פסקי דין על עופר רם | פסקי דין על שמחה מיוסט

4198/02 ברע     25/11/2002




ברע 4198/02 עופר רם נ' שמחה מיוסט




4
1
בר"ע 004198/02
בית המשפט המחוזי בירושלים
25/11/02

כבוד השופט יצחק ענבר

לפני:

עופר רם

מרח' זכרון יעקב 1, רוממה, ירושלים
בעניין:
המערער

נ ג ד
שמחה מיוסט

מרח' הרדוף 584/5, גילה ה', ירושלים

המשיב
פסק דין
1. לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בירושלים שניתן ביום 16.6.02 בתיק 02819/01 על ידי כבוד השופטת מ' אביב. לאחר שנחה דעתי, כי לא תפגענה זכויותיהם של הצדדים כבעלי דין, החלטתי לדון בבקשה כאילו נתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פי הרשות שנתנה.

2. הרקע העובדתי והדיוני הצריך לעניין הנו כדלקמן:

א. המשיב השכיר למערער חנות ברחוב זכרון יעקב 1, רוממה, ירושלים. בשלב מסוים הפסיק המערער לשלם למשיב את דמי השכירות. בשלב זה הגיש המשיב לבית המשפט לתביעות קטנות תביעה נגד המערער, שבה עתר לחייב את המערער בתשלום דמי שכירות עבור 11 חודשים בסכום מצטבר של 11,275 ₪.

ב. בתאריך 17.10.01 התקיים בבית המשפט לתביעות קטנות דיון לפני כבוד השופט חן אביטל. בפרוטוקול הדיון נרשם כי הצדדים הסכימו שהמערער יפנה את המושכר ביום 1.3.02 כאשר עד אז ישלם שכר דירה בשיעור של 250 דולר לחודש. בה בעת שמרו הצדדים על טענותיהם הכספיות תוך שסוכם, כי יעלו את הטענות בדיון הבא שיקבע. בית המשפט נתן להסכמת הצדדים תוקף של החלטה. בתוך כך, החליט כב' השופט חן לפסול את עצמו מלדון בתיק מחמת היכרות מוקדמת עם המערער. כב' השופט חן לא ציין מה היו נסיבותיה של אותה היכרות. במסגרת הדיון שלפני הסביר המערער, כי לפני מספר שנים ייצג עו"ד חן (כתוארו אז) לקוח, אשר הייתה לו תביעה כספית נגד המערער.

ג. בהמשך לדיון הנ"ל זומנו הצדדים לדיון נוסף לפני כב' השופטת מ' אביב. השופטת המלומדת שמעה את עדויותיהם של הצדדים ועם סיומו של הדיון יצא מלפניה פסק-הדין נשוא הערעור. בפסק-הדין שבה השופטת המלומדת והורתה למערער לפנות את המושכר עד ליום 30.9.02. כמו-כן חייבה את המערער לשלם למשיב דמי שכירות בסך של 250 דולר - ארה"ב לכל חודש החל מיום 1.7.00 ועד ליום הפינוי, היינו, 30.9.02. השופטת המלומדת הוסיפה וקבעה, כי אם המערער לא יפנה את המושכר במועד, הרי החל מיום 1.10.02 ישלם דמי שכירות בסך 500 דולר - ארה"ב לכל חודש איחור בפינוי.

3. בטענותיו בכתב ובעל-פה טען המערער, כי רעיון הפינוי מהמושכר היה המלצה של כב' השופט חן, אשר המערער לא הבין שיש לה תוקף מחייב. זאת ועוד: לאחר שכב' השופט חן סבר שאינו יכול לדון בתיק ופסל את עצמו, ראוי היה שלא לעסוק כלל בנושא הפינוי.
המערער הוסיף וטען, כי לא היה מקום לקיים את הדיון לפני כב' השופטת אביב משום שלא חש בטוב. לעצם העניין טען, כי על-פי חוות דעת מומחה שהציג בבית משפט קמא מצב המושכר גרוע ולא ניתן לעשות בו שימוש. בנסיבות אלה, כך נטען, הנו זכאי לקזז את עלות התיקון ואת נזקיו מחוב דמי השכירות.
המשיב תמך מנגד בפסק דינה של הערכאה הראשונה.

4. לאחר ששקלתי את טענותיהם של הצדדים הגעתי למסקנות שלהלן:

א. אין מנוס מביטולו של צו הפינוי שניתן נגד המערער. אמנם מפרוטוקול הדיון מיום 17.10.01 עולה כי הוא הסכים לפינוי, אך מתן צו פינוי חורג מגדר סמכותו העניינית של בית משפט לתביעות קטנות, כפי שזו הוגדרה בסעיף 60 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד-1984. הואיל ומדובר בסמכות עניינית, לא די בהסכמתם של הצדדים כדי להקנות לבית משפט לתביעות קטנות סמכות לתת צו פינוי, וזאת כאשר הסמכות לתיתו נמסרה על ידי המחוקק לערכאה אחרת (ע"א 119/87 מרהג' נ' רמדאן פ"ד מד(4), 377). הסכמתו של המערער לפנות את המושכר, ככל שהייתה כזו, יכולה להצמיח נגדו עילת תביעה העומדת בפני
עצמה, אך אין בה די כדי להקנות לבית משפט לתביעות קטנות סמכות לתת

פסק דין
, שהנו בר-אכיפה. כך הם פני הדברים גם בטרם מביאים בחשבון את טענתו הנוספת של המערער, כי סבר שמדובר בהמלצה גרידא של בית המשפט, שאין לה תוקף מחייב לאחר שכב' השופט חן פסל את עצמו עקב היכרותו הקודמת (ה"שלילית") עם המערער.

ב. בכפוף לצמצומו של סכום פסק הדין למסגרת הסכומים שנתבעו על פי כתב התביעה, לא ראיתי עילה להתערב ביתר חלקיו של פסק-הדין. אנמק את עמדתי:
המערער אמנם שלח לבית משפט קמא אישור מחלה וטען שאינו חש בטוב, אך האישור שהומצא לא היה אישור כדין ונאמר בו מפורשות, כי אינו מיועד לבית משפט. מעיון בפרוטוקול הדיון בבית משפט קמא אף עולה, כי המערער ניהל את הדיון ללא קושי וטען את טענותיו באופן מלא. צדק, אפוא, בית משפט קמא כאשר החליט לקיים את הדיון במועדו למרות בקשתו של המערער לדחותו.
המערער הציג חוות דעת מומחה שנערכה בשנת 1997, שלפיה יש במושכר נזילת מים, אך בית משפט קמא ציין אל-נכון, כי למרות זאת המשיך המערער להחזיק במושכר ולהשתמש בו, מה שמראה כי הנזילה, אם הייתה, לא הפריעה לו במיוחד. איני רואה סיבה להתערב בממצא עובדתי זה, המעוגן הן בהתרשמותו הבלתי אמצעית של בית משפט קמא מבעלי הדין והן בניסיון החיים ובשכל הישר. ממילא, אין טעם טוב לפטור את המערער מתשלום דמי השכירות.
ברם מן העבר האחר נראה, כי בית משפט קמא נתפס לכלל טעות כאשר חייב את המערער לשלם למשיב סכומים החורגים באופו משמעותי מהסכום שנתבע בכתב התביעה. מסגרת הדיון המשפטי נקבעת על פי המפורט בכתבי הטענות, ובדרך כלל לא יפסוק בית המשפט לטובתו של תובע יותר מאשר בקש בכתב התביעה (ד"ר י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהד' שישית, בעמ' 154). בענייננו, לא היה מקום לסטות מהסכום שהתבקש בכתב התביעה.

5. לאור כל המקובץ, פסק-דינו של בית משפט קמא מתוקן בזה כמפורט להלן:
הצו לפינויו של המערער מהמושכר - בטל.
במקום הסכומים שפורטו בפסק-דינו של בית משפט קמא ישלם המערער למשיב את מלוא סכום התביעה בסך- 11,275 ₪, צמוד ונושא ריבית כחוק החל מיום הגשת התביעה (23.5.01) ועד ליום התשלום בפועל, וכן הוצאות בסך 750 ₪, אף זאת צמוד ונושא ריבית כאמור לעיל.
אין צורך לומר, כי שמורה למשיב הזכות להגיש נגד המערער תביעת פינוי וכן תביעה כספית נוספת על יתרת המגיע לו, לטענתו.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות בהליך שלפני.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.
ניתן היום כ' בכסלו, תשס"ג (25 בנובמבר 2002) בהעדר הצדדים.
יצחק ענבר
, שופט









ברע בית משפט מחוזי 4198/02 עופר רם נ' שמחה מיוסט (פורסם ב-ֽ 25/11/2002)