פסקי דין על מנחם שיף | פסקי דין על ווסטצ'סטר פייר אינשורנס קומפני לימיטד | פסקי דין על אהרון אליאסי | פסקי דין על פרוק אליאסי |

285/80 עא     03/09/1980




עא 285/80 מנחם שיף, ווסטצ'סטר פייר אינשורנס קומפני לימיטד נ' אהרון אליאסי, פרוק אליאסי




(פ"ד לד(4) 752)

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
ערעור אזרחי מס' 285/80
בפני
השופטים: כבוד השופט שמגר
,
כבוד השופט אלון
,
כבוד השופט בייסקי
המערערים: 1. מנחם שיף

2. ווסטצ'סטר פייר אינשורנס קומפני לימיטד

ע"י ב"כ עו"ד פ' ג' נשיץ


נגד

המשיבים: 1. אהרון אליאסי

2. פרוק אליאסי

ע"י ב"כ עו"ד ש' לוי

ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, תל-אביב-יפו, (השופט ש' לוין), מיום 8.11.1979, ב-ת"א 628/75.
פסק-דין

השופט שמגר
: 1. ערעור ברשות על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו לפיו נדחתה בקשתם של המערערים להעלות טענת רשלנות תורמת במסגרת תביעת נזיקין.

2. ביום 25.2.1973 בשעה 08.15 נהג המערער הראשון במונית, בכביש החוף, לכיוון צומת אשדוד-כנות. בהגיעו לצומת דלק אור אדום ברמזור, אך המערער הראשון המשיך ונכנס עם רכבו לצומת. אותה עת נכנסה לצומת גם מכונית הנהוגה בידי המשיב הראשון שפנתה לכיוון כנות ואשר לגביה הראה הרמזור אור ירוק. שתי המכוניות התנגשו זו בזו ומספר מנוסעיהן של שתי המכוניות נפצעו. המערער הראשון הובא לדין פלילי (תיק בית- משפט השלום ברחובות 3775/73) והואשם באי עצירה לפני רמזור הדולק באור אדום לפי תקנה 22 כפי שתוקנה בתקנות התעבורה (תיקון מס' 3), תש"ל-1970, ובנהיגה בקלות ראש גור לסעיפים 38(2) ו-62(2) לפקודת התעבורה (נוסח חדש).

משפטו של המערער נתקיים ביום 26.6.1973 ואחרי שהוקרא כתב האישום באוזניו השיב:

"מודה בעובדות לצורך משפט פלילי זה בלבד לשם הקלה בעונש."

בעקבות זאת ניתן פסק-דין בו נקבע :

"הנאשם הודה בכל העובדות הנטענות בכתב האישום. אני מוצא אותו אשם באשמה המיוחסת לו."

3. הוגשה תביעת נזיקין ובסעיף 6 לכתב התביעה נטען, בין היתר:

"הנתבע מס' 1 (קרי המערער הראשון - מ' ש') הועמד לדין פלילי בת.ד. 3775/73 בבימ"ש השלום ברחובות והורשע על פי הודאתו בכל העובדות שיוחסו לו בכתב האישום ובכללן העובדה שנכנס לצומת כאשר הרמזור בכיוון נסיעתו הראה אור אדום בניגוד לתקנה 22(א), (ב) לתקנות התעבורה."

בכתב ההגנה, בסעיף 7 שבו, הוכחש האמור בסעיף 6 הנ"ל באופן כוללני כהאי לישנא :

"הנתבעים מכחישים את הטענות המפורטות בסעיף 6 לכתב התביעה."

4. הצדדים זומנו לקדם משפט. בשלב האמור אמר פרקליטם המלומד של המערערים כדלהלן :

"אנו רוצים להראות שהיתה רשלנות תורמת."

בית-המשפט המחוזי החליט כדלהלן:

"טענת הרשלנות התורמת התלויה בשאלה מתי כל אחד מהנהגים נכנס לצומת אינה מתיישבת לא עם ההודאה ולא עם פסה"ד במשפט הפלילי. לפיכך אני קובע שיש חבות ואין רשלנות תורמת."

על החלטה זו נסב הערעור שלפנינו.

5. ההליכים בבית-המשפט המחוזי נתקיימו אחרי קבלתו של החוק לתיקון פקודת הראיות (מס' 2), תשל"ג-1973, ואי לכך ניתן לישם במסגרתם את הוראותיו של סעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, הקובע לאמור:

"42א. (א) הממצאים והמסקנות של

פסק דין
חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי.

(ב) הוראות סעיף זה אינן חלות על -
(1)

פסק דין
של בית דין צבאי לעבירות תנועה ו

פסק דין
של בית משפט עירוני שלא ניתן מאת שופט של בית משפט שלום ;
(2) ממצאים ומסקנות שבגזר הדין, להבדיל מהכרעת הדין".

כמוזכר לעיל הודה המערער הראשון בעובדות הכלולות בכתב האישום ובית- המשפט הרשיעו על יסוד הודאתו האמורה. הודאה כאמור המתיחסת לעובדות מוגדרות היתה קבילה עוד לפני חקיקתו של התיקון הנ"ל לפקודת הראיות (ע"א 160/73, ע"א 378/75 גרוס נגד נויבאור (לא פורסם), ובנסיבות מסוימות, אפילו כאשר ההודאה לבשה צורת הודאה באישום (ראה ע"א 135/59 צביה, סעיד ו-יונה כהן נגד היועץ המשפטי לממשלה ו-דוד זליבנסקי, פ"ד יג 1172, 1174; פ"ע מח 21, בע' 1174, בעקבות ע"א 261/57 אליעזר בן שלום (פרידמן), ו-2 אח' נגד צבי דשתי, פ"ד יב 1409, 1411; פ"ע לה 385, בע' 1411). סיוגה של ההודאה, בנוסח כפי שננקט במקרה דנן, איבד ממשמעותו לאחר קבלת התיקון הנ"ל לפקודת הראיות. במה דברים אמורים, בע"א 160/73 הנ"ל, עליו ביקשו המערערים להסתמך, נדונה משמעותה של הודאה מסוייגת במשפט פלילי, אולם נתעלם מן המערערים, ככל הנראה, כי במקרה עליו מדובר בע"א 160/73 הנ"ל נתקיימו הן הדיון הפלילי והן הדיון האזרחי, לרבות מתן פסק-הדין במשפט האזרחי, לפני חקיקתו של התיקון לפקודת הראיות. התיקון הנ"ל לפקודה שלל מן הנוסח שנקט המערער הראשון במשפטו הפלילי כל כוח מסייג ככל שהדבר מתיחס למשפט האזרחי שבא בעקבותיו, מה שמשמש כראיה לכאורה במשפט האזרחי, מכוח הדין, הם הממצאים והמסקנות של בית-המשפט הדן בענין הפלילי, בתור שכזה, כפי שנקבעו לצורכי המשפט הפלילי והניסיון להגביל ישימותה של הודאה בעובדות למשפט הפלילי בלבד הוא נעדר משמעות, כי כל שנמצא והוסק במשפט הפלילי לצורך המשפט האמור, הופך בתור שכזה מכוח הדין לראיה לכאורה במשפט האחר המתנהל בעקבותיו. אגב, המחוקק גם טרח לקבוע הגבלות שמצאו ביטוין בסעיף 42א(ב) אך ענין הסיוג של ההודאה אינו מוזכר ביניהן.

אולם השאלה העומדת לפנינו איננה האם קבילה ההודאה במשפט הפלילי כראיה בהליכים האזרחיים, אלא אם צדק בית-המשפט המחוזי כאשר מיאן להתיר העלאת הטענה בדבר רשלנות תורמת בהסתמכו לענין זה על ההודאה בעובדות.

ראשית, יש לבחון אם אכן יש לראות בראיות הבאות לבסס את טענת הרשלנות או הרשלנות התורמת של המשיב הראשון, כפי שהועלו בכתב ההגנה משום ראיה הבאה לסתור את הראיות שהוגשו מכוח הוראותיו של סעיף 42א לפקודה, כמוזכר לעיל. אשר לכך הרי אין להתעלם מכך כי הרשעתו של פלוני בנהיגה חסרת זהירות, בין על יסוד הודאתו בעובדות ובין על יסוד הראיות שהובאו במשפט הפלילי, איננה עומדת בהכרח בסתירה לקיומה של רשלנות תורמת מצדו של קורבן העבירה או מאן דהוא אחר שהיה מעורב בעבירה. קיומה של רשלנות תורמת אין בה כדי לסתור אחריותו הפלילית של פלוני כביכול והוא יחוייב בדינו לאור מעשיו או מחדליו, גם כאשר יש אדם נוסף שתרם בהתנהגותו לאירוע התאונה. הדברים פשוטים וברורים שהרי מעשה של כל יום הוא ששניים או יותר המעורבים בתאונת דרכים, יוצאים חייבים בדינם ואין הרשעתו בדין של האחד סותרת הרשעתו בדין של השני, כי כל אחד חטא בחלקו הוא ותרם את תרומתו להתהוות התאונה, בכך שנהג בניגוד לכללים המותווים בדיני התעבורה. סיכומה של נקודה זו, פסק-הדין המרשיע במשפט הפלילי יעמוד על כנו, גם אם ימצא בית-המשפט בהליך פלילי נוסף כי גם הנהג השני נושא באחריות פלילית בשל התנהגותו וגם אם ייקבע במשפט האזרחי שהנהג השני נושא ברשלנות תורמת.

זאת ועוד, לאור הסייג אותו צירף המערער הראשון להודאתו בעובדות ולאור העובדה שההליכים הפליליים נתקיימו לפני חקיקתו של החוק לתיקון פקודת הראיות (מס' 2), תשל"ג-1973, והמערער לא יכול היה לכן להיות ער לתוצאות שיהיו לדבריו בהליכים אזרחיים, נכון היה שבית-המשפט המחוזי יתן דעתו לשאלה אם לא יהיה מן הראוי להרשות את הוכחתה של הרשלנות התורמת כדי למנוע עיוות דין, כלשון סעיף 42ג לפקודת הראיות (השווה בר"ע 15/76 יוסף שפין, ואח' נגד יוסף כהן, פ"ד ל (2) 251, הדומה מהרבה בחינות למקרה שלפנינו).

לאור האמור לעיל הייתי מקבל את הערעור ומבטל החלטתו הנ"ל של בית-המשפט המחוזי.

הנני קובע את ההוצאות בערעור זה בסכום של 30,000 לירות והחיוב בהן יחול על-פי תוצאות ההתדיינות ככל שהענין נוגע לטענת הרשלנות התורמת.

השופט אלון
: אני מסכים.

השופט בייסקי
: אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט שמגר
.

ניתן היום, כב באלול תש"ם (3.9.1980).









עא בית המשפט העליון 285/80 מנחם שיף, ווסטצ'סטר פייר אינשורנס קומפני לימיטד נ' אהרון אליאסי, פרוק אליאסי, [ פ"ד: לד 4 752 ] (פורסם ב-ֽ 03/09/1980)