פסקי דין על שלמה יוסף | פסקי דין על אריאל (אריק) יוסף ואח' |

7637/07 עפ     05/07/2007




עפ 7637/07 שלמה יוסף,אריאל (אריק) יוסף ואח' נ' מדינת ישראל








בבית המשפט העליון

ע"פ 7637/05
ע"פ 7851/05
ע"פ 8286/05



בפני
:
כבוד השופט א' רובינשטיין

כבוד השופטת א' חיות

כבוד השופטת ד' ברלינר


המערערים:
שלמה יוסף

אריאל (אריק) יוסף
שלומי אזולאי
יוסף קוזוקין


נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל


ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט – כתארו אז – חבש) שניתן בימים 1.5.05 ו: 7.7.05 בת"פ 341/04.

בשם המערערים 2-1: עו"ד אריאל עטרי
בשם מערער 3: עו"ד חגית רייזמן
בשם מערער 4: עו"ד יאיר גולן
בשם המשיבה: עו"ד שאול כהן


פסק-דין

השופט א' רובינשטיין
:
א. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט – כתארו אז –חבש) מן הימים 1.5.05 ו-7.7.05 בת"פ 341/04, בגדרו הורשעו המערערים בהריגה, עבירה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן חוק העונשין או החוק), בחבלה בכוונה מחמירה, עבירה לפי סעיף 329 (א)(1) לחוק, ובשיבוש מהלכי משפט, עבירה לפי סעיף 244 לחוק. העונשים שהושתו עליהם יפורטו להלן. כנגד מעורבים אחרים בפרשה (נמרוד אביכזר, גלעד יוסף ורובין קוזוקין), התנהל תיק נוסף בבית המשפט המחוזי בירושלים במותב אחר (השופט נועם, ת"פ 342/04); ערעור לגבי פסק הדין שם – בו הורשעו אביכזר ויוסף וזוכה רובין קוזוקין – נשמע בצוותא חדא עם ערעור זה. ואולם, פסקי דיננו ניתנים בנפרד, כיוון שהמדובר בערעורים על שני

פסק דין
שונים של בית המשפט המחוזי, במותבים שונים.

ב. רקע

כנטען בכתב האישום, ימים ספורים עובר ליום 27.2.04 התרחשו בבית-שמש מספר עימותים אלימים בין המערערים או מקצתם, לבין שמעון זרביאלוב, אלכסנדר דרבצ'וב, ואלכסנדר קוזוקין ע"ה (להלן המנוח). שלושת הנזכרים, ממוצא קווקזי, התגוררו בבית שמש (להלן יכונו החבורה הקווקזית).

במטרה לנקום בחבורה הקווקזית, קשרו המערערים – כך נטען – עם אביכזר, גלעד יוסף ורובין קוזוקין (להלן האחרים) קשר להגיע לדירה בבית שמש בה שהתה החבורה, לתקוף את אנשיה בסכינים ובכך לגרום להם לחבלות חמורות.

כנטען, ביום 27.2.04, סמוך לשעה 20:40, לאחר שהצטיידו בסכינים, במברגים ובמקלות, הגיעו המערערים והאחרים ברכב השייך למערער 1 לדירה האמורה; המערערים והאחרים דפקו בדלת הדירה, וכשזו נפתחה, פרצו פנימה והחלו להכות את חברי החבורה הקווקזית, ולתקוף אותם בכלי המשחית שהביאו עימם.

זרביאלוב ודרבצ'וב הוכו – כך נטען – על ידי המערערים ואחרים, נדקרו בירך ימין, ונזקקו לטיפול רפואי בבית חולים שכלל תפירת הפצעים וחבישתם. המנוח נפצע בידיו מהסכינים שהניפו לעברו המערערים והאחרים, ונדקר בארבע דקירות בירך ימין. אחת הדקירות חדרה עמוק למפשעתו, וקרעה את העורק הראשי. כתוצאה מכך החל לאבד במהירות כמויות דם גדולות, והובהל על ידי ניידת מגן דוד אדום לבית החולים הדסה בעין כרם. חרף ניסיונות הצוות הרפואי, נקבע מותו עם הגיעו לבית החולים.

מיד לאחר מכן, כך נאמר, ברחו המערערים, יחד עם אביכזר ויוסף, ועשו דרכם לרמלה. בדרכם, סמוך למושב תעוז, פשט המערער 2 את מכנסיו שהיו מוכתמים בדם, ובמטרה להעלים ראיות, השליכו המערערים, אביכזר ויוסף את המכנסיים בסמוך ללולים. במהלך הנסיעה תיאמו המערערים, יחד עם אביכזר ויוסף, את גירסותיהם. בהגיעם לרמלה, הלכו יוסף ואביכזר לדירתה של אחת פאני אבנעים, ותיאמו איתה כי תספק להם אליבי. במהלך האירוע שתואר נחתך המערער 2 באצבעו, ותוך כדי נהיגתו הוכתם פנים הרכב בדמו. המערערים, אביכזר ויוסף, ניגבו את כתמי הדם בעזרת מגבונים שהיו ברכב. יצוין כאן, כי נוהל משפט הוכחות, אך ארבעת המערערים – שמסרו הודעות במשטרה – בחרו שלא להעיד במשפטם ושמרו על שתיקה.

אביכזר ויוסף הורשעו בהליך הנפרד – בגין האירועים שתוארו – בעבירות של הריגה, חבלה בכוונה מחמירה, ושיבוש מהלכי משפט (ת"פ (י-ם) 342/04).

פסק דינו של בית המשפט קמא

ג. הכרעת הדין

בית המשפט הרשיע, כאמור, את המערערים בעבירות הריגה, חבלה בכוונה מחמירה, ושיבוש מהלכי משפט. הנה עיקרי הכרעת הדין:

(1). הריגה

נקבע כי ממסכת הראיות הנוגעות לכלל המערערים הוכח, שחברו למטרה משותפת – נקמה בחברי החבורה הקווקזית על רקע עימותים קודמים. לשם כך נפגשו המערערים עובר לאירוע ועלו לרכב כשפניהם מועדות לדירת החבורה הקווקזית, להגשמת המטרה בגינה נאספו יחדיו. נקבע, כי "לכולם היתה 'השליטה הפונקציונלית- מהותית יחד עם המבצעים בצוותא האחרים של העשייה העבריינית'"(עמ' 25); (הציטוט לקוח מע"פ 2814/95 פלונים נ' מדינת ישראל
, פ"ד נא(3) 388, 403, מפי הנשיא ברק – א"ר) (להלן – פרשת פלונים). המערערים פעלו בצוותא חדא, נכנסו לדירה בה שהו חברי החבורה הקווקזית, תקפו אותם וברחו מן המקום. נקבע, מכוח דיני הביצוע בצוותא, כי אין חשיבות לשאלה מה היה חלקו של כל אחד מהמערערים במעשה התקיפה, וניתן לייחס לכל אחד מהם חלק זהה בביצוע העבירה.

הוסף, כי משהגיע הדוקר והוא מצויד בכלי משחית לדירת המותקפים בכוונה לגרום לחבלה גופנית, ועשה שימוש בכלי שיש בו לקטול אדם בכך שהחדירו לעומק הירך, ומשנמלט יחד עם האחרים זמן קצר לאחר מכן – היה מודע לאפשרות גרימתה של התוצאה הקטלנית. בכך הוכחה המחשבה הפלילית הנחוצה לשם הרשעה בעבירת הריגה.

אולם בכך לא סגי, ונדרש אף להוכיח כי הדוקר היה אדיש או קל דעת ביחס לתוצאה הקטלנית. צוין אמנם, כי העובדה שהדקירות כוונו כולן לפלג הגוף התחתון של בני החבורה הקווקזית מלמדת לכאורה, כי המערערים ביקשו להימנע מהתוצאה הקטלנית ולא רצו במותו של המנוח; ברם, השימוש בכלי מסוכן, הדקירה כשלעצמה, והבריחה מן הדירה תוך גילוי אדישות כלפי מצב הנפגעים שהותירו בה, מלמדים על חוסר אכפתיות של המערערים כלפי התוצאה הצפויה.

נקבע כי נוכח האירועים שקדמו לאירוע הדקירה, בהם נטלו המערערים 1 ו-2 חלק עיקרי, ניתן לייחס להם "סטטוס" של מנהיגי החבורה "בהיותם בעלי האינטרס הראשון במעלה בנקמה" (עמ' 29), ולזהות מניע להגעתם לדירה. נקבע כי גירסותיהם, ובכלל זה טענתם כי באו לדירה למטרות שלום, אינן מתיישבות עם החומר הראייתי. גירסתו של המערער 2 באשר להרכב האנשים אשר הגיע עמו ברכב ובאשר להשלכת המכנסיים נמצאה שיקרית, כמו גם גירסתו של המערער 1 אשר נטל על עצמו את האשמה כולה, ומסר כי הוא זה שדקר את כל השלושה. נקבע כי שקריו של המערער 2 מתווספים למכלול הראיות נגדו ומחזקים אותן.

בית המשפט הוסיף וקבע כי בשתיקת המערערים בעדותם בבית המשפט יש לחזק את ראיות התביעה בהתאם לסעיף 162 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב- 1982, ואת גירסתה שהמערערים לא הגיעו לדירה למטרות שלום, אלא כדי לנקום.

בסיכומו של דבר, נקבע כי משהגיעו המערערים 1 ו-2 לדירה בה שהו השלושה למטרות אלימות, יש להרשיעם בעבירת הריגה כמבצעים בצוותא, הגם שאין בחומר הראיות הנוגע לכל אחד מהם ראיה לכך שהחזיק כלי משחית או שידע על קיומו של כלי כזה אצל מי משותפיו לעבירה; הבא לדירה במטרות אלימות, מביא בחשבון כי יתקיימו אירועים אלימים, לרבות דקירה בכלי משחית. מאחר שמטרת החבורה היתה לנקום ול"השיב מכות" לחבורה הקווקזית, צריכים היו המערערים 1 ו-2 להביא בחשבון כי מאן דהו מהחבורה יצטייד בכלי משחית, ותוך התלהטות הרוחות יתרחשו תוצאות חמורות. זאת ועוד, נקבע כי ניתן, אם כי הדבר אינו נדרש, להרשיע את המערערים בעבירת הריגה אף לפי סעיף 34א(א) לחוק העונשין.

אשר למערערים 3 ו-4, אף הם הורשעו כאמור בהריגה מכוח דיני המבצעים בצוותא, הגם שלא ידוע מי מהם ביצע את הדקירה הקטלנית. נקבע כי בעצם הבאתם של כלי המשחית, ניתן לייחס להם מודעות לאפשרות של הסלמת התגרה האלימה. צוין כי מעורבותו של המערער 3 באירועים נשוא כתב האישום נלמדת מהודעותיו המפורטות במשטרה, בהן הודה כי מטרת הקבוצה לפתוח במריבה "ולסגור חשבון", וכי ראה אצל חלק מחבריו סכין ומברג. כן הודה שהיה במקום האירוע, וטען כי דקר את העד זרביאלוב מתוך הגנה עצמית. תוספת ראייתית להודייתו בחינת דבר מה נוסף, נמצאה בדו"ח הובלה והצבעה, על פיו הוביל את חוקריו למושב תעוז, שם השליך המערער 2 את מכנסיו המוכתמים בדם, וכן חשף פרט נוסף אשר היה ידוע רק למי שהיה מעורב באירוע (פגישה עם שני גברים ששאלו את המערער 2 למעשיו, והוא השיב שרק השתין).

נאמר עוד, כי גירסתו של המערער 4, כעולה מהודעותיו במשטרה ומתשובתו לכתב האישום "משתלבת ועולה בקנה אחד עם ראיות אחרות" (עמ' 23 לפסק הדין). בית המשפט דחה את טענת המערער 4 לפיה הביא עמו כלי משחית מבלי שהיתה לו כוונה לעשות בו שימוש, וקבע כי הבאת הכלים למקרה בו יותקפו, אין בה כדי לפטור מאחריות בגין עבירת הריגה, אף את מי שלא דקר את הדקירה הקטלנית.

הטענה כי יש לראות את האופן בו חבש זרביאלוב את פצע הדקירה כגורם זר מתערב, המנתק את הקשר הסיבתי בין הדקירה למוות – נדחתה, ונקבע כי לא ידוע איזו חבישה עשה זרביאלוב בפצע הדקירה של המנוח, ולא הוכח כי הטיפול הוא שגרם למותו.

(2). חבלה בכוונה מחמירה

לעניין העבירה של חבלה בכוונה מחמירה, בחן בית המשפט האם נעשו הדקירות מתוך כוונה לגרום לחבלה כזאת. נקבע כי משהגיעו המערערים לדירה במטרה לנקום על עימותים אלימים קודמים ול"השיב מכות", והמערערים 3 ו- 4 אף הצטיידו בסכינים ומברגים לצורך כך, ראו איפוא מראש את ההתרחשות כאפשרות קרובה לוודאי, וצפייה זו כמוה ככוונה לגרום חבלה חמורה.

(3). שיבוש מהלכי משפט

נקבע כי בהשליכם את מכנסיו של המערער 2 היתה מטרת המערערים העלמת ראיות. אילו היה מעוניין המערער 2, כטענתו, להשליך את מכנסיו עקב אי נוחות או בשל החשש להבהיל את רעייתו ההרה, לא היה נוסע באופן מיוחד למושב ומשליכם סמוך ללול נטוש, כדרך שעשה.

ד. גזר הדין

בגזרו את הדין שקל בית המשפט את נסיבותיהם האישיות של המערערים, ובכלל זה עברם הפלילי וגילם, אל מול האינטרס הציבורי וחומרת מעשיהם. הוטעם כי אין בעובדה שלא ניתן היה לקבוע מה היה חלקו של כל אחד באירוע כדי לשמש נסיבה לקולה, נוכח שתיקתם שלא איפשרה לקבוע זאת.

בגזר דינו ציין בית המשפט:

"אכן, נכון הדבר, שאין מדובר במעשה שהוא חלק מובהק מתת תרבות הסכינאות, אך המעשה אינו רחוק בהרבה מתופעה זו. ואולם, האירוע משתלב היטב במעשי האלימות הקשים המשתוללים במקומותינו בתקופה האחרונה ללא תקנה וגובים קורבנות. בתקופה קשה זו מצווים בתי המשפט להכביד את ידם בכל הנוגע לגילויי האלימות. במקרים כעין אלה נסוגות הנסיבות האישיות מפני האינטרס הציבורי לשמר את ערך החיים ושלמות הגוף לכל אזרח. דינו של כל משתמש באלימות ועושה דין לעצמו לשבת מאחורי סורג ובריח לתקופה משמעותית, ומקומו לא יכירנו בחברה נורמטיבית" (עמ' 10 לפסק הדין).

בית המשפט סבר כי ראוי שעונשם של המערערים 3-1 יהא חמור יותר מעונשו של המערער 4, שכן המערערים 1 ו-2 יזמו את האירוע ושימשו כמנהיגיו, והמערער 3 "התנדב למשימה זו ברצון". על המערער 1 הוטל, אם כן, מאסר בפועל למשך 12 שנים, מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, וכן חולט רכב האיביזה בו נסעו המערערים אל בית החבורה הקווקזית. על המערער 2 הוטל מאסר בפועל בן 12 שנים, מאסר על תנאי בן שלוש שנים, והופעל מאסר על תנאי בן 12 חודשים אשר הוטל עליו בת"פ 3072/02 באופן שמחציתו תהיה בחופף ומחציתו במצטבר. על המערער 3 הוטל מאסר בפועל בן 12 שנים, ככל הניתן בכלא שיקומי, ומאסר על תנאי בן 3 שנים. על המערער 4 הוטל, נוכח גילו הצעיר ועברו הנקי, מאסר בפועל לתקופה קצרה יותר - בת 10 שנים.

ה. עיקרי טענות המערערים

טענות המערערים באו סדורות ולא הניחו אבן שלא הפכוה.

טענות המערערים 1 ו-2

(1). נטען כי המערערים 2-1 הציגו לאורך כל הדרך גירסה עקבית לפיה הגיעו לדירה כדי ליישב את הסכסוך שהתגלע בין המערער 1 לבין החבורה הקווקזית בדרכי שלום, בפרט נוכח חברותם ארוכת השנים. על כך, נטען, מצביעות גם הראיות.

לטענתם, חלקם היחיד הוא בעצם הכניסה לדירה, ומשכך, לא היתה להם שליטה פונקציונלית מהותית על העשייה העבריינית, שכן לא ידעו כי האחרים נושאים סכין, וודאי שלא ניתן לומר כי צפו את התוצאה הקטלנית.

(2). הוסף כי על מנת לטעון להתקיימותו של היסוד הנפשי נדרש שהמערערים 2-1 יהיו מודעים ליסודות העובדתיים של עבירת ההריגה, ואולם לא כך היה. לחלופין, כך נטען, בדוקר (אשר זהותו, כאמור, אינה ידועה) לא התמלא היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בעבירת הריגה. האדם הסביר רואה בדקירה באזור הגוף התחתון כזו שאינה עלולה לגרום לתוצאה קטלנית, בשונה מדקירה באזור הגוף העליון, המלמדת על כוונה ומודעות לאפשרות של גרימת התוצאה הקטלנית. לחלופי חלופין, אפילו היתה הדקירה בירך מעידה על התקיימותו של היסוד הנפשי בדוקר, עדיין לא הוכח קיומו של היסוד הנפשי אצל המבצעים בצוותא.

באופן פרטני נטען ביחס למערער 2, כי עם כניסתו לדירה נדקר הוא עצמו, ומיד נמלט מהמקום. לא ניתן לומר איפוא, כי היתה לו "שליטה פונקציונלית מהותית על העשייה העבריינית", כנדרש להרשעה בהריגה; כך גם ביחס למערער 1, שעם דקירתו של המערער 2 – אחיו – מיהר לצאת מן הדירה יחד עימו.

עוד נטען ביחס ליסוד הנפשי, כי גם אם הודה המערער 1 שהדלת נפרצה ואין פני חבריו לשלום, אין בכך להצביע על גיבוש מחשבה פלילית באשר לפגיעה ביושבי הדירה.

(3). כן נטען, כי לא נתקיים קשר סיבתי בין הדקירה למוות.

(4). לטענת המערערים 2-1 מבוססת הכרעת הדין על ראיות שאינן קבילות. לטענתם, עיקר עדותה של אוריאן אוחנונה – אליה נידרש – אינו קביל, שכן זו היתה רצופה עדויות שמיעה, גובה העדות לא זומן, ומשום שבמהלך עדותה מסרה כי חלקים מהודעתה במשטרה, שהוקראו בפני
ה, לא נאמרו מפיה בחקירתה.

(5). עוד נטען כי עדותו של זרבאילוב בדבר פריצת הדלת אינה מהימנה, שכן הוא היה בתוך הדירה והמכה היתה מחוצה לה; כן, משאינו דייר בדירה, לא יכול היה לדעת אם היתה הדלת פגומה לפני האירוע אם לאו.

הוסף, כי משעדותו של זרביאלוב נמצאה לא מהימנה, אין לקבל את טענתו כי המערער 2 טלפן אליו ואיים עליו, מה גם שהיה באפשרות התביעה להגיש פלט שיחות כדי לתמוך בטענה זו, דבר שלא נעשה. כן לא היה מקום לראות בשקרי המערער 2 סיוע, שכן כלל לא העיד.

(6). מן האמירה "יאללה בואו נלך" למד בית המשפט המחוזי על קשר ותכנון מוקדמים לעבור עבירה ולתקוף את המנוח וחבריו. המערערים 2-1 טוענים כי מדובר באמירה ניטרלית. יתר על כן, מאמירתו של אחד מבני החבורה: "היה פדיחה וסכינים", נלמד – כנטען – כי התפתחות האירוע כפי שאירעה לא היתה מתוכננת.

(7). אשר לשיבוש מהלכי משפט נטען, כאמור מעלה, כי המערער החליף את מכנסיו מטעמי נוחות כיוון שאלה היו ספוגים בדם, ועקב החשש להופיע כך בפני
רעייתו שהיתה בחודשי הריון מתקדמים. כן נטען כי לשם הרשעה בעבירה זו נדרשת כוונה מיוחדת להכשיל הליך שיפוטי.

(8). לבסוף נטען כי לא היה מקום לחילוט הרכב, שכן אין כל ראיה כי שעה שנסעו ברכב היתה לנוסעיו תכנית לפגוע בקווקזים, ומקל וחומר לאחר מכן כאשר פנו המערערים 2-1 ברגל לבית הקווקזים. אין מדובר בחפץ בו בוצעה עבירה או שעומדת היתה להתבצע עבירה, וספק אם ניתן לומר שההרשעה מתייחסת למעשה שנעשה בחפץ.

(9). אשר לחומרת העונש נטען כי בית המשפט קמא, בשבתו כדן יחיד, לא היה מוסמך להטיל עונש מאסר כולל העולה על עשר שנים.

טענות המערער 3

(1). לטענת המערער 3, בהיעדר קביעה עובדתית בדבר זהות הנאשם אשר דקר את המנוח ופצע שניים אחרים שהיו נוכחים באירוע, מתעוררת שאלה של ממש האם ניתן להרשיע את כל המערערים כולם בהריגתו של המנוח ובגרימת חבלה לשניים האחרים שהיו עמו בדירה, בכוונה מחמירה. לטענתו, בית המשפט הרחיב באופן מרחיק לכת את הדוקטרינה המשפטית של מבצעים במשותף, באופן שהוליד תוצאה שאינה יכולה להתיישב עם עקרונות צדק בסיסיים, ועם עקרון היסוד כי על כל אדם ליתן את הדין על מעשיו באופן אינדיבידואלי.

(2). באופן קונקרטי ביחס למערער 3 נטען, כי הלה לא הגיע למקום האירוע במטרה משותפת יחד עם המערערים האחרים לביצוע עבירת הריגה או חבלה חמורה, פגיעה פיזית או קטלנית. נטען כי פרט להודעותיו, בהן הודה כי הצטרף למערערים 1 ו-2, לא הוצגה בפני
בית המשפט כל ראיה בדבר התארגנות מוקדמת של המערער בצוותא עם המערערים הנוספים לפגיעה במנוח או באחרים אשר שהו בדירה. המערער 3 לא הודה בכל מעשה אלימות אשר כוון למנוח, אלא בדקירה יחידה אשר דקר את זרביאלוב, כהגנה עצמית, ומכל מקום לא הרי הסכמה מוקדמת "ללכת מכות", כהסכמה והתארגנות מוקדמת להריגתו של אדם או לביצוע חבלה חמורה, וזאת במהלך אירוע סוער ולא מתוכנן, אשר נמשך זמן קצר ביותר והתפתח באורח ספונטאני.

(3). נטען, כי מן העובדות אשר הוכחו בפני
בית המשפט בולט העדרה של חלוקת עבודה בין המערערים, שהיא תנאי הכרחי לקיומה של שותפות המעשה ולקיומה של תכנית עבריינית משותפת. המסקנה היחידה אותה יכול היה בית המשפט קמא להסיק ממכלול הראיות שבפני
ו היתה כאמור כי האירוע התפתח באופן ספונטני ומהיר, וכתגובה ותגובת נגד של שתי הקבוצות. זאת ועוד, לטענת המערער 3 לא היתה לו "שליטה פונקציונלית" על העשייה העבריינית, שכן "הסתפח" למערערים 1 ו-2, אשר להם היה המניע – כך על פי קביעת בית המשפט – לנקום בנוכחים בדירה. המערער 3 לא הגה או תיכנן את אופן התפתחותו של האירוע, ולא שלט בו, ולטענתו האלימות היחידה בה נקט היתה כאמור כלפי זרביאלוב, וזאת לשם התגוננות.

(4). הוסף כי משלא קבע בית המשפט קמא מי ביצע בפועל את הדקירה שגרמה למותו של המנוח, לא יכול היה לקבוע מה היה מצבו הנפשי של הדוקר, שזהותו אינה ידועה מבין כלל הנוכחים במקום. המערער 3 לא השתתף פיזית, כנטען, בדקירתו של המנוח ולא היה שותף לתכנית הפלילית לביצוע דקירה קטלנית במנוח, ועל כן גם לא יכול היה לצפות את התוצאה הקטלנית כפועל יוצא מנוכחותו בדירה בעת האירוע, ונוכח חלקו השולי במעשים שנעשו. עוד נטען, כי הודאתו של המערער באמרותיו בכך שהתכוונו "לריב ולסגור חשבון" יכולה היתה להיחשב כבסיס להרשעה בעבירת תקיפה בחבורה בלבד.

(5). בהתייחס להרשעתו של המערער 3 לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין נטען, כי מאחר שלא הוכחה זהותו של מבצע הדקירות ואופן ביצוען, לא הוכח מי נשא סכין וכמה סכינים נישאו, וכיוון שיתכן כי הדקירות נגרמו בלהט התגרה, לא ניתן לייחס למערער זה כוונה מיוחדת הנדרשת להרשעה בעבירה זו.

(6). הוסף, למעלה מן הצורך כנאמר, כי אין להחיל את סעיף 34 א(א) לחוק העונשין, שכן לצורך הטלת אחריות בגין ביצוע עבירה שונה או נוספת מכוח סעיף זה נדרשת לצד סיווגו כמבצע בצוותא של העבירה המקורית, גם הוכחת צפיות בכוח של ביצוע העבירה הנוספת. דבר זה לא התקיים בענייננו.

(7). עוד נאמר כי ככל שבית המשפט הסיק מסקנות לחובתו של המערער 3 על בסיס אמרותיו במשטרה יש לטעון כנגד קבילותן, זאת נוכח הפרת חובת האזהרה; הפגיעה ברצונו הטוב והחופשי בעת מסירת הודעותיו; הפגיעה בזכות ההיוועצות; פעולות ההטעיה בהן נקטו החוקרים כלפי המערער 3 על מנת לגרום לשיתוף פעולה מצידו; הפעלת לחץ בלתי הוגן וחקירה בשעות לא שגרתיות. בהקשר זה הודגש בפני
נו, כי אף הגירסה שהציג המערער לאחר שהוזהר, נובעת מגירסאות שמסר בטרם הוזהר, ועל כן אין לקבלה. מכל מקום נטען כי הגרסאות שהציג היו רבות ושונות ויש לייחס להן משקל מועט. הוסף כי אף אם יתקבלו הודעותיו, לכל היותר ניתן להרשיעו אך בגרימת פציעה חמורה.

(8). באשר לחומרת העונש נטען, כי העונש שהושת על המערער 3 חמור ביותר ביחס לחלקו במעשים אשר בוצעו, בהתחשב בכך שלא נטל חלק פיזי בדקירתו של המנוח, וכל אשמתו התבטאה בנוכחותו בזירת העבירה ובהתגוננות מפני תקיפתו. המערער 3, כך נטען, הוא צעיר אשר השתתפותו במעשים נשוא הרשעתו נבעה מהיגררות אחר חברה שולית במקום בו גדל; הוא לא היה הרוח החיה, או בעל אינטרס לפגוע במנוח ובאחרים שהיו עמו בדירה. עובדות אלו, כמו גם רקעו המשפחתי הקשה, עברו הלא מכביד והחרטה הכנה שהביע כלפי התוצאה הטרגית, מחייבים הקלה בעונשו. לכך מצטרפת אף העובדה, שפעולותיהם של המערערים נעשו בתגובה לאלימות אשר הופעלה נגדם מצד החבורה היריבה עובר לאירועים נשוא כתב האישום.

טענות המערער 4

(1). אף לטענת המערער 4, הקושי העיקרי בהכרעת דינו של בית המשפט קמא מצוי בנכונות לייחס את גרימת התוצאה הקטלנית לקבוצה של מבצעים בצוותא, מקום שאין באפשרותו להצביע על זהות הדוקר, מהלך האירוע או נסיבות הדקירה. גישה זו, כך נטען, חותרת תחת עקרונות יסוד במשפט הפלילי, ומשמעותה כי הספק פועל לרעת הנאשמים.

(2). באופן קונקרטי נטען כי יסודותיה של עבירת ההריגה, וכמוהם יסודות העבירה של גרימת חבלה חמורה, לא הוכחו ביחס לאיש מהמעורבים; על מנת להוכיח את יסודות עבירת ההריגה נדרשים ניתוח של הנסיבות שבעטיין נגרמה הפציעה הקטלנית, וכן בדיקה קפדנית האם פעל הדוקר מתוך מודעות לאפשרות גרימת הפציעה הקטלנית, במובחן מנזק גופני גרידא. דבר זה, כך נטען, לא הוכח. לכך מצטרפת העובדה כי המערער 4 כלל לא נשא סכין במהלך האירוע.

(3). נטען אף כאן, כי לא התקיים קשר מוקדם לביצוען של עבירות ההריגה או חבלה בכוונה מחמירה, וממילא לא התארגנה קבוצה לשם העבירות הללו, ולא נעשתה חלוקת עבודה בין המשתתפים, באופן שיצר גוף עברייני רב זרועי שנועד להגשים את המטרה הפלילית אשר יוחסה למערער 4. למערערים אשר הגיעו אל הדירה במטרה "להשיב מכות" לא ניתן לייחס שליטה פונקציונלית בביצועה של עבירת ההריגה, שמעולם לא עלתה על סדר היום. יתרה מכך, היסוד הנפשי הנדרש לראיית מערער 4 כ"מבצע בצוותא" לא התקיים בו. עצם ההגעה לדירה "במטרות אלימות" אינו מאפשר הרשעתו של כל אחד מן המערערים כמבצע בצוותא של עבירת ההריגה, שכן בכך יהא כדי לרוקן מתוכן את דרישת היסוד הנפשי.

(4). זאת ועוד, נטען כי שגה בית המשפט בהרשיעו את המערער בשיבוש מהלכי משפט, שכן מעשי השיבוש בוצעו כולם על ידי המערערים האחרים; גם בהקשר זה יוחסה לו אחריות בגין מעשיהם של אחרים, על יסוד נוכחותו בלבד.

(5). עוד נטען כי אין ליישם את סעיף 34 א(א) לחוק העונשין לנסיבות המקרה הנוכחי, שכן לא הוכחו יסודותיה של העבירה "השונה או הנוספת" (עבירת ההריגה), נוכח אי הוכחתו של היסוד הנפשי הנדרש לשם הרשעה אצל מי ממשתתפי האירוע. כן טוען המערער 4, כי בדיבור "עבירה שונה או נוספת", אין סעיף 34 א(א) מכוון לעבירה חמורה יותר, ה"בולעת" את יסודותיה של העבירה שבוצעה, תוך הוספת חומרתו של יסוד נפשי שלא התקיים בפועל.

(6). באשר למידת העונש טוען המערער 4, כי שגה בית המשפט קמא שעה שגזר את דינו של כל אחד מן המערערים על יסוד ההנחה השגויה כי דינו שוה לזה של מבצע הדקירה עצמו. לטענתו, נוכח הראיות הקיימות מתחייבת הבחנה ברורה בין המערערים, בהתאם למידת חלקם. בפרט אמורים הדברים לגבי המערער 4, שכן ניתן לקבוע בבירור כי לא ביצע את הדקירה וכי לא עשה כל שימוש בסכין. הוטעם כי על בית המשפט לכלול במסגרת שיקוליו את העובדה שהמערער 4 הוא צעיר אשר נקלע, על רקע מעשי אלימות שבוצעו כלפיו, לאירוע שהתפתח באופן בלתי צפוי,לשיתוף הפעולה מצדו מתחילת החקירה ולכך שהדקירה אשר גרמה למוות המנוח היתה בירך, ומלמדת היא כי המערערים בקשו להימנע מהתוצאה הקטלנית.

ו. טענות המשיבה

(1). לשיטת המשיבה, די בראיות האובייקטיביות בדבר פריצת הדלת כדי לשלול את הטענה כי המערערים באו בדרכי שלום. טענתם זו אינה מתיישבת עם הפעלת כוח בכניסתם לבית וחדירה לתחומו של הפרט בניגוד לרצונו. יתרה מכך, קביעת בית המשפט קמא לפיה לא דיברו המערערים אמת באשר למטרת בואם שומטת את הקרקע מתחת לגירסתם כולה. זאת ועוד, משהסיגו המערערים את גבולם של דיירי הבית, לא תישמע טענת הגנה עצמית, וכחיזוק לכל אלה הצטרפה שתיקתם.

(2). לטענת המשיבה,לפנינו סיטואציה מובהקת של "ביצוע בצוותא": המערערים כולם הודו בחקירותיהם כי חברו יחדיו למטרה משותפת, כי נכחו בזירת העבירה וכי נטלו חלק פעיל בתקיפת המתלוננים. המערערים 1 ו-2 הודו כי מטרת החבורה כולה היתה משותפת, ומשהוכח כי מטרתם לא היתה מטרת פיוס, מצטרפת הודאתם בדבר השותפות במטרה אל המטרה כפי שהוכחה בפועל. העובדה שלא ניתן להצביע על חלקו הקונקרטי של כל מבצע בצוותא בביצוע העבירה, אינה שוללת את האפשרות להרשיעו בה, כמו גם את המטרה המשותפת של המבצעים בצוותא, הקובעת את אחריותם המשותפת.

(3). באשר ליסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירת ההריגה, נטען כי מכלול נסיבות האירוע מחייב את המסקנה שהמערערים היו מודעים לאפשרות של גרימת מותו של המנוח, גם אם לא חפצו בתוצאה זו. מדובר בהתארגנות של חבורה גדולה שיצאה לאירוע אלים מתוך תכנון קר ומחושב מראש, והתארגנות זו טמנה בחובה הסכמה ומודעות לנטילת סיכונים שהם תוצאה מסתברת של אירוע מסוג זה. הדברים נכונים ביתר שאת ביחס למערערים 4-3, אשר נקבע כי נטלו עמם ביודעין כלי משחית לזירת האירוע.

(4) באשר לקבילות הודעתה של אוריאן אוחנונה במשטרה, נטען כי על פי נסיבות הגשתה של הודעה זו עולה, שלא היתה התנגדות להגשה חרף הודעת המשיבה כי גובה ההודעה לא יוזמן.

(5) נטען כי הראיות מצביעות על כך שהמערערים 2-1 ידעו על קיומם של כלי משחית אצל שותפיהם, אם לא למעלה מזה. כך, למשל, בהתחשב בהודעתו הראשונה של המערער 1 במשטרה, וכן הצבעתו על מיקום הסכין אליה התייחס בהודעתו (אם כי במרחק ניכר ממקום הימצאה בפועל), מתבקשת המסקנה כי ידע שמי משותפיו נושא כלי משחית.
משכך מתבקש בית המשפט להסיק מסקנות שונות ממה שהניח בית המשפט קמא בהתאם לסעיף 212 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב- 1982.

(6). האירועים האלימים שקדמו לאירוע נשוא כתב האישום; ההתארגנות בחבורה; הכוונה לתקוף את המתלוננים בביתם תוך ניצול יתרון מספרי; התכנון המוקדם, והעובדה שהמערערים נשאו עמם כלי משחית לאירוע - מלמדים כי שמו להם למטרה לגרום נכות, מום או חבלות חמורות, ולמצער שראו מראש את התרחשות התוצאות כאפשרות קרובה לוודאי.

ז. דיון

(1). ייאמר בראש מילין, קשה הייתה במקרה דנא מלאכתו של בית המשפט, שכן המערערים שמרו על זכות השתיקה בבית המשפט והקשו עד מאוד על בירור העובדות לאשורן, ומעדת התביעה העיקרית נשתכחו, דרך פלא, פרטי האירוע המרכזיים שעליהם מסרה הודעתה במשטרה.

(2). פסק דינו של בית המשפט קמא מושתת רובו ככולו על ממצאי עובדה ומהימנות. מושכל יסוד הוא, כי בית משפט שלערעור ממעט להתערב באלה, שכן לערכאה הדיונית יתרון ניכר בקביעת ממצאי עובדה, עקב יכולתה להתרשם באופן ישיר ובלתי אמצעי ממהימנותם של העדים המופיעים בפני
ה. לפיכך ישים עצמו בית המשפט שלערעור בנעלי הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים (ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל
פ"ד לז(1) 225, 233 (השופט - כתארו אז - אלון); ע"פ 6411/98 מנבר נ' מדינת ישראל
פ"ד נה(2) 150, 165 (השופט - כתארו אז - אור); ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל
פ"ד נה(2) 918, 924 (השופטת פרוקצ'יה); ע"פ 6890/04 מדינת ישראל
נ' בלאוסוב (לא פורסם) (השופט לוי)). דברים אלה מעוגנים אף במבחני השכל הישר והניסיון האנושי. על אף מאמציהם של באי כוח המערערים לא מצאתי כי המקרה שלפנינו בא בקהלם של המקרים בהם מוצדקת התערבות ערעורית במסכת העובדתית. בית המשפט המחוזי דן בתיק תקופה ארוכה, שמע עד אחר עד, ובהכרעת דין מפורטת, דבר דבור על אופניו, ניתח אחת לאחת את העדויות שהיו בפני
ו, ושטח את התלבטויותיו שעה שניגש להכריע בסוגית מהימנותם של העדים בכלל, ושל המעורבים הישירים בפרשה בפרט. נוכח האמור אבקש לעמוד אך על נקודות אחדות העולות מטיעוני המערערים. לעניין זה אזכיר, כי כחוט השני עולה מפיהם הטענה, שתנאי היסוד לקביעתם של מבצעים בצוותא לא נתקיימו, כגון תכנית עבריינית וחלוקת עבודה, והוא הדין לטענה באשר לקיומו של היסוד הנפשי בעבירת ההריגה.

(3). מבצעים בצוותא

סעיף 29 לחוק העונשין קובע כדלקמן: "המשתתפים בביצוע עבירה תוך עשיית מעשים לביצועה, הם מבצעים בצוותא, ואין נפקה מינה אם כל המעשים נעשו ביחד, או אם נעשו מקצתם בידי אחד ומקצתם בידי אחר."

מיהו המבצע בצוותא? לשונו של המחוקק ברורה, והרעיון המגולם בסעיף מבוסס על ניסיון החיים, לרבות הקושי לזהות, בעבירה שמשתתפיה הם יותר מאחד, מי בדיוק עשה פעולה פלונית בשעה שנעשה מעשה בחבורה; אם לא כן, יהיו חוטאים נשכרים, שעה שאין בידי התביעה להוכיח מי עושה המעשה, ואין מי מהחבורה המעיד כנגד רעהו בהקשר למעשה. "'מבצע בצוותא' הוא ... מי שנוטל חלק ב'ביצוע' העבירה, על ידי עשיית 'מעשה' המצוי, על פי טיבו, במעגל ה'פנימי' של ביצוע העבירה; כשלמושג 'ביצוע' לעניין זה, יש משמעות רחבה מעבר לעשיית מעשה המבטא את הרכיב ההתנהגותי של הגדרת העבירה." (ע"פ 2652/95 רז נ' מדינת ישראל
(לא פורסם)(השופט קדמי)). "המבצעים בצוותא משמשים גוף אחד לביצוע המשימה העבריינית. כולם עבריינים ראשיים..."(ע"פ 4389/93 מרדכי נ' מדינת ישראל
, פ"ד נ(3) 239, 249 (הנשיא ברק)(להלן פרשת מרדכי)); וכבר אמר הנביא עמוס "הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו" (עמוס ג', ג'). בגדר המשמעות המרחיבה שניצוקה במונח ביצוע ניתן ביטוי לעקרון חלוקת העבודה. נקבע כי "תיתכן חלוקת עבודה בין העבריינים, באופן שהם יפעלו במקומות שונים ובזמנים שונים, ובלי שכל אחד מהם מיצה את העבירה, ובלבד שחלקו הוא מהותי להגשמת התכנית המשותפת. אחדות המקום והזמן אינה חיונית, ובלבד שחלקו של כל אחד מהם הוא חלק פנימי של המשימה העבריינית"(פרשת מרדכי).יוטעם, כי אין נדרש שכל אחד מהמבצעים בצוותא יבצע בעצמו את כל היסודות העובדתיים של העבירה, ואף אין נדרשת נוכחותו (דנ"פ 1294/96 משולם נ' מדינת ישראל
, פ"ד נ"ב (5) 1, 30 (השופט - כתארו אז- מצא); ראו גם א' אנקר "על ההבחנה בין המבצע בצוותא למסייע" מחקרי משפט (תשס"ב) יז 339, 343, התומך בגישה שלפיה מושג המבצע בצוותא כולל גם שותף אשר נטל חלק בתכנון העבירה וביצועה, אף שלא השתתף בביצועה הפיזי).

אך בכך לא סגי; כאמור, מתבקש כי חלקו של כל אחד מהמבצעים בצוותא יהיה "חלק פנימי של המשימה העבריינית". לכך נדרשים מבחן קרבת המעשה למשימתם המשותפת של המבצעים בצוותא, ומבחן השליטה שהתווסף ברבות הימים. מבחן אחרון זה בודק האם "למבצע בצוותא שליטה פונקציונאלית, יחד עם האחרים, על העשייה העבריינית והתפתחותה. הוא אדונה. .." (פרשת מרדכי, 250); "המאפיין את המבצע בצוותא שהוא אדון לפעילות העבריינית. בידיו השליטה הפונקציונלית- מהותית, יחד עם המבצעים בצוותא האחרים, על העשייה העבריינית. הוא חלק מהחלטה משותפת לביצוע העבירה. הוא חלק מהתכנית הכוללת להגשמת הפעולה העבריינית האסורה. הוא פועל עם המבצעים בצוותא האחרים, כך שכל אחד מהם שולט - יחד עם האחרים - על הפעילות כולה. מעמדו ביחס להחלטה לביצוע העבירה הוא של איש 'פנים'. תרומתו היא 'פנימית'. חלקו הוא מהותי להגשמת התכנית המשותפת" (פרשת פלונים, עמ' 402).

עוד נחוץ, כי למבצע בצוותא יהיה היסוד הנפשי הנחוץ לביצוע העבירה המושלמת, לרבות כוונה מיוחדת, ככל שזו נדרשת (פרשת פלונים, 402), ועוד נשוב לעניין היסוד הנפשי. נזכיר כבר כאן, כי עבירת ההריגה (סעיף 298 לחוק העונשין) אינה טעונה כוונה תחילה, ונוסחה בפי המחוקק הוא "הגורם במעשה או במחדל אסורים למותו של אדם; אשם בהריגה - ודינו – מאסר עשרים שנה". את האמור יש לבחון בכל מקרה לנסיבותיו, ולא באופן "מתמטי", "מחשבי"; התכנית העבריינית אינה חייבת לכלול את כל פרטי העבירות כפי שיהיו בפועל בשעת מעשה. כדי להסיר ספק, אין מדובר בהכרח בתכנון "אדריכלי", של מבנה מפורט על כל חלקיו. מציאות עלולה להשתנות, לא כל שכן מציאות של היאספות למטרת עבירה פלונית העלולה להידרדר לעבירה אחרת; וכבר נאמר מפי הנשיא ברק, כי "אכן, הבוחר במבצע בצוותא בביצוע של עבירה מקורית (כגון שוד) חייב להביא בחשבון את העובדה שהדברים עלולים להסתבך, והוא עלול למצוא עצמו מעורב גם בעבירה נוספת (כגון רצח) שאינה בשליטתו" (ע"פ 4424/98 סילגדו נ' מדינת ישראל
, פ"ד נו(5) 529, 542). לכן הבא ועמו סכין במטרה לדקור, אינו יכול להוציא מכלל חשבון כי הסכין תפגע באיבר פנימי רגיש או בכלי דם ראשי ותביא גם למוות. אומר כבר כאן, כי גם דקירת סכין באיזור המפשעה בגוף, אף אם כוונה למטרה שהיא פחותה מהמתה, אינה יכולה למלט את הדוקר מעבירת ההריגה אם אכן קופחו חיי אדם; אין איש אפוטרופוס לדייקנות בדקירה בנסיבות של תגרה רבת משתתפים כך שניתן יהא לומר מניה וביה כי עשה כל האפשר להימנע מתוצאה קטלנית.

חברתי השופטת ברלינר, בתיק המקביל ע"פ 8407/05 , ע"פ 8524/05, ניתחה את יסודותיה של עבירת ההריגה ואת נושא המבצעים בצוותא. בין היתר ציינה בהסתמכה על פרשת פלונים ודומותיה, כי הדגש באלה "הוא על היותו של המבצע בצוותא חלק מהעשיה העבריינית הכוללת, בהבדל מחלקו המדויק בביצוע פעולה זו או אחרת. ההרשעה כמבצעים בצוותא – אינה מבוססת על ייחוד תפקיד מסוים לכל אחד מחברי החבורה, אלא על כך שמדובר בפעולה משותפת 'בתכנית כוללת להגשמת הפעילות העבריינית'". נדחתה על-ידיה התיזה, כי "הרשעתו של אדם כמבצע בצוותא מתבססת על האפשרות כי הוא הדוקר, לפיכך – מקום שלא ניתן להוכיח את זהות הדוקר … נשללה זהותם כמבצעים בצוותא"; הרציונל של הגדרת המבצעים בצוותא אינה "האפשרות שפלוני הוא הדוקר … אלא העובדה שבמעשיו איפשר את הפעילות העבריינית שמדובר בה. הדגש הוא על השתלבותו של פלוני במעגל העברייני … " (הדגשות במקור – א"ר). בכל הכבוד, מצטרף אני לדברים אלה.

כללם של דברים, אין לטעות בפרשנות הפסיקה כאילו מדובר בדרישה של תכנית "מסודרת", עם תיק פעולה, אלא במציאות חיים העלולה להיות מתגלגלת - מתכנית זדון "כללית" המתורגמת לפעולה אלימה (בענייננו בצירוף כלי משחית), ומידרדרת לקיפוח חיי אדם. החובר לחבורת עבריינים ב"מפעל" אלים יידע, כי עלול הוא להילכד ברשת עבירה מתגלגלת, בתוך מסכת האירוע. איני סבור, עם כל ההערכה לטענות הסניגורים, כי עקרונות הדין הפלילי נמתחים כאן אל מעבר לגבולם.

מן הכלל אל הפרט

(4). רקע האירוע

האירוע נשוא דיוננו לא אירע בחלל ריק וקדמו לו עימותים בין משתתפי האירוע. זמן מה קודם לכן מכר המערער 1 למנוח מכשיר סוני פלייסטיישן. כעבור זמן קצר ביקש המערער 1 את המכשיר חזרה ונתן לו תמורתו מכשירי כושר. במהרה הוברר כי מכשירי הכושר אינם תקינים וניצתה תגרה; בת/ 4 א' - הודעת המערער 1 מיום 28.2.04 עמ' 1, שורות 26-8 , נאמר: "אני שלומי יוסף הייתי חייב לאלכס קוזוקין סוני ובמהלך השבוע זה היה יום רביעי אלכס ניגש אלי וביקש אם אני יכול לארגן לו מכשיר כושר ואמרתי לו שכן ירדנו והראתי לו את הציוד הנדרש שבסך 400 מאות ₪ הוא רצה לקחת את המכשירים כנגד הסוני. מצידי היתה אי הסכמה בהתחלה אח"כ הבנתי שלא שווה להסתכסך עם חבר ואמרתי לו שיניח את המכשירים אצלו במקלט ומידי שבוע אני ירד ויתאמן איתם. אח"כ יום למחרת אלכס ושמעון חיפשו את שלומי ... שמעון לקח אותו לצד ואמר לו מי קרע את המכשירים. אמרתי לו שאני לא יודע ואין לי שום מושג ושלא יחפש אותי שמעון התעצבן הוא הוריד את המשקולות שהיו לו בידיים ואני והוא הלכנו ראש בראש ... הלכתי לשכונה הם הלכו לעשן כנראה אח"כ עשיתי טלפון לאלכס קוזוקין אמרתי לו שיצא לבחוץ אמרתי לו שהוא יצא לא בסדר בכל העניין הזה. אלכס גם טען שאני לא יצאתי בסדר בעניין הזה אמרתי לאלכס שאני יסגור איתו כבר במשך הימים ואלכס התעצבן. (כ)שבאתי לצאת מהשכונה ודיברתי לא יפה אליו חבר שלו רץ והביא מוט של המכשיר רצה להרביץ לי...לא ידע אחד מהם הלך והפחיד אלכס הוציא שרשרת מחולצה שלו ורץ לכיווני..."; ראו גם הודעת המערער 2 - ת/5 א', עמ' 1; הודעת המערער 3 -ת/ 6ב ', עמ' 1; הודעת המערער 4 –ת/7ב', עמ' 2 שורות 9-14.
תחילתה של הפרשה העצובה איפוא, בויכוח על עניין פעוט וקל ערך, עניין של מה בכך בכל מובן, שהתפתח לעימות אלים רב משתתפים – ונסתיים בקיפוח חיים. זהו רקע הדברים שממנו נשקיף על המשך השתלשלות העניינים.

(5). ההתאספות והמטרה

נדמה כי שאלות השתתפותם של המערערים באירוע והשתלשלותו של האירוע, שהיו למוקד הדיון בבית המשפט קמא, נזנחו בשלב הערעור – ועיקר טענות המערערים מתמקד בשאלת הביצוע בצוותא, קרי, האם ניתן לראות בכל המערערים כולם חלק מן המעגל הפנימי של העבירה.

ממסכת הראיות שהובאה בפני
בית המשפט קמא מצטיירת אט אט התמונה – כיצד חברו המערערים יחדיו לשם הגשמת מטרה משותפת אחת, ולמרבה הצער הושגה זו מעבר לתכנונה, באירוע הטרגי שבו אבדו חיים.

בערב יום השישי נאספו המערערים יחדיו: כך מתאר ברנוב, סטודנט לעיצוב גרפי אשר שיחק ביום האירוע בכדורגל עם רובין קוזוקין (עמ' 4 לפרוטוקול הדיון מיום 9.12.04):
"ת. אחרי כמה זמן הגיע רכב.
ש. איזה רכב?
ת. רכב איביזה אדומה...
משמה יצאו כמה חברה.
ש. כמה אתה מעריך?
ת. שלוש, ארבע.
ש. כן?
ת. הם הצטרפו אלינו.
ש. כן
ת. ישבו עישנו יחד איתנו.
ש. תאמר לי בבקשה מי האנשים שירדו מהרכב אם בכלל אתה יכול לזהות?
ת. אמרתי כבר אני זוכר את שלומי
ש. איזה שלומי?
ת. שלומי יוסף
ש. כן. מי עוד?
ת. אם אני לא טועה אח שלו גם.
ש. אתה יודע איך קוראים לאח שלו?
ת. אהה?
ש. אתה זוכר את שמו של האח?
ת. אחרי זה כבר, אריק.
ש. כן?
ת. ויוסי
ש. יוסי מה?
ת. יוסי קוזוקין. גם.
ש. יוסי קוזוקין. או קיי.
ת.כן הוא היה איתנו גם כן."

נזכיר, למעלה מן הצורך, כי אוריאן אוחנונה מתארת בהודעתה כיצד "ביום שישי האחרון הייתי בשכונה בסביבות השעה שמונה וחצי בערב וראיתי את אריק יוסף קורא לשלומי אחיו וליוסי קוזוקין להיכנס לרכב שלו פיאט איביזה אדומה וברכב ישב עוד מישהו ליד הנהג ליד אריק מקדימה" (ת/ 4- הודעת אוריאן אוחנונה מיום 2.3.04 עמ' 1 שורות 4-2).

לנגד עיני המערערים עמדה מטרה משותפת אחת- נקמה בחבורה היריבה על רקע אירועי הימים האחרונים. בהודעות המערערים 3 ו-4 נאמרים הדברים ללא כחל ושרק: "ש: ולמה הגעתם לדירה שלהם? ת: כדי לריב איתם ולסגור חשבון" (ת/6א' – הודעתו של המערער 3 מיום 1.3.04); "הוא (המערער 2 -א"ר) הגיע לשכונה אנחנו היינו שם אני ושלומי והוא אמר יאללה בואו. ש. ויצאתם שאתם הולכים לתת מכות לרוסים? ת. כן להחזיר להם על מה שקיבלנו." (ת/7ב'- הודעת המערער 4 מיום 1.3.04, עמ' 1, שורות 66-63). המערער 3 תיאר את ההנחיה שקיבל מנמרוד אביכזר "כשנכנסים לבית, נכנסים, מפוצצים אותם, מביאים מכות..." (ת/6ג'- הודעת המערער 3 מיום 3.3.04, עמ' 30). אמנם נאמר (שם) "הוא (נמרוד – א"ר) לא אמר, כשנכנסים לבית, כולם דוקרים"; שאלת חוקר "אם הוא אמר לא לדקור למה הבאת את הסכין", ותשובה – "הוא אמר, אם מישהו דוקר, לדקור ברגליים" (ראו גם עמ' 48). ובהמשך תיאר "אני ואריק (יוסף – א"ר) ישבנו על הספה, ראינו סרט. הוא (גלעד יוסף - א"ר) בא לבית, הסתובב בבית, יענו ב...אחרי זה אמר לנו: ...'צריך לזיין אותם'...יצאנו מהבית, אני נעלתי את הבית, נתתי לו את המפתחות. עלינו לאוטו." (שם, עמ' 38). היוצאים כללו באמתחתם כלי משחית מסוג סכין ומברג, אף כי קשה לדלות במדויק את מלוא פרטיהם, ובידי מי היה איזה כלי. אכן, המערערים 2-1 טענו כי יצאו למטרת פיוס, אך כפי שנראה להלן, אין הדברים מתיישבים עם התמונה כולה, ובתוכה עם אופן הכניסה לדירת הפשע ועם הבאת כלי משחית בידי חלק מן היוצאים.

שוב, למעלה מן הצורך אזכיר, כי תמונת דברים דומה עולה מהודעתה של אוריאן אוחנונה (ת/4 עמ' 1 שורות 19-17) "ואני ואלירן נסענו לירושלים וליד תלפיות ראינו את שלומי יוסף ויוסי קוזוקין עומדים לבד לקחנו אותם ואז במהלך הנסיעה אלירן אמר לשלומי מה קרה לו או מה נסגר איתו ושלומי ענה אל תדאג טיפלנו בו" (ההדגשות אינן במקור-א"ר).

בית המשפט קמא עמד על הפער בין הודעתה המפורטת של אוריאן אוחנונה במשטרה לבין עדותה בבית המשפט, שם חזרה בה מפרטים מהותיים אותם מסרה במשטרה. בית המשפט החליט לקבל את הודעתה במשטרה על פי סעיף 10א לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א-1971, המאפשר, כנודע, את העדפתה של אמרת חוץ בכתב של עד על פני עדותו בבית המשפט. הרקע לחקיקת הסעיף היה תופעה חוזרת של עדים שמסרו הודעה במשטרה בדבר עבירות, ועד למועד עדותם בבית המשפט אוימו על ידי עבריינים, כך שבבית המשפט היו "שוכחים" את שאמרו במשטרה, או מספרים סיפור שונה (ד"נ 23/85 מדינת ישראל
נ' טובול פ"ד מב(4) 309, 319 (הנשיא שמגר)); ע"פ 9613/04 בן סימון נ' מדינת ישראל
(לא פורסם) (להלן פרשת בן סימון); בית המשפט קמא התרשם כי כך היה בעדותה של אוריאן אוחנונה, וביכר את הודעתה במשטרה. כאמור, נטען כי גובה הודעתה לא הוזמן לעדות, וכשלעצמי צר לי על כך, אך משקיבל בית המשפט קמא את ההודעה בהיעדר התנגדות, איני מוצא מקום להימנע מהידרשות לה בהליך שלפנינו, אף אם הבסיס להכרעה הוא בראיות אחרות. נוכח הנתונים שהיו בפני
בית המשפט, לא מצאנו כי נפל בהכרעתו כל פגם. אף את טענת המערערים 1 ו-2 כי עדות זו עדות שמועה היא ועל כן אינה קבילה אין להלום שכן ככל שהמדובר באירוע עצמו מהוים הדברים שנאמרו ראיה לעצם אמירתם ולא להתרחשותם.

(6). מהלך האירועים בדירה

המערערים הגיעו לדירה בבית שמש בה שהו חברי החבורה הקווקזית – ומכאן ואילך לוטה התרחשות הדברים, בחלקה, בערפל – בעיקר באשר לפרטי האירועים בתוך הדירה פנימה.

אחת הסוגיות אליהן נדרש בית המשפט המחוזי והנוגעת לראשית האירועים בדירה, עניינה בשאלה האם נפרצה דלת הדירה. בכך יש ללא ספק כדי להשליך על המטרות שעמדו בבסיס הביקור בדירה, שכן דומה כי לא ניתן לחלוק, שהמגיע לדירה ובפיו שלום, לא יפרוץ את דלת הכניסה אליה.

עד התביעה המרכזי, אשר שהה בדירה, הוא זרביאלוב. גירסתו נשתנתה והתפתחה עם חלוף הזמן. בעדותו בבית המשפט תיאר כי זיהה בודאות את אריק יוסף, שלומי יוסף, יוסי קוזוקין, נמרוד אביכזר וגלעד יוסף: "הדלת נפרצה, הם היו כולם עם סכינים, ונכנסו, ודקרו אותנו" (עמ' 9); זאת – הגם שבהודעותיו במשטרה ובעדותו בת"פ 342/04 (עמ' 11 לפרוטוקול הדיון שם מיום 30.5.04) ציין, כי אינו בטוח לגמרי מי היה נוכח באירוע, והאם גלעד יוסף והמערער 4 נשאו סכין. בתשובה לשאלה בעדותו במשפט, באשר לסתירה שבדבריו השיב "הייתי מבולבל, לחוץ, בטראומה, לא ידעתי בדיוק מה היה, הייתי מבולבל לגמרי. אני לא הייתי עצמי, הייתי מבולבל עם עצמי לא יכולתי לדבר באותו הרגע.... ש. מה רמת הבטחון שלך שהיו בדירה...ת. אני אומר זאת בוודאות, אני ראיתי אותם" (עמ' 13 לפרוטוקול הדיון מיום 6.7.04).
בעדותו של זרביאלוב נמצאו סתירות נוספות: בעדותו בבית המשפט שלל כי עסק במכירת "גראס", ומסר כי לא החזיק סמים:
" ש. אתה אדם שלא מעשן וגם לא מתעסק עם זה.
ת. נכון. נכון מאוד.
ש. מה אתה אומר לנו שאף פעם לא התעסקת עם גראס, לא מכרת סמים, לא החזקת סמים.
ת. נכון. נכון.
ש. אתה בכלל לא יודע מה זה סמים.
ת. לא." (שם, עמ' 40).
דא עקא, זרביאלוב הורשע בהקשר זה בעבר, ואף בפני
בית המשפט העיד העד ברנוב ומסר, כי ביום האירוע סיפק זרביאלוב לבקשתו סמים מסוג מריחואנה תמורת חמישים ₪ (עמ' 7 לפרוטוקול הדיון מיום 9.12.04); ואין צורך להכביר מלים.
לפיכך, נוכח התהפוכות בגרסותיו של זרביאלוב, והתמיהות והסתירות הלא פשוטות שעלו מעדותו, החליט בית המשפט קמא שלא לעשות שימוש בעדותו, אלא ביחס לסוגיה אחת שעניינה פריצת דלת הדירה בה שהתה הקבוצה הקווקזית.

המערערים, כאמור, באים בטרוניה אף בעניין זה וטוענים כי משחלק מעדותו של זרביאלוב לא נמצא מהימן, לא היה מקום לעשות שימוש בה כלל – אך גם טענות אלה אין להלום. מן המפורסמות, כי יש ודבריהם של נאשמים או של עדים בחקירותיהם ובעדותם, אינם עשויים מקשה אחת. במקרים אלה שומה על בית המשפט לבחון את הדברים בזהירות מרבית, ורשאי הוא לפלג את האמירות – "פלגינן דיבורא" בניסוח שהשתרש בפסיקה הישראל
ית – ולקבל כעדות אמת את אשר נראה נאמן בעיניו, תוך שהוא דוחה כעדות שקר את אשר נראה בלתי מהימן (פרשת בן סימון; ע"פ 526/90 בלזר ואח'

נ' מדינת ישראל
פ"ד מה(4) 133, 185 (הנשיא שמגר); ע"פ 10596/03 גרגורי בשירוב נ' מדינת ישראל
(לא פורסם) (השופט לוי). אמנם ד"ר מ' ויגודה, "'על פי שניים עדים יקום דבר', 'פלגינן דיבורא' – פרק בדיני הראיות" פרשת השבוע 221 (א' הכהן ומ' ויגודה, עורכים), פרשת שופטים, תשס"ה, מצביע על כך שלאמיתו של דבר "פלגינן דיבורא" (מקורו בדברי האמורא החשוב רבא, בבלי, סנהדרין י', א'; בבא בתרא קל"ד, ב'; גיטין ח', ב') עניינו פיצול תקפותה של העדות כלפי מושאים שונים שלה (לעניין זה ראו רמב"ם הלכות עדות י"ב, ב'); ואילו אנו עסקינן במהות ב"פלגינן נאמנות" (חלוקה במהימנותו של העד), מושג מחודש (וראו האסמכתאות שם בה"ש 30) - דבר שאינו אפשרי במשפט העברי, אלא אם כן ניתן לפצל את העדות עצמה לשתי עדויות. לאחר שנכתבו שורות אלה, קראתי את מאמרו של ד"ר יצחק ברנד "בין 'פלגינן דיבורא' לבין 'עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה'", בתוך עיונים במשפט עברי ובהלכה (י' חבה וע' רדזינר עורכים), תשס"ז, 69. המחבר עומד בהרחבה על התפתחות הכלל "פלגינן דיבורא", והסתירה (לשיטתו - לכאורה) שזוהתה בינו לבין הכלל "עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה" (בבלי גיטין ל"ג, א'), דבר זה הביא לפתרונות הלכתיים לצמצום הכלל "פלגינן דיבורא" לשם יישוב בין שני הכללים. מכל מקום, כפי שמעיר ד"ר ויגודה, התפיסה המודרנית לעניין זה שונה, ומעוגנת גם בניסיון החיים. יכול אדם לכזב בעניינים רבים מתוך אינטרס כזה או אחר, ולהותיר גרעין אמת בעניינים אחרים; כך נעשה כאן, ולא מצאנו כי יש מקום להתערבותנו. במיוחד כך, משנמצאו תימוכין לעדותו של זרבאילוב בעניין פריצת הדלת בדו"ח מז"פ, בו מתוארים סימני פגיעה בדלת הנראים כנעיצת קצהו של להב סכין ("נעיצת להב סכין, סמוך לקצה העליון של הדלת, החורים בדלת סומנו מ'1' עד '5'") (ת/33, עמ' 3).

לכך מצטרפת אף הודעת המערער 1 במשטרה, בה הודה כי פרץ אל דירה בה שהתה החבורה הקווקזית:
"ש. אני ביקרתי בדירה לאחר האירוע יחד עם מומחי מז"פ ומתוך החקירה שם עולה שאתה או מישהו מכם בעט בדלת בחוזקה ופתחתם אותה ולא נפתחה על ידי בעל הדירה כפי שאתה מציין.
ת. אני בעטתי בדלת ופרצתי אותה ונכנסתי פנימה.
ש. מדוע פרצת את הדלת?
ת. לא יודע הוא אלכס פתח את הדלת והתחרט וסגר את הדלת ואני פרצתי אותה והוא כבר היה מוכן עם סכין והוא תקף ואני תקפתי" (ת/4א', הודעה המערער 1 מיום 28.2.04, עמ' 10 שורות 33-26).

בהודעתו מיום 3.3.04 (ת/ 4ב' עמ' 7, שורות 47-45) חזר בו המערער 1 במידה מסויימת בכל הנוגע לזהות פורץ הדירה מהאמור:"דפקנו בדלת לא זכור לי בדיוק מי דפק בדלת ואז מישהו מהחבורה נתן בעיטה בדלת אני לא זוכר מי נכנסו לדירה, ראיתי את אלכס קוזוקין בפתח שהוא דוקר את אריק בידו ורגלו ולאחר מכן...".

אין לנו איפוא אלא להצטרף לעמדתו של בית המשפט קמא כי פריצת דלת, יהא העושה מתוך בני החבורה אשר יהא, אינה עולה בקנה אחד עם מטרות שלום; לא "אני שלום" אלא "המה למלחמה" (תהלים ק"כ, ז').

דומני כי אין עוד חולק, שמקצת המערערים והאחרים נשאו בידם סכינים ומברגים: "אני יודע ששמעון...לא...שנמרוד, אריק, שלומי, ויוסי... אני יודע שיש עליהם משהו, אתה מבין?" (ת/ 6ג' -הודעת המערער 3 מיום 3.3.04, עמ' 23).

" אמר לי ' שאל את יוסי , יש לך משהו יענו? יש עליך משהו?' אז הוא אמר לו: ' לא'. אמר לו: ' אבל אני יכול להביא'. אמר לו :' לך תארגן'. והוא הלך... מעבר לשכונה.. הביא ממנו סכין... עלה לאוטו...לפני שהגענו לאזור של גלעד, יוסי הראה לי את הסכין.... שתיים- שלוש דקות הגענו לגלעד. אספנו אותו עם האוטו ונסענו לכיוון הגפן...קראנו לנמרוד...אמרנו:'בוא נלך' נגמור את ה....(לא נשמע)...יענו כל אחד איזה ראש...(לא נשמע). והיה שמה גם רוסי, זה שנתן את המידע כנראה לנמרוד, על המיקום שלהם" (שם, עמ' 40-39). המערערים 4-3 הודו כי החזיקו כלי משחית: המערער 4 מודה, בתשובתו לכתב האישום, כי החזיק בכיסו מברג אותו נטל מהרכב בו הגיע, אך טוען כי לא היתלו כונה לעשות בו שימוש ואכן גם לא עשה בו שימוש (ראו גם הודעתו ת/ 7ב' עמ' 1, שורות 33-32 "אתה החזקת בסכין או מברג? ת. במברג החזקתי"), המערער 3 הודה גם הוא כי נשא עמו סכין לזירת האירוע, אך טען כי כך לשם למטרת הגנה עצמית. המערער 2 בהודעתו ת/5א' אמנם הרחיק עצמו מכל מעורבות פלילית, אך בית המשפט קמא מנה שקרים שונים בהודעתו במשטרה. הראיות הקבילות לגבי פרטי האירוע עצמם מצביעות על גירסה שאינה אמת, הן באשר לשלב היציאה (ברנוב אוחנונה) הן באשר לפתיחת הדלת (מערער 1), ועוד כהנה.

הארבעה נכנסו אל הדירה וברחו מספר דקות לאחר מכן שהם מותירים אחריהם את שלושת חברי החבורה הקווקזית פצועים, ובפועל את המנוח גוסס. פרטי ההתרחשות המדויקים לא הובררו לאשורם. בהודעתו תיאר המערער 3 (ת/6ג' - מיום 3.3.04, עמ' 15-14) כיצד "פתח" את המברג לעבר זרביאלוב במטרה לדקור אותו, אך הוא אינו יודע אם דקר אם לאו ("לא יודע, זה בא לי פתאום. אני לא יודע אם דקרתי..."). המערער 1 מתאר בהודעתו כיצד (ת/ 4א' - מיום 28.2.04 עמ' 2 שורה 57-51) "אלכס רץ לכיוון של אריק עם סכין בידיו ... אלכס קוזוקין דקר את אריק ברגל וביד ואז אני תפסתי את הסכין מידו של אלכס קוזוקין, והתחלתי להשתגע שם כמו משוגע שהסכין ביד לא חשבתי איפה לתת באותו רגע לא רציתי שזה יגיע למצב חמור כמו עכשיו ורצתי מהבית ואז עליתי לירושלים ניפתרתי (כך במקור- א"ר) מהסכין אחרי תחנת משטרה של בית שמש". בית המשפט קבע כי לא ניתן לקבל במלואה את גירסתו של המערער 1 שהוא אשר דקר את כל השלושה, שכן הדבר אינו עולה בקנה אחד עם ההשתוללות לה הוא טוען, ועם העובדה שהדקירות כולן היו באותו אזור של הגוף אצל כל הנפגעים. מערער 3 ציין בהודעתו (ת/ 6ב'), עמ' 2, שורות 14-10): "כולנו רצנו לכיוון מאחורי המכולות של רח' הגפן ואז ישבנו מאחורי המכולת ליד הבית כנסת ואז אריק יוסף שאל את אח שלו שלומי יוסף אם הוא דקר מישהו ושלומי אמר לו שהוא דקר מישהו אצבע וחצי שניים בפני
ם, ואז כולם התחילו להשתגע ורצו לכיוון האוטו ואני המשכתי לכיוון הטיילת."

(7). אכן, רב הנסתר על הנגלה, במובן הספציפי-פרטני של האירוע העצוב, ואין תימה בנסיבות כאלה. אך דומני כי די בידוע לשם חיבורם של כל חלקי התצרף לידי תמונה כוללת, המגלה כי המערערים כולם "מבצעים בצוותא". הארבעה ידעו היטב לאן מועדות פניהם ומה צפוי להתרחש באותו ערב גורלי, במובן של קטטה אלימה. הם הגיעו לדירה שלא לצרכי שלום ופיוס, שכן מטרתם הברורה והמוצהרת היתה להשיב מלחמה שערה. הם הביאו עמם כלי משחית. כמותי כבית המשפט המחוזי הגעתי לכלל מסקנה, כי המערערים חברו למטרה משותפת אחת, נפגשו ונסעו ברכבו של המערער 1 להגשמתה. אמנם יקשה להצביע על חלוקת עבודה מפורשת, אך דומה כי המערערים 1-2 היו הרוח החיה שבחבורה ובידם השליטה הפונקציונלית-מהותית, וחברו להם בלב אחד המערערים האחרים. כל אחד מהארבעה נטל חלק בתכנית הכוללת להגשמת הפעולה העבריינית, הגיע לדירה ונטל חלק בתגרה, אם באמתחתו כלי משחית ואם לאו, ופעל יחד עם המבצעים האחרים, כך שבמובן זה היה כל אחד מהם – יחד עם האחרים – מעורב בפעילות כולה, וכולם איפוא מבצעים בצוותא.

היסוד הנפשי בעבירת ההריגה והתקיימותו

(8). האירוע הותיר את אלכסנדר קוזוקין ע"ה הרוג. על כן הורשעו המערערים בהריגתו. היסוד הנפשי הנדרש בעבירת הריגה הוא של מחשבה פלילית: "במישור ההכרתי, נדרשת מודעות של העושה לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית; ואילו במישור החפצי, הדרישה היא כי העושה גרם לתוצאה בכוונה לגרמה, או מתוך יחס של פזיזות שבאחת מאלה - אדישות או קלות דעת" (ע"פ 8150/05 עקילה "קליי" חסון נ' מדינת ישראל
(לא פורסם) (השופט ד' חשין) (הדגשות במקור – א"ר); ראו גם ע"פ 8250/05 מדינת ישראל
נ' יוסף שלום (לא פורסם) (השופטת ארבל)); ויוטעם, נדרשת מודעות בפועל לאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית, ואין די בצפיית חבלה או נזק גוף בלבד(ע"פ 3824/04 פתוי טקלה פוקלו נ' מדינת ישראל
(לא פורסם) (השופטת - כתארה אז - ביניש)); וכפי שציינה השופטת ביניש בע"פ 9723/03 מדינת ישראל
נ' בלזר, פ"ד נט(2) 408, 416, הדרישה היא "מודעות מצד הנאשם לאפשרות של גרימת התוצאה הקטלנית, ואין די בצפיית האפשרות של גרימת חבלה גופנית ממשית". אכן, הדבר מורכב; המת מוטל לפנינו, אדם שהלך לעולמו שלא בדרך הטבע, ויש אחראי או אחראים למותו, אחד מתוך קבוצת אנשים מוגדרת, שנתכוונה לתגרת נקם. אילו נשאלו המערערים מראש יתכן שהיו מהססים לומר שהתגרה שתיכננו עלולה להידרדר לקיפוח חיי אדם; אך האדם עיניו בראשו, ודעת לנבון נקל כי הסכין המונפת לא בהכרח תישאר באויר או תשרוט שריטה עדינה; עלולה היא להינעץ עד מוות. בהעדר יכולת להתחקות אחר כל נבכי נפשו של אדם ואחרי פרטי כל מקרה עד תום, נעזרים בתי המשפט בחזקות שבעובדה, שהעיקרית שבהן היא כי "אדם מודע, בדרך כלל, למשמעות התנהגותו, מבחינת טיבה הפיזי, קיום נסיבותיה ואפשרות גרימת התוצאות הטבעיות שעשויות לצמוח ממנה". שכן "חזקה זו משקפת הנחה, המבוססת על ניסיון החיים, שלפיה מודעים בני-אדם לרכיבים העובדתיים של מעשיהם. .... וכך, מקום שאדם עושה מעשה העלול באופן אובייקטיבי לגרום למות קרבנו - תוך שהוא מודע לכל היסודות המהווים את הרכיב העובדתי של העבירה - רשאים אנו להניח, בהיעדר ראיה לסתור, כי היה מודע גם לתוצאה הקטלנית" (ע"פ 8827/01 שטרייזנט נ' מדינת ישראל
, פ"ד נז(5) 506, 524-523 (השופט - כתארו אז – מ' חשין)). יש כאן צעד לא פשוט, אך הוא מתחייב; אילולא כן, אילו דרשנו כי הכוונה להמית תוכח באופן חד יותר, היינו שרויים בפרשת רצח. את הקושי לעבור מכוונת חבלה חמורה, המוכחת ספציפית, להריגה, מיישבת אותה חזקה שתוארה מעלה.

המערערים הגיעו לדירה לא בדרכי שלום, אלא כדי לחרחר ריב ומדון, פרצו את דלתה במפתיע כשחלקם מצויד בסכינים ומברגים, והותירו אחריהם אדם מת ואחרים פצועים. נדמה כי מובן מאליו לכל בר דעת כי הדוקר אדם, אף אם בפלג הגוף התחתון, חזקה שהוא מודע לאפשרות הממשית כי הדקירה תהא קטלנית, שכן "...חזקה על אדם המפעיל אלימות קשה על אזור רגיש בגופו של אדם אחר, שהוא מודע לסכנה הנשקפת לחיי קרבן האלימות... סכנה זו אינה צריכה להיות ודאית או קרובה לודאית, ודי בכך שהיא אחת האפשרויות הצפויות כתוצאה של האלימות" (ע"פ 1196/99 ממדוב נ' מדינת ישראל
פ"ד נה(1) 700, 712 (השופט זמיר)). יצוין כי באותה פרשה, כפי שהעירה חברתי השופטת ברלינר בע"פ 8407/05, הביע השופט קדמי (בעמ' 709-708) את הדעה שאין צורך בצפיית מותו של אדם כתוצאת הנזק – החבלה החמורה – לגוף הקרבן, ודי בצפייתה של פגיעה ממשית; השופט זמיר סבר כי אין צורך להכריע בעניין זה (עמ' 712-711), והשופט זועבי חלק על השופט קדמי (עמ' 718-714); וראו גם הנשיא ברק בדנ"פ 7591/99 ממדוב נ' מדינת ישראל
(לא פורסם), שאף הוא לא ראה הכרעה זו כצריכה לתיק, אף שהגדיר את הנושא כסוגיה נכבדה. לא אמנע מאביע דעתי, אף אם מעבר לדרוש, כי הסוגיה אכן ראויה לעיון בכיוון שעליו הצביע השופט קדמי; נודה על האמת, כי נסיבות החיים הן כאלה, שלא אחת אין מפעיל האלימות חושב במונחי המתה אלא במונחי פגיעה "כלליים", אך מעשיו סופם מעיד על תחילתם; אמנם, אפשר להגיע לתוצאה גם על-פי החזקה שתוארה בפי השופט זמיר, אך דומני כי הכיוון עליו הצביע השופט קדמי תואם יותר את מציאות החיים, ועל כן "נקי" יותר. עם זאת, הדברים נאמרים בלא נטיעת מסמרות.

בנידון דידן משבאו המערערים במטרה "לסגור חשבונות" כשבידיהם כלי משחית, אף אם אך חלקם אחז בסכין או מברג, ואף אם כאמור אלה כוונו לפלג הגוף התחתון, חזקה היא, גם לשיטת השופט זמיר, כי היו מודעים לאפשרות הממשית והטבעית שהדברים עלולים לצאת מכלל שליטה, והתוצאות יהיו בהתאם. לכך מתווספת העובדה, שהארבעה נסו מן המקום כשהם מותירים אחריהם את הקרבנות.

דומני כי נוכח התוצאה אליה הגענו, אין אנו צריכים להידרש לבקשת המשיבה ולקבוע כי היתה למערערים 2-1 מודעות קונקרטית לכך שחבריהם אוחזים בסכינים ובמברגים, אם כי הדעת נוטה לכך, לפחות ביחס למערער 1.

בנסיבות אלה אין צורך להידרש לסעיף 34א(א) לחוק העונשין, אף שכדרך שכתב בית המשפט קמא, לא היתה מניעה לעשות כן אילו נצרך הדבר. לעניין זה ייאמר, כי כאשר עסקינן במבצעים בצוותא הנחת היסוד של סעיף 34א(א) לחוק היא שהעבירה הנוספת שנעברה בידי אחד המבצעים לא נכללה בתכנית המשותפת, וכי השותפים האחרים לביצוע העבירה המקורית לא היו מודעים לאפשרות ביצועה, שאלמלא כן הייתה נקבעת אחריותם מכוח דיני השותפות לביצוע עבירה (ראו ע"פ 1639/98 דהן נ' מדינת ישראל
, פ"ד נה(4), 501, 523 (השופטת, כתארה אז, ביניש)).

שאלת קיומה של צפיות בכוח לביצועה של עבירה שונה או נוספת נבחנת נוכח נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הנתון – האם בפועל יכולה היתה להתקיים צפיות שכזו:
"המבחן להחלת אחריות לביצועה על המבצעים האחרים איננו נעוץ בשאלה, אם רצח אגב שוד מהווה התרחשות צפויה. המבחן הוא אם, בנסיבות ההתרחשות הקטלנית כפי שאירעה בפועל, ניתן לייחס למבצעים האחרים מודעות בכוח. אכן נכון הדבר, כי ביצועה של עבירת שוד כרוך, מעצם טבעו, בשימוש באלימות, והשימוש באלימות עלול להסתיים במות הקרבן. ואולם הסיכון שמעשה שוד יסתיים בהמתת הקרבן באמצעות שימוש בנשק, או במכשיר חבלני, הוא בדרגת הסתברות הרבה יותר גבוהה מן הסיכוי שקרבן השוד יומת כשאיש ממבצעי השוד איננו חמוש. לעניין הטלתה של אחריות להמתת הקרבן בידי אחד השודדים גם על המבצעים האחרים של השוד, נודעת אפוא משמעות – כחלק מנסיבות ההתרחשות – גם לשאלה, אם הרצח בוצע באמצעות נשק או מכשיר מסוכן. ואם התשובה לכך היא בחיוב, תיוודע משמעות גם לשאלה, אם דבר הימצאות הנשק או המכשיר, ברשות העבריין שהמית בו את הקרבן, היה בידיעתם של המבצעים האחרים; שאם לא ידעו על דבר הימצאותו, לא ניתן יהיה לייחס להם מודעות בכוח לאפשרות שייעשה בו שימוש קטלני (ראו: ע"פ 35/89 לוגסי נ' מדינת ישראל
, פ"ד מו(1) 235, 250; וכן ע"פ 319/88 אלמליח נ' מדינת ישראל
, פ"ד מג(1) 693, 699, והאסמכתאות המאוזכרות שם)" ע"פ 3390/98 רוש נ' מדינת ישראל
, פ"ד נג(5) 871, 880-879 (השופט – כתארו אז – מצא); ראו גם דנ"פ 9658/05 קשאני נ' מדינת ישראל
(לא פורסם) (המשנה לנשיא חשין)).

בנסיבות המקרה שלפנינו, משיצאו הארבעה שפניהם לנקמה, מתוך מטרה לפתוח בתגרה כשבידיהם כלי משחית, נדמה כי בעליל קיימת אותה "מודעות בכוח" כי האירוע עלול להסתיים באופן טראגי.

(9). חבלה בכוונה מחמירה

על מנת להרשיע אדם בעבירה לפי סעיף 329 (א)(1) נדרש להוכיח כי הפגיעה בוצעה מתוך כוונה לגרום חבלה חמורה. העבירה מתגבשת אף אם עושה העבירה פצע את הקרבן אך כוונתו היתה לגרום לו חבלה חמורה; "יסוד הכוונה המיוחדת ... מתייחס להלך רוחו של המערער בעת ביצוע העבירה, ולא לרכיב התוצאה, וניתן ללמוד על הלך הרוח מתוך הנסיבות" (ע"פ 8871/05 שנגלוף נ' מדינת ישראל
(לא פורסם)(השופטת נאור), הדגשה במקור).

בעניינו, סבורני כי בשאלה זו ההכרעה אינה מסובכת, ואין צורך להכביר מלים, אף לשיטת המערערים עצמם. כפי שראינו בתחילה, המערערים התארגנו, יצאו אל דירת החבורה כשפניהם לנקמה, חלקם הצטיידו בכלי משחית, והם פרצו את דלת הדירה ופתחו בתגרה. נדמה כי ניתן לומר בבטחה כי שמו להם למטרה לגרום לחבלה חמורה, וכבר נדרשנו מעלה לפרטי הדברים.

(10). שיבוש הליכי משפט

לא נמצא הסבר אמיתי ומשכנע להשלכת המכנסיים במקום נטוש, וקביעת בית המשפט כי לו היה מבקש המערער להסתיר את המכנסיים מפני רעייתו בלבד, לא היה טורח לשם כך להשליכם סמוך ללול מבודד, מקובלת עלי. השלכת המכנסיים – כמו גם ניקוי הרכב מכתמי הדם – נעשו על מנת למנוע את איתורם של המערערים, והדברים בחינת פשיטא.

טענות נוספות

(11). טרם חתימה נבקש להתייחס למספר טענות נוספות שהעלו המערערים: טענת המערערים 1 ו-2 להעדר קשר סיבתי גם היא דינה להידחות. המנוח נדקר, ונפטר כתוצאה מאיבוד דם משום הדקירה ולא הוכח כי טיפול זה או אחר הוא זה שהוביל למותו. בנסיבות אלו נהיר הקשר הסיבתי-העובדתי בין השניים, וכך גם הקשר הסיבתי-משפטי.

(12). המערער 3 טען ארוכות כנגד קבילות הודעותיו. טענות אלו נדונו בפרוטרוט ונדחו במסגרת משפט הזוטא שנוהל בענייננו. לא מצאנו כי יש מקום להתערבותנו בהחלטתו זו.

שתיקת המערערים במשפטם

(13). (א) המערערים כולם בחרו שלא להעיד, אף כי מערער 3 מסר בתיקון תשובתו לאישום (ישיבת 6.7.04), כי "ביצע דקירה אחת במסגרת הגנה עצמית, ואת הדקירה הוא ביצע במתלונן שמעון זרביאלוב ולא את המנוח" (כך במקור – א"ר).
בישיבה ביום 4.1.05 הודיע בא כוח נאשמים 2-1 ששולחיו בחרו שלא להעיד (עמ' 1). כך גם בא כוח מערער 4 (עמ' 4). בא כוח מערער 3 אמנם הודיע (עמ' 3) כי שולחו בוחר להעיד "אבל אני שומר את הזכות לזה לשנות את עמדתי אחרי שאני שומע את עדי ההגנה", אך בהמשך לא העיד.
משכך הוא לא עשינו שימוש בהודעת כל אחד מהם במשטרה לחובת יתר הנאשמים, אלא אך כנגד אומרם (ע"פ 2132/04 קייס נ' מדינת ישראל
(לא פורסם) (השופט לוי)). אציין כי כשלעצמי תהיתי האם שתיקתם של המערערים בבית המשפט שוללת את השימוש בהודעותיהם במשטרה לחובת חבריהם, ומה היתה הדרך הראויה לשימוש כזה בפירוש נכון של סעיף 10א לפקודת הראיות, על חלופותיו (א) ו- (ב), בחינת מה לי סרבנות "עדות" מכל וכל מה לי עליה לדוכן העדים וסירוב להעיד אז (וראו שקלא וטריא בדנ"פ 4390/91 מדינת ישראל
נ' חג' יחיא, פ"ד מ"ז (3)661 דברי הנשיא שמגר בעמ' 673 וכן ראו ע"פ 7450/02 עוד נ' מדינת ישראל
(לא פורסם) ( השופט לוי)); אך גישת התביעה עצמה היתה כי הודעות כל מערער ישמשו "אך ורק כנגדו" ולא נגד שותפיו, ועל כן אין צורך להידרש לכך. זאת ועוד, סעיף 162 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) קובע, בחלק הרלבנטי לענייננו בס"ק (א), כי "הימנעות הנאשם מהעיד עשויה לשמש חיזוק למשקל הראיות של התביעה וכן סיוע לראיות התביעה במקום שדרוש להן סיוע ...". כאמור, המערערים שתקו בבית המשפט. ככלל, מסופקני אם יש בנמצא שופטים שאינם מייחסים משקל חיזוקי משמעותי לשתיקה. הדברים נעוצים בשכל הישר; אדם הנאבק על חפותו, ייכבד וימסור את גירסתו. בא כוחו המלומד של מערער 4, בנימוקי הערעור, ער לקושי שבפני
ו עומדים המערערים, שלשיטתו בחרו באופצית השתיקה, שהיא לגיטימית כשלעצמה, בשל החשש לפגוע איש בחבריו. לעניין זה נסמך על דברי השופט א' גולדברג בע"פ 115/82 מועדי נ' מדינת ישראל
, פ"ד לח(1) 197, 234, בהם הובעה נכונות "להבין למצבו של כל אחד מן המערערים, שעה שעמד בפני
הבחירה הקשה, אם לתת עדות ולנסות להציל את נפשו, כשנגד זה ארבה סכנה מוחשית ביותר, כי בדרך זו עלול הוא לספק חומר ראיות מרשיע נגד אחיו, או מי מהם, ולגזור עליהם במו פיו את הדין בעבירת רצח. אין אני רואה בדילמה זו, שבפני
ה ניצבו המערערים, תירוץ סרק, ולקבוע כי יש לדחות 'את נאמנותם ההדדית אחד כלפי משנהו על פני נאמנותם לאמת, לחוק ולצדק'...". באותו עניין הואשמו שלושה אחים ברצח. גם בהנחה של הסכמה להנמקה זו, איני יכול לקבלה בנידון דידן, ככל שהיא שובת לב, לא רק כיוון שאך מערערים 2-1 הם אחים, אלא מפני שבנסיבות המקרה לא היה בהכרח בעדות בבית המשפט כדי ליצור אותו סיכון שניצב בפני
הנאשמים בפרשת מועדי, ואם היה, הרי הוא הוא החיזוק.

(ב) ראו בהיקש לעניין זה ד"ר מ' ויגודה "על המשמעות הראייתית של הסירוב לשתף פעולה עם בית הדין", משפטי ארץ ב', טענות וראיות (הרב י' אונגר עורך ראשי, הרב ע' רכניץ עורך) 241 והמקורות המובאים שם. כן ראו ד"ר א' ורהפטיג "סירוב בעל דין לברר דבריו", תחומין ז' 394, שסירוב כזה עלול להיות "מרע מהימנותו" (עמ' 395). אמנם בשני המאמרים הללו המדובר בסירוב לשיתוף פעולה בבדיקות מדעיות שונות. לסקירה רחבה של זכות השתיקה ומשמעותה המשפטית בדין הפלילי ראו הרב יעקב אריאל "זכות השתיקה", תחומין כ"ד, 11, 16-14. המחבר נדרש לשאלה האם בדין הפלילי, שבו הודאת בעל דין אינה קבילה, שכן אין אדם משים עצמו רשע, יש לראות בשתיקה הוכחה נסיבתית, שהרי (עמ' 14) "מסתבר שדווקא בדיני נפשות לא יתכן שאדם לא יגיב על האשמה, בפרט אם היא חמורה. אדרבה, שם עליו לזעוק שבעתיים, שכל מה שטפלו עליו הינו עלילת שקר וכזב". ואולם, מסקנת הרב אריאל היא, כי בדיני נפשות על-פי דין תורה אין דרך לדון על-פי אומדנות (עמ' 16-15); אך בדין המלכות אין עומדת לנאשם זכות השתיקה, ושתיקתו עלולה להתפרש כהודאה או הוכחה נסיבתית; ראו שם להבחנה בין חקירה במשטרה (שבה עומדת זכות השתיקה) לבין עדות בבית משפט (עמ' 9 ו-27). עוד ראו הרב ירון אונגר, "זכות השתיקה", תחומין כ"ד, 221, לסקירה השוואתית של המשפט העברי מול המשפט האזרחי ובמיוחד להסקת מסקנות משתיקה; לשיטתו (עמ' 35) בשונה מן הדין האזרחי, במשפט הפלילי אין להסיק דבר משתיקתו של נאשם, למעט (ה"ש 41) כשהמדובר בסטיה מן הכלל בהוראת שעה או בדין המלך (ראו עמ' 30-28). איני נכנס כאן להבחנה בין השתיקה כמחזקת ראיות קיימות לבין מעמדה כראיה עצמאית.

(3) הרב אשר וייס (מנחת אשר, שמות סימן מ"ד, עמ' ש"ח - שי"ב) דן בשאלת אומדנא – לענייננו, ראיה נסיבתית – בדיני נפשות. ראשית עוסק הוא בשאלה המעניינת האם מאסר (באותו עניין – מאסר עולם) הוא לצורך זה כדיני נפשות או כדיני ממונות, וניתוחו הוא (עמ' ש"ח) כי אף שברור שאין מדובר בדיני ממונות, "הנימוק שלא דנים דיני נפשות על פי אומדנא... אינו אלא משום דכתיב ונקי וצדיק אל תהרוג (הדגשה במקור – א"ר)... ואם כן במדינת ישראל
שאין בה עונש מוות לכאורה די באומדנא חזקה". מסקנתו היא איפוא "... נראה לכאורה דעונש מאסר בזמנינו ואף מאסר עולם, דנינן (אנו דנים – א"ר) על פי אומדנא חזקה" (ראו גם מנחת אשר בראשית, סימן נ"ז עמ' שע"א, על "עונש המאסר בהלכה"). בין היתר, נסמך הרב וייס (שמות שם, עמ' שי"א) על תשובת הרא"ש (רבינו אשר, אשכנז-ספרד, המאה הי"ג – הי"ד, כלל ק"ז סימן ו'), שנדרשה לעניין שתיקתו של פלוני ר' ישראל
בדין מסוים, אמנם שתיקה "אזרחית" – אך עירבה בינה לשתיקה גם בדיני נפשות. אביא מתוך לשונה:

"עוד שאלוהו הרבה שאלות, כי היה נראה להם כי רבי ישראל
זה מסתיר דבריו ומשיב תשובות גנובות, ורצו לחקור ולדרוש ולהוציא הדבר לאמתו, ויפה כוונו, ונלאיתי לכתוב כולן שלמו, כל הטענות שעיקר הדין תלוי בהן, וקצת חקירות ודרישות. הנה אני רואה, שהדיינים חקרו ודרשו היטב, כדי שיברר רבי ישראל
תשובותיו, כי היה תימא בעיניהם, איך פרעון גדול כזה יעשה במסתרים בקוצר זמן? וכוונו שיברר ר' ישראל
דבריו, ודרשו ושאלו בכמה דברים שהיה ראוי שישיב רבי ישראל
על כל שאלה ושאלה, כדי שיתברר הדבר ויצא הדין לאמתו, והוא הסתיר במחשך מעשיו ודבריו, ולא רצה להשיב על שאלותם, פן יתפס בדבריו ויתברר השקר (הדגשה הוספה – א"ר) ומן הדין היה לו להשיב על כל חקירות ודרישות שעשו. כדאמרינן בפ"ק דסנהדרין (ז): אמר רבי שמואל בר נחמני, אמר ר' יונתן: כל דיין שדן דין אמת לאמתו, משרה שכינה בישראל
, שנאמר: אלהים נצב בעדת אל; ואמרינן: לאמתו, דין זה מרומה (דין שיש לגביו חשד רמאות מצד בעל דין או עד, ראו נ' רקובר בהשתתפות ר' יעקובי, ניבי תלמוד, 100 - א"ר), כשבא לפניו דין מרומה, יש לו לדיין לחקור ולדרוש בכל מיני חקירות ודרישות עד שיצא הדין לאמתו... ...ובפרק קמא דסנהדרין משמע, שזכות תחשב לו, שהוא משרה שכינה בישראל
, אם הוא דן דין מרומה ודורש וחוקר כדי להוציאו לאמתו... ...אלא מה יעשו הדיינים, יחקרו וידרשו בכל מיני חקירות ודרישות להוציא הדין לאמתו. כדאמרינן בריש (בראש מסכת – א"ר) סנהדרין (ב): אמר ר' חנינא: דבר תורה, אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה, שנאמר: משפט אחד יהיה לכם, מה טעם אמרו דיני ממונות לא בעי (אינם מצריכים – א"ר) דרישה וחקירה כדי שלא תנעול דלת בפני
לוין. נמצא, כשהנתבע טוען ברמאות, לא שייך האי טעמא (טעם זה – א"ר) ובעי (ונחוצה – א"ר) דרישה וחקירה, וצריך הנתבע להשיב על כל מה שישאל הדיין. ואם אינו רוצה להשיב לדיין, ומכסה ומעלים דבריו ומשיב תשובות גנובות (הדגשה הוספה- א"ר), כדי שלא יוכל הדיין לעמוד על אמתת הדין, מה יעשה הדיין, לזכותו אי אפשר, מאחר שנראה לו דין מרומה... יסתלק מן הדין היינו זכות, כי בזה ייפטר (כלומר, השותק ייהנה משתיקתו – א"ר), אם שום דיין לא יזקק לדונו מפני שהוא טוען ברמאות ואינו רוצה להשיב על חקירות ודרישות, ונמצא חוטא נשכר. ועל זה ועל כיוצא בזה נאמר: אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות; וכיון שנראה לדיין שאם היה זה משיב על שאלותיו היה הדבר מתברר, ומחמת שלא יתברר הוא כובש דבריו, ויעשה הדיין כאלו השיב ונתברר שקרו, ויחייבנו מאומד הדעת, אעפ"י שאינו יכול לברר שקרו בביאור ובפירוש מאחר שהעדר הביאור בא מחמת רמאותו, שאינו רוצה להשיב על חקירות ודרישות כדי שיתברר שקרו (הדגשה הוספה- א"ר), אומדנא דמוכח הוא (אומד הדעת המוכח; ראו ניבי תלמוד, 8), ורשאי דיין מומחה לדון באומדנא דמוכח כזה, ואין זה נקרא דברים שבלב, מאחר שהיא סברא מוכחת".

עד כאן לשון הרא"ש; והדברים מדברים בעדם. ראו גם הרב אברהם דוד כץ "האומדן בדיני הראיות" משפטי ארץ ב' טענות וראיות 107, 149-148. עינינו הרואות כי לשתיקה נפקויות משמעותיות.

ח. גזר הדין

(1). לעיתים מזומנות, מזומנות מדי, באים בפני
נו תיקי אלימות קשים שהפכו לדאבון הלב לחזון נפרץ, ולא אחת מתקפדים חיי אדם בתגרות, שראשיתן "חיסול חשבונות". בתי המשפט מצווים ליתן יד לשירוש התופעה, באמצעות נשקם היחיד במאבק זה, הוא העונש:
"... עד כמה הפכה האלימות לתופעה נפוצה ומדאיגה בחברתנו. ברם, תופעה זו יש למגר וכפי שכבר נאמר על-ידי בית-משפט זה, הגיעה השעה להחמיר בענישתם של עבריינים בתחום זה ויפה שעה אחת קודם. החומרה היתרה שמעשי אלימות אכזריים כגון אלה, שהעבריין מבצע אותם במו ידיו, תוך שימוש בסכין, מחייבת את בתי המשפט להקשות את ליבם ולדחות נימוקים הנשקלים לזכותו של הנאשם בעבירות אחרות. מי שנוטל סכין בידיו ונועץ אותו בגופו של הזולת מהווה סכנה לציבור ויש להחמיר בענישתו." (ע"פ 523/05 ויאם סלמה נ' מדינת ישראל
(לא פורסם) (השופט ג'ובראן)). כך מקל וחומר כאשר מדובר בחיי אדם שקופחו, ובעניין קדושת חיי אדם כל המוסיף גורע. כשלעצמי סבורני, ובכל הכבוד שלא כשופט קמא, כי מצויים אנו בליבה של "תת-תרבות-הסכינאות".

לאחר העיון החלטנו, אם כן, כי אין מקום להיעתר לערעורים בעניין מידת העונש. בית המשפט קמא נתן דעתו לשיקולים הצריכים, ובכלל זה לנסיבותיהם האישיות של המערערים, ועובדה כי הורשעו מכוח דיני השותפות וחוסר האפשרות לקבוע בוודאות חלקו של כל אחד מהם באירוע, נסיבה שההתייחסות הענישתית אליה אינה פשוטה. העונש שנגזר על המשיבים הולם את הנסיבות ואינו נוטה לחומרה, ואף אל מול הדוגמאות שהובאו בטענה של ענישה מקלה נמצאו מקרים לא מעטים של ענישה מחמירה יותר בת חמש עשרה וארבע עשרה שנות מאסר (ע"פ 7556/03 שוורץ נ' מדינת ישראל
(לא פורסם) (השופט - כתארו אז - מ' חשין); ע"פ 8227/05 גרשנקוף נ' מדינת ישראל
(לא פורסם) (השופטת ארבל); ע"פ 3251/05 אושרי מלול נ' מדינת ישראל
(לא פורסם) (השופט גרוניס)), אמנם במקרים של פגיעה באברי גוף "מועדים" יותר. באשר לטענת המערערים כי היה מקום ליצור מדרג ענישתי ביחס לחלקו של כל אחד באירוע בהתחשב בכך שלא נמצא מי ביצע את הדקירה הקטלנית, הרי שאין להם להלין אלא על עצמם. בשתיקתם לא אפשרו להפיג את הערפל באשר לחלקו של כל אחד באירוע, ואין איפוא מקום לטענה הקשורה באינדיבידואליות הענישה. כמובן נזכור כי בית המשפט קמא התחשב במערער 4 והקל במידה מסוימת בעונשו. אשוב ואומר: לקדושת חיי האדם, מטבעה, שמור מקום בשורה הראשונה של ערכי כל חברה אנושית, וישראל
בכלל זה; שאם אין חיים, חברה מנין. קיפוד חיי אדם מחייב מאסר לשנים ארוכות, ועל כן אין מקום להתערבות בעונש. לא מצאנו לשנות מדעתנו גם לאחר עיון בתסקירים המעדכנים של שירות המבחן למבוגרים.

(2). טענת המערערים 2-1 כי בית המשפט לא היה מוסמך להטיל עונש העולה על 10 שנות מאסר תמוהה היא. סעיף 37(1) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד- 1984 קובע כי בית המשפט ידון במותב שלושה ב"משפטים בשל עבירה שענשה מוות או מאסר עשר שנים או יותר"; אולם, בית המשפט יהא רשאי לשבת בדן יחיד בעבירות המנויות בחלק א' של התוספת הראשונה. המחוקק קבע כי עבירת ההריגה (סעיף 298) ועבירת גרימת חבלה בכוונה מחמירה (סעיף 329) יכללו במסגרת התוספת הראשונה, ומשכך פשיטא כי מוסמך היה בית המשפט קמא לדון בתיק בדן יחיד.

(3). עוד טוענים המערערים כי לא היה מקום להורות על חילוט הרכב. אין מקום אף לטענה זו. סמכות החילוט קמה מכוח פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (נוסח חדש), תשכ"ט-1969, ובענייננו, משנמצא כי הרכב מסוג איביזה הוא שאפשר את הגעתם לזירה לא נמצא מקום להתערבותנו ברכיב זה של גזר הדין.

ט. סוף דבר וסיכומו: אירוע שיסודו בסכסוך מזערי של מה בכך, הסתיים במותו של אדם ובפציעתם של שניים אחרים. ניתוח הראיות, בהמשך להכרעתו של בית המשפט קמא, מצביע על כך שאין מקום להתערב בהרשעה. כך גם באשר לשיקולי הענישה. על כן אציע לחברי שלא להיעתר לערעורים על כל חלקיהם.

ש ו פ ט

השופטת א' חיות
:

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופטת ד' ברלינר
:

אני מסכימה לאמור בפסק דינו של חברי השופט א' רובינשטיין
, אני רואה להעיר שתי הערות קצרות כדלקמן:

א. באשר לעבירה של שיבוש הליכי משפט (לגבי מערער 2) נטען, כפי שצוין בחוות דעתו של חברי, כי החלפת המכנסיים נבעה מטעמי נוחות כיון שאלה היו ספוגים בדם, ועקב החשש להופיע בפני
רעייתו שהיתה בהריון. חברי הכריע בסוגיה זו במישור העובדתי (עמ' 28 פיסקה 10) והכרעתו מקובלת עלי במלואה.

עם זאת, לא יהא זה אולי מיותר לציין, כי אפילו היתה מתקבלת הטענה כי זו, ורק זו, היתה הכוונה (טעמי נוחות והחשש מרעייתו) עדיין התמלא הרכיב הנפשי בעבירת השיבוש. לצורך הוכחת רכיב זה די בקיומה של צפיה ברמה גבוהה, כי המעשה יפגע בחקירה. הרצון בנוחות או שלא להזיק לאשתו הוא בבחינת מניע שאינו שולל את הצפיה. הסוגיה נדונה ברע"פ 7153/99 אלגד נ' מדינת ישראל
(פ"די נה(5) 729) שם עמדה על הפרק טענתו של פלוני כי שיקר במשטרה בשל חשש מפיטורין ולא משום שרצה להכשיל את החקירה. ועל כך נאמר מפי כבוד השופטת ד' ביניש (כתוארה אז):

"עם זאת, חששו של המערער מפיטורין מהווה מניע חיצוני ליסודות העבירה, והוא מסביר את הסיבה שהמריצה את המערער לפעול כפי פעל. מניע זה, כשלעצמו, אינו שולל כי התנהגותו נעשתה תוך קיומה של צפייה בהסתברות ברמה גבוהה וקרובה לוודאי, כי אי אמירת האמת במהלך חקירת הקטטה, תפגע באופן התנהלות החקירה ובתכליתה".

ישוּם הדברים לענייננו – אינו טעון הבהרה.

ב. הסוגיה של שימוש בהודעות נאשמים שלא העידו לחובתם של שותפיהם לכתב האישום, היא סוגיה קשה וכבדה שיש מקום להקדיש לה דיון נפרד. הדעת נותנת כי לא ירחק היום ודיון זה אכן יתקיים. לענייננו, אין צורך בהכרעה בסוגיה – שעל כן איני רואה לעסוק בה.


ש ו פ ט ת

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין
.

ניתן היום, י"ט בתמוז תשס"ז (5.7.07).


ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת



________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05076370_t08.doc הג +מפ
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il








עפ בית המשפט העליון 7637/07 שלמה יוסף,אריאל (אריק) יוסף ואח' נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 05/07/2007)