פסקי דין על מחמד אחמד חסן מנצור | פסקי דין על מוסטפה אחמד חסן מנצור | פסקי דין על מאיר כהן - רהב | פסקי דין על ראתב מוסטפה מחמוד אבו עיד |

1611/99 א     30/09/2002




א 1611/99 מחמד אחמד חסן מנצור, מוסטפה אחמד חסן מנצור נ' מאיר כהן - רהב , ראתב מוסטפה מחמוד אבו עיד




בעניין:

מדינת ישראל - בתי המשפט
בבית המשפט המחוזי בירושלים

ת.א. 1611/99
התובעים:
1. מחמד אחמד חסן מנצור

2. מוסטפה אחמד חסן מנצור



-
נגד
-

הנתבע
:
1. מאיר כהן - רהב



2. ראתב מוסטפה מחמוד אבו עיד


ב"כ התובעים
:
עו"ד גורן
ב"כ הנתבע 1
:
עו"ד לוי ועו"ד גמליאל



פסק דין
1.
התובעים הם שניים מילדיו של אחמד חסן אבדלקאדר, שנפטר ביום 7.11.74 ("המנוח"). המנוח היה הבעלים של גוש 3 פיסקלי, חלקה 231, באדמות בידו. החזקה במקרקעין אלה נתונה עתה בידי הנתבע 1.

התובעים הגישו תובענה למתן

פסק דין
הצהרתי, לפיו איש מהנתבעים "לא רכש ולא קנה זכויות בעלות במקרקעין... או כי התובעים הם בעלי הזכויות בחלקה זאת". נגד הנתבע 2 ניתן

פסק דין
על פי המבוקש, לאחר שזה נמנע מהגיש כתב הגנה (ראו החלטת כב' השופטת מזרחי מיום 8.11.00). לעומת זאת, הנתבע 1 טוען כי הוא רכש את זכויות הבעלות במקרקעין מידי התובע 2 וגם מידי הנתבע 2 (שרכש גם הוא זכויות מהתובע 2), ולפיכך הוא זכאי להחזיק במקרקעין.

כאן המקום להתעכב על השלכת פסק הדין נגד הנתבע 2 על המשך הדיון. קיימת קרבה משפטית (
privity
) בין הנתבע 2 לבין הנתבע 1, הואיל והתקיים ביניהם יחס של מעביר זכות לנעבר של זכות (ע"א 440/70 ע'אנם נ' ע'אנם, פ"ד כו (2) 829; ראו גם טענות התובעים, סכומים ע' 11). על כן, לכאורה, ממצאים נגד הנתבע 2 יכולים היו לחייב את הנתבע 1. בפועל, מובן כי לא נוצר, במקרה זה, מעשה בית דין. ראשית, העברת הזכות קדמה להתדיינות בין הנתבע 2, מעביר הזכות, לבין התובעים. במצב זה אין הנעבר קשור בפסק הדין (זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי (תל אביב, 91) 473). שנית, פסק הדין ניתן בלא שהוגש כתב הגנה, ובלא שנקבעו ממצאים שיש בהם כדי לחייב את הנתבע הנותר. והעיקר, בשורה האחרונה אין סתירה בין ההכרעה לפיה הנתבע 2 הוא נטול זכויות במקרקעין לבין ההכרעה לפיה הנתבע 1 הוא בעל זכויות. הנתבע 2 בכל מקרה איננו בעל זכויות במקרקעין, הואיל והעביר את הזכויות לידי הנתבע 1.

ועתה לגוף העניין.

2.
התובעים והנתבע גם יחד לא ספקו אלא
קרעי זיכרונות ומסמכים שמקורם באותו מאגר עצמו, אך הם מבקשים עתה לטרוף זה את זה; הנתבע 1 ("הנתבע") טוען כי המקרקעין נמכרו לו מכוח הסכמים שהתובע 2 היה צד להם, ואילו התובע 2 טוען כי לא היה צד להסכמים כאלה, וכי מכל מקום הסכמתו לחלק מן המסמכים הושגה בתחבולה ובמרמה. הנתבע טוען כי המקרקעין הועברו אל התובע 2 במתנה, עוד בחיי אבי התובעים. לעומתו, טוען התובע 2 כי המקרקעין נותרו בבעלות אביו, וכי הם מצויים עתה בבעלות כל יורשיו של אביו.

אם לא די בפערים אלה בין בעלי הדין, נפלו בכל אחת מהגרסאות תמיהות שונות. על אלה הוסיפו בעלי הדין שלל פרטים בעניינים שבשוליים, אשר היה בהם כדי להסיט את הדעת מן העיקר. התובעים ציירו את הנתבע כעבריין "הנוקט בכל האמצעים המאפיינים מאפייה ועולם תחתון" (תצהיר, סעיף 16). הנתבע מצידו קבע כי התובע 2 ביצע מעשית תרמית, וכי הוא מונע על ידי שיקולים זרים; לדבריו, תובע זה נעצר על ידי הרשות הפלסטינית, "עבר עינויים ומכאן גם נובעת תביעתו הקנטרנית, שכל מטרתה למיטב ידיעתי נישול קרקעות מאת היהודים" (תצהיר, סעיף 6). בעלי הדין הירבו לעסוק בצללים שהשתרכו לצד המחלוקת העיקרית, תוך שהם נמנעים להאיר באור חזק מידי את השאלות הממשיות העומדות על הפרק. ממרחק הזמן אין צורך ואין גם יכולת להכריע בכל אותם פרטי פרטים שבעלי הדין העמיסו על ההליך, וניתן להצטמצם לשתי שאלות: האחת, אם אכן מכר התובע 2 את המקרקעין לנתבע, והאחרת, אם היה מוסמך לעשות כן.

הסדר דיוני
3.
על מנת לענות על השאלות שהועלו על ידי בעלי הדין, מן ההכרח היה להזדקק למטען המרגיע של העובדות, ולחלצן מתוך אוסף הנתונים שהצדדים סמכו עליהן. כבר מכתבי הטענות שהוגשו על ידי בעלי הדין, ניתן היה ללמוד כי התנהלו הליכים נוספים ביחס לזכויות במקרקעין אלה או מקרקעים סמוכים להם. אחד ההליכים היה ת"א (ירו') 1766/98, ובגדרו נשמעו גם עדויות התובע 2 והנתבע. כדי לקצר את הדרך סוכם כי כל העדויות באותו הליך יוגשו על ידי הצדדים לבית המשפט ויחשבו לחלק מחומר הראיות בהליך זה. בנוסף, כל אחד מבעלי הדין השמיע עד מטעמו שנחקר חקירה נגדית קצרה (פרוטוקול, ע' 1). הראיות שהוגשו נושאות לכן שלל סימונים. סימון הראיות בהליך זה נעשה באמצעות האותיות מב, ואילו הראיות בת"א (ירו') 1766/98 סומנו על פי סימונן שם. לשם הנוחות יופיעו בפסק זה שני הסימונים זה לצד זה. בנוסף, הגיעו בעלי הדין להסכמות עובדתיות, הנוגעות לתיאור המקרקעין ומיקומם, ואלה מהוות נקודת מוצא, ממנה ניתן להתחיל את בחינת זכויות בעלי הדין.

המקרקעין
4.
מקרקעין עליהם ניצים הצדדים הם חלקה 231 בגוש פיסקלי 3 באדמות בידו. שטח זה סומן באמצעות הספרה 6 במב\1 ("המקרקעין"). השטח רשום על שם המנוח בפנקסי המקרקעין, גם במאלייה וגם בהסדר. על ירושת המנוח הוצא צו ירושה ויורשיו הם כל חמשת ילדיו (מב\2). שטח החלקה הרשום הוא 1,500 מטר, אך בפועל הוא עומד על כ- 3,500 מ"ר (ראו גם פרוטוקול, ע' 17, ש' 13), כאשר הוא מתוחם בחלקות אחרות השייכות למשפחת אלשייך ולזריפה איברהים עבדלקאדר (סעיף 5[1] ו[2] לתצהיר התובע 1). הנתבע יושב במקרקעין החל משנת 1988 (לעובדות אלה ראו: פרוטוקול ע' 8).

מכירת המקרקעין
5.
הנתבע טוען כי התובע 2 חתם עמו על זיכרון דברים, לפיו נמכר לו הנכס תמורת 12,000 דינר (מב\13). זיכרון דברים זה נחתם בשפה העברית ביום 4.11.87. בהמשך לכך, חתם התובע 2 גם על ייפוי כוח לזכותו מיום 20.3.88. ביפוי כוח זה נקבע כי המקרקעין נמכרו ותמורתם שולמה במלואה (מב\6; ת"א 1766/98 נ\1). בשולי ייפוי הכוח נאמר כי ייפוי כוח זה נועד ל"שמירה על זכויות הקונה/ים אשר בייפוי כוח זה תלויה זכות האחרים והיא זכות הקונה/ים או מי שבא במקומם ואסור לנו או ליורשינו ולמנהלי עיזבוננו... לחזור למכירה זו".

התובע 2 מכחיש דברים אלה. לדבריו פנה אליו בשנת 1987 מתווך מקרקעין, מי שהיה הנתבע 2 ("המתווך"), וביקש לשכנע אותו למכור את המקרקעין לנתבע. התובע פנה בעקבות דברים אלה אל אחיו, אך אלה סרבו למכור את המקרקעין. חרף זאת, נאות התובע 2 לחתום על ייפוי כוח או מסמך אחר, בתנאי שזה יכנס לתוקף רק אם יצליח המתווך לשכנע את אחיו של התובע 2 לצרף את הסכמתם להסכמתו. בלא הסכמה זו, "הכל מבוטל, וביפוי הכוח לא ייעשה שימוש". אחיו של התובע 2 התנגדו למכירה, ואז בקש התובע 2 לבטל את יפוי הכוח. המתווך שיכנע את התובע 2 לחתום על ייפוי כוח אחר, באמתלה כי באמצעות יפוי כוח זה, המתווך יבטל את יפוי הכוח שנמסר בשעתו. התובע 2 חתם על יפוי כוח זה "מתוך אמונה עיוורת... כדי שהמתווך יבטל את ייפוי הכוח הראשון". (תצהיר התובע 2 בת"א 1776/98, סעיף 4; פרוטוקול ת"א 1766/98, ע' 8).

על מנת לבדוק את טיעוני בעלי הדין ראוי להתעכב על המסמכים השונים מכוחם נטען כי הזכויות במקרקעין הועברו לידי הנתבע.

זכרון הדברים (מב\13)

6.
הנתבע טוען כי רכש את הזכויות מכוח זיכרון דברים (מב\13). ברם, זיכרון דברים זה כתוב בשפה העברית והתובע 2 אינו שולט בשפה העברית. לא נשמעה טענה שהוא מסוגל לקרוא מסמכים הנערכים בה. התובע 2 אף טוען כי החתימה המופיעה בשולי זיכרון הדברים איננה חתימתו (פרוטוקול, ע' 9). זאת ועוד, בידי הנתבע אין נתונים אשר יכולים ללמד כי הוא שילם את סכום התמורה בשיעור של 12,000 דינר, במועדים שנקבעו בזיכרון הדברים (ראו גם סכומי התובעים, ע' 5). בסופו של דבר, מסכים הנתבע כי הוא אינו יודע "כמה כסף שולם בדינרים, בסוף שילמתי הכול בדולרים" (פרוטוקול ע' 12, ש' 23). במצב דברים זה קשה לייחס משמעות של ממש לזיכרון הדברים.

שונים פני הדברים ביחס ליפוי הכוח מיום 20.3.88.

יפוי הכוח (מב\6; ת"א 1766/98 נ\1)
7.
יפוי הכוח נועד גם הוא להבטיח את זכויות הנתבע במקרקעין, ותוכנו מלמד על ביצוע עסקה במקרקעין. יפוי הכוח אינו טפל לזיכרון הדברים, אלא מתייחס לעסקה המוזכרת בגדרו.התובע 2 מאשר את דבר חתימתו על יפויי כוח זה (פרוטוקול ע' 9). לדבריו, ייפוי כוח זה הוא שנחתם, לפי הטענה, עקב הטעיה מצידו של המתווך (לעיל, בס' 5).

ואולם, טענת ההטעיה ביחס לטיבו של יפוי כוח זה, לא יכולה היתה לעמוד. יפוי הכוח נחתם במעמד הנוטריון, ד"ר מטלון. זה אישר את דבר החתימה על יפוי הכוח בפני
ו (ת"א 1766/98, ע' 46 שורה 23). הוא הבהיר כי, ברגיל, הוא מוודא שהחותמים ערים לתוכן המסמכים עליהם הם חותמים (ת"א 1766/98, ע' 47 ש' 32). הכלל הוא כי מי שער לדבר חתימתו על יפוי כוח, חזקה שהוא יודע את תוכנו, והנטל עליו להפריך את דבר ידיעה זו. נטל זה גדל אם מועלית טענת מרמה, שאז "יש להביא הוכחות על גרסה כאמור כאפשרות גבוהה" (ע"א 624/88 גולד נ' מעוז, פ"ד מד (1) 497). התובעים תוקפים את עדותו של ד"ר מטלון ומצביעים לכאורה על ניגוד עניינים בו הוא היה נתון. על רקע זה הם ניסו לתקוף גם את תוכן יפוי הכוח, ושאלת הבנתו על ידי התובע 2.
למעשה, אין צורך להתעכב על טענות אלה ואין צורך לסמוך על חזקת ההבנה הנלמדת מעצם החתימה. התובע 2 הודה כי הוא היה ער לתוכן המסמך ולמשמעותו. את הטענה ההתחלתית בדבר הטעיה מצד המתווך הוא זנח, תוך שהוא מבקש להמירה בטענה חדשה, אחרת, היא טענה של אילוץ. כדאי להתעכב על שינוי זה בעמדת התובע 2, שכן הוא משמיט את הקרקע מתחת לטענת ההטעיה. וזהו מהלך עדותו (ת"א 1766/98, ע' 9):
ש.
הנוטריון היה ד"ר אברהם מטלון? אני מציגה לך יפוי-כוח בלתי חוזר שחתמת בפני
עו"ד מטלון ביום 20.3.88, יפוי כוח שלא ניתן לבטלו. חתמת או לא חתמת?
ת.
לאחר שמאיר "עבד" עלי, חתמתי.
ש.
ביפוי-הכוח, הנוטריון מאשר שהוא הסביר לך בערבית את התוכן של המסמכים.
ת.
הם הכריחו אותי לחתום.
ש.
האם הנוטריון הסביר לך בערבית את התוכן של מה שאתה חותם?
ת.
לאחר שנכנסתי אליו, הוא הסביר לי. אבל הם איימו עלי לפני כן.

8.
גם אם הטענה בדבר "איום" או "הכרח" נשמעת תמימה, יש בה את כל סימני האי תמימות. התובע 2 טען בתצהיריו השונים כי חתם על המסמך מתוך אמונה עיוורת במתווך, לשם ביטולו של יפוי כוח קודם. אך כיצד מתיישבת טענה זו עם אילוץ? האמנם האמונה העיוורת במתווך היא פרי כפיה? כיצד ניתן לסבור כי מדובר ביפוי כוח לביטול זכויות, כאשר נאמר ביפוי הכוח, שהתובע 2, היה ער לתוכנו, כי נועד להבטיח קיום של עסקה במקרקעין? ועוד: כיצד יכול היה התובע 2 לסבור כי מדובר בחתימה על מסמך המבטל את הסכמתו להעביר את זכויותיו, כאשר המסמך נחתם בעוד הנתבע יושב במקרקעין וממשיך לשבת בהם? האמנם מסמך ביטול נחתם בדרך זו כאשר החזקה כבר הועבר לנתבע? תמיהות אלה נותרו ללא מענה, והן מובילות לקריסת גרסתו של התובע 2. תובע זה היה ער לתוכן יפויי הכוח ומשמעותו. ניסיונו להתכחש להסכמה בטענה כי פעל תחת "איומים", מוביל לדחיית הטענה הקודמת, כי פעל מתוך אמונה עיוורת. בו בזמן גם טענת האילוץ אינה יכולה לעמוד, שכן התובע 2 לא פירט
את טיב האילוץ או האיום שהופעלו עליו. אלה נותרו עמומים וכלליים, בבחינת כותרת נטולת תוכן (השוו ע"א 11/84 רבינוביץ נ' שלב, פ"ד מ (4) 533). כך, מתוך דבריו של התובע 2, קשה לדלות אם מדובר היה בהפעלת כוח פיסי או כלכלי. גם לא ניתן לדעת מדוע לא גילה דברים אלה לנוטריון. אין זאת אלא שמדובר במפלט של הרגע האחרון, שהתובע 2 נזקק לו, במטרה להדוף את משמעותו המחייבת של ייפוי הכוח, לאחר שהובהר כי גרסתו, לפיה יפויי הכוח נועד להבטיח את ביטול העסקה, אינה יכולה לעמוד, על רקע ההסבר שקיבל מאת הנוטריון.

למעשה עסקת המכר היתה משתכללת אף בלא להזדקק לייפוי כוח זה, וזאת מכוח הסכם נוסף שהתובע 2 היה צד לו.

עסקת מכר עם המתווך
9.
הנתבע טוען כי כשבעה חודשים לאחר החתימה על יפוי הכוח, הגיע לביתו המתווך יחד עם אחד, אלי זכמי, שתואר כשותפו של המתווך. אלה טענו כי הם רכשו מהתובע 2 את המקרקעין, עוד לפני שהמקרקעין נמכרו לו. לאחר בדיקת המסמכים שבידיהם, ועל מנת להבטיח את זכותו במקרקעין, העביר הנתבע לידי אלי זכמי רכב מסוג שברולט
מספר 975-642. בתמורה נאותו המתווך ואלי זכמי להעביר לידי הנתבע את זכויותיהם במקרקעין, וזאת בדרך של כתב ויתור לטובתו (ת"א 1766/98 נ\15). התובעים מטילים ספק במניעיו של הנתבע, ובעיקר בנכונותו לשוב ולשלם תמורה עבור מקרקעין אותם כבר רכש (סכומים, ע' 9). הנתבע מסביר כי נוכח הפקפוקים בזכותו, וההשקעות שכבר בוצעו על ידו במקום, שהגיעו לשווי המקרקעין, הוא העדיף לסיים את הפרשה (פרוטוקול, ע' 15; ע' 16). מובן, כי אם אלי זכמי והמתווך, אכן קבלו לידיהם את זכויותיו של התובע 2, די היה בכתב הוויתור הסופי מצידם על מנת שהנתבע ירכוש את המקרקעין.

10.
אלי זכמי והמתווך אכן הציגו בפני
הנתבע ייפוי כוח בשפה העברית מכוחו הועברו המקרקעין מידיו של התובע 2 לידי המתווך (מב\9; ת"א 1766/98 נ\16). ייפוי כוח זה נערך בפני
הנוטריון בן ציון מזרחי, ונחתם ביום 16.12.87. הנוטריון ציין כי הוא תרגם את תוכן המסמך לשפה הערבית השגורה בפי התובע 2 ובפי המתווך, וקבע כי נראה לו שהם הבינו את תוכנו של המסמך וחתמו עליו מרצונם החופשי. ואכן, התובע 2 לא יכול היה להכחיש את דבר חתימתו על מסמך זה (פרוטוקול ע' 9). על רקע דברים אלה חלה, במקרה זה, ה"חזקה [כי] בהעדר ראיה סותרת, שהנוטריון הציבורי קיים את חובתו", והתובע 2 ידע על מה הוא חותם, ועשה כן תוך רציה והבנה (ע"א 404/84 סעתי נ' סעתי, פ"ד מא (2) 477; ע"א 175/51 אדלר נ' מויאל, פ"ד ז (2) 742).

11.
כאשר נודע דבר גילויה של העסקה הנוגדת למתווך, פנה זה אל התובע 2 ודרש ממנו כי יצהיר בשבועה כי כל עסקה אחרת שנעשתה, הכוונה היתה לעסקה שנעשתה עם הנתבע, היא בטלה. התובע 2 אכן חתם, ביום 8.5.88, על הצהרה נוספת, שכונתה הצהרה בשבועה, בפני
הנוטריון ד"ר אברהם מטלון (מב\10; ת"א 1766/98 נ\3). התובע הצהיר בין היתר כי:

4.
כל מסמך שחתמתי עליו בגין החלקה הנ"ל עבור כל אדם אחר (חוץ) מהקונה הנ"ל [המתווך], בטל ביטול מוחלט ואין לו כל תוקף חוקי. אך לגבי הניירות והמסמכים שחתמתי לטובת מאיר רהב או בשמו הם בטלים לגמרי. אי לכך אני חותם על תצהיר בשבועה....

התובע 2 אינו משוכנע כי הוא חתם על מסמך זה. תחילה הוא זיהה את חתימתו. לאחר מכן, הוא העיר כי הוא אינו משוכנע אם זו חתימתו. ואולם ספקותיו של התובע 2 אינם יכולים להעיב על תקפותו של מסמך זה. אלי זכמי, אשר נכח
במעמד חתימתו, ציין כי התובע 2 אכן חתם על הצהרה זו. הוא אומר (ת"א 1776/98, ע' 56 ש' 21):

"ת.
מה זה ביטול? הוא חתם אתו והודה שחתם. אני לא זוכר אם זה היה לפני שהבאתי את מוסטפא וראתב [המתווך] למטלון או אחרי, אבל אני עונה אם אתה שואל אותי אם ידעתי שמוסטפא מכר פעם נוספת למאיר כהן, בוודאי שאני יודע, הוא הודה בזה לפניי."

מסמך זה מאשש את עצם המכירה לנתבע. במובן זה מחזקת ההצהרה את משמעות
ייפוי הכוח מיום 20.3.88 (מב\6), לפיו נמכר הנכס לידי הנתבע. יתר על כן, ההצהרה תומכת גם בייפוי הכוח מכוחו הועברו המקרקעין מידיו של התובע 2 לידי המתווך (מב\9; ת"א 1766/98 נ\16). ההצהרה מלמדת, אמנם, על קיומן של עסקאות נוגדות, אך משהסדירו המתווך והנתבע את היחסים ביניהם, באופן שהמקרקעין הועברו לנתבע, לא יכולה להיות מחלוקת כי הזכויות במקרקעין אלה מצויות בידיו של הנתבע, בין מכוח ההסכם עמו ובין מכוח ההסכם עם המתווך.

ושוב, יש לשים לב כי מסמכים אלה נחתמים כאשר הנתבע כבר תפס את החזקה במקרקעין. במצב דברים זה, החתימה על המסמכים השונים, מסמכים שתוכנם היה מובן לתובע 2, מקנה יתר תוקף לגמירות הדעת של התובע 2, והופכת את הגרסה לפיה טעה בהבנת המהלכים לסברת כרס.

אך האם היה התובע 2 בעלי המקרקעין? שאלה זו תידון עתה.

בעלות התובע 2
12.
המנוח הוא זה הרשום כבעלים של המקרקעין. לטענת הנתבע, נאמר לו על ידי התובע 2 כי האחרון קיבל את הנכס מאביו במתנה. הנתבע מפנה להסכם המתנה (מב\4). התובע 2 טוען כי הוא לא חתם על הסכם זה, כי המסמך אינו מוכר לו, וכי הוא לא קבל את המקרקעין במתנה מאביו.

13.
התובע 2 עשה הכול כדי להתנער מהעסקה אליה הוא הגיע, הגם שלפחות בשתי הזדמנויות הוא ראה עצמו מוסמך למכור את המקרקעין. ביפוי הכוח שניתן למתווך ביום 16.12.87, תאר התובע 2 את עצמו כבעלי המקרקעין (ראו מב\9 ס' 31; 1766/98 נ\16). בהצהרה בשבועה (מב\10; 1766/98 נ\3) מובהר כי בעלות זו מבוססת על עסקת המתנה. וכך נאמר שם:

אני בן המנוח אחמד חסן עבד אל-קאדר, נתן לי אבי במתנה בהיותו בחיים חלקת האדמה הנמצאת בחלת-אל-מעצרה בכפר בדוא והיא בבעלותי ובשימושי הבלעדי ללא שותפים אחרים בתקופה העולה על 25 שנה ללא עוררין ומתנגדים, מספר החלקה 231 מתוך גוש 3 (להלן "החלקה").

כאמור, התובע 2 אינו מכחיש את דבר חתימתו על ייפוי הכוח מיום 16.12.87 ואף לא את חתימתו על ההצהרה בשבועה. אין בפיו הסבר לעובדה כי הצהיר שהוא בעלי המקרקעין ושקיבלם במתנה. ויושם אל לב, התובע 2 קיבל הזדמנות להסביר את הצהרתו זו, אך הוא אינו מספק מענה לתמיהה, למעט הכחשה כללית וסתמית. ואלה הם דבריו (ת"א 1766/98 ע' 11):
ש.
בנ\3 כתוב: "אבי נתן לי במתנה חלקת אדמה מס' 31 בגוש 3 והיא בבעלותי ובשימושי הבלעדי, ללא שותפים אחרים. בתקופה העולה על 25 שנה ללא עוררין ומתנגדים". המסמך הוא משנת 1988, בפני
עו"ד מטלון. המסמך הזה נכון?
ת.
אבא שלי לא נתן לי כלום.
ש.
אחרי שאביך מת, קיבלת משהו?

ת.
לא.

התובע 2 אישר אם כן, בעת ביצוע העסקאות, את קיומה על עסקת מתנה. בדיעבד הוא טוען שאביו לא הקנה לו זכויות, אך אין הוא מסביר מדוע הצהיר על עובדות אחרות, לפיהן הוא פעל. התובע 2 מאשר את עסקת המתנה בכתב. הוא סיפר עליה לנתבע. דברים דומים שמע ממנו גם אלי זכמי (ת"א 1766/98 ע' 51). לעניין זה ברור כי צו הירושה אינו יכול להעלות או להוריד, שכן צו הירושה אינו יכול להתייחס לנכסים שכבר הוצאו מצוברו של המוריש.

14.
התנהגות יתר בני המשפחה מחזקת את עובדת הבעלות של התובע 2. הנתבע תפס את החזקה במקום לכל המאוחר בשנת 1988. חרף זאת, אין בני המשפחה מגישים תביעה לבית המשפט אלא בשלהי שנת 1999. התובע 1 מנמק את השיהוי הבלתי מוסבר בהמתנה לתביעה אחרת שהתלבנה בגדרו של ת"א (ירו') 64/95 (בו התקבלה התביעה נגד הנתבע, שלא הגיש כתב הגנה). התובע 1 אומר "הגשתי תביעה אחרי שהשכנים שלי סיימו וידעתי שהם קבלו את הקרקע שלהם" (פרוטוקול ע' 5). ואולם, פסק הדין ניתן בהליך זה כבר ביולי 97'. מדוע המשיכו התובעים להמתין? זאת ועוד, קשה לקשור בין ההליכים השונים. התביעות בגדרו של ת"א (ירו') 64/95 ות"א (ירו') 1766/98 סבו סביב גודל השטח שרכש הנתבע מהתובע 2. משפחת אלשייך ומשפחת זריפה איברהים עבדלקאדר, טענו כי גם אם נמכרו המקרקעין של המנוח לנתבע, אין הם כוללים מקרקעין שמצויים בבעלותם. סיום ההליכים האחרים לא יכול היה להקרין על זכויות התובעים. התובע 1 מעיד כי הגיעו אליו שמועות לפיהן מכר אחיו את המקרקעין והוא מסביר כי "כאשר שמענו שהוא מכר ועשה את הדבר הזה, הפסקנו ללכת אליו" (פרוטוקול ע' 7, ש' 17). מדוע? מדוע לא חלקו אחיו של התובע 2 על עצם המכירה? מדוע לא הודיעו למתווך או לנתבע, אשר היה במקום, כי התובע 2 אינו מוסמך למכור? כיצד אם היו הבעלים במקום, נודע להם דבר המכר אחרי תקופה ארוכה, של שלוש ארבע שנים (פרוטוקול, ע' 7)? כיצד לא הבחינו בעיבוד האדמה על ידי זר, עיבוד שהיה ידוע לכל ובולט לעין בהתחשב בהנפת הדגל על ידי הנתבע (ראו גם עדות התובע 2, ת"א 1766/98, ע' 10). אכן, קשה לראות בתגובה זו, תגובה של מי שטוען לבעלות במקרקעין, וזאת כאשר התובעים יודעים כי הנתבע מצוי במקרקעין ופועל בהן כבשלו.

15.
נוכחות הנתבע במקום היתה ברורה ובולטת. היא היתה גלויה לעין כל. סביב נוכחות זו נוצרו עימותים עם בעלי החלקות הגובלות, ואף נוהל הליך פלילי על רקע זה (פרוטוקול, ע' 13, מב\14). שתיקת התובעים, הנמשכת לשיטת התובע 1 שנים (פרוטוקול, ע' 4, ש' 23), עולה כדי השלמה, ומחזקת את המסקנה לפיה היה התובע 2 מוסמך לבצע עסקאות במקרקעין הואיל ומקרקעין אלה הועברו לבעלותו. אמנם, על הסכם המתנה עצמו קשה לסמוך (נוכח הכחשתו על ידי התובע 2), ואולם ההצהרה בשבועה (מב\10; 1766/98 נ\3),יחד עם התנהגות יתר בני המשפחה די בהם לצורך הקביעה שהתובע 2 אכן היה בעלי המקרקעין. למעשה, הרושם הכללי עדותו של התובע 1 היה שאין תובע זה בקיא בפרטי הדברים (ראו גם סכומי הנתבע, ס' 9.2), ואין הוא יכול לסתור את דבר הבעלות של תובע 2.

בנסיבות אלה, ניתן לומר כי הוכח במידה הראויה שהתובע 2 אכן היה בעליו של הנכס, ועל כל פנים בעלי הנכס מנועים מלטעון כלפי סמכות זו, לאחר שהסמיכו אותו לפעול במקרקעין בין בדרך של שליחות מוצגת, לאמור שליחות מכוח הבעת רצון כלפי צד שלישי (ראו ע"א 372/77 פרל אינשורנס קומפני נ' קנטי, פ"ד לג (3) 38), ובין בדרך של שליחות נחזית (אפילו אם נניח כי דיני השליחות הישראליים אינם חלים במישרין על מקרה זה, וראו גם ע"א 1873/92 המגן חברה לביטוח נ' הספל, דינים עליון מ 412; ע"א 474/80 גרובנר נ' תל יוסף, פ"ד לה (4) 45).

עוללות
16.
אין צורך להתייחס למכלול הטיעונים שהצדדים הוסיפו וטענו, עם זאת לשם שלמות התמונה ניתן להתעכב על מספר נוסף של טיעונים:

עיבוד המקרקעין

-
התובעים טענו כי המקרקעין היו מעובדים והנתבע פלש אליהם, תוך שהוא נוקט אמצעים של "מאפיה ועולם תחתון". התובע 1 אף ציין כי התובע עקר עצים ויצק יסודות של בטון. בפועל, בחלקת התובעים לא היו עצים ולא נעקרו עצים (פרוטוקול, ע' 8, ש' 8). מתוך מכלול הנתונים עולה שהמקרקעין לא היו מעובדים, דבר שיש בו תמיכה בדברי הנתבע. הנתבע נהג במקום מנהג בעלים, והתובע 1 הבחין בזאת (פרוטוקול, ע' 8, ש' 1), ואף על פי כן לא עשה דבר. הביטוי "מחאות שלנו", להבדיל מהביטוי מחאות של השכנים (תצהיר, ס' 16) נותר תלוי בחלל, עד להגשתו של הליך זה.

הנוטריון, ד"ר מטלון
- התובעים הצביעו על שורה של תמיהות בנוגע לעדותו של הנוטריון. עיקר החיצים כוונו לכך שד"ר מטלון היה מוכן לערוך את ההצהרה בשבועה (מב\10; 1766/98 נ\3), הגם שקודם לכן היה זה הוא שערך את ייפוי הכוח לטובת הנתבע. אין צורך לדון בתמיהות אלה, שכן כאמור התובע 2 לא הכחיש בסופו של דבר כי הוא חתם על מסמכים אלה, וכי הוא היה ער לתוכנם. התובע 2 לא טען כי ד"ר מטלון הטעה אותו בנוגע לתוכם. חיובו של התובע לפי המסמכים איננו קשור, לכן, לעמדתו של ד"ר מטלון. הוא נובע מעצם קשירת ההסכמים, שלתוכנם הוא היה ער.

ממצאי ת"א (ירו') 1766/98 ות"א (ירו') 64/95
-
בעלי הדין הסכימו כי העדויות בת"א 1766/98, אך לא פסק הדין, ישמשו ראיה בהליך זה. כך היה, לאחר שבעלי הדין הגישו את העדויות לתיק זה. עם זאת, בעלי הדין בקשו לסמוך גם על הממצאים בהליכים האחרים. התובעים הפנו במיוחד לת"א (ירו') 64/95 (סכומים, ע' 4). הממצאים בהליכים אלה אינם יכולים לשמש נקודת משען מספקת בהליך זה. המחלוקת באותם הליכים נגעה להיקף השטח שנרכש בפועל על ידי הנתבע מאת התובע 2. הנתבע ניסה לטעון כי רכש שטח המשתרע על פני יותר מ - 12 דונם. בהתאם לכך הוא תפס חזקה גם בחלקות אחרות במקום. עקב כך, הוגשו תביעות על ידי טוענים אחרים לחזקה או לבעלות. בת"א (ירו') 64/95 הורה בית המשפט על סילוק ידו של הנתבע. מכל מקום, באותם הליכים לא עמדה על הפרק במישרין שאלת תוקף הרכישה מאת התובע 2, אלא היקף הרכישה של הנתבע. באותו הליך קבע בית המשפט כי "אין החלקה לה טוען המבקש [הנתבע] זהה לחלקה לה טוענים המשיבים [התובעים באותו הליך]". אמנם בית המשפט העלה סימני שאלה גם בנוגע לעצם עסקת הרכישה, אך הערות אלה היו בבחינת אמרת אגב ("מעבר לדרוש"), ואין בהן כדי ליצור השתק פלוגתא. שאלת תוקף העסקה (להבדיל מהיקף תחולתה) לא היו בבחינת ממצא החיוני לצורך הכרעה בסוגיית הפלישה למקרקעין הסמוכים (ע"א 53/74 בריסטול מייארס נ' ביצ'ם גרופ, פ"ד כט (1) 372). מסקנה זו מתחזקת בהתחשב בכך שתוצאת ההליך התבססה על מחדל הנתבע, שלא הגיש כתב הגנה (זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי (תל אביב, 1991) 317). ואכן, הליך זה לא היה בו כדי ליצור השתק פלוגתא גם בהליך מאוחר יותר, הוא ת"א (ירו') 1766/98, שבעלי הדין הסכימו כי הראיות בו ישמשו ראיות בהליך זה. יוער כי לעניין היקף השטח הנרכש יכול היה ההליך הקודם ליצור השתק כלפי הנתבע, אך בכל מקרה בעלי הדין הסכימו על הגדרת המקרקעין
לצורך הליך זה(פרוטוקול ע' 8; לעיל סעיף 4), וממילא אין ב

פסק דין
זה כדי לחייב את שכני הנתבע.

התיישנות
-
הנתבע העלה בכתב הגנתו טענת התיישנות לפי הדין הירדני, עליה לא חזר בפירוט בסיכומיו. כך או כך, טענה זו לא היתה מתקבלת שכן היו חולקים על אחזקתו במקרקעין וחולקים אלה התגלמו תחילה בטענה הנוגדת של הנתבע 2, המתווך, ולאחר מכן בעדות התובע 2 בגדרם של ת"א (ירו') 1766/98 ות"א (ירו') 64/95. גם אם הליכים אלה אינם יוצרים מעשה בית דין יש בהם כדי לקעקע את הטענה בדבר החזקה רצופה של 10 שנים במקרקעין, ללא עוררין. בנסיבות אלה, אין טעם להיכנס לניתוח הוראת ההתיישנות ותחולתה.

התמונה הכוללת
- הגרסאות של כל בעלי הדין עוררו שאלות. חלק מן הקשיים נובע מדרכי המכירה של מקרקעין באזורים אלה, ודרכי רישומם. הרושם המתקבל נמשל לסוג של "מזרח פרוע", אם לשאול ביטוי ממקום אחר. אני ער לכך כי מכלול הראיות איננו משקף בהכרח את התמונה במלואה. לא זהירות יתר מניעה אותי לעמוד על דברים אלה, אלא מודעות ממשית לכשלים בזיהוי חוליות המכר. בחינתן של חוליות המכר בנפרד, עלולה לשבש את תפיסתו של המכלול, שכן כאשר מדובר בתמונה הכוללת, נכנס למארג גורם חדש, התמונה גדולה יותר מסך כל מרכיביה. על כן, בחינת ההתקשרויות השונות בנפרד עלולה למעט מהקשיים הנערמים בעמדת הנתבע. זה סמך תחילה על זיכרון דברים בשפה העברית, שהתובע 2 מכחיש את חתימתו עליו (מב\13). הוראות זיכרון דברים זה לא קוימו והתמורה לא שולמה לפי מה שנקבע בו (לעיל סעיף 6; פרוטוקול, ע' 12; סכומי התובעים, ע' 7). גם אין בידי הנתבע אישוש לתשלום מלוא התמורה על פי יפוי הכוח, למעט מה שנקבע בו שהתמורה שולמה במלואה. הנתבע מחזיק קבלות על סכומי כסף זניחים יחסית (פרוטוקול, ע' 12). זאת ועוד, עצם נכונות הנתבע לרכוש את השטח על בסיס בדיקה שטחית, כאשר הרישום הקיים הוא על שם המנוח, נדמה להנחת כספו על קרן הצבי (פרוטוקול, ע' 12) והנתבע לא המציא טעמים למהלך זה שלו. גם תשלום התמורה למתווך עם התבאר קיומה של עסקה נוגדת, בדרך של העברת רכב לבעלות זכמי אינה חלק ממהלך עסקים רגיל.

אך "חוטים פרומים אלה" בתמונה, אינם יכולים לגרוע מהחשבון האחרון של מהלכי בעלי הדין. ההכרעה מבוססת על אותם מסמכים שהתובע 2 הכיר בחתימתו עליהם. תובע זה, חרף ניסיונותיו, לא יכול היה להתנתק מתוכנם. אילו התמצתה המסקנה בהטלת אחריות על התובע 2 עקב אי קריאת המסמכים, ומתן אמונה עיוורת בעורכיהם, נוסח ע"א 544/78 בניני מ. י. גינדי הנדסה ופיתוח נ' אפללו, פ"ד לג (2) 9, אפשר שניתן היה לסטות מההלכה הרווחת נוכח פערי הידע בין בעלי הדין.

בשורה האחרונה חשוב לציין שהתובע 2 היה ער לתוכן המסמכים ונתן להם את הסכמתו. טענתו השונה בהליך זה ובת"א 1766/98 היא רופפת ובלתי אמינה (ראו גם סכומי הנתבע, ס' 8). התובע 2 ניסה להתנער מעסקה שהוא צד לה. הוא עשה כן על דרך ההכחשה הכללית של מהלך הארועים. אך אל מול אותם מסמכים שנחתמו בפני
עורכי דין (מב\9; ת"א 1766/98 נ\16; מב\10, 1766/98 נ/3; מב\6, 1766/98 נ\1), קרסה גרסתו בבת אחת כמריונטה שחוטה ניתק, שכן הוא עצמו נטש את טענת אי הידיעה והחליפה בטענה אחרת של איומים, שפשרם לא הובהר, נומק או הוסבר. גמירות דעת אין פירושה ספקות לפני ההתקשרות וחרטה אחריה. גילוי דעת מתבטא בכוונה רצינית, לפי קנה מידה של מתקשר סביר, להתקשר בהסכם והבנת התוצאות המשפטיות

הנובעות מכך (כהן ופרידמן, חוזים (ירו', 91) 156). התובע 2 הבין דברים אלה, ואין בידו להתחרט עתה. על כן, גם בהתחשב בחללים היחסיים המופיעים בכל הגרסאות, דין התביעה להידחות.

אשר על כן אני דוחה את התביעה. אני מחייב את התובעים בהוצאות הליך זה בסכום של 15,000 ש"ח.

ירושלים
,
יום ראשון 30 בספטמבר, י"ג תשרי, תשס"ב

ניתן היום על פי הודעה לבעלי הדין
.



בעז אוקון, שופט








א בית משפט מחוזי 1611/99 מחמד אחמד חסן מנצור, מוסטפה אחמד חסן מנצור נ' מאיר כהן - רהב , ראתב מוסטפה מחמוד אבו עיד (פורסם ב-ֽ 30/09/2002)