פסקי דין על יוסף אזולאי | פסקי דין על רחל בן שוע

2053/02 עא     17/09/2002




עא 2053/02 יוסף אזולאי נ' רחל בן שוע






יוסף אזולאי

בענין:
המערער
נגד
1. רחל בן שוע

2. שמואל אלקון, עו"ד
3. קדוש גל
4. אלקיים מוריס

המשיבים
בשם המערער - עו"ד ש. לביא

בשם המשיבה מס' 1 - עו"ד שלוש

בשם המשיב מס' 2 - עו"ד גורי

פסק דין
1. המערער שכר מאת המשיבה מס' 1 (להלן: המשיבה) משרד בקומת הקרקע של הנכס ברח' שמריהו לוין 12, בחיפה, לפי זכרון דברים מיום 26.6.94 ולפי חוזה שכירות מיום 29.6.94, שנערך על ידי המשיב מס' 3, עו"ד במקצועו שפעל בקשר לכך כעורך דינה של המשיבה.

הוסכם שהמושכר ישמש למשרד גביה ושירותי עזר משפטיים ובסעיף 7 של הסכם השכירות התחייב המערער "לשמור על תקינות המושכר ולהחזירו למשכירה בתום תקופת השכירות במצב תקין כפי שקבלו, פרט לבלאי מקובל הנגרם ע"י שמוש סביר וזהיר".

המערער העביר את כל זכויותיו שבהסכם השכירות למשיב מס' 3 לפי הסכם שנקשר ביניהם ביום 27.11.94. ביום 15.1.95 פרצה אש במושכר שגרמה לנזקים כבדים. המשיבה תבעה בערכאה הראשונה את המערער ואת המשיבים 2-4 לפצותה על נזקי הרכוש שנגרמו לה בשרפה. כב' השופט טובי דחה את התביעה נגד המשיב מס' 2 וחייב את המערער ואת המשיב מס' 3 לשלם למשיבה פיצויים בסכום של 96,176 ש"ח. המשיב מס' 4 חוייב לשלם למשיבה סך של 20,000 ש"ח בגין חתימתו כערב על שטר הבטחון, שניתן להבטחת זכויות המשיבה בקשר לציוד, שטר שנחתם גם על ידי המשיב מס' 3.

מכאן הערעור, בו טוען המערער כי לא היה מקום לחייבו בפיצויים האמורים; כי הפיצויים בהם חוייב גבוהים יתר על המידה וכן כי היה על הערכאה הראשונה לקבל את תביעתה של המשיבה נגד המשיב מס' 2.

2. המערער שכר את המושכר לצורך "ניהול עסק של משרד גבייה ושרותי עזר משפטיים, או עסק כלשהו של משרד ולמטרה זו בלבד." (סעיף 5 בהסכם השכירות ת5/). נקבע עוד בהסכם השכירות כי "השוכר לא יהא רשאי להעביר את החזקה במושכר כולו או חלקו לאדם או גוף אחר כלשהם בלא הסכמתם מראש ובכתב של המשכירה לכך". בכל זאת הוא העביר את המושכר לרשות המשיב מס' 3, ובעת החזקתו של זה במושכר ארעה השריפה.

כמו כן עולה מדו"ח מכבי האש (ת8/) כי "הארוע התרחש במועדון הימורים... מועדון ההימורים הכיל שני חדרים אשר בהם נמצאו שולחנות וכסאות... מזגן החלון נמצא בחלל המועדון ונראה בברור כי הושלך (נדחף) פנימה מבעד למיקומו הקבוע בפתח העליון... סורג הברזל המגן על המזגן נמצא חתוך בחלקו... במקום הארוע אמור היה להמצא שומר מטעם בעלי המועדון, אך הנ"ל לא נמצא במקום...". מסקנת הדו"ח היתה כי "לאור הממצאים במקום והמפורט לעיל סוברים אנו כי הדלקה פרצה כתוצאה מהצתה בזדון ע"י השלכת ניירות ו/או חומר דליק אל חלל המועדון מבעד לפתח המזגן, וזאת לאחר חיתוך צינור הזנת הגז, ושחרור כמות גז שהתפוצצותו גרם לשריפה...".

3. כב' השופט טובי דחה את טענת המערער כאילו הוא העביר את המושכר לרשות המשיב מס' 3 בהסכמתו ובאישורו של המשיב מס' 2 מטעם המערערת. על כן, כך קבע, חלות על המערער ההוראות שבהסכם השכירות גם בעת שהמושכר הוחזק על ידי המשיב מס' 3. באשר לעילה הנזיקית, לא נדרש כב' השופט טובי להכריע בה אם כי הביע את דעתו כי "העובדה כי השרפה הנה תולדה של מעשה הצתה בזדון אין בה לבדה כדי לשחרר את המחזיק מאחריות ולבטל את החזקה שביסוד סעיף 39" לפקודת הנזיקין. באשר לעילה החוזית הוא קבע כי המערער "חייב היה מכוח הוראות הסכם השכירות להחזיר את המושכר לידי התובעת במצב תקין וטוב. משלא עשה כן הרי הוא חייב לפצותה בגין כל הנזקים וההפסדים אשר נגרמו לה עקב הפרת ההסכם".
4. נפנה להוראות הדין החלות על עניננו:

סעיף 39 של פקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע כדלקמן:

"39. חובת הראייה ברשלנות לגבי דברים מסוכנים

בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי אש או עקב אש וכי הנתבע הבעיר את האש או היה אחראי להבער האש, או שהוא תופש המקרקעין או בעל המיטלטלין שמהם יצאה האש - על הנתבע ראיה שלא היתה לגבי מקורה של האש או התפשטותה, התרשלות שיחוב עליה."

סעיף 24 לחוק השכירות והשאלה, תשל"א1971, אומר:

"24. תחולת חוק השומרים, תשכ"ז1967-

לענין חוק השומרים יראו שוכר כשומר בשכר שהמטרה של שמירת הנכס טפלה למטרה העיקרית של החזקתו."

סעיף 2 וסעיף 3 של חוק השומרים, תשכ"ז1977-, קובעים:

"2. אחריות שומרים

(א) שומר חנם אחראי לאבדן הנכס או לנזקו אם נגרמו ברשלנותו.

(ב) שומר שכר אחראי לאבדן הנכס או לנזקו, זולת אם נגרמו עקב נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש ולא יכול היה למנוע תוצאותיהן; אך כשהמטרה לשמור על הנכס היתה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו, פטור השומר אם אבדן הנכס או נזקו נגרמו שלא ברשלנותו.

(ג) שואל אחראי לאבדן הנזק או לנזקו, יהיו גורמיהם אשר יהיו, ובלבד שאחריותו לא תהיה חמורה ושל מחזיק בנכס שלא כדין.

3. החמרת האחריות

שומר חנם או שומר שכר שקיבל נכס על מנת לשמרו אישית, והוא מסר אותו לאדם אחר בלי שהורשה לכך במפורש או מכללא, אחריותו לאבדן הנכס או לנזקו תהא כשל שואל."
5. הצדדים חלוקים על נסיבות השריפה ועל משקלו הראייתי של דו"ח מכבי האש, ת8/. דו"ח זה הוגש כראיה ביום 22.2.00 (עמ' 14 לפרוטוקול), ללא כל הסתייגות מצד מי מבעלי הדין. בעמ' 39 לפרוטוקול ביקש ב"כ המערער לקבוע ישיבה נוספת על-מנת להזמין את חוקר הדליקות, על-מנת שיוכל לחקור אותו לגבי הפרטים שבדו"ח, ובהם כי מדובר במועדון הימורים. מפי ב"כ המערערת נרשם שאין הצדקה לדחייה, שכן מדובר בעדות שמיעה. אין חילוקי דיעות כי הייתה שריפה במקום שגרמה לנזקים, ולשיטתו, לא הייתה חשיבות לשאלה אם היה מדובר במועדון הימורים בבעלותו של מר קדוש, אם לאו. ב"כ המשיב מס' 2 השאיר את העניין לשיקול דעת בית המשפט, ובסופו של דבר הכריז ב"כ המערער "אלה עדיי" לאחר שהודיע כי הוא "לא חולק על העובדה שבבניין היתה שריפה ובנסיבות אלה, לאור הצהרת ב"כ התובעת, אנו מוותרים על הזמנת העד הנוסף".

המערער טוען שהייתה הצתה בזדון ומבקש להסתפק בקביעה זאת תוך התעלמות מיתר הפרטים שבת8/. ב"כ המשיבה טוען, שיש להתעלם מ- ת8/ ולהסתפק בקביעה שהיתה שריפה שאין יודעים את הגורם לה, ולפיכך חלה עליה ההוראה שבסעיף 39 לפקודת הנזיקין, ולפיה הנטל הוא על המערער, והנטל לא הורם. נראה כי עמדות הצדדים בנדון זה באו משיקולים טקטיים של ניהול המשפט, כל אחד לתועלתו שלו.

כב' השופט טובי התייחס לת8/ בזהירות. פסק הדין איננו כולל קביעה עובדתית מפורשת כי אכן נוהל במושכר מועדון הימורים, אך עולה מפסק הדין בכללותו, כי התמונה שעמדה לעיני השופט הייתה אכן זו התואמת את הדו"ח ת8/. משהוגש ת8/ ללא כל התנגדות או הסתייגות, יכול היה כב' השופט טובי להסתמך בפסק דינו על כל האמור בו, כחלק מן הראיות, ויש לדחות את טענות הצדדים בקשר לכך: אין לקבל מצד אחד כאילו היתה כאן שריפה שאיש אינו יודע את מקורה וסיבתה. יש לדחות, מן הצד השני, את הטענה כי היתה כאן הצתה בזדון, תוך התעלמות ממהותו של העיסוק במושכר באותה עת.

6. לאור האמור לעיל, נראה לנו כי מחוייבת המסקנה שהמערער אחראי כלפי המשיבה בגין נזקי השריפה.

מבחינת דיני הנזיקין:

אנו מבחינים בין הצתה צפוייה להצתה בלתי צפוייה. כבר נפסק כי -

"בנסיבות שעל פיהן אין כל נימוק או עובדות שיצביעו על חשש כזה, אין לצפות מאדם סביר שיצפה שרכושו יוצת, ואין לומר עליו שהתרשל כשלא נטל על עצמו את המעמסה של השקעת משאבים במניעת סכנת הצתה. הטלת מעמסה כזו עליו אינה דרושה ואינה סבירה".
(ע"א 4473/93, יער זאב בע"מ נ' הסנה, פד"י נ(1) 866 בעמ' 872).
במקרה דנן נוהל במקום מועדון הימורים. ניהול מועדון כזה הוא עבירה על-פי האמור בסימן י"ב של פרק ח' של חוק העונשין תשל"ז1977-, סעיף 224 עד סעיף 234. עיסוק כזה בנכס מעמיד אותו בסיכון מוגבר להתנכלות מצד אחרים. נראה, על כן, כי הצתתו היא בגדר הצתה צפוייה, או לפחות הצתה שהחשש ממנה מוגבר, המטילה על תופש המקרקעין את החובה לנקוט אמצעים ולהשקיע משאבים למניעת סכנת ההצתה, או להפחתת תוצאותיה. אמצעים כאלה לא ננקטו במקרה דנן. המונח "תופש" הוגדר בסעיף 1 לפקודת הנזיקין כתופש מקרקעין כדין, "או הזכאי לגבי בעל המקרקעין לתופש אותם או להשתמש בהם...". בכך שהמערער השכיר את המקרקעין לאחר תוך הפרת חוזה השכירות שלו עם המשיבה, לא היה כדי לשחררו מחובתו כמי שזכאי כלפי בעל המקרקעין לתפוש אותם.

מבחינת דיני החוזים:

נקבע בהסכם השכירות כי על המערער להחזיר את המושכר בתום תקופת השכירות במצב תקין, כפי שקיבל אותו. המושכר הוחזר במצב בלתי תקין. "נקודת המוצא המקובלת היא, שאחריות חוזית היא אחריות מוחלטת, במובן זה שהיא קמה בדרך כלל במלוא היקפה, בלא תלות באופי ההפרה, בהלך מחשבתו של המפר, או בנסיבות אחרות". ע"א 3912/90, eximin s.a., תאגיד בלגי נ' טקסטיל והנעלה בע"מ, פד"י מ"ז(4), עמ' 64. פרופ' גבריאלה שלו מסבירה בספרה דיני חוזים, כי "האחריות החוזית במשפטנו היא אחריות מוחלטת: כל מעשה או מחדל המנוגדים לחוזה הם בגדר הפרה, בלא קשר לכוונתו הרעה או הטובה של המפר" (שם, עמ' 465). את מהותה של ההתחייבות האמורה יש לקבוע על-פי אומד דעתם של הצדדים לגבי הסיטואציה שנוצרה: האם חייב השוכר להחזיר את המושכר תקין גם במקרה של הצתה בזדון, שהיה ניתן לצפות אפשרות לאירועה, לאור טיב השימוש במושכר, בתקופת השכירות. נראה כי מסקנתו של השופט טובי בקשר לכך כשהטיל את האחריות על המערער בקבעו כי היתה כאן הפרת הסכם, היא נכונה.

ועוד: יש לראות את המערער כשומר שכר של המושכר, כאשר שמירת הנכס הייתה טפלה למטרה העיקרית של השכירות. לפי סעיף 2(ב) לחוק השומרים, הוא פטור מאחריות אם "אבדן הנכס או נזקו נגרמו שלא ברשלנותו". הואיל והסיכון של הצתה היה צפוי ולא ננקטו כל אמצעים למניעתה, ספק אם ניתן לומר שהשריפה נגרמה "שלא ברשלנותו" של המערער.

יתר על כן, יש להטיל על המערער את החמרת האחריות, כאמור בסעיף 3 של חוק השומרים. הוא קיבל את הנכס "לשמרו אישית", שכן בסעיף 6 של הסכם השכירות נאסר עליו להעבירו לאחרים. הוא העביר אותו שלא כדין לרשותו של המשיב מס' 3. לכן, "אחריותו לאבדן הנכס או לנזקו תהא כשל שואל". ה"שואל אחראי לאבדן הנכס או לנזקו, יהיו גורמיהם אשר יהיו". לפיכך, אף אם מדובר בהצתה בזדון, המערער אחראי.

7. לעניין אחריותו של המשיב מס' 2, איננו רואים להתערב במסקנותיו של כב' השופט טובי. גם לעניין שומת הנזק אין להתערב במסקנת כב' השופט טובי. השופט בדק בתשומת לב את הראיות לעניין זה, גרע את שנכון היה לגרוע, לקח בחשבון את השבחת הנכס כתוצאה מהתיקונים והפחית על דרך האומדנה הפחתה סבירה בגינה. מסקנותיו של בית משפט השלום בעניין זה גם הן מקובלות עלינו.

8. לאור כל האמור אנו מחליטים לדחות את הערעור ולחייב את המערער לשלם למשיבה מס' 1 את הוצאותיה בסך 6,000 ש"ח + מע"מ ולמשיב מס' 2 את הוצאותיו בסך 4,000 ש"ח + מע"מ.
ניתן היום י"א בתשרי תשס"ג, 17 בספטמבר 2002 בהעדר בעלי הדין.

המזכירות תמציא לצדדים את פסק הדין בדואר.
ר. חפרי-וינוגרדוב
, שופטת

י. גריל
,שופט

ש. ברלינר
-שופט
[אב"ד]

קלדנית-עדי.ש. / d00205302j
5
בתי המשפט
ע"א 2053/02
בבית המשפט המחוזי בחיפה
הרכב השופטים: ש. ברלינר
[אב"ד], י. גריל
, ר. חפרי-וינוגרדוב

בפני








עא בית משפט מחוזי 2053/02 יוסף אזולאי נ' רחל בן שוע (פורסם ב-ֽ 17/09/2002)