פסקי דין על מיכאל חורין

4764/05 פ     05/07/2007




פ 4764/05 מדינת ישראל נ' מיכאל חורין




1
בתי המשפט

פ 004764/05
בית משפט השלום ירושלים
05/07/2007

כב' השופט עודד שחם

לפני:
המאשימה
מדינת ישראל

בעניין:

נ ג ד
הנאשם
מיכאל חורין

הכרעת דין
כתב האישום

1. נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 274 (1) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן - חוק העונשין).

על פי הנטען בכתב האישום, ביום 24.3.05 בשעה 21:30 או בסמוך לכך, במרכז המסחרי בקרית ארבע, במהלך סעודת פורים והילולה לזכרו של ברוך גולדשטיין (להלן - גולדשטיין), תקף הנאשם את השוטר שחר מחסומי (להלן - המתלונן) בשעת מילוי תפקידו, ובכוונה להכשילו ולהפריעו מלמלא תפקידו כחוק. בשעה שהמתלונן ניסה לאסוף מהשולחן במקום דפים עליהם היו כתובים שירים אשר עודדו לכאורה להסתה והמרדה, ניסה הנאשם למנוע זאת בכך שמשך מידיו את הדפים, ובהמשך אף שפך על פניו ועל מעילו יין מתוך כוס שהחזיק בידו.

קביעות שבעובדה

2. אין חולק כי במועד הנטען בכתב האישום ובמקום הנטען בו אכן התקיימה סעודת פורים. אין מחלוקת כי במהלך האירוע חולקו דפים ובהם מילות שירים לזכרו של גולדשטיין. אין מחלוקת גם, כי בשלב מסויים שוטרים שהיו בקירבת מקום ניגשו לשולחן הסעודה, והחלו לתפוס את הדפים (להלן - השירונים; ראו עדות עמיעד רבינק, פרוטוקול עמוד 10, שורה 11). הפעולה של תפיסת השירונים בוצעה לאחר שאחד מהם הגיע לידי המשטרה, ובבירור טלפוני נמסר על ידי ראש לשכת החקירות של מרחב חברון למפקד כוח המשטרה במקום, עמיעד רבינק, כי קיים חשד שמדובר בחומר הסתה (פרוטוקול, עמוד 10, שורה 8).

3. אחד מן השירונים שנתפסו הוצג כראייה (ת/3). אחד מן השירים בו מכונה "שיר הרופא". שיר זה כולל דברי שבח למעשיו של גולדשטיין, אשר ביצע טבח שגרם למותם של 29 מתפללים במערת המכפלה (ראו בג"צ 6195/98 גולדשטיין נ' אלוף פיקוד המרכז, נג(5) 317, בעמודים 320 - 321). גולדשטיין מתואר בשיר, בין היתר, כ"גיבור מולדת", אשר לו "קרן אמת יוקדת", "בן קדוש מסור ורם". השיר מסתיים במלים "ברוך אתה ברוך גולדשטיין קדשת שם במכפלה". על החזקת חוברת המביעה תמיכה במעשיו של ברוך גולדשטיין, כבר נאמר בפסיקה כי המדובר ב".. פעילות .. המתבטאת בהכנת חומר תעמולה אשר מסריו מסיתים לאלימות ולגזענות - היא המכשירה את הקרקע לנביטתה של הפעילות האלימה עצמה." (עע"מ 8342/02 בן גביר נ' מפכ"ל משטרת ישראל, נז(1) 61, בפיסקה 3 לפסק הדין). על רקע זה, לכאורה עולה בנסיבות העניין כי השימוש בדף השירים האמור מעלה חשד לעבירה לפי סעיף 144ד2 ו - 144ד3 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977.

4. כאן המקום להעיר, כי הוראת סעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש)(נוסח חדש) התשכ"ט - 1969, קובעת כי שוטר מוסמך "לתפוס חפץ, אם יש לו יסוד סביר להניח כי באותו חפץ נעברה, או עומדים לעבור, עבירה, או שהוא עשוי לשמש ראיה בהליך משפטי בשל עבירה, או שניתן כשכר בעד ביצוע עבירה או כאמצעי לביצועה." לנוכח האמור לעיל, מתקיימת הוראה זו במקרה שבפני
י. יצויין, כי הנאשם אינו מתייחס כלל בסיכומיו להוראה זו. ממילא אין הוא טוען שיסודותיה אינם מתקיימים. אוסיף עוד, כי אין טענה מצד הנאשם כי לא היה חשד סביר לכך, שהשירונים הינם חומר הסתה, כהגדרתו בחוק העונשין.

5. מעדות המתלונן עולה כי ניגש ביחד עם שוטרים נוספים לשולחן והם החלו לאסוף את השירונים שמצאו על השולחנות (עמוד 17, שורות 1 - 2). המתלונן עמד על כך, שהשוטרים הסבירו למשתתפים כי הם אוספים את השירונים, לא היה שיתוף פעולה, רוב האנשים היו במצב של שכרות, והשוטרים התמקדו באיסוף השירונים (עמוד 19, שורות 3 - 4). המתלונן אישר, כי לא היתה פנייה מרוכזת למשתתפים, במגפון למשל (שם, בשורה 10). המתלונן העיד כי לא פנה לנאשם באופן ספציפי וביקש ממנו שיתן לו את השירונים. המתלונן ניגש לשולחן ולקח את השירונים ואז הנאשם תפס אותם (עמוד 20, שורה 8), וניסה למנוע ממנו לקחת אותם מן השולחן (פרוטוקול, עמוד 17, שורות 3 - 4; ראו גם עמוד 20 שורות 8 - 9). המתלונן משך את השירונים (שם, שורה 9). ואז "בלי התראה מוקדמת הוא (הנאשם - ע.ש.) לקח כוס עם יין מהשולחן ושפך אותה עלי ועל המעיל שלי" (עמוד 17, שורות 4 - 5). השוטר הדגיש, כי במהלך איסוף השירונים לא נוצר מגע פיזי עם הסועדים, ולא הופעל כלפיהם כוח כלשהו, לרבות כלפי הנאשם (שם, שורות 8 - 9). גם בחקירתו הנגדית עמד על כך, שלא נעשה שימוש בכוח כלפי אנשים במקום (שם, שורה 16).

6. עדות המתלונן היתה בהירה ועקבית. המתלונן עורר רושם אמין. המדובר באיש כוחות הביטחון, אשר אין לו עניין כלשהו להכתים את הנאשם או לפגוע בו. אני מקבל עדות זו כאמינה ללא קושי. זאת ועוד. עדות המתלונן נתמכת בקלטות המתעדות את האירוע, אשר הוצגו כראייה. כך, בקלטת ת/2 נראה הנאשם כשהוא מנסה לחטוף דף או דפים מידיו של אחד השוטרים (21:20:03; ראו גם ת/1, 1[1]21:25:19). זמן קצר אחרי כן, נראה הנאשם בקלטות כשהוא שופך את היין על פניו של המתלונן, בתנועת יד מכוונת קדימה. דברים אלה תואמים את עיקר עדותו של המתלונן, ומחזקים אותה.

7. הנאשם טען כי "זה כוס שעמדתי לשתות ממנה, היתה בידי, אז באופן אינסטינקטיבי הראתי את תוכן הכוס על פניו" (עמוד 27, שורות 1 - 2) יש לדחות גירסה זו. היא אינה מתיישבת עם הקלטות המנציחות את האירוע, אשר הוצגו כראיות. מן הקלטות עולה, כי הנאשם שפך את היין על המתלונן ביד ימין שלו. בטרם עשה כן, החזיק הנאשם בידו הימנית דף נייר, ככל הנראה שירון (ת/1, 21:25:19; ת/2, 21:20:05). בהמשך ישיר לכך, נראה הנאשם בת/2 כשהוא מוריד את ידו הימנית לכיוון השולחן, ככל הנראה כדי להוריד את השירון, אשר אינו נראה אחרי כן בידו. מיד אחרי כן לקח הנאשם את כוס היין ושפך אותה על המתלונן (ת/2, 21:20:06 - 21:20:07). אין מדובר, אפוא, בכוס אשר הנאשם החזיק מסיבה תמימה בידיו. המדובר בפעולה מכוונת של נטילת הכוס מן השולחן ושפיכתה על המתלונן. העולה מן הקלטת הוצג לנאשם בחקירתו הנגדית (עמוד 28, שורה 5). הדבר לא מנע ממנו מלעמוד על גירסתו, העומדת בסתירה חזיתית לקלטת (שם, בשורה 7 ואילך).

הגנה מן הצדק

8. הנאשם טוען, כי יש לזכותו על בסיס שילובן של שתי הגנות: הגנה מן הצדק וזוטי דברים. לטענתו, הארוחה התנהלה באישור המשטרה. השירונים היו על השולחנות מתחילתה. המשטרה נכחה בקרבת מקום ולא הביעה התנגדות. לפתע, בלא התראה, התנפלו שוטרים על האנשים והחלו לחטוף את השירונים. לטענת הנאשם, מדובר בפעולה כוחנית ללא תכלית, שכן הנאשם היה מוכן לתת דפים לשוטרים באופן מסודר ולאסוף את השירונים שהיו על השולחנות. הנאשם טוען, כי בעידנא דריתחא שפך כוס לעבר השוטר, ותכולת הכוס פגעה בו, אך לאור הנסיבות הכוללות, לא צודק להמשיך בהליך הפלילי נגדו. עוד טוען הנאשם, כי היה על המשטרה לגלות הבנה למצבם של משתתפי סעודת פורים, שחלקם שתויים, שנמצאים במתחם מוגדר ופועלים בהתאם להבנות שהושגו לפני כן עם המשטרה. הנאשם מוסיף כי במערכת האיזונים יש להביא בחשבון כי היה מוכן להיפגש עם השוטר ולהתנצל בפני
ו, ולהסביר את התנהגותו, אך בקשה זו לא הובאה בפני
י השוטר על ידי גורמי התביעה.

9. סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב - 1982, קובע כי נאשם רשאי להעלות טענה מקדמית לפיה "הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית" (ראו חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 51), התשס"ז - 2007, ספר חוקים תשס"ז מס' 2095 מיום 21.5.07). הוראה זו מעגנת בחקיקה את ההגנה מן הצדק, אשר אומצה קודם לכן בהלכה הפסוקה (ראו ע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל
, נ(2) 221). הגנה זו מציידת את בית המשפט בשיקול דעת, במקרים חריגים, להורות על ביטולו של כתב אישום מקום בו הוכחה פגיעה חמורה בזכויותיו של נאשם, או התנהגות נפסדת של רשויות אכיפת החוק.

10. מבחן הסתירה המהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית, אשר אומץ בחקיקה, דומה למבחן שנקבע בפסיקה אשר קדמה לחוק. כך, בע"פ 4855/02 מדינת ישראל
נ' בורוביץ, נט(6) 776, בעמוד 806, קבע בית המשפט כי ההגנה חלה "בכל מקרה שבו קיומו של ההליך הפלילי פוגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות כפי שהיא נתפסת על ידי בית המשפט". באופן דומה, צויין ב

פסק דין
אחר כי "בקשת הסגרה, המגלה חשש ממשי לפגיעה בעקרונות הצדק וההגינות המשפטית או בזכות למשפט הוגן, עשויה להיענות בסירוב אך מטעם זה. ומקום שהחלו כבר הליכי הסגרה, ניתן יהא להתלותם" (פיסקה 10 של ע"פ 4596/05 רוזנשטיין נ' מדינת ישראל
(לא פורסם, 30.11.05; ההדגשה הוספה)). יש להעיר, כי דברי ההסבר להצעת החוק מאזכרים את הדברים האמורים מתוך פסק הדין בעניין בורוביץ (ראו הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 51) (הגנה מן הצדק) התשס"ז - 2007, הצעות חוק הכנסת 143 א' בניסן התשס"ז 20.3.2007). הגם שאין בדברי ההסבר הבהרה האם הכוונה היתה לאמץ את המבחן שנקבע בעניין בורוביץ, הדמיון בין המבחן שאומץ בחקיקה, ובין זה שנקבע בפסיקה, מלמד כי הכוונה היתה לאמץ אמת מידה דומה לזו שהופעלה על ידי בתי המשפט.

11. (א) כיצד מופעלת ההגנה מן הצדק הלכה למעשה? לעניין זה ניתן להפנות לשתי מובאות מרכזיות מפרשת בורוביץ. במובאה אחת, מתאר בית המשפט את יסודותיה העיקריים של ההגנה כך:

"... לרוב (אם כי לא תמיד) תיוחס הפגיעה בצדקתו ובהגינותו של ההליך הפלילי להתנהגות נפסדת של הרשויות; ובמקרים כאלה אכן מוטל על בית-המשפט לבקר את מהלכיהן. ברם, לא כל מעשה נפסד שעשו הרשויות החוקרת או המאשימה, או רשות מעורבת אחרת, יצדיק את המסקנה שדין האישום להתבטל מטעמי הגנה מן הצדק; בין מפני שבאיזון בין האינטרסים הציבוריים המתנגשים גובר העניין שבקיום המשפט, ובין (וזה, כמדומה, המצב השכיח) מפני שבידי בית-המשפט מצויים כלים אחרים לטיפול בנפסדות מהלכיהן של הרשויות. ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק מהווה אפוא מהלך קיצוני שבית-המשפט אינו נזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר. בדרך כלל יידרש הנאשם להראות, שהתקיים קשר סיבתי בין התנהגותן הנפסדת של הרשויות לבין הפגיעה בזכויותיו. עם זאת אין לשלול אפשרות שהפגיעה בתחושת הצדק וההגינות תיוחס, לא להתנהגות שערורייתית של הרשויות, אלא, למשל, לרשלנותן, או אף לנסיבות שאינן תלויות ברשויות כל-עיקר אך המחייבות ומבססות בבירור את המסקנה, כי במקרה הנתון לא ניתן יהיה להבטיח לנאשם קיום משפט הוגן, או שקיומו של ההליך הפלילי יפגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות. אך נראה כי מצב-דברים כזה אינו צפוי להתרחש אלא במקרים חריגים ביותר.

(שם, בפיסקה 21; ההדגשה הוספה)

(ב) במימד הערכי, ציין בית המשפט באותה פרשה כי ההכרעה בשאלת תחולתה של ההגנה מן הצדק משקפת "איזון נאות בין מכלול הערכים, העקרונות והאינטרסים השונים הכרוכים בקיומו של ההליך הפלילי. מן העבר האחד, ניצבים האינטרסים התומכים בהמשך קיומו של ההליך, ובהם: העמדת עבריינים לדין ומיצוי הדין עימהם; הוצאת האמת לאור; קיומם של מנגנוני גמול, הרתעה, וענישה; שמירה על ביטחון הציבור; והגנה על זכויותיו של הקורבן הנפגע. ומן העבר השני, ניצבים האינטרסים השוללים, במקרה הקונקרטי, את המשך קיומו של ההליך, ובהם: הגנה על זכויות היסוד של הנאשם; פסילת מהלכיה הנפסדים של הרשות והרתעתה מפני נקיטת מהלכים דומים בעתיד; שמירה על טוהר ההליך השיפוטי; ושמירת אמון הציבור בבית-המשפט." (שם, שם).

(ג) על רקע זה נקבעה בעניין בורוביץ מתכונת בחינה בת 3 שלבים להחלתה של ההגנה. בשלב הראשון, "על בית-המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם, וזאת, במנותק משאלת אשמתו או חפותו." בשלב השני, על בית המשפט

"לבחון אם בקיומו של ההליך הפלילי חרף הפגמים יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות. בשלב זה, נדרש בית-המשפט לאזן בין האינטרסים השונים, ... תוך שהוא נותן דעתו לנסיבותיו הקונקרטיות של ההליך שבפני
ו. בתוך כך עשוי בית-המשפט לייחס משקל, בין היתר, לחומרת העבירה המיוחסת לנאשם; לעוצמת הראיות (הלכאוריות או המוכחות) המבססות את אשמתו; לנסיבותיהם האישיות של הנאשם ושל קורבן העבירה; למידת הפגיעה ביכולתו של הנאשם להתגונן; לחומרת הפגיעה בזכויות הנאשם ולנסיבות שהביאו לגרימתה; למידת האשם הרובץ על כתפי הרשות שפגעה בהליך או בנאשם, וכן לשאלה אם הרשות פעלה בזדון או בתום-לב."

לעניין זה צויין, כי

"ככל שמעשה העבירה חמור יותר, יגבר משקלו של האינטרס הציבורי שבהעמדה לדין; וככל שמעשה הרשות שערורייתי יותר ופגיעתו בנאשם ובזכויותיו חמורה יותר, יגבר משקלו של האינטרס הציבורי שבשמירת זכויותיו של הנאשם ובריסון כוחה של הרשות." בשלב השלישי, על בית המשפט לבחון, אם שוכנע כי קיומו של ההליך אכן כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, האם "ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים יותר מתונים ומידתיים מאשר ביטולו של כתב-האישום. בין היתר, עשוי בית-המשפט לקבוע, כי הפגיעה שנגרמה לנאשם, אף שאינה מצדיקה את ביטול כתב-האישום שהוגש נגדו, מצדיקה היא את ביטולם של אישומים ספציפיים, או תהא ראויה להישקל לטובתו בקביעת עונשו, אם יורשע." (שם, שם).

12. הוראת סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי הוספה לחוק לאחר האירועים נשוא הכרעת דין זו. הואיל ונקבעה בה אמת מידה דומה לזו שנהגה בטרם חקיקתה, אין בה כדי לשנות את הדין במידה ממשית. עם זאת, יש להעיר כי אילו היתה ההוראה מאמצת אמת מידה המקלה יותר עם נאשמים, היה מקום להחילה, נוכח הוראת סעיף 5(א) לחוק העונשין. סעיף זה קובע, כי מקום בו "נעברה עבירה ובטרם ניתן פסק-דין חלוט לגביה, חל שינוי בנוגע להגדרתה או לאחריות לה, או בנוגע לעונש שנקבע לה, יחול על הענין החיקוק המקל עם העושה". המושג "אחריות לה" מוגדר בהוראה ככולל תחולת סייגים לאחריות הפלילית למעשה. ההגנה מן הצדק היא סייג למימוש האחריות הפלילית. ככזו, היא נופלת לגדר הוראת סעיף 5(א) האמורה. בכל מקרה, כפי שצויין, יש בהוראת החוק שיקוף של המבחן לפיו נוהגת הפסיקה, לפחות מאז ניתן פסק הדין בעניין בורוביץ. על רקע דברים אלה, אפנה לבחינת טענות הנאשם בדבר אי הצדק בניהולו של ההליך הפלילי.

13. הנאשם טוען, כי לא ניתן כל הסבר למשתתפי האירוע מדוע השוטרים פורצים ומתחילים לחטוף את השירונים. לטענתו, פעולה זו של השוטרים לא היתה ברורה, על רקע העובדה שבמשך פרק זמן ניכר המשטרה היתה לידם, בעת ששרו וחגגו, ובלא שזו פעלה. לטענת הנאשם, השוטרים לא קיבלו הנחייה להסביר למשתתפים מדוע הם באים ותופסים את הדפים (עדות השוטר ארביב, פרוטוקול עמוד 25).

14. בקלטות לא ניתן לראות דיבור או הודעה של מי מן השוטרים הנמסרים למשתתפים באירוע. משך האירוע מכניסת השוטרים ועד לפעולות הנאשם נשוא כתב האישום הינו קצר, פחות מחצי דקה. אין לי יסוד לפקפק בדברי המתלונן, כי נמסרו הסברים ליושבים ליד השולחן בדבר מטרת הפעולה. עם זאת, המתלונן העיד כי לא אמר דברים אלה לנאשם. המתלונן העיד גם, כי לא נמסרה הודעה מרוכזת ליושבים ליד השולחן, בדבר מטרת פעולתם של השוטרים. אני מוכן להניח, כי בכך יש פגם, וכי היה על השוטרים למסור הודעה כאמור. זאת, גם בהינתן העובדה שחלק ניכר מן המשתתפים, על פי הראיות, היה תחת השפעת אלכוהול, וספק אם מסירת הודעה כאמור היה עשוי לסייע במידה ממשית לפעולת השוטרים.

15. כך או כך, אין לדברים משמעות רבה לעניין שבפני
י. הנאשם הבין היטב בזמן אמת מדוע נאספים הדפים. אכן, בחקירתו הנגדית אמר, כי אינו זוכר אם מישהו אמר לו שיש חשד להסתה, "ייתכן ששיערתי בעצמי אחרת אין סיבה לאסוף את הדפים" (עמוד 27, שורה 21). יוצא, כי הנאשם אינו שולל מתן הסבר כנטען על ידי השוטר. בכל מקרה, עולה מעדותו כי בפועל לא היה במחדל המשטרה, הנטען על ידי הנאשם, כדי להשפיע על האופן בו התנהג באירוע.

16. אציין, על רקע זה, כי אין לי צורך להידרש בפירוט למחלוקת בין הצדדים בשאלה האם ניתנה הנחייה על ידי מפקד כוחות המשטרה במקום ליתן הסבר למשתתפים על פעולת השוטרים. המפקד, הקצין עמיעד רבינק העיד, כי הינחה את השוטרים להגיע לשולחן ולהגיד כי מדובר בחומר החשוד כהסתה ולקחת את הדפים (עמוד 14, שורה 16). הנאשם טוען כי הנחייה כזו לא צויינה בהודעתו של רבינק במשטרה. ההודעה לא הוגשה כראייה. עם זאת, התשובה בה תיאר העד את הנחייתו היתה במענה לשאלה פתוחה, ולא היה בשאלה רמז שכיוון לתשובה זו דווקא.

17. הנאשם טוען עוד, כי תפיסת השירונים על ידי השוטרים היא שימוש אסור בכוח. לא מצאתי יסוד לטענה זו. כאמור לעיל, השוטרים היו מוסמכים לתפוס את השירונים. מצפיה בקלטות, כמו גם משמיעת העדויות, עולה כי לא נעשה כל שימוש בכוח על ידי השוטרים כלפי מי מן הנוכחים במקום. הנאשם עצמו תיאר את נטילת הדפים באופן בלתי כוחני לחלוטין, ומסר כי ראה "שוטרים [..]לוקטים את השירונים מהשולחנות" (עמוד 26, שורה 19). על פי גירסה זו, קם הנאשם ממקומו, ואמר לשוטר "קח שני דפים, לא צריך לאסוף את כולם, זה על נייר קרטון וזה רכוש, אם יש לך חשש הסתה קח שנים שלושה דפים, אם אתה רוצה שהם לא יהיו על השולחן תגיד לי ואני אאסוף אותם" (עמוד 26, שורה 21)2[2]. הנאשם טוען, כי בשלב זה חזר והתיישב (שורה 24). הוא לא מתאר, עובר לשפיכת כוס היין על ידו בפני
ו של המתלונן, כל שימוש בכוח על ידי השוטרים. הוא אינו טוען למגע פיזי כלשהו עם השוטרים חוץ מזה שהם אספו את הדפים (עמוד 28, שורה 21). אני דוחה, אפוא, טענה זו של הנאשם.

18. הנאשם מוסיף וטוען, כי לא הוצגה כל דחיפות בביצוע פעולת המשטרה בשל ניסיון להימלט או להשמיד דפים. ברם, לשיטת המשטרה היה חשד לביצוע עבירה פלילית. הנאשם אינו מתמודד עם החשד האמור לגופו. דומה, כי לשון השירונים תומכת בקיומו של אותו חשד. עובדה זו מצדיקה את פעולת המשטרה.

19. הנאשם טוען, כי בשתי הקלטות חסרים קטעים, בין השעה 21:09 ל - 21:24 בקלטת אחת, ובין 21:09 ל 21:19 בקלטת אחרת. לטענתו, הדבר אומר דרשני. לא ברור, אם טענה זו מועלית בתמיכה לטענה בדבר הגנה מן הצדק. יש להעיר, כי בע"פ 8168/05 פלינק נ' מדינת ישראל
, נדחתה טענה של הגנה מן הצדק על רקע טענה לפגמים בחקירה. בית המשפט ציין שם, בהתבססו על הילכת בורוביץ, כי "הטענה, כי התביעה יכלה להגיע למסקנות אחרות, על סמך החומר שהיה בידיה, ויכלה גם לערוך פעולות חקירה נוספות שהיו מביאות אותה למסקנה שונה - אינה שקולה כנגד 'פגיעה חריפה בתחושת הצדק'. ניסיון החיים מראה - כי לעולם ניתן להשיג על איכותה, שלמותה, התובנות והמסקנות שאליהן הוליכה חקירה מסוימת. על מנת שהשגות מסוג זה יוליכו לקבלת הטענה - עליהן להצביע על כשלים של ממש, ניהול חקירה מוטה, התרשלות קשה וכיוצא בזה." (שם, בפיסקה 29).

20. הצלמים אשר תיעדו את האירוע נחקרו. עולה מעדותו של הצלם וייצמן כי היו הפסקות שונות בצילומים שעשה (עמוד 7, שורה 13). לא הוכח כי ההפסקה הנדונה היתה חריגה או נבעה מסיבה פסולה. באופן דומה, העיד הצלם קוג'מן (פרוטוקול עמוד 8, שורות 21 - 22). הוא הסביר כי היו הפסקות מתודיות לצורך מנוחה (עמוד 8, שורה 26). אכן, מצפיה בקלטת עולה, כי תיעוד האירוע התחדש סמוך לכניסת השוטרים למקום בו נערכה הסעודה. לא מצאתי כי לעניין זה הוכח פגם כלשהו. ודאי כי לא הוכח פגם העשוי לבסס טענה של הגנה מן הצדק.

21. הנאשם טוען גם כי החוקר עמיתי עמוסי אישר כי לא טרח לגבות עדויות מהשוטרים שנכחו באירוע והסתפק בדוחו"ת הפעולה שכתבו (פרוטוקול, עמוד 23). אף בטענה זו אין כדי ללמד על הגנה מן הצדק. אכן, הדוחו"ת לא הוצגו כראייה. לא הוכח כי לא היו מפורטים במידה מספקת, אשר ייתרה את הצורך בגביית הודעה בנסיבות העניין (וראו דבריו של השוטר עמוסי בנקודה זו בעמוד 22 שורה 19 ואילך).

22. הנאשם טוען, כי לא נמסר למתלונן כי הנאשם מעוניין לדבר איתו ולהסביר לו מה קרה (ראו פרוטוקול, עמוד 20). ברם, הנאשם עצמו אינו מעיד כי פנה אל התביעה ומסר לה על כוונה כזו. בכל מקרה, אין מדובר בהליך שבין המתלונן ובין הנאשם. המדובר בהליך שננקט על ידי הגורמים המוסמכים לכך בחברה, על רקע פגיעה בשוטר במדים, בעת מילוי תפקידו. אפילו אם היתה פנייה כאמור של הנאשם, אשר לא נמסר עליה למתלונן, קשה לראות כיצד היה הדבר עשוי להשפיע על עצם קיומו של ההליך או על בירורו.

23. בסופם של דברים, בחינת טענותיו של הנאשם מגלה, כי אין המקרה קרוב לאותם מקרים חריגים, בהם ניתן לשקול זיכויו של אדם בטענה של הגנה מן הצדק. המדובר באירוע שבו התברר, בשלב מסויים, כי חומר הנמצא במקום הסעודה חשוד כחומר הסתה. סבירותו של חשד זה מתחזקת לאחר עיון בחומר. כוחות המשטרה פעלו לתפיסתו. הם לא הפעילו כוח. הנאשם הבין את מטרת הפעולה האמורה וניסה לסכלה. התקיפה נשוא ההליך שבפני
י נעשתה כחלק מהתנגדותו לפעולה זו של התפיסה. אינני מוצא בסיס, בנסיבות אלה, לטענה של הגנה מן הצדק.

24. (א) הנאשם טען גם, כי היה על המשטרה לגלות הבנה למצבם של משתתפי סעודת פורים, שחלקם שתויים, שנמצאים במתחם מוגדר ופועלים בהתאם להבנות שהושגו לפני כן עם המשטרה.

(ב) בכל הנוגע לטענה כי המשטרה היתה צריכה לגלות הבנה לכך שהמשתתפים נמצאים תחת השפעת אלכוהול, הרי שמדובר בשיקול הפועל לכיוונים שונים. השפעה של אלכוהול עלולה גם להחליש את המעצורים הפועלים על התנהגותו של אדם. על רקע זה, אין הדין הפלילי מקנה הגנה למי שנמצא במצב של שכרות, אלא אם זו נגרמה שלא בהתנהגותו הנשלטת או שלא מדעת (ראו סעיף 34ט(א) לחוק העונשין). המקרה שבפני
י אינו נופל לחריג זה. בהתחשב בתוכן השירונים, ובהתייעצות אשר הועד כי התקיימה, ובה עלה כי קיים חשד לעבירה על החוק, לא אוכל לקבוע כי פעולת השוטרים בנסיבות העניין היתה בלתי סבירה. ודאי שלא אוכל לקבוע כי המדובר במקרה המצביע על חומרה הקרובה לגלות טענה של הגנה מן הצדק. אכן, גם אם טעו השוטרים, כבר נפסק כי "טעותם של השוטרים אין לה דבר עם חובתו של כל אזרח לציית להוראתם של אנשי החוק..." (ע"פ 2100/06 מדינת ישראל
נ' אבולקיעאן). קל וחומר, שחובתו של אזרח שלא לסכל פעולה חוקית של המשטרה.

(ג) אשר לטענה כי המשתתפים באירוע פעלו על פי הבנות עם המשטרה, אין הנאשם מצביע על הבנות כלשהן ביחס לשירונים מן הסוג בו מדובר כאן. אפילו נכונה הטענה, כי בשנה קודמת נעשה שימוש בשירונים המכילים תוכן דומה, אין בכך כדי להכשיר את תוכנם, או כדי למנוע פעולה כדין בקשר אליהם. במצב זה, נחלשת עוצמתה של הטענה.

25. התוצאה הכוללת של שיקולים אלה היא, כי יש לדחות את טענת ההגנה מן הצדק.

זוטי דברים

26. סעיף 34יז לחוק העונשין קובע כי אדם לא יישא באחריות פלילית למעשה, אם, לאור טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי, המעשה הוא קל ערך. על תכליתה של הוראה זו נאמר, כי היא נועדה "להתאים את ההגדרה הפורמאלית של העבירה הפלילית, לתוכנה הענייני מבחינת סף האנטי חברתיות בה מותנית תופעה עבריינית ... אילו יכול היה המחוקק לוותר על ההגדרות המופשטות הללו, וניתן היה לערוך, במקומן, רשימות מפורטות של אירועים כאמור, הוא היה דואג להשמיט מרשימות אלה את מגזרי האירועים שנמצאים מתחת לאותו סף של חומרה ואנטי חברתיות. שכן, אין הם הולמים את התוכן הענייני של העבירה חרף העובדה שהם כלולים פורמאלית, בהגדרתה" (ש"ז פלר, יסודות בדיני עונשין (תשמ"ז, כרך ב') 615-616). ברוח זו, נפסק כי תכליתה של הוראה זו היתה "להעניק לבית המשפט את הסמכות להוציא מגדר האחריות הפלילית מעשים שעומדים בקריטריונים הטכניים להתקיימותה של עבירה, אך אינם עוברים את רף הפליליות הנדרש, מבחינה מהותית, לשם הרשעה" (ע"פ 7829/03 מדינת ישראל
נ' אריאל הנדסת חשמל רמזורים ובקרה בע"מ, דינים עליון עג 654, בפיסקה 24 לפסק הדין).

27. באותה פרשה, עמד בית המשפט על כך שבסעיף נמנים מספר שיקולים - טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי - אשר לרקעם יש לבחון אם המעשה בו מדובר הינו "קל ערך". בית המשפט פסק לעניין זה, כי "...לא ניתן לקבוע מראש את המשקל המדויק שיש לייחס לכל תנאי, שכן לכל מקרה הנסיבות המיוחדות לו. עם זאת, צויין כי הגישה הרווחת היא כי משקלו של התנאי האחרון, בדבר האינטרס הציבורי, רב יותר מזה של השאר" (שם, בפיסקה 25). בית המשפט הוסיף, כי

" ... המגמה העולה מן הפסיקה היא שיש להחילו (את הסייג בדבר זוטי דברים - ע.ש.) בזהירות תוך בחינת נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. בבואו לבחון מעשה שנתמלאו בו כל יסודות העבירה ישאל בית המשפט את עצמו, אם מעשה העבירה הצמיח מידה מינימאלית של סכנה לציבור. תשובה שלילית תחייב את המסקנה שהשפעתו של המעשה על החברה היא כה מזערית, עד שאין זה ראוי להכתים את מבצעו בהרשעה בפלילים. לשיטתי, מגמה זו ראויה היא. אל לנו לשכוח כי הכלל בדבר זוטי דברים מהווה אך סייג לאחריות הפלילית, ומשכך, אין הוא בבחינת הכלל, אלא החריג" (שם, בפיסקה 26).

בית המשפט עמד גם על כך, ש"מידת הזהירות בהחלתו של הסייג נדרשת גם מן הטעם שמא ירוקנו מתוכן עבירות הנתפסות כ'קלות' יותר מאחרות. יחד עם זאת, נקיטת זהירות בהחלתו של הסייג אינה מונעת, לגישתי, פרשנות שתבחן בין מכלול השיקולים גם את נסיבותיו האישיות של המבצע. שכן, יש והשפעתן של נסיבות אלו תשנה את התמונה מן הקצה אל הקצה, והרשעתו לאורן לא תשרת כל מטרה ראויה" (שם, שם).

28. עמדתי לעיל על עיקרי טענותיו של הנאשם. איני סבור כי על פי גישה זו, מגלות הטענות מקרה הקרוב להחלת הסייג האמור. אכן, המדובר בסעודת פורים, אשר המשתתפים בה שתו משקאות משכרים. עם זאת, המשתתפים בחרו להחזיק בחומר, אשר נחשד כחומר מסית. המשטרה ביקשה לתפוס חומר זה. היא לא הפעילה כוח. הנאשם התנגד פיזית לפעולה זו. הוא תקף את אחד השוטרים על ידי שפיכת יין בפרצופו. פעולה זו היתה פעולה מכוונת. בנסיבות אלה, אין מדובר במעשה אשר נמצא מתחת לסף האנטי חברתיות המינימלי, המונח ביסוד העבירות שבדין. אכן, קיים אינטרס ציבורי רב משקל בהגנה על שוטרים במילוי תפקידם. אנשי כוחות הבטחון והמשטרה פועלים בתנאים קשים. הם נתקלים לא אחת ביחס של עוינות ותוקפנות, בעת שהם מבקשים לאכוף את החוק. האלימות, גם כלפי שוטרים, היא תופעה שכיחה. "על החברה להגן על שוטריה כשהם בתפקיד" (ע"פ 49/80 מסילתי נ' מדינת ישראל
, לד(3) 808, בפיסקה 6 לפסק הדין). אופן פעולתו של הנאשם היווה סטייה משמעותית מן ההתנהגות המצופה מאזרח שומר חוק בחברה המאורגנת. השלמה עם דרך פעולה זו, ותיוגה כזוטי דברים, אינה רחוקה מהפקרה של אנשי כוחות הביטחון מהתנהגות תוקפנית, פוגענית ומשפילה. איני מוצא לכך מקום.

29. אשר לטענת הנאשם, כי חש מושפל נוכח התעלמותו של השוטר ממנו, הרי שאיני יכול לקבל גירסה זו. גירסת הנאשם בנקודות מהותיות, הנוגעות לנסיבות הפעלת הכוח על ידו, ולהתנהגותו באירוע, נדחתה לעיל כבלתי מתיישבת עם ראיות אובייקטיוויות שבפני
י. אכן, הגירסה כי השוטר התעלם, כביכול, מפניות הנאשם לאסוף את השירונים עומדת בניגוד לעולה מן הקלטות, בהן נראה הנאשם כשהוא מנסה למשוך את השירונים מידי השוטר. אין מדובר, אפוא, בנאשם אשר פעל פעולה בעלת אפקט שולי תחת פרובוקציה חמורה. המדובר בנאשם אשר פעל באופן חמור, בלא פרובוקציה של ממש, ובכוונה לסכל את פעולת המשטרה. בכל מקרה, דרך פעולתו של הנאשם רחוקה מאד מלהוות דרך מחאה לגיטימית על פעולת המשטרה, גם אם היה זכאי הנאשם למחות על פעולה זו. במצב זה, ובהתחשב באמות המידה הזהירות להפעלת הסייג של זוטי דברים, אני דוחה טענה זו.

30. למען הסר ספק, שקלתי גם האם משקלן המצטבר של הנסיבות הנטענות על ידי הנאשם עשוי לבסס מסקנה בדבר השתלבותן של שתי ההגנות, ההגנה מן הצדק וזוטי הדברים. לא מצאתי בטענות, לנוכח השיקולים שפורטו, משקל מצטבר העשוי להצדיק מסקנה כזו. לכן, דין הטענה המשולבת שהעלה הנאשם להידחות.

נסיבות מחמירות

31. הנאשם הואשם בעבירה של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות. היסודות של תקיפת שוטר, הממלא תפקידו כחוק, הוכחו במקרה זה. גם הנסיבה המחמירה של כוונה להכשיל את השוטר בתפקידו או למנוע או להפריע אותו מלמלאו, מתקיימת בנסיבות העניין. כאשר ניסה הנאשם למשוך את השירונים מידי השוטר, ברור כי התכוון להכשילו או למנוע או להפריע לו למלא את תפקידו. המדובר בהפעלת כוח כלפי השוטר. לכך מצטרפת שפיכת היין בפני
ו של השוטר, אשר אף היא פעולה של הפעלת כוח (ראו הגדרת תקיפה בהוראת סעיף 378 לחוק העונשין). שפיכת היין בפני
ו של השוטר מצביעה על כוונה, אשר אף מומשה בפועל, להפריע לשוטר למלא את תפקידו. למעשה, אין ההגנה טוענת אחרת.

התוצאה

נוכח השיקולים עליהם עמדתי, אני מרשיע את הנאשם בעבירה שיוחסה לו, תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 274(1) לחוק העונשין.

ניתן היום י"ט בתמוז, תשס"ז (5 ביולי 2007) במעמד ב"כ המאשימה, הנאשם ובא כוחו.

עודד שחם
, שופט
1[1] זמן הצילום בשתי הקלטות אינו זהה. כל קלטת צולמה על ידי צלם אחר במצלמה אחרת. נראה כי השעונים בשתי המצלמות לא תואמו עובר להסרטה, ומכאן הבדלים של מספר דקות ביניהן.
2[2] הצגת דברים זו של הנאשם את התנהגותו באירוע אינה מתיישבת עם הראיות שבפני
י. בקלטות נראה הנאשם בבירור כשהוא מנסה למשוך דפים מידיו של השוטר (ראו ת/2, 21:20:03). אוסיף, כי כאשר הוצג לנאשם כי הוא נראה בקלטת מנסה למנוע מן השוטרים לאסוף את השירונים, לא הכחיש את הדברים, אלא אמר "לא זכור לי" (עמוד 28, שורה 19, 25). גם בעדותו הראשית הנאשם בחר לא להתייחס כלל לגירסת המתלונן בקשר לכך. אני מעדיף ללא קושי את גירסת המתלונן בנקודה זו. אני קובע כממצא, כי אין זה נכון שהנאשם הציע לאסוף את השירונים בעצמו. ההיפך הוא הנכון. הנאשם ביקש לסכל את איסוף השירונים על ידי המשטרה.








פ בית משפט שלום 4764/05 מדינת ישראל נ' מיכאל חורין (פורסם ב-ֽ 05/07/2007)