פסקי דין על רחל הילמן | פסקי דין על דוד כרמי | פסקי דין על דניאל כרמי | פסקי דין על משה וולמן |

269/82 עא     14/10/1987




עא 269/82 רחל הילמן נ' דוד כרמי, דניאל כרמי, משה וולמן




(פ"ד מא (4) 1)

בבית משפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים


ערעור אזרחי מס' 269/82
ערעור אזרחי מס' 304/82
השופטים: כבוד המשנה לנשיא מ' בן פורת
,
כבוד השופט מ' אלון
,
כבוד השופט ש' נתניהו

המערערת: רחל הילמן

ע"י ב"כ עו"ד מ' גוטסמן


נגד

המשיבים: 1. דוד כרמי

2. דניאל כרמי

ע"י ב"כ עו"ד י' דורון

3. משה וולמן

ע"י ב"כ עו"ד מ' בר יהודה
ע"א 269/82
המערערים: 1. דוד כרמי

2. דניאל כרמי

ע"י ב"כ עו"ד י' דורון
נגד

המשיבים: 1. רחל הילמן

ע"י ב"כ עו"ד מ' גוטסמן

2. משה וולמן

ע"י ב"כ עו"ד מ' בר יהודה
ע"א 304/82
ערעורים על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט י' גלעדי) מיום 1.3.82 בת"א 1681/78.
פסק דין
המשנה לנשיא מ' בן-פורת : לפנינו שני ערעורים (ע"א 269/82 וע"א 304/82) על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ת"א 1681/78). תחילתו של דבר באקדח, שאותו החזיק ברישיון המערער הראשון בע"א 304/82, המשיב הראשון בע"א 269/82 (להלן - המערער). בתאריך 15.11.77, בעת שהמערער היה בעבודה, ביקר בביתו בנו, המערער השני בע"א 304/82 והמשיב השני בע"א 269/82 (להלן - הבן), ונטל את האקדח מן המגירה בה הוסתר. מאוחר יותר באותו יום, כשהאקדח ברשותו, נסע הבן לבית אמו בבני-ברק, ושם, בקרבת הבית, החל לירות באקדח כדורים, שאותם רכש כחצי שנה קודם לכן. כשהאקדח עדיין בידיו, הוא קרא לחברו, המשיב השלישי בע"א 269/82 והמשיב השני בע"א 304/82 (להלן - המשיב), ולאחר שהדריכו כיצד משתמשים באקדח, החלו שניהם לסירוגין לירות אל עבר מטרות שונות. בשלב מסוים הופיעה במקום אחותו של המשיב. בעוד אחד מהם אוחז באקדח ומסביר לה כיצד להפעילו, נפלט כדור ופגע בעינה של עוברת אורח, המערערת בע"א 269/82 והמשיבה הראשונה בע"א 304/82 (להלן - הנפגעת). נגד שני הנערים הוגש כתב-אישום פלילי. בית המשפט לנוער זיכה אותם, וערעור המדינה נתקבל במובן זה שפסק, כי המעשים המיוחסים לשני הנאשמים אכן בוצעו על-ידיהם (קרי: אימון בירי מכלי-ירייה מחוץ למטווח קליעה וחבלה ברשלנות), אך מפאת הזמן הרב שחלף מאז ביצוע המעשים ולאור הנזק העלול להיגרם להם אם יורשעו בדין, השתמש בית המשפט בסמכות הנתונה לו לפי סעיף 24(3) לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א-1971 (להלן - חוק הנוער), ונמנע מהרשעתם. בפסק הדין נקבע, כי בעת שנפלט הכדור הקטלני אחז המשיב באקדח. תמיכה במסקנתו זו מצא בית המשפט בהודעותיו של המשיב במשטרה, שבהן אמר :

"החזקתי את האקדח בידי ויריתי מספר פעמים על אבנים בסביבה. אחרי כמה דקות אחותי הגיעה . . . אני באותו זמן עדיין החזקתי את האקדח בידי ואז קרו שני דברים בבת אחת . . . ובאותו זמן בדיוק נפלט לי הכדור זרקתי מידי את האקדח לא זכור לי היכן.

. . . ואז נפלט לי כדור מהאקדח לכיוון שלה זה היה בלי כוונה".

משנסתיימו ההליכים בערעור הפלילי וניתן בו פסק-דין, החלה להתברר בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ת"א 1681/78) תביעתה של הנפגעת נגד שני הנערים והמערער, שלו היה שייך (כאמור) האקדח, לפיצוי כספי על נזק הגוף אשר נגרם לה. בעדותו בבית המשפט מסר המשיב לגבי האירוע גירסה, הסותרת את זו שמסר בהודעותיו במשטרה, הודעות ששימשו כיסוד למסקנתו דאז של בית המשפט בהליך הפלילי. לפי עדותו של המשיב, אחז הבן באקדח, שעה שנפלט הכדור שפגע בנפגעת. את שינוי הגירסה ביקש המשיב להסביר בהסכם שעשה עם הבן, לפיו יאמר כל אחד מהם, אם ייתפסו, כי הוא שאחז באקדח בזמן שנפלט ממנו הכדור. בדרך זו קיוו לבלבל את המשטרה. לאחר ששמע את גירסתו החדשה של המשיב ושקל את הסברו למניעיו קבע בית המשפט, כי השתכנע שגירסתו החדשה של המשיב, לפיה, כאמור, הבן הוא שאחז באקדח בעת שנפלט הכדור הפוגע, היא הגירסה הנכונה. במסקנתו זו הסתמך השופט המלומד על הודעת אחותו של המשיב במשטרה, שבה אמרה :

" . . . אחי משה זיהה אותה ובאופן מידי הוריד את ידו שלח את ידו לעבר ידו של דני שהחזיק באקדח וצעק משה אחי תזהרו ופתאום שמענו רחל צועקת...".

על-כן דחה השופט את התביעה נגד המשיב וחייב את הבן והמערער לשלם לנפגעת פיצויים והוצאות משפט, ובנוסף חייב את הבן לשאת במחצית הוצאות המשפט של המשיב. על פסק-דינו הוגשו הערעורים שלפנינו.

טוענים המערער והבן (להלן - המערערים), כי היה על בית המשפט המחוזי לדחות את גירסתו החדשה של המשיב ולקבל כראיה את מסקנתו של בית המשפט המחוזי בהליך הפלילי (ע"פ 419/80), אשר נתמכה כאמור בהודעותיו של המשיב במשטרה. בפסק-דינו בבית המשפט המחוזי אומר על כך השופט המלומד, כי משפסק בית המשפט המחוזי בהליך הפלילי, כי הוא אינו מרשיע את השניים מכוח סעיף 24(3) לחוק הנוער, אין מסקנותיו יכולות לשמש לפניו כראיה, הואיל ובאין הרשעה לא מתמלאת הדרישה שבסעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן - פקודת הראיות), שיהיה מדובר בפסק-דין פלילי מרשיע. אכן, סעיף 42א לפקודת הראיות לפי לשונו מדבר על פסק-דין פלילי אשר מרשיע את הנאשם. תנאי זה לא סתם נדרש. הרשעה בפלילים חייבת כידוע להישען על ראיות, אשר הוכחו מעבר לכל ספק סביר. זה השיקול המונח ביסוד הכשרתה של הרשעה כזאת כראיה לפי הסעיף הנ"ל בהליך אזרחי, שהרי בו נדרשת הכרעה אך על יסוד מאזן הסתברויות בלבד. (דברי ההסבר להצעת החוק לתיקון פקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"ב-1972, עמ' 5-2; מאמרו של פרופ' ד' פרידמן, "פס"ד פלילי כראיה במשפט אזרחי" הפרקליט כה (תשכ"ט) 92 ו-372 ; א' הרנון בספרו דיני ראיות (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי על-שם הרי סאקר, כרך ב, תשל"ז) 356-360). זה ההיגיון הצריך לעמוד לנגד עינינו בבואנו לפרש פסק-דין פלילי "מרשיע" במובן סעיף 42א לפקודת הראיות מהו. משום כך נוטה אני לראות פסק-דין מרשיע גם בפסק-דין שאין בו הרשעה מטעמי התחשבות בנאשם, אם נקבע בו (כמו בענייננו) על-פי חומר הראיות, שאשמתו אכן הוכחה. אולם אין לי צורך לקבוע עמדה בשאלה זו במקרה שלפנינו, ועל-כן אשאירה בצריך עיון. בעת שהמשיב מסר את גירסתו החדשה, לא גילו המערערים כל התנגדות להשמעתה, ומשלא עשו כן, הם איחרו את המועד. בע"א 373/54 אהרונסט ואח' נ' נוימן (וישומריסקי), פ"ד י 1121; פ"ע כד 272, בעמ' 1140, אומר השופט זוסמן:

"...במשפט השני, האזרחי, רשאים הצדדים לפסק בו ייחתך הדין על סמך המסקנות אליהן הגיע אותו שופט שבפני
ו התברר המשפט, ומסקנות אלה צריך שתהיינה מושתתות על עדויות שגבה אותו שופט עצמו. אולם, כל העילות לפסילת הראיה אך נותנות במשפט אזרחי, בדרך כלל, ברירה בידי בעל-הדין : רצה - יתנגד והשופט יפסול את הראיה ; רצה - לא יתנגד, והראיה כשרה לכל דבר. אם הסכים בעל-דין להגשת ראיה פסולה, לא כל שכן שאינו יכול להלין בשלב הערעור, ואין לו אלא להלין על עצמו . . . " .

העולה מהאמור, משלא התנגדו המערערים להשמעת גירסתו החדשה של המשיב, מותר היה לבית המשפט המחוזי לראות בה ראיה ולקבוע, כל מבין הראיות אשר לפניו היא האמינה עליו. כלל ידוע הוא, שבית-משפט זה לא ימהר להתערב במסקנותיו העובדתיות של בית המשפט קמא : ע"א 531/83 , זילברשטיין טקסטיל בע"מ נ' עו"ד בנטוב כונס הנכסים של הני מיסטר ד' בע"מ, פ"ד מ(1) 421, בעמ' 423.

אולם המימצא, כי המשיב לא אחז באקדח בעת שנפלט ממנו הכדור הפוגע, אין בו כדי לפטור אותו מאחריות כלפי הנפגעת. בעדותו בבית המשפט המחוזי אומר המשיב (עמ' 11-12 לפרוטוקול):

"החל להסביר לי את האקדח במפורט. ירה לכיוון פנסי הרחוב גם אני יריתי. ירינו כעשרים כדורים עד המקרה . . . עשינו מטווחים בכניסה לבית שהיא גדולה . . . לפני כן עבר אחי החייל ואמר לנו להפסיק. אנחנו - המשכנו . . . ביקשתי שיראה לי איך משתמשים בו. ירינו והתחרינו מי שפוגע יותר טוב . . . יריתי מספר כדורים".

בהצטרפו למעשה הירי של הבן הפך עצמו המשיב שותף להרפתקה זו, וכל אחד נושא באחריות ולמעשי רעהו במסגרתה. לפיכך, אין זה משנה כלל בידיו של מי נמצא האקדח ברגע בו נפלט הכדור הפוגע, ואין זה משנה, שבאותו רגע עסק אחד מהם בהדרכתה של אחות המשיב. הירי התבצע מעצם טבעו בהפוגות, בהן טענו את האקדח, או חיפשו מטרות ירי או העבירו את האקדח איש לרעהו. אותה, הפוגה, שבה אחד מהם הדריך את אחות המשיב, אינה שונה מהאחרות, וכל עוד לא הוכח ניתוק השותפות, יש לראותה כנמשכת, וכי לאחר סיום ההסברים כיצד מפעילים את האקדח היו ממשיכים בהרפתקה. לפנינו איפוא שותפות במטרה המביאה לשותפות בחובה, כולל חובת זהירות כלפי הנפגעת. משהופרה חובה זו על-ידי מי מהם, יש לראות את שניהם כמעוולים במשותף במובן סעיף 11 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. דברים ברוח זו נאמרו על-ידי א' ברק בחיבורו "מעוולים יחד" דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית (י"ל מאגנס, ג' טדסקי עורך, מהדורה 2, תשל"ז) 479, 482 :

"... כאשר הפעולה המשותפת, שאותה תיכננו ראובן ושמעון היא אמנם עוולה, אך הם אינם ערים לכך. ראובן ושמעון מבעירים אש בקרבת מיכל בנזין ללא ידיעה על הסכנה הקרובה. ראובן מעביר את האש לקרבת המיכל, דבר שגורם להתלקחות ולפגיעה ברכושו של לוי. ראובן אחראי כלפי לוי בגין רשלנותו שהזיקה לרכושו של לוי. נפסק כי גם שמעון אחראי. אחריותו של שמעון אינה אחריות משדל, שכן הוא לא התכוון שראובן יבצע מעשה נזיקין. שמעון אחראי כיון שמעשיו של ראובן הפרו את חובתו שלו, של שמעון, כלפי לוי. אם חובתו של שמעון היא גם חובתו של ראובן, כלומר, ששותפות המטרה הביאה גם לשותפות בחובה, כי אז ראובן ושמעון הם מזיקים במשותף".

תמיכה לעמדתי ניתן למצוא גם בתחום המשפט הפלילי נוכח הקשר האמיץ בינו לבין התחום האזרחי בנושא הרשלנות. כידוע, אחראי כל שותף למעשי שותפו לדבר העבירה, כל עוד זו תוצאה מסתברת של קידום המטרה המשותפת : ע"פ 556/80, 614 ח' מוחמד עלי ואח' נ' מדינת ישראל; אל בחירי נ' מדינת ישראל וערעור שכנגד, פ"ד לז(3) 169, בעמ' 179 מול אות השוליים י; ע"פ 777/80, 266/81 בינאשוילי נ' מדינת ישראל ; קזובשוילי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 452, בעמ' 475 מול אות השוליים א. למעלה מהדרוש אוסיף, כי ניתן היה להשתית את חיובו של המשיב גם על סעיף 12 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], כמי ששיתף עצמו בהרפתקה אשר הביאה בסופו של דבר זה הקטלנית. אף לפי סעיף זה, את זה כלל חשוב, אם בפועל המשיב אחז באקדח אם לאו, ודי בהצטרפות חברו. בידיעה לקראת מה הוא הולך, כדי שנראה בו שותף למעשה הנזיקין : ת"א (חי') 1346/66 חודדה נ' מדינת ישראל ואח', פ"מ ע 200, בעמ' 206.

נותרו טענותיה של הנפגעת בעניין שיעור הפיצויים המגיעים לה בגין אובדן כושרה להשתכר ובעניין שכר טרחת עורך-דין. את הדיון בשאלות אלה הייתי מחזירה לבית המשפט קמא, אשר יחליט, אם לדון בהן מבראשית ואם כהשלמה לקיים, לפי שיקול-דעתו. בכך גם תתמלא בקשתו ברוח זו של בא-כוח המשיב.

השופט מ' אלון
: אני מסכים.

השופטת ש' נתניהו
: אני מסכימה.

הוחלט כאמור בפסק-דינה של המשנה לנשיא.

ניתן היום, כ"א בתשרי תשמ"ח (14.10.87)








עא בית המשפט העליון 269/82 רחל הילמן נ' דוד כרמי, דניאל כרמי, משה וולמן, [ פ"ד: מא 4 1 ] (פורסם ב-ֽ 14/10/1987)