שהיא, והרושם שנותר הוא כי אריה היה מעוניין לעזור למתלונן, אם כי ביקש להפיק מכך רווח כספי, וכך גם עמוס.
סביר להניח כי לכל הצדדים היה ברור שאם תהיה פניה למשטרה לא יוחזר המכבש.

בעימות שנערך בין המתלונן לבין אריה הכחיש אריה אמירת דברים אלה, ועדותו של המתלונן נותרה עדות יחידה.

"מנקודת ראות כמותית, אין כל מניעה לבסס הרשעה בפלילים עפ"י עדותו של עד יחיד, ותהא העבירה חמורה ככל שתהא; הכל תלוי במשקלה הסגולי של העדות היחידה. ואכן, כלל הוא: כל עוד זוכה עדותו של עד יחיד לאמונו של ביהמ"ש ולמלוא המשקל ההוכחתי המתחייב מתוכנה – די בה כשלעצמה כדי לבסס הרשעה בפלילים; וזאת בכפוף לחריגים הקובעים דרישה של "תוספת" לאותה עדות יחידה, אם מכח הוראה חקוקה ואם מכחה של ההלכה הפסוקה". (
כב' השופט קדמי, על הראיות, חלק ראשון, בעמ' 243).

על מנת להבטיח, כי כאשר מדובר בהרשעה עפ"י עדות יחידה, תיבחן עדות זו על ידי ביהמ"ש בקפידה יתרה, קבעה הפסיקה את חובת ה"אזהרה העצמית" של השופט, לפיה: אין שופט רשאי לבסס הרשעה בפלילים – ותהא העבירה אשר תהא – על פי עדות יחידה אלא אם כן הזהיר את עצמו קודם לכן כי עדות יחידה בפני
ו, וכי יש לבחון ולשקול בקפידה יתרה אם ניתן להסתפק בה, לבדה, כבסיס להרשעה. (שם, בעמ' 244).
חובת האזהרה העצמית, הינה חובה מהותית, ואין די בציון האזהרה מבחינה פורמלית גרידא, ביהמ"ש זה הזהיר עצמו כי עדות יחידה בפני
ו.

בחנתי בקפידה את עדותו של המתלונן, כאמור לעיל, ומצאתי כי אין בה די כדי להרשיע את הנאשמים על בסיסה בעבירה של סחיטה באיומים.

משקלה של העדות היחידה במקרה זה, אין בה די כדי לקבוע מעבר לכל ספק סביר כי אריה אמר למתלונן את הדברים הנטענים בכוונה לאיים עליו, להניא אותו מלהגיש תלונה במשטרה.

9.
קביעת העובדות.
בנסיבות הענין אני קובעת כי הנאשמים פעלו כפי שהודו בהודעותיהם במשטרה ובעדויותיהם בביהמ"ש להחזרת המכבש למתלונן, תוך שעמוס נוטל לעצמו סכום כסף אשר הגדיר כעמלה.
אינני מאמינה לאריה כי לא קיבל אגורה בגין "עזרתו" למתלונן, ועמוס הודה כי הוא קיבל 5,000 ₪ תמורת פעולותיו, בעיקר נוכח העובדה כי בעת שיחתו של המתלונן עם עמוס, עמוס אמר לו שהוא ידבר עם אריה לגבי החזרת המכבש. ואולם, לא ברור כמה כסף קיבל אריה מתוך העיסקה, אם בכלל, ואין לכך משמעות אמיתית מאחר שאריה היה שותף לעמוס במשא ומתן ועמוס קיבל כסף.
עם זאת, לא שוכנעתי כי אריה איים על הנאשם בפגיעה שלא כדין בגופו, כדי לאלץ אותו לעשות מעשה או להמנע מעשיית מעשה שהוא רשאי לעשותו, או כי היתה לו כוונה לאיים עליו או לסחוט אותו.

10.
סעיף 428 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977, סחיטה באיומים.
"המאיים על אדם בכתב בעל פה או בהתנהגות, בפגיעה שלא כדין בגופו או בגוף אדם אחר, בחירותם, ברכושם, בפרנסתם, בשמם הטוב או בצנעת הפרט שלהם, או מאיים על אדם לפרסם או להימנע מפרסם דבר הנוגע לו או לאדם אחר, או מטיל אימה על אדם בדרך אחרת, הכל כדי להניע את האדם לעשות מעשה או להימנע ממעשה שהוא רשאי לעשותו דינו מאסר שבע שנים; נעשו המעשה או המחדל מפני איום או הטלת אימה כאמור או במהלכם, דינו מאסר תשע שנים".

כב' השופט קדמי בספרו על הדין בפלילים, חלק ראשון, בראי הפסיקה סוקר את יסודות
העבירה.
"א. כללי
1)
"סחיטה" באיומים - מכוונת לאלץ אדם "לעשות מעשה או להימנע מעשיית מעשה שהוא רשאי לעשותו"; להבדיל מ"איומים" סתם - המכוונים אך "להפחיד אדם או להקניטו".
2)
בשני הסעיפים - גם בסעיף הנדון כאן וגם בסעיף 192 לחוק העונשין - "האיום נמנה עם מרכיבי העבירה, אבל בסעיף 100(ג) הושג הדגש על המטרה... ואילו סעיף 12 בא לפסול איומים לשם השגת כל הנאה שהיא; מרכז הכובד הוא השימוש באיום כלפי אדם, תהא אשר תהא המטרה שלמענה איים".
להדגיש:
"הנוסח...מכיל תיקון...תש"מ 1980. הסעיף ... תוקן בעקבות... עפ"י 325/76. התיקון מתבטא בכך של סחיטה באיומים בכתב ובעל פה נתווספה העבירה של סחיטה באיומים ע"י התנהגות"; כאשר לעניין היסוד הנפשי - "...כשעלינו להסיק כוונה פלילית העולה ומשתמעת מהתנהגות נמצאים אנו לעיתים ב'אזור האפלולית היחסית'...בתוכו מצויים המקרים שאינם זועקים מעצמם ושיש לאבחנם באמצעות מלאכת פסיפס, תוך התייחסות לחומר הנסיבתי לרבות חומר רקע...".
3)
בעבירה זו שתי חלופות חומרה: איום שהביא לעשיית המעשה או המחדל; ואיום שנותר עקר. אף שהמדובר, לכאורה, בתוספת מחמירה - רואים את התוספת כיסוד מיסודות העבירה, ויש לפרטה בכתב האישום ולהכריע לגביה בהכרעת הדין.
4)
ולא למיותר יהיה לציין: "אם כי התרצות הקורבן לאיומי סחיטה איננה חלק ממרכיבי העבירה, היא משפיעה על העונש המירבי הקבוע בחוק".

ב.
היסוד הפיזי: "המאיים על אדם, בכתב, בע"פ או בהתנהגות"
1)
"האיום"
א.
נראה כי משמעות המושג "איום" לצרכי העבירה לפי סעיף 428 לחנ"ש, זהה לזו של ה"איום" הדרוש בעבירה לפי סעיף 192 לחנ"ש; שגם כאן וגם שם מתאפיין ה"איום" בסגולתו להוליד אצל הקורבן מורא "מפני התגובה אשר המאיים עלול להגיב אם לא תציית לדבריו".
ב.
להדגיש: האיום צריך שיכלול לא רק את ה"רע" הצפוי אלא גם את הדרישה שמילויה מעביר את רוע הגזירה; ומכל מקום צריך שיהיה ברור מהי אותה דרישה.
ג.
איום - צריך שיהיה אמיתי; ואיום "סרק" - לאו איום הוא לצרכי הרשעה בסעיף הנדון כאן.
ד.
מבחנו של "איום" - הינו מבחן אובייקטיבי של האדם הסביר, לאמור: רק מה שבכוחו "להטיל מורא בלבו של כל אדם רגיל" - לאיום ייחשב; ואין די "בהרגשתו הסובייקטיבית של האדם אליו נאמרו הדברים".
ויודגש:
אפילו לא היה באיום כדי להטיל מורא בלבו של המאויים, אפשר ויהיה בו איום כמשמעותו בסעיף זה, אם הוא עומד במבחן האובייקטיבי של האדם הסביר.
ה.
לעומת זאת: עמידה על קיום דווקני של התחייבות - אינה בבחינת "איום": לפיכך, אם הנושה של חוב קיים מודיע, שכל עוד לא סולק המגיע הוא, מצידו, יקפיד על תנאי החוזה הקפדה יתירה ולא עוד יטה חסד לחייב כפי שנהג עד כה, לא יהיה בכך "איום'...".
(שם, עמ' 473 ו- 444)
.
...
"ה.
היסוד הפיזי: "מטיל אימה על אדם בדרך אחרת".
כל איום מתאפיין בכוחו להטיל "אימה" - במשמעות הרחבה של המושג - בליבו של הקורבן בדבר התגובה הצפויה אם לא תענה דרישת המאיים. ונראה כי חלופה זו נועדה להרחיב את תחומי תחולתו של סעיף 428 אל מעבר לאיום שבאמירה, בכתיבה או בהתנהגות בלבד, כשהדגש מושם על המילים "בדרך אחרת".

(שם, בעמ' 475).
...
"ח.
היסוד הנפשי: הכל כדי להניע אדם לעשות מעשה או להימנע ממעשה שהוא רשאי לעשותו"
1)
כוונה מיוחדת: המדובר בדרישה של "כוונה מיוחדת" להניע אדם - בכוח ה"איום" - לעשות מעשה, או להימנע מ"עשיית מעשה שהוא רשאי לעשות".
2)
"לעשות מעשה" - משמעו, לעשות מעשה פוזטיבי כלשהו, בין שהוא חייב לעשותו מכוח סנקציה שבדין הפלילי או האזרחי, ובין שהוא זכאי שלא לעשותו.
3)
"להימנע מעשיית מעשה שהוא רשאי לעשותו" - משמעו, להימנע מעשיית מעשה, אשר "החוק אינו אוסר עליו".
(שם, בעמ' 476-477).

כאמור לעיל, לא שוכנעתי כי התקיימו במקרה זה הן היסוד הפיזי, דהיינו אמירת הדברים כפי שנטענה על ידי המתלונן, או בדרך אחרת המטילה אימה, וכן לא שוכנעתי כי נתקיים היסוד הנפשי, אותה כוונה מיוחדת הנדרשת בדין להניא את המתלונן מלהמנע מלהתלונן במשטרה.

11.
הנאשמים הוזהרו במהלך שמיעת הראיות כי עליהם להתגונן גם מפני עבירה של קבלת נכסים שהושגו בפשע, עבירה לפי סעיף 411 לחוק העונשין.
התביעה לא הגישה לענין זה סיכומים, למעט איזכור האזהרה ומתן הרשות להתגונן.
גם הנאשמים לא התייחסו בסיכומיהם לעבירות נוספות אלה, על אף חומרתן.


התביעה ביקשה להרשיע את הנאשמים במסחר ברכב גנוב, אך הפנתה את ביהמ"ש לעבירות לפי סעיף 413 א. ו- 413 ו. אשר אינם מתייחסים למסחר ברכב גנוב.
בנוסף לכך לא ראתה התביעה לנכון להגיש סיכומים לענין משמעותו של התיווך.

סעיף 411 לחוק העונשין קובע כדלקמן:
"קבלת נכסים שהוגשו בפשע
המקבל במזיד, בעצמו או על ידי שלוח, דבר, כסף, נייר ערך אחר כשהוא יודע כי בפשע נגנב, נסחט, הושג או נעשה בו, והנוטל עליו בעצמו או על ידי שלוח, לבדו או ביחד עם אחר, את השליטה או העשיה בנכס כאמור, דינם - מאסר שבע שנים, אולם יכולים הם להיות נידונים בבית משפט המוסמך לשפוט את מבצע הפשע ויהיו צפויים לעונש שהוא צפוי לו.

סעיף 413 יא. לחוק העונשין קובע:
"מסחר ברכב או בחלק גנובים
העוסק ביודעין במכירה, בקניה, בפירוק או בהרכבה של רכב גנוב או חלק גנוב של רכב, דינו מאסר של עשר שנים".

נשאלת השאלה האם הנאשמים היו מתווכים בלבד בהחזרת המכבש הגנוב למתלונן, או שעברו עבירה של קבלת רכוש גנוב או מסחר ברכוש גנוב.
העבירה של גניבת רכב מהווה פשע, והמכבש עונה על הגדרת המונח "רכב" כפי שהוא מתואר בסעיף 413 א לחוק העונשין.

ענין דומה נדון בע"פ 9/75, 52,39- מרדכי רוזוליו נ' מדינת ישראל
ו-3 אח'. פ"ד ל(1), 816 ,עמ' 819-820.
"... זכאי הורשע בעבירה של קבלת נכסים גנובים לפי סעיף 309 לפקודת החוק הפלילי. הנשיא המלומד קבע, שהפעולות שעשה אותן זכאי בקשר עם מכירת הסחורה הגנובה מהוות עבירה על סעיף 309, מכיון שנאשם זה קיבל עליו את מכירת הנכסים הגנובים, בידעו שהם גנובים. טענת הסניגור המלומד עורך-הדין הגלר היא, שזכאי לא קיבל חזקה בנכסים הגנובים, הם לא היו ברשותו, אלא הוא היה רק מתווך במכירת הסחורה הגנובה, ולפיכך אין להרשיעו בעבירה לפי סעיף 309, אף אם ידע זכאי בזמן שביצע את פעולות התיווך שנושא העיסקה היא סחורה גנובה.

כדי לדון בטענה זו, מן הראוי להביא את העובדות בקשר עם מעשיו של זכאי בפרשה זו.
...
הנשיא המלומד קבע בהכרעת-הדין, מתוך בדיקת כל נסיבות הענין והתנהגותו של זכאי בפרשה זו, שזכאי ידע יפה שהסחורה שבמכירתה הוא עסק היתה סחורה גנובה. מסקנה זו מבוססת כראוי ואין כל מקום לסתור אותה. הבעיה היא - האם לפי העובדות הנ"ל נתקיימו לגבי זכאי כל יסודות העבירה שבסעיף 309 ?

אנו סבורים שהנשיא המלומד צדק בהרשיעו את זכאי בעבירה זו. הסניגור המלומד תמך יתדותיו בפסק-הדין ב-ע"פ 260/53, (- היועץ המשפטי לממשלה נ ג ד יעקב גולדשטיין : פד"י, כרך ט, ע' 382-381 ,380 . פי"ם, כרך יח, ע' 229.), בענין גולדשטיין, שבו אושר פסק-דין של בית-המשפט המחוזי לפיו זוכה גולדשטיין מעבירה לפי סעיף 309. הנימוק לזיכוי היה, שגולדשטיין רק תיווך במכירת סחורה גנובה ושהוא לא קיבל את החפץ שנגנב לרשותו. נאמר באותו פסק-דין בחלק הנוגע לעניננו (בע' 382-381) :

"במקרה שלפנינו מצא, כאמור, השופט המלומד כי המשיב רק נסע עם חבריו מיפו לרמלה כדי לעזור שם במכירת המכונה, והוא לא שוכנע כי המכונה היתה בחזקתו באיזו צורה שהיא. איננו יכולים לאמר כי מסקנה זו מוטעית היא ושלא היו לה סמוכין בחומר העדות במשפט. מכיון שכך, חל כאן הכלל שנקבע ב- (
r. v. watson, (1916-1917
, כי תיווך בלבד למכירת חפץ גנוב, כאשר המתווך יודע שהוא גנוב אלא שאינו מקבל אותו לידיו, אינו מהווה עבירה של קבלת רכוש גנוב . . . . .

השופט המלומד קבע בפירוש, כי כל מה שהמשיב עשה הוא שעזר לעבריינים למכור את המכונה ולא שהוא קיבל עליו למכור אותה בעצמו או יחד עם האחרים. כדי שאפשר יהיה לאמר עליו שקיבל על עצמו למכור, צריכה להיות בידו הזכות למכור, וכאן לא היתה למשיב באיזה זמן שהוא כל זכות למכור את המכונה על דעת עצמו - ,זכות', בהסיחנו דעת מן העובדה כי הרכוש גנוב ואינו שלו. כל מה שהמשיב נתבקש לעשות היה לעזור למצוא קונה, וזאת עשה ; אך את ניהול המשא-ומתן והשלמת המכירה השאיר לאחרים."

הנשיא המלומד לא התעלם מפסק-הדין בענין גולדשטיין, אך מצא בסיפא לאותו פסק-דין, שצוטטה לעיל, סמוכין לדעתו, שבמקרה דנא אשם זכאי בעבירה לפי סעיף 309. הנשיא המלומד אבחן בין הדין באנגליה, כפי שהיה בעת שניתן פסק-דין בענין [
watson, (1916-1917) (4
ובין נוסח סעיף 309, והדגיש שלפי האמור בסעיף זה, אשם בעבירה לא רק אדם אשר מקבל לרשותו ביודעין את הנכס הגנוב אלא גם מי שנוטל על עצמו, בין לבדו ובין יחד עם אדם אחר, את השליטה או ההעברה (-
upon him takes self . . . . . the control or disposition
) של הנכס הגנוב. עוד ב-ע"פ 152/52, (- שלמה מזרחי נ ג ד היועץ המשפטי לממשלה : פד"י, כרך ז, ע' 306 ; פי"ם, כרך יב, ע' 344.), נטענה הטענה, שההלכה בענין ווטסון, איננה חלה אצלנו לאור ההבדל בניסוח בין סעיף 309 ובין הסעיף המתאים בחוק האנגלי בדבר גניבה משנת 1916, אלא שבאותו פסק-דין לא היה צורך להכריע בשאלה זו, מכיון ששם קיבל המערער לחזקתו את הנכסים שנגנבו. כאמור, על-אף ההבדל בין החוק החרות אצלנו ובאנגליה נפסק בענין גולד- שטיין, , שתיווך בלבד למכירת חפץ גנוב אינו עבירה לפי סעיף 309.

אנו מסכימים עם הנשיא המלומד, שאין לצמצם את תחולת סעיף 309 רק למקרה שבו הנאשם קיבל חזקה בנכס הגנוב. ברור מלשון סעיף זה, שהמחוקק המנדטורי הרחיב את תחומי העבירה של קבלת נכסים גנובים, ושגם מי שמעולם לא החזיק בנכסים, אך נטל על עצמו לעשות בהם דיספוזיציה, אשם בעבירה זו. יחד עם זה אין אנו רואים סיבה לסטות ממה שנפסק בענין גולדשטיין, , שמי שתיווך בלבד במכירת נכס גנוב, היינו הפגיש את הקונה עם המוכר, אך לא ניהל את המשא-ומתן למכירת הנכס, אינו נופל בתחומי סעיף 309 גם אם ידע על הגניבה. על מתווך כזה אין להגיד, שהוא קיבל את הנכס, או נטל את השליטה בו או קיבל על עצמו לעשות בו דיספוזיציה, ולכן לא נתמלאה לגביו אף אחת מהחלופות שבסעיף 309. מבחינה זו, ורק מבחינה זו, חלה אצלנו ההלכה שנפסקה במשפט ווטסון, הנ"ל, ושבעקבותיה נפסקה ההלכה בענין גולדשטיין.

מתיאור מעשיו של זכאי, כפי שהובא לעיל, ברור, כי פעילותו בכל הפרשה היתה הרבה יותר נרחבת מזו של מתווך גרידא ואין כל השוואה בין תפקידו של זכאי בכל הענין ובין מה שעשה הנאשם בענין גולדשטיין. זכאי לא רק הפגיש את הקונה עם המוכר, אלא הוא היה זה שבפועל טיפל במכירת הסחורה הגנובה, ניהל את המשא-ומתן והעביר את הדוגמאות לקונה. זכאי הזמין את הקונה לקבלת הסחורה והשתתף בהעברתה למפעלו של צדקה ובפריקתה שם. לפי תיאור פעולותיו של זכאי בפרשה הנ"ל אין מקום לספק שצדק הנשיא המלומד כשהוא קבע, שזכאי נטל על עצמו את מכירת הסחורה הגנובה ומכיון שכבר נאמר לעיל שהוא ידע שאותה סחורה הושגה בדרך של גניבה, הרי הוא אשם בעבירה לפי סעיף 309. לפיכך, ההרשעה מבוססת כראוי ואין לנו צורך לדון בשאלה, אם ניתן היה להרשיע את זכאי בעבירה של סיוע לגניבה לפי סעיפים 275ו-23 לפקודת החוק הפלילי".

תפקידו של המתווך נדון גם לענין סמים, וגם שם הוגדר מתווך באפן מצומצם ביותר.
"המתווך הינו "איש ביניים" שפעילותו מתמקדת "בהפגשת הצדדים" לעסקה, על כן, תנאי בסיסי לראייתו כמתווך גרידא, הוא שבשום שלב לא עבר הסם של המוכרים לבעלותו או לשליטתו. גם כאן, דוגמת ההלכה הנוהגת לעניין העבירות של קבלת רכוש גנוב, מבחנו של "התיווך" נעוץ בעקרו בהעדר "זיקת שליטה" ישירה בין המתווך לבין הסם המסוכן נשוא העסקה. המתווך המובהק בהקשר הנדון כאן, יהיה איפה מי שפעילותו מצטמצמת לקשירת הקשר בין הצדדים לעסקה מבלי לקחת חלק ממשי במימושה ובמיוחד מבלי לקיים מגע עם הסם המסוכן נשוא העסקה".
(ראה: ת.פ.1400/01 מד"י נ' אולאד עדנאן, דינים שלום, כרך יח, 807).

גם פעילותם של הנאשמים היתה הרבה יותר נרחבת מזו של מתווך גרידא. הנאשמים לא הפגישו כלל את המתלונן עם המוכרים, אלא היו אלה שבפועל טיפלו במשותף במכירת הסחורה הגנובה לבעליה וניהלו את המו"מ. עמוס היה קשור למוכרים, הגנבים, כנראה, ונסע יחד איתם למקום בו החביאו את המכבש, ואילו אריה אשר נסע איתו בדק את המכבש בעצמו, ואשר את תקינותו. הנאשמים הזמינו את המתלונן לקבלת הסחורה, והשתתפו בהעברת המכבש מהמקום בו הוחבא אל המתלונן. אריה קיבל את הכסף מהמתלונן והעבירו לעמוס אשר העבירו לגנבים, ומתוך כסף זה נלקחו "עמלות". שני הנאשמים ידעו כי המכבש נגנב מהמתלונן ונמכר לו בחזרה והם אשמים בעבירה לפי סעיף 411 לחוק העונשין.
אמנם הנכס לא היה בחזקתם, ואולם פעולותיהם היו מעבר לפעולת תיווך בלבד. יתר על כן, עמוס לא אפשר למתלונן לדבר עם המוכרים ישירות, ונכנס בנעליהם.
הנאשמים היו שותפים במעשיהם, ולכן לכל אחד מהם אחריות למעשיו של השני.

12.
הנאשמים הוזהרו, כאמור, בקבלת שהושגו בפשע, אך לענין כלי רכב קיים סעיף
ספציפי אשר העונש הקבוע בצידו אינו עולה על העונש הקבוע בגין עבירה לפי סעיף 411 לחנ"ש.


סעיף 413 י לחוק העונשין קובע:
"המקבל בעצמו או על- ידי אחר

רכב או חלק של רכב ביודעו שהרכב או החלק הושגו בעבירה לפי סימן זה, או הנוטל עליו, בעצמו, על-ידי אחר, או ביחד עם אחר, את השליטה ברכב או בחלק כאמור, דינו – מאסר שבע שנים".




"10. קבלת רכב או חלק גנובים – סעיף 413 י לחוק העונשין
א.
העבירה שבסעיף זה הינה עבירה אחות לעבירה הכללית של קבלת נכסים שהושגו בפשע או בעוון, לפי הסעיפים 411 או 413 לחנ"ש, כאשר ה"נכס" שבו מדובר הוא רכב או חלק של רכב.
ב.
להדגיש:

המדובר בעבירה הדורשת "ידיעה" – ממשית – שהרכב או החלק של הרכב הושגו בעבירה לפי סימן ה 1 לפרק י"א לחנ"ש".
(ראה: י.קדמי, על הדין בפלילים, חלק ראשון, 342).

הוכח כי נתקיימו כל יסודות העבירה דלעיל.

בית המשפט רשאי להרשיע נאשמים בעבירה שאשמתם בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו בפני
ו, אף אם עובדות אלה לא נטענו בכתב האישום, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן. (סעיף 184 לחסד"פ). ניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן מפני העובדות המהוות עבירה של קבלת רכב גנוב, ואין נפקא מינא שלא צויין הסעיף במפורש.
(וראה לענין זה ע"פ 5140/99 וידל נ' מ"י, דינים עליון, כרך סא', עמ' 153 בעמ' 10/12 ו- 11/12).
בנסיבות הענין אני קובעת כי הנאשמים עברו עבירה לפי סעיף 413 י. לחוק העונשין.

13.
נשאלת השאלה האם עברו הנאשמים גם עבירה של מסחר ברכב גנוב, כאשר לכאורה במעשיהם. למעשה היו הנאשמים שותפים למכירת המכבש הגנוב למתלונן, או סייעו למכירתו. ואולם, התביעה לא ביססה עבירות אלה, וכאמור גם בפסק הדין בענין רוזוליו נשאר הענין בצריך עיון. בנסיבות אלה לא הוכח מעבר לכל ספק סביר כי הנאשמים עסקו במסחר ברכב גנוב.

14.
למעשה עברו שני הנאשמים לכאורה במקרה דנן עבירה של עושק, בכך שדרשו וקיבלו דבר שאינו מגיע להם כדין, דמי תיווך במכירת נכס גנוב. ואולם הנאשמים לא הוזהרו כי עליהם להתגונן מפני עבירה זו, ולכן לא ניתנה להם הזדמנות סבירה להתגונן, ואין מקום להרשיעם בעבירה זו.

15
.

נוכח כל האמור לעיל אני רואה לזכות את הנאשמים מעבירה של סחיטה באיומים,
ומרשיעה אותם בקבלת רכב או חלק גנובים.
לא שוכנעתי כי נתקיימו כל היסודות של מסחר ברכב גנוב או קבלת נכסים שהושגו בפשע.


זכות ערעור תוך 45 יום מהיום.


ניתנה היום י"א באדר א, תשס"ג (13 בפברואר 2003) במעמד ב"כ המאשימה והנאשמים.



דיאנה סלע
, שופטת

ו.ב.






פ בית משפט שלום 2353/98 מדינת ישראל נ' אריה גבריאל,מסילתי עמוס (פורסם ב-ֽ 13/02/2003)