פסקי דין על נחשולים קייט ונופש בחוף דור | פסקי דין על גלה עולם | פסקי דין על מונה טורס חדרה (1986) | פסקי דין על קרושונובסקי יהושע | פסקי דין על קליינמן אברהם |

1918/00 א     09/04/2003




א 1918/00 נחשולים קייט ונופש בחוף דור נ' גלה עולם בע"מ,מונה טורס חדרה (1986) בע"מ,קרושונובסקי יהושע,קליינמן אברהם




בעניין:

21



בתי המשפט

בית משפט השלום חדרה
א
001918/00


בפני
:
השופטת הדסה אסיף
תאריך:
09/04/2003




נחשולים קייט ונופש בחוף דור

בעניין:

התובעת

ב"כ התובעת: עו"ד שוהם



נ
ג
ד




1 . גלה עולם בע"מ


2 . מונה טורס חדרה (1986) בע"מ

3 . קרושונובסקי יהושע

4 . קליינמן אברהם


הנתבעים

ב"כ נתבעים 1,3,4: עו"ד אברהם
ב"כ נתבעת 2: עו"ד גב' סלום




פסק דין

1.
התובעת מפעילה ומנהלת בית הארחה בחוף דור בקיבוץ נחשולים.

2.
לטענת התובעת, היא נתנה שרותי אירוח בחודש יולי 99, ועבור שרותים אלה לא שולם לה מלוא המחיר ונותר חוב בסכום של 89,471 ₪, אשר בגינו הוגשה התביעה שבפני
י.

3.
התביעה שבפני
י הוגשה כנגד ארבעה נתבעים, והתובעת סומכת תביעתה זו על הסכם אירוח מיום 3.5.99.


הנתבעים 3 ו – 4 הם בעל מניות ומנהלים בנתבעת 1.

4.
לטענת התובעת, כל הנתבעים הם צדדים לאותו הסכם, והתחייבו על פיו לשלם את עלות שרותי האירוח הנ"ל, ומשאלה לא שולמו במלואם, על כל הנתבעים ביחד ולחוד לשלמם.




5.
הנתבעים טוענים כי על ההסכם חתומה הנתבעת 1 בלבד, ואין בו כדי לחייב את יתר הנתבעים. בנוסף טוענים הנתבעים, כי סכום התביעה מופרז וכי לכל היותר עומד החוב על סכום של 50,000 ₪. על סכום זה ניתן כבר פס"ד חלקי כנגד הנתבעת 1, שכאמור אינה מכחישה את חבותה לשלם עבור שרותי האירוח.

6.
כאמור, המחלוקת שבין הצדדים נעוצה בשאלה מיהם הצדדים לאותו הסכם אירוח.

7.
מפאת חשיבותו של נוסח ההסכם להכרעה במחלוקת שבפני
י, אביאו כלשונו:


"הסכם אירוח

בין:
בית ההארחה נחשולים

לבין:
מונה טורס חדרה (1986) בע"מ

טיולי גלה עולם

שווקי רמי.


1.
בית ההארחה נחשולים יארח את קבוצת
sould out
בחודש יולי 1999.

2.
מונה טורס חדרה (1986) בע"מ
טיולי גלה עולם רמי, שווקי מתחייבים לשלם
את אירוח קבוצת
sould out
לפי הסכם תשלומים המפורט למטה.

3.
תשלום ראשון של 50% מסכום אירוח הקבוצה ישולם 7 ימים לפני תחילת
אירוח.

4.
יתרת הסכום 50% תחולק ל – 3 תשלומים שווים:


א.
תשלום ראשון ישולם ביום סיום האירוח.

ב.
ביום סיום האירוח יינתנו שני צ'קים נוספים:

1.
תשלום שני צ'ק דחוי ל – 30 יום מיום סיום האירוח.

2.
תשלום שלישי צ'ק דחוי ל – 60 יום מיום סיום האירוח.


_________________
_____________________

בית ההארחה נחשולים
מונה טורס חדרה 1986 בע"מ

גלה עולם

שווקי רמי"

8.
בצד ימין מופיעה חתימת נציג התובעת ועליה חותמת התובעת, ובצד שמאל מופיעה חתימת נתבע 3 ועליה חותמת הנתבעת 1.



9.
כאמור, התובעת סומכת על כך ששמות כל הנתבעים מופיעים בהסכם כצדדים לו, ואף בגוף ההסכם ובמקום המיועד לחתימה. לטענת התובעת אין משמעות לעובדה שבמקום המיועד לחתימה, מופיעה רק חתימתו של הנתבע 3 כשעליה חותמת הנתבעת 1, והתובעת טוענת כי כל הנתבעים מחוייבים מכח אותו הסכם.

טענות הצדדים לענין זה, הן כדלקמן:

10.
לגבי הנתבעת 2 –
התובעת טוענת כי היתה שותפות בינה ובין הנתבעת 1, ומכח שותפות זו מחייבת חתימת הנתבעת 1 גם את הנתבעת 2. לחילופין, טוענת התובעת כי הנתבעת 1 פעלה כשלוחה של הנתבעת 2 וגם מכח זה מחייבת חתימת הנתבעת 1 את הנתבעת 2.

הנתבעת 2 מכחישה קיום שותפות או שליחות בינה ובין הנתבעת 1, וטוענת כי כל שהיה בין הצדדים הוא הסכם לשיתוף פעולה בתחומים מסוימים שלא כללו תיירות נכנסת. עוד טוענת הנתבעת 2 כי ככל שהיה שיתוף פעולה כזה, הוא חייב שימוש בשם מסחרי "מונה טורס חדרה גלה עולם", ושם זה לא מופיע כלל בהסכם ת/1.

11.
לגבי הנתבע 3 –
התובעת טוענת כי אין בעובדה שמופיעה אך חתימה אחת של נתבע זה, ועליה חותמת, כדי ללמד על כך שהנתבע 3 אינו מחוייב אישית על פי ההסכם. התובעת טוענת כי שמו של הנתבע 3, שכינויו "שוקי" מופיע בהסכם מפורשות, גם במקום המיועד לחתימה, וחתימת הנתבע 3 באה לחייבו הן אישית והן כמורשה חתימה של החברה.

הנתבע 3 טוען, כי מעולם לא דובר על חיוב אישי שלו, או של כל אדם אחר להסכם. לטענתו, הבהיר נקודה זו חד משמעית לנציג התובעת כבר בעת החתימה על ת/1, ודווקא משום כך הסכים לחתום עליו אך ורק בשם הנתבעת 1. לחיזוק טענתו זו מציין הנתבע 3 כי עובדה היא שנציג התובעת לא טרח להחתים את הנתבע 4 על גבי ההסכם, למרות שזה נכח בעת הפגישה. הנתבע 3 טוען כי לו עמד נציג התובעת על חתימה אישית, חזקה עליו שהיה מחתים את הנתבע 4.

12.
לגבי הנתבע 4 –
התובעת טוענת כי גם נתבע זה מחוייב אישית על פי ההסכם, וזאת כפי שעולה מפורשות מנוסח ההסכם. לטענת התובעת, עובדה היא שהנתבע 4 נכח בעת החתימה על ההסכם, ולא מחה על כך ששמו מופיע בו באופן אישי. התובעת טוענת גם כי די בעובדה שנתבע זה לא התייצב להעיד, כדי לקבל את טענתה ולחייבו אישית בחיובים העולים מההסכם.

הנתבע 4 טוען כי אין מקום לחייב אותו מאחר שאינו חתום על ההסכם. לטענתו, העובדה שלא חתם על ההסכם למרות שנכח במקום בעת המו"מ, ובעת שנחתם ההסכם בסופו של דבר על ידי הנתבעת 1, מעידה כאלף עדים על כך שלא היתה כלל כוונה לחייבו אישית.

אשר לסכום התביעה –

13.
התובעת טוענת כי זהו סכום יתרת החוב הנכון, והכל על פי החשבוניות שצורפו לתביעה, וסומנו ת/2 ו – ת/3.

הנתבעים מאידך טוענים כי על פי ההסכם ת/1, חולק התשלום באופן שמחצית צריכה היתה להיות משולמת מראש (ס' 3), והיתרה ב - 3 תשלומים נוספים (ס' 4). לטענת הנתבעות, התשלום מראש עמד על סכום של 50,000 ₪, וממילא היתרה צריכה לעמוד על סכום זהה. הנתבעות טוענות כי תשלום המקדמה וסכומה, נקבעו לאחר תימחור שרותי האירוח, ואין מקום לחייבם כעת בסכום שהוא גבוה יותר מהתשלום הראשון.

14.
לתובעת לא היו עדים מאחר שהעד היחיד שחפצה להעיד מטעמה נפטר, למרבה הצער, טרם שהגיע מועד שמיעת הראיות. בהתאם להחלטת ביהמ"ש המחוזי, אין תצהירו משמש ראיה מטעם התובעת והראיות היחידות שהוגשו על ידי התובעת הן ההסכם שסומן ת/1 והחשבוניות שהוציאה התובעת על יתרת התשלום ואשר סומנו ת/2 ו – ת/3.




הנתבע 3 העיד, וכן העיד מנהלה של הנתבעת 2.

הנתבע 4 לא בא להעיד ומעדויות הצדדים עולה כי הוא מצוי בשליחות בקנדה.

15.
לאחר ששמעתי את כל העדים ועיינתי בכל הראיות והאסמכתאות המשפטיות שהצדדים הפנו אליהן, אני מחליטה לדחות את התביעה ככל שהיא נוגעת לנתבעים 2, 3 ו – 4.

באשר לנתבעת 1 –
אני סבורה כי אין מקום לחייב אותה בתשלום כלשהו מעבר לסכום שנקוב כבר בפסה"ד שניתן נגדה.

ואלו נימוקיי:

16.
השאלה המהותית ביותר בהליך שבפני
י, היא שאלת פרשנותו של ההסכם ת/1, כאשר יש לבחון את כוונת הצדדים באשר לשאלה אם נתכוונו לחייב על פיו את כל הנתבעים, או שמא רק את הנתבעת שחתימתה מופיעה על גבי ההסכם.

17.
על פי ס' 25 א' לחוק החוזים חלק כללי:
"חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו – מתוך הנסיבות".

18.
מאחר שלכאורה יש סתירה העולה מתוך החוזה בין זהות הצדדים להסכם מחד, ובין החתומים עליו מאידך, יש מקום לברר את הנסיבות כדרך לבחינת אומד דעתם של הצדדים.





19.
אין מחלוקת לגבי העובדות הבאות:

א.
ההסכם נוסח על ידי נציג התובעת והובא על ידו לפגישה שנועדה לחתימה.

ב.
באותה פגישה נכחו נציג התובעת, והנתבעים 3 ו – 4.

ג.
הנתבע 4 לא חתום על ההסכם.

ד.
על ההסכם מופיעה רק חתימה אחת של הנתבע 3 ועל גביה חותמת הנתבעת 1.

20.
הנתבע 3 העיד כי מיד כשעיין בהסכם, העיר לנציג התובעת כי יש צורך בתיקון, אלא שנציג התובעת האיץ בו לחתום על מנת שניתן יהיה להתחיל בהליכים לביצוע הזמנת שרותי האירוח (פרוט' עמ' 8 שורה 29).

לטענת הנתבע 3, הוא הסכים לחתום על ההסכם, אולם באופן ברור עשה זאת אך ורק בשם הנתבעת 1, ולא הוסיף חתימה אישית מטעמו וזו גם הסיבה שהנתבע 4 לא חתם על ההסכם (פרוט' עמ' 9 שורה 1).

באשר לנתבעת 2 –
טען הנתבע 3 כי שמה שורבב בטעות להסכם, וכי אין כל קשר בינה לבין שרותי האירוח שהוזמנו מהתובעת (עמ' 9 שורה 2).

21.
כאשר אין שתי חתימות ובכל זאת מבקשים לחייב את מנהל החברה הן באופן אישי והן בתוקף תפקידו כמורשה חתימה מטעם החברה, יש לבחון את מסמך ההתקשרות ולהחליט על פי נסיבות המקרה, כאשר לצורך זה מותר להיזקק לראיות חיצוניות על מנת להבהיר את העמימות בנוגע לזהות המתקשרים על פי ההסכם (וראה ע"א 1797/90 סגל נ' מגידו ואח', בסוף פיסקה 5 לפסה"ד).




22.
במקרה שלפניי אני סבורה כי הנסיבות מעידות על כך שלא היתה כוונה לחייב אלא את הנתבעת 1 לבדה, וזו הסיבה שרק חתימת הנתבעת 1 מופיעה על גבי ההסכם ת/1.

23.
העובדה שהנתבע 4 נכח בעת הפגישה שבסופה נחתם ההסכם, וחתימתו אינה מופיעה על ההסכם, מלמדת על כך שלמרות שבהסכם צויינו שמות נוספים, בסופו של דבר לא היתה התחייבות של מי מהם על פי ההסכם, למעט התחייבותה של הנתבעת 1 שבפועל גם חתמה על ההסכם.

24.
ב"כ התובעת ביקש להסיק מסקנה הפוכה משהותו של הנתבע 4 בפגישה. לטענתו, הנתבע 4, או הנתבע 3 לאותו ענין, יכול היה למחוק את שמו מן ההסכם, והעובדה שלא עשה כן מעידה שלקח על עצמו התחייבות אישית על פי ההסכם.

25.
אינני מקבלת טענה זו. הנוהג שבעולם הוא כי אדם מתחייב על פי חתימתו וכל שכן כשבין הצדדים נערך הסכם כתוב שבו מפורטות ההתחייבויות ההדדיות שכל אחד מן הצדדים לוקח על עצמו.

העובדה שהתובעת ציינה בהסכם, בעת שהודפס על ידה, שמות אחדים אינה מלמדת כלל על כך שכל אלה לקחו על עצמם התחייבות אישית על פי ההסכם.

26.
ההיפך הוא הנכון – דווקא העובדה כי רק חלק מאותם גופים בחרו לחתום על ההסכם, מלמדת כי הם ורק הם מחוייבים על פיו.

27.
לפיכך, יש לדחות את התביעה ככל שהיא נוגעת לנתבעים 3 ו – 4.

28.
באשר לנתבעת 2, יש לדון בטענת התובעת לפיה חתימת הנתבעת 1 מחייבת גם את הנתבעת 2 וזאת מכח שותפות ו/או שליחות.



לענין קיומה של שליחות –

29.
הנתבעת 2 הכחישה קיומה של שליחות, וגם הנתבעת 1 הודתה כי לא היתה שליחות.

30.
ב"כ התובעת סומך טיעוניו על ס' 3 א' לחוק השליחות הקובע:
"השליחות מוקנית בהרשאה, שבכתב או שבעל פה, מאת השולח לשלוח, או בהודעה עליה מאת השולח לצד השלישי, או על ידי התנהגות השולח כלפי אחד מהם".

31.
יוצא, כי די בכך שהשולח יוצר מצג אובייקטיבי של הרשאה כלפי הצד השלישי כדי לראות את פעולת השלוח כפעולת השולח. המבחן הוא כי אם צד שלישי סביר היה יודע או יכול היה לדעת שהתנהגות השולח אינה מקימה מצג של הרשאה, הרי שאין הרשאה, ולעומת זאת אם הצד השלישי הסביר היה גורס מהתנהגות השולח, כי קיימת הרשאה מהשולח לשלוח לבצע פעולה משפטית מסוימת, הרי שההרשאה שרירה וקיימת. (וראה ע"א 1286/90 בנק הפועלים בע"מ נ' ורד הלבשה ואח').

יוצא, כי נקודת המוצא לבחינת קיומה של שליחות היא, איפוא, מעשיו של השולח והודעת השלוח בלבד לא תספיק לענין זה. (וראה ג. פרוקצ'יה, דיני שליחות בישראל, הוצאת רמות 1986, בעמ' 158, וכן ע"א 422/85 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' החברה הישראלית לביטוח משנה בע"מ ואח').

32.
במקרה שבפני
י לא הובאה כל ראיה שהיא על התנהגות כזו או אחרת של הנתבעת 2 שהיה בה כדי להביא את התובעת למסקנה כי הנתבעת 1 פועלת כשלוחה של הנתבעת 2.

33.
לא הובאה כל ראיה לכך שהסכם כלשהו בין הנתבעות 1 ו – 2 הוצג בכלל לתובעת בשלב כזה או אחר שקודם לחתימת ת/1, ולמעשה טענה כזו גם לא נשמעה על ידי מי מהצדדים.

34.
הנתבע 3 העיד מפורשות כי מיד כשעיין לראשונה בת/1 העיר כי אין כל מקום לשירבובה של הנתבעת 2 לאותו מסמך.

35.
חשוב לציין כי בפועל, למעט טענה כללית בכתב התביעה, לפיה הנתבעים פעלו כשלוחים אלה של אלה (ס' 2 לכתב התביעה), לא הובאה כל ראיה בענין זה והתובעת סומכת למעשה את טענותיה על ההסכמים שנחתמו בין הנתבעות 1 ו – 2, ואשר בהם סוכמו עקרונות לשיתוף פעולה בין השתיים. עם זאת, כאמור, לא הובאה מצד התובעת כל ראיה לכך שהסכמים אלה היו בידיעת נציגה בעת שנוסח ת/1, או בעת שנחתם, ונראה כי טענות התובעת לענין זה הן יותר בגדר טענות בדיעבד מאשר מלכתחילה.

36.
מאחר ששתי הנתבעות מכחישות קיומה של שליחות כזו, ומאחר שהתובעת סומכת טענותיה בענין זה על ס' 3 ו – 6 לחוק השליחות, ועל מצג, כביכול, מטעם השולח או השלוח, הרי שהיה עליה להוכיח קיומו של מצג כזה בעת חתימת ההסכם.

מצג כזה לא הוכח.

37.
יוצא, שאין בפני
י ראיות לכך שצד ג' סביר היה מסיק מנסיבות הענין שבפני
י קיומה של שליחות, וכל שכן שהיתה שליחות כזו שמכוחה ניתן לחייב את הנתבעת 2 בשל חתימת הנתבעת 1.

38.
חשוב להדגיש כי לו הוכח קיומה של שליחות, ממילא לא ניתן היה לחייב את הנתבעת 1 על פי חתימתה מאחר שלו חתמה הנתבעת 1 אך כשלוחה של הנתבעת 2, ממילא מחייבת חתימתה רק את הנתבעת 2, השולחת, ולא את הנתבעת 1.

התובעת לא ראתה כך את הדברים וביקשה, וקיבלה,

פסק דין
כנגד הנתבעת 1, וגם בכך יש כדי לחזק את מסקנתי כי מלכתחילה ידעה התובעת כי אין שליחות.

אשר לשותפות -

39.
התובעת טוענת כי מכח ההסכמים שבין הנתבעות 1 ו – 2, מסמך העקרונות מ – 12/98 וההסכם מ – 1/99, הוקמה בפועל שותפות בין הנתבעות, ובשל כך מחייבת חתימת הנתבעת 1 גם את הנתבעת 2.

40.
התובעת טענה עוד כי העובדה ששתי הנתבעות השתמשו בפועל באותו רשיון ממשרד התיירות, מלמדת שהיו שותפות.

41.
אני דוחה טענה זו, הן מטעם דיוני והן מטעם מהותי.

42.
טעם דיוני –
אם סברה התובעת כי יש שותפות או כי היתה כזו, היה עליה לנקוב בשמה בכתב התביעה ואולי אף לציינה כנתבעת נוספת, ודבר מאלה לא נעשה.

למעשה אין בכתב התביעה כל טענה על קיום שותפות, כהגדרתה בפק' השותפויות, בין הנתבעות 1 ו – 2, וכל שנטען בכתב התביעה הוא כי בין הנתבעים יש "שיתוף פעולה הדדי והדוק" (ס' 2 לכתב התביעה).

לפיכך, הטענה על קיומה של שותפות היא בגדר הרחבת חזית ופורטה למעשה לראשונה בסיכומי התובעת ויש לדחותה ולו מהטעם הזה.

43.
טעם מהותי –
עיון במסמך העקרונות ובהסכם, מלמד שאין מדובר כלל בשותפות, אלא מדובר על שיתוף פעולה שטומן בחובו יתרונות עסקיים לכל אחד מהצדדים. בהתאם לס' 2 לפקודת השותפויות, הרי ששיתוף בנכס מסוים, במקרה שלנו רשיון משרד התיירות, אינו מעיד לכשעצמו על קיומה של שותפות (ס' 2 (1) לפקודת השותפויות).

גם לא הוכח כלל שהקשרים בין הנתבעות היו כאלה שהם ניהלו יחד עסק לשם הפקת רווחים. ההיפך הוא הנכון – מהראיות שהובאו בפני
י מסתבר שכל אחת מהנתבעות ניהלה את עיסקה היא, למעט פקידה אחת שעבדה עבור העניינים המשותפים לשתיהן.




44.
זאת ועוד – גם לגבי אותם עניינים שלגביהם סוכם על שיתוף פעולה, קבעו הצדדים שם מסחרי שיפעלו תחתיו באותן עיסקאות. שם זה נקבע להיות "מונה טורס חדרה גלה עולם". אין חולק ששם זה, ככזה, אינו מופיע על גבי ההסכם ת/1 וגם מכך ברור שלא היתה כל כוונה להתקשרות משותפת בעיסקה נשוא התביעה.

45.
התוצאה היא שאין מקום לראות את חתימת הנתבעת 1 על ת/1 כמחייבת את הנתבעת 2, אם מכח שליחות ואם מכח שותפות, ומשאין חתימת הנתבעת 2 מופיעה על גבי המסמך, ומשאין כל ראיה לכך שידעה על ההתקשרות נשוא התביעה, או הסכימה להתחייב על פיה, אין לחייבה על פיו.

46.
התוצאה היא שאני דוחה את התביעה כנגד הנתבעים 2-4.

47.
אשר לנתבעת 1 –
כאמור נתבעת זו לא הכחישה את חבותה על פי ההסכם ת/1 והיא חולקת אך על סכום התביעה. לטענת הנתבעת 1, עומד חובה לתובעת על 50,000 ₪ בלבד, ולא על 89,471 כנקוב בכתב התביעה.

אני מקבלת טענה זו.

ההסכם ת/1 ברור וחד משמעי, ככל שהדבר נוגע לחלוקת התשלום בגין שרותי האירוח. בס' 3 ל – ת/1 נקבע כי מחצית מהתשלום תיעשה מראש, ואילו המחצית השניה תשולם
ב – 3 תשלומים שפורטו בס' 4 לאותו הסכם. אין מחלוקת כי התשלום הראשון היה ע"ס 50,000 ₪ ולפיכך גם יתרת החוב עומדת על סכום כזה.

ב"כ התובעת טען כי התשלום הראשון הועמד על סך 50,000 ₪, בניגוד לאמור בהסכם, ולאור בקשה מיוחדת של נציגי הנתבעת 1 ואולם לטענה זו אין כל בסיס בחומר הראיות שבפני
י.





48.
מאחר שניתן כבר פס"ד כנגד הנתבעת 1 על סכום של 50,000 ₪, אני דוחה את התביעה כנגד נתבעת 1, ככל שהיא מתייחסת להפרש בין סכום זה לבין הסכום שפורט בכתב התביעה.


התביעה כנגד נתבעים 2-4 נדחית, כאמור, במלואה.

49.
התובעת תשא בהוצאות הנתבעים 2-4 בסכום כולל של 10,000 ₪ ומע"מ. מחציתו של סכום זה ישולם לנתבעת 2, ומחציתו לנתבעים 3 ו – 4 ביחד ולחוד.


המזכירות תעביר פסה"ד לצדדים.

ניתן היום ז' בניסן, תשס"ג (9 באפריל 2003) בהעדר.




הדסה אסיף
, שופטת

ב.ב.







א בית משפט שלום 1918/00 נחשולים קייט ונופש בחוף דור נ' גלה עולם בע"מ,מונה טורס חדרה (1986) בע"מ,קרושונובסקי יהושע,קליינמן אברהם (פורסם ב-ֽ 09/04/2003)