פסקי דין על עדי נבון | פסקי דין על ברזילי איתי | פסקי דין על איילון חב' לביטוח |

1251/99 עא     12/07/2001




עא 1251/99 עדי נבון נ' ברזילי איתי,איילון חב' לביטוח בע"מ




בעניין:

4



בתי המשפט


בית משפט מחוזי באר שבע
עא 001251/99

תאריך: 12/7/01

בפני
:
כב' ס. הנשיא י. פלפל
– אב"ד
כב' ס.הנשיא י. טימור

כב' השופטת ר. יפה-כ"ץ









עדי נבון






המערערת


נגד




1 . ברזילי איתי


2 . איילון חב' לביטוח בע"מ





המשיבים


פסק דין

השופטת ר. יפה-כ"ץ
:

1.
המערערת, ילידת 15/3/1975, נפגעה בתאונת דרכים מיום 17/3/93, בהיותה תלמידה בכיתה יב'.

לבדיקת המערערת מונו שלושה מומחים רפואיים - האחד בתחום האורטופדי, השני בתחום הפלסטיקה והשלישי מתחום כלי הדם, ולאחר שנתקבלו חוות דעתם (ותשובות על שאלות שנשלחו אליהם) ונשמעו הראיות בתיק, פסק בימ"ש השלום בבאר-שבע (כב' השופטת ט. שחף, ס. נשיא) מהו סכום הפיצויים שמגיע למערערת מהמשיבים עקב תאונת הדרכים האמורה.

פסק דין
זה הינו נשוא הערעור שבפני
נו.

2.
טענתו הראשונה של ב"כ המערערת הינה, כי הוצאות שנפסקו לטובת המערערת במהלך הדיון (בתאריך 27/5/96) לא נלקחו בחשבון בחישוב הסופי של פסה"ד, בעוד הוצאות שנפסקו לטובת המשיבים בהליך ביניים אחר - כן נלקחו בחשבון. לטענתו, יש מקום להוסיף בפסה"ד את ההוצאות שנפסקו לטובת המערערת, בעוד טענת המשיבים הינה כי המערערת ויתרה על ההוצאות שנפסקו לטובתה, שכן לא חזרה ודרשה את תשלומן עד לשלב הערעור.

ההוצאות האמורות נפסקו לטובת המערערת בתאריך 27/5/96, לאחר שב"כ המשיבים לא התיצב לישיבת קדם המשפט שנקבעה לאותו תאריך, וביהמ"ש קמא קבע, כדלקמן:

"אני מחייבת הנתבעים לשלם לתובעת הוצאות ישיבת היום ללא קשר עם תוצאות המשפט בסך של 1,000 ₪ + מע"מ, כשסכום זה צמוד למדד המחירים לצרכן ונושא ריבית חוקית מהיום ועד התשלום המלא בפועל" (ההדגשה שלי - ר.י.כ.).


לאחר כשנתיים, ובתאריך 7/4/98, ניתנה על ידי ביהמ"ש קמא החלטת ביניים נוספת בתיק, לאחר שב"כ המערערת התנגד להצגת סרט הוידאו שצולם על ידי חוקר מטעם המשיבים, מן הטעם שהסרט לא גולה במסגרת גילוי המסמכים.

בסיום ההחלטה, ומשביהמ"ש קמא לא מצא טעם ונימוק של ממש להתנגדות, הוא חייב את המערערת
"בהוצאות הנתבעת (=המשיבה), בשל התנגדות הסרק וכאמור לעיל, בסך של 1,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל. סכום זה ילקח בחשבון הסכום שיפסקו לתובעת עם תום הדיון" (הדגשה שלי - ר.י.כ., ור' בעמ' 63 לפרוטוקול הדיון בביהמ"ש קמא).


מתוך ההבדלים המודגשים לעיל בין שתי ההחלטות, עולה בברור כי ההחלטה הראשונה (נשוא הערעור) הינה עצמאית וניתנת לאכיפה בלא קשר לתוצאות הדיון או לפסה"ד הסופי. לעומת זאת, ההחלטה השניה, מיום 7/4/98, מותנית בחיוב הסופי, ולפיכך - שלא כמו בנוגע להחלטה הראשונה - היה מקום לאזכר החלטה זו בחישוב הסופי של הפיצויים, ולהפחית את הסכום מהסכום הכולל שנפסק.


לפיכך, אינני סבורה שביהמ"ש טעה כאשר לא הזכיר את סכום ההוצאות שנפסקו לטובת המערערת ביום 27/5/96, והמערערת רשאית לדרוש את פרעונו, כחיוב עצמאי, גם היום. לענין זה מצאתי לנכון אף לציין, כי גם טענת המשיבים, כאילו אי דרישת ההוצאות עד היום מטעם המערערת מעידה על כך שויתרה עליהן - אין לה על מה שתסמוך, וחבל שב"כ המשיבים לא מיהר ופרע את חובו למערערת בענין זה עד כה, אלא חיכה שב"כ המערערת ידרוש את פרעון החיוב.

3.
גם טענתו השניה של ב"כ המערערת במסגרת ערעורו - עניינה הוצאות המשפט, כשלטענתו שלא בדין לא חייב ביהמ"ש קמא את המשיבים בהוצאות המשפט של המערערת מעבר לסכום הפיצוי ושכ"ט עוה"ד.

ב"כ המשיבים טען בסיכומיו בנושא זה, כי אין הסוגיה בדבר גובה ההוצאות יכולה להתברר בפני
ערכאת הערעור בטרם הועלתה בפני
ביהמ"ש קמא, ואף טען כי בכל מקרה אין להכיר למערערת בהוצאות כלשהן לאור אופן ניהול המשפט מצידה.


ביהמ"ש קמא סיים את פסק-דינו, כדלקמן:

"הסכום המתקבל בסך 474,138 ₪ ישולם כאמור לתובעת בצרוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 15/4/99 ועד התשלום המלא בפועל, ובצרוף שכ"ט עו"ד בשיעור 13% בצרוף מע"מ, כשסכום זה אף הוא ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 15/4/99 ועד התשלום המלא בפועל".


מתוך כך אכן, רואים אנו כי ביהמ"ש קמא לא חייב את הנתבעים בתשלום הוצאות התובעת, ולא פרש מדוע עשה כן.


"הכלל הוא, שבאין נסיבות מיוחדות המצדיקות לשלול מבעל-דין שזכה את הוצאותיו (כולן או מקצתן) - יהא אותו בעל דין זכאי לפסיקת הוצאות" (ע"א 1894/90 פלאטו שרון נ' אסולין, פ"ד מו(4)822), ולפיכך סבורה אני כי שגה ביהמ"ש קמא כאשר לא פסק לטובת המערערת גם את כיסוי הוצאותיה, לאחר שזכתה בדין. הגם שביהמ"ש, בתחילת פסה"ד, העיר לצדדים על אופן ניהול התיק ועל כך שלא הגיעו לפשרה ביניהם, הוא לא פרט מדוע מצא לנכון שלא לפסוק לטובת המערערת גם את הוצאותיה, וסביר להניח שהדבר נשמט ממנו כטעות קולמוס.


יחד עם זאת, צדק ב"כ המשיבים כשטען שאין בימ"ש זה מוסמך לקבוע מה הוא שיעור אותן הוצאות - וענין זה ראוי שיתברר בפני
ביהמ"ש קמא (אם בפני
הרשם ואם בפני
השופט ששמע את התיק עצמו). כפוף לכך, הייתי מציעה לחבריי לקבל את הערעור בענין זה, באופן שהמשיבים יחוייבו גם בתשלום הוצאותיה של המערערת בגין ניהול התיק בביהמ"ש קמא.

4.
טענתו הבאה של ב"כ המערערת הופנתה כנגד התרת הצגת קלטת הוידאו שצולמה על ידי החוקר מטעם המשיבים, למרות שלא גולתה בגילוי המסמכים.

בענין זה הגישה המערערת בר"ע כנגד אותה החלטה, ובר"ע זו נדונה על ידי כב' השופט הנדל ונדחתה, כאשר חברי, כב' השופט הנדל, קבע כדלקמן:

"... אינני סבור כי מקרה זה הינו מקרה המתאים למתן רשות ערעור. הסיבה לכך הינה כי המשיבה ציינה במפורש בתצהיר עדותו של העד, שבוצע מעקב אחר המבקשת וצורף דו"ח המעקב, בו נאמר כי בוצע מעקב מוסרט.

במצב דברים זה אין לומר כי המבקשת הופתעה מקיומו של הסרט"
.

(הציטוט מובא מתוך סיכומי ב"כ המשיבים, לאחר שהצדדים לא טרחו לצרף את ההחלטה והיא אף איננה חלק מתיק ביהמ"ש קמא).


לפיכך, גם אם ניתן לערער במסגרת הערעור על פסה"ד גם על אותן החלטות ביניים שכבר נדונו ונבחנו במסגרת בקשות רשות ערעור שהוגשו עליהן (הגם שאינני קובעת שכך הוא), הרי שבמקרה זה אני מצטרפת לדעתו של חברי, כב' הש' הנדל, ואף אני סבורה כי במקרה זה צדק ביהמ"ש קמא כאשר התיר את הגשת הקלטת, הגם שלא נמסרה לידי המערערת עובר לדיון, שהרי דבר קיומה של הקלטת גולה למערערת במועד, והיא היתה יכולה לבקש לעיין בה.

5.
ב"כ המערערת הוסיף בערעורו ומחה על כך שלא ניתנה לו זכות להגיב על סיכומי המשיבים, חרף בקשתו, אך משסיכומי ב"כ המערערת היו מפורטים וממצים, ומשסיכומי ב"כ המשיבים לא הכילו כל טענה מפתיעה, אינני סבורה שיש מקום להתערב גם בהחלטה זו של ביהמ"ש קמא.

לענין זה יש גם לזכור, כי אין זה מנוהגה של ערכאת הערעור להתערב בדרך ניהול התיק בביהמ"ש קמא, במיוחד כאשר לא היה בכך כדי לפגוע בזכויות הצדדים.

6.
טענתו הנוספת של ב"כ המערערת הינה כנגד קביעת ביהמ"ש, כי "התובעת נפגעה ב-
3/93, כ- 3 חודשים טרם סיום שנת הלימודים וקיום בחינות הבגרות, ולא מצאתי כי, על אף פגיעתה החמורה ואישפוזה הארוך, היה צורך לחזור על אותה שנת לימודים, כאשר יכולה היתה התובעת לגשת ולהבחן בחינות הבגרות מהן נעדרה" (עמ' 78 לפסה"ד, שורות 20 - 23).


בענין זה העידו המערערת עצמה ואמה, ושתיהן סיפרו על כך שהמערערת יצאה ממעגל הלימודים עקב התאונה, האישפוז והטיפולים הרפואיים, ונאלצה לחזור על שנת הלימודים האחרונה לצורך השלמת בחינות הבגרות. אמנם נכון, כטענת ב"כ המשיבים, כי המערערת לא היתה "מנועה" מלעבור את בחינות הבגרות לאחר התאונה, אך עדותה של המערערת בענין זה לא נסתרה, ונוכח חומרת הפגיעה והאישפוז הארוך בעקבותיה, הרי שעדותה בענין זה סבירה, ולו היה הדבר תלוי בי, לא הייתי דוחה את גירסת המערערת בענין זה, ולא הייתי קובעת כי החזרה על שנת הלימודים האחרונה היתה מיותרת.
לפיכך, והיות והמערערת למעשה איבדה שנה אחת מחייה ואף נאלצה לחזור על שנת לימודים והתקדמותה בחיים נעצרה בשנה, תוך שנגרמו לה הוצאות מחיה בשנה זו (גם אם נטען כי עבדה באופן חלקי באותה שנה), הייתי מציעה לחברי לפסוק לתובעת בגין הפסד זה סכום גלובלי של 25,000 ₪.

7.
טענתו הבאה של ב"כ המערערת הופנתה כנגד קביעת ביהמ"ש קמא, לפיה העובדה שנשלח למערערת זימון לפרויקט "תלפיות" שבצבא, אין בה, לכשעצמה, ערובה לכך שהיתה מתקבלת לאותו פרוייקט.

אולם, היות ואף המערערת עצמה העידה, כי כלל לא ניגשה למבחן הקבלה לפרוייקט "תלפיות" עוד לפני התאונה ובלא קשר אליה, הרי שקביעת ביהמ"ש קמא בענין זה מבוססת, מה גם שאין לכך נפקות של ממש לשאלת גובה הפיצוי המגיע למערערת.

8.
טענתו הבאה של ב"כ המערערת הופנתה כנגד קביעת ביהמ"ש קמא, כי נכותה התפקודית, כמו גם הפסד כושר השתכרותה של המערערת, עומדת על 20% בלבד, למרות שנכותה הרפואית גבוהה יותר.







המערערת נבדקה על ידי שלושה מומחים שונים מטעם ביהמ"ש:

*
פרופ' שמואל דקל בדק את נכותה האורטופדית של המערערת, ומצא כדלקמן:

"מדובר בחולה צעירה אשר נפגעה בתאונת דרכים וסבלה משבר פתוח של עצם הירך השמאלית. השבר טופל בשלב ראשון על יד מקבע חיצוני ומאוחר יותר על ידי גבס עם צירים. השבר התחבר היטיב עם קיצור של כ- 1.0 ס"מ, ללא סטיה צירית או סיבובית. לחולה יש, כתוצאה מהפגיעה, נזק למנגנון ישור הברך השמאלית וקרוב לודאי קרע של שריר הקוודריצפס מהקוטב העליון של הפיקה השמאלית, דבר שגורם למעמד נמוך של הפיקה, להגבלה בכיפוף הסופי של הברך ולחולשה ניכרת של שרירי הקוודריצפס משמאל... "


לפיכך, העניק פרופ' דקל למערערת נכות של 20% בגין שינויים ניווניים בפרק הפטלו-פאמורלי ו- 10% נכות בגין הנזק לשריר המישר של הברך השמאלית והנזק לשרירי הקוודריצפס, וסה"כ - 28% נכות משוקללת צמיתה ופונקציונלית.


בתשובות לשאלות ההבהרה שלל פרופ' דקל את האפשרות שהמערערת תזדקק בעתיד לאביזרים כלשהם או לפיזיוטרפיה, וכן הוסיף כי אינו יודע אם המערערת תזדקק בעתיד לניתוח, ואם כן - יתכן שזה יהיה בעוד כ- 30 שנה. לפיכך, כבר בשלב זה ניתן לומר, כי בצדק דחתה השופטת קמא את דרישת המערערת לפיצויה בגין אביזרים כלשהם הקשורים לנכות האורטופדית, ובצדק קבעה כי האפשרות שבעתיד תזדקק לניתוח היא כה רחוקה עד שאינה מצדיקה פיצוי (להלן).


פרופ' דקל הוסיף בתשובותיו לשאלות ב"כ המשיבים, כי נכון שמצבה של התובעת היום מצדיק הענקת אחוזי נכות נמוכים ממה שקבע "אך עקב גילה הצעיר והסבירות הגבוהה להתפתחות שינויים ניווניים קשים יותר בעתיד, אני סבור שיש להעניק לה את אחוזי הנכות שהוענקו לה כבר היום".

*
פרופ' דן מלר בדק את נכותה של המערערת בתחום הכירורגיה הפלסטית, ולאחר שמצא צלקות בגף השמאלי התחתון, מרביתן בירך, ולאחר שמצא שה"צלקות מהוות פגם מכער", סבר שיש להעניק לה 10% נכות לצמיתות, בגין פגם אסתטי זה.

ניתן להדגיש, כי נכות זו, גם עפ"י המומחה, אינה פונקציונלית אלא אסתטית בלבד.

*
פרופ' א. בס בדק את נכותה של המערערת בתחום הוסקולרי (כלי הדם), וזאת לאחר שכתוצאה מהפגיעה בתאונה התפתחה בצקת מקומית של נוזל הלימפה המתבטאת בנפיחות כף הרגל. דלקת שהתפתחה כתוצאה מכך בשנת 1995, טופלה ועברה, אך עלולה לחזור שוב בעתיד ואף להחמיר את דרגת הבצקות.

וכך קבע פרופ' בס:

"הנכות הנגרמת בגלל הבצקת הקבועה המחמירה בעמידה ומאמץ, לאור המאורע של הזיהום החיידקי המשני וסכנתו העתידית, הוא סעיף מותאם ל... 10% (נכות) לצמיתות".


בתשובות לשאלות ההבהרה שנשלחו אליו, השיב פרופ' בס, כי רצוי להרים את המיטה, במרגלותיה, כ- 15 ס"מ כדי לסייע בניקוז הנפיחות, אם כי לטענתו אין הדבר כרוך בהוצאה כספית כלשהי וניתן להרים את מרגלות המיטה הרגילה של המערערת בלא כל עלות.

כן שלל פרופ' בס כל הכרח לכסא אורטופדי מיוחד, וסבר שהאביזר היחיד לו נזקקת המערערת הינה גרב אלסטית מיוחדת (על כך פוצתה על ידי ביהמ"ש קמא).


ביהמ"ש קמא, לאחר שבחן את כל חוות הדעת האמורות, לאחר שראה את המערערת במהלך עדותה והתרשם ממנה, ושמע על לימודיה ועבודתה מאז התאונה, לאחר שעיין בקלטת שהנציחה את תנועותיה של המערערת ולמד את דו"ח החוקר הפרטי באותו ענין, ואף למד ושמע על המקצוע אותו בחרה התובעת כמקצועה לעתיד, התרשם, כי המערערת הגזימה בתאורה את קשייה וכי נכותה התפקודית נמוך מנכותה הרפואית. ביהמ"ש מצא כי אמנם המערערת סובלת ממגבלה עקב התאונה, אך היא מתפקדת היטב במגבלותיה הרפואיות, אמנם עם קשיים, אך ציוניה טובים והמקצוע שבחרה מתאים למגבלותיה.

כל זאת, בנוסף לכך שהמערערת מתפקדת בחיי היומיום על ידי כך שהיא מנקה לבד את ביתה, הולכת, נוסעת באוטובסים ונוהגת בכוחות עצמה, ואף נוכח הערת פרופ' דקל כי כיום נכותה הרפואית של התובעת אמנם נמוכה ממה שפסק לה (בהתיחס לעתיד), הביא את ביהמ"ש לפסוק כי למערערת נכות תפקודית השווה ל- 20% בלבד, ואף פסק כי גם הפסד כושר השתכרותה מגיע ל- 20% בלבד.


שתי קביעות אלה של ביהמ"ש קמא - הינן קביעות עובדתיות המבוססות על התרשמות ביהמ"ש מכל הראיות שהובאו בפני
ו, ואני סבורה כי אין מקום להתערב בקביעות אלה, מה גם שהן מעוגנות היטב בחומר הראיות ובחוות הדעת כפי שאלה פורטו לעיל, והייתי מציעה לחברי לדחות את הערעור גם בנקודה זו.

9.
ב"כ המערערת הוסיף וטען בסיכומיו, כי היה מקום לקבל את טענת המערערת לפיה עקב מגבלותיה הרפואיות היא נמנעת מלצאת לבלויים, אך גם בנקודה זו סבורה אני שצדק ביהמ"ש קמא, שכן המערערת מתפקדת היטב בכל תחומי החיים, ולא הוכח כי המנעותה מלצאת לבלות קשורה למגבלות רפואיות ולא ללחץ של לימודים, למשל.

10.
המערערת הוסיפה וטענה, כי היה מקום שלא לדחות את טענתה כאילו בחרה בתחום התקשורת בכלל, ובתת תחום של עריכה בפרט, דווקא בשל מגבלותיה.

בענין זה קבע ביהמ"ש קמא, כענין עובדתי, כי "התובעת בחרה ללמוד מה שקרוב ללבה... לא מצאתי כי תת המקצוע שבחרה, נבחר דווקא בשל מצבה הרפואי ונכותה (מתוך העדויות שבאו)... " (עמ' 79 לפסה"ד).

ביהמ"ש התרשם מהעדים (מהמערערת עצמה וממנהל המכללה שם היא לומדת, מר גדעון פרמן) והגיע למסקנה, כי המערערת בחרה במקצוע אותו בחרה מכל מיני סיבות, שכולן אינן קשורות למגבלותיה הגופניות, ובקביעה שכגון דא ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב, וגם במקרה זה לא מצאתי כי יש מקום לסטות מהכלל האמור.



11.
ב"כ המערערת הוסיף וטען, כי הבסיס לקביעת הפסד השתכרותה של המערערת לעתיד - היה מוטעה. לדבריו היה מקום לעשות את החישוב לפי הנכות הרפואית, כשהשכר הבסיסי גבוה מהשכר הממוצע במשק במיוחד נוכח כישוריה, כשרונותיה ויכולת השתכרותה עד כה, למרות מגבלותיה.


ביהמ"ש קמא פסק בראש הנזק של "הפסד השתכרות לעתיד" "לפי 20% הפסד השתכרות, לפי השכר הממוצע במשק", וכנגד שתי קביעות אלה מערער ב"כ המערערת.


אשר להפסד כושר ההשתכרות, ונוכח האמור בסעיף 8 לעיל, כבר הבעתי דעתי שאין להתערב בקביעת ביהמ"ש קמא בענין זה כמו בענין הנכות התפקודית, ובאותה מידה הייתי ממליצה לחברי שלא להתערב גם בגובה בסיס השכר שנקבע על ידי ביהמ"ש קמא.

בפני
ביהמ"ש קמא לא הוכחו נסיבות כלשהן המצדיקות חישוב הפסד השתכרות על בסיס שיעור שכר הגבוה מן השכר הממוצע במשק, כמו שלא הוכח כי המערערת היתה מתקבלת לפרוייקט "תלפיות" או כי היתה צפויה להכנסות מיוחדות כלשהן.

בנסיבות אלה, כאשר מדובר בנערה צעירה, שעד כה עבדה בעבודות מזדמנות, אני סבורה שהחישוב שערך ביהמ"ש קמא אינו מצדיק התערבות.

12.
ב"כ המערערת הוסיף וערער כנגד קביעת ביהמ"ש קמא שאין המערערת זכאית לפיצוי בגין הפסד השתכרות לעבר. אולם, משבתקופה הנטענת אמורה היתה המערערת ממילא לשרת בצבא אלמלא התאונה, ומשממילא המערערת עבדה במהלך לימודיה ולא הוכח על ידה מה היה היקף שעות למודיה והאם יכולה היתה להוסיף ולעבוד יחד עם הלימודים מעבר למה שעבדה, הרי שבצדק קבע ביהמ"ש קמא, כי אין מקום לפסוק למערערת פיצוי בגין
ראש נזק זה.

13.
אשר לקביעת ביהמ"ש בנוגע לפיצוי בראש נזק ה"ניידות", טען ב"כ המערערת כי היה מקום לקבל את קביעת המומחה מטעמו - מר אפרים מוהר. אולם, ביהמ"ש קמא שמע שתי עדויות בסוגיה זו, הן את זו של מר מוהר והן את זו של המומחה מטעם ההגנה, והעדיף את עדותו של מר קצין מטעם ההגנה ואת מומחיותו, תוך שהוא מנמק את קביעתו, ואני סבורה כי אין מקום להתערב בקביעה עובדתית זו, אשר בעיקרה מבוססת על שאלת מהימנות העדים שנשמעו בפני
הערכאה קמא.

14.
ב"כ המערערת ערער גם כנגד קביעות ביהמ"ש קמא בנוגע להוצאות ספציפיות שונות שנדרשו אך לא אושרו, כגון ניתוח עתידי, מיטה מיוחדת ועוד.

גם בנקודה זו פסק ביהמ"ש בהתאם לראיות שהובאו בפני
ו (ר' גם בסעיף 8 לעיל), ובצדק קבע, שהניתוח האורטופדי העתידי כלל לא בטוח שיתרחש, או כי אין המערערת זקוקה למיטה מיוחדת לשם הגבהת מרגלות המיטה, ובצדק דחה דרישות אלה.

15.
ביהמ"ש קמא פסק למערערת סך של 5,000 ₪ בגין עזרת זולת לעבר, וסכום גלובלי בגין ראש נזק זה לעתיד בסך 100,000 ₪, וכדרכו, ערער ב"כ המערערת גם על קביעה זו. ב"כ המערערת הוסיף וטען, כי היה מקום לפסוק למערערת סכום נוסף בגין העזרה בלימודים שנזקקה לה כדי להכינה לקראת בחינות הבגרות, אולם אמה של המערערת העידה במפורש, כי "המורה הפרטית היא מורה שנשלחה על ידי ביה"ס ולא עלה כסף, וזה היה כהכנה למבחן בתחביר שעדי עברה אותו. למורה הפרטי לא שלמנו כסף. התובעת למדה שנה נוספת כי היא החמיצה את הבגרויות" (עמ' 25 לפרוטוקול הדיון בביהמ"ש קמא).


בנסיבות אלה, ולאחר שביהמ"ש קמא מצא, כי התובעת עצמאית בחיי היומיום, הסכום שנפסק למערערת אינו מצדיק התערבות.

16.
ביהמ"ש קמא פסק למערערת סכום גלובלי בגין הוצאותיה בעבר בסך של 15,000 ₪, וזאת לאחר שמצא שחלק ניכר מהקבלות שצורפו על ידיה לא הוכחה שייכותן, בדרך כלשהי, לתאונה. בנסיבות אלה, סבורה אני שאף אין מקום להתערב בקביעה זו.

17.
בכל הנוגע לראש הנזק של כאב וסבל פסק ביהמ"ש קמא "לפי הנכות הרפואית שנקבעה ומספר ימי האשפוז", והגיע למסקנה כי יש לפצות את המערערת בסכום של 90,000 ₪, נכון ליום 15/4/99.

אולם, כבר בתאריך 28/8/97, בחישובי נזק שהגישו המשיבים, הסכום המוצע היה 92,000 ₪, כך שערכתי את החישוב מחדש. לצורך כך הנכות הרפואית (המשוקללת) שנלקחה בחשבון היא 42%, והיות ובכל הנוגע לימי האישפוז חלקו באי-כוח הצדדים ביניהם, כשלטענת ב"כ המערערת אושפזה המערערת למשך 146 יום ולטענת ב"כ המשיבים אושפזה רק למשך 118 יום, וכאשר לא הובאו ראיות בענין זה (בפני
ביהמ"ש קמא) וביהמ"ש קמא גם לא הכריע בשאלה זו - לקחתי במנין החישוב את הממוצע בין השנים, וימי האישפוז חושבו כ- 132 יום.

נתונים אלה, נכונים ליום החישוב של ביהמ"ש קמא, דהיינו - 15/4/99, מזכים את המערערת בפיצוי בגין כאב וסבל בסך של 112,400 ₪, ולא כפי שנפסק.

אשר על כן, הייתי מציעה לחברי להוסיף לסכום שנפסק על ידי ביהמ"ש קמא סך של 22,400 ₪, נכון ליום החישוב של ביהמ"ש קמא, דהיינו - נכון ליום 15/4/99, בתוספת הצמדה וריבית כפי שנפסק בביהמ"ש קמא.

18.
טענתו האחרונה של ב"כ המערערת היתה כנגד דרך חישוב שכ"ט עוה"ד, כשלטענתו יש לחשב את שכר הטרחה מתוך "הסכום שנפסק" הכולל גם את התשלומים התכופים, אך בניכוי תשלומי המל"ל.

וכך קובע כב' השופט א. ריבלין בספר "תאונות הדרכים, סדר הדין וחישוב הפיצויים" (מהדורה נרחבת, עמ' 576):

"תשלומים תכופים, המשתלמים לתובע על פי החוק, במקרים מסויימים, מהווים חלק מן הפיצוי הסופי. במקרים אלה לפיכך, יחושב שכר טרחת עורך הדין מתוך סכום הפיצוי לפני ניכוי התשלום התכוף ששולם כבר".


בענייננו אכן טעה ביהמ"ש קמא בענין זה, כאשר פסק שאת חישוב שכר הטרחה יש לבצע לאחר ניכוי התשלומים התכופים, לאחר שלא קבע שהתשלומים התכופים כבר כללו שכ"ט עו"ד.

לפיכך, הייתי מציעה לחבריי לקבל את הערעור בנקודה זו, ולהורות כי חישוב שכר הטרחה ייעשה מתוך הסכום הכולל את התשלומים התכופים ולפני ניכויים, אך לאחר ניכוי תשלומי המל"ל (כפי שגם נעשה בביהמ"ש קמא).

19.
מתוך כל האמור לעיל הייתי מציעה לחברי לדחות את מרבית הערעור פרט לכך שהייתי פוסקת, כאמור בסעיף 3 לעיל, לטובת המערערת אף את תשלום הוצאותיה על ידי המשיבים, הייתי מוסיפה לה פיצוי נוסף בסך 25,000 ₪ בגין הפסד בשנת לימודים והתקדמות כאמור בסעיף 6 לעיל, וכן הייתי מורה כי חישוב שכ"ט עוה"ד יעשה מתוך הסכום בטרם ניכוי התשלומים התכופים (אך לאחר ניכויי המל"ל), והייתי מוסיפה לפיצוי בראש הנזק של כאב וסבל סכום של 22,400 ₪, נכון לתאריך 15/4/99.


אשר להוצאות המערערת בערעור, ולאחר שבאופן חריג הותר לכל אחד מהצדדים להגיש סיכומיו על פני 8 (!) עמודים, ולאחר שב"כ המערערת חרג בסיכומיו והגישם, ללא היתר, על פני 11 (!) עמודים, ולאחר שמרבית הערעור נדחה - הייתי מציעה
לחברי לפסוק הוצאותיה של המערערת ושכ"ט עורך דינה בערעור בסך 3,000 ₪ + מע"מ בלבד, כשסכום זה צמוד למדד ונושא ריבית חוקית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.



_______________


ר. יפה-כ"ץ
, שופטת


ס. הנשיא י. פלפל
, אב"ד:
אני מסכים
_______________
ס.הנשיא י. פלפל


ס. הנשיא י. טימור
:
אני מסכים
_______________




י. טימור
, שופט





אשר על כן, נקבע כאמור בחוות דעתה של כב' השופטת יפה-כ"ץ.


ניתן היום כא' בתמוז, תשס"א (12 ביולי 2001) במעמד




ס. הנשיא י. פלפל



אב"ד

ס.הנשיא י. טימור



שופט

ר. יפה-כ"ץ
- שופטת




001251/99עא 055 טובה שרגא






עא בית משפט מחוזי 1251/99 עדי נבון נ' ברזילי איתי,איילון חב' לביטוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 12/07/2001)