פסקי דין על נאצר עלי קאסם אבו דייה |

3305/01 ברע     05/12/2002




ברע 3305/01 נאצר עלי קאסם אבו דייה נ' מדינת ישראל משרד הבטחון




בעניין:

5



בתי המשפט


בית משפט מחוזי ירושלים
בר"ע 003305/01



05/12/02

בעניין:
נאצר עלי קאסם אבו דייה
ע"י ב"כ עוה"ד ל' חביב









המבקש



נגד



מדינת ישראל – משרד הבטחון
ע"י ב"כ עוה"ד ב' בריזל
מפרקליטות מחוז תל-אביב






המשיבה


פסק דין

המבקש, תושב בית אומר שבנפת חברון, הגיש ביום 23.11.97, לבית משפט השלום בירושלים, תביעה בגין נזק גוף אשר נגרם לו מירי כוחות הביטחון.

בתאריך 24.6.01 הגישה המשיבה לבית משפט השלום, בקשה לחייב את המבקש במתן ערובה לכיסוי הוצאותיה. לטענת המשיבה, מתן ערובה כאמור, נדרש, נוכח מקום מגוריו של המערער, בו אין אפשרות של אכיפת פסקי דין ישראליים ובשל היעדר נכסים בישראל מהם ניתן יהיה להיפרע באם תידחה תביעתו.

בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט א. פרקש) קיבל את הבקשה וקבע כי תנאי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: התקנות) מתמלאים, זאת לאור טענותיה של המשיבה ומבלי לבחון את שאלת סיכויי התביעה. לאור קביעתו זו, קבע בית המשפט כי על המבקש להפקיד בקופת בית המשפט סך של 7,500 ₪ להבטחת הוצאותיה של המשיבה למקרה שתידחה תביעתו זאת עד ליום 3.11.01.

מכאן בקשת הערעור שבפני
, בגדרה טען המבקש כי יש לבטל את החלטת בית משפט קמא ולבטל את הפקדת הערובה או להפחית את הסכום המופקד באופן משמעותי.
החלטתי לדון בבקשה כבערעור שהוגש לאחר שניתנה רשות.

דין הערעור להידחות.

לטענת המבקש, היה על בית משפט קמא להביא במסגרת שיקוליו, כי חיוב המבקש בהפקדת ערובה עלול למנוע ממנו את המשך ניהול התביעה ולהשאיר את נזקו ללא פיצוי, זאת לאור מצבו הכלכלי הקשה הנובע מהפגיעה נשוא התביעה ומהמצב הכלכלי באזור מגוריו של המבקש. המבקש טוען, כי העובדה שהנתבעת הינה המדינה, אשר הנזק שיגרם לה כתוצאה מדחיית הבקשה זעום, לעומת ניזקו של המבקש, תומכת במסקנה כי אין להטיל על המבקש הפקדת ערובה.

המשיבה חוזרת על נימוקי הבקשה לערובה וטוענת כי סיכויי התביעה קלושים וכי אין ממש בטענותיו של המבקש לעניין שלילת זכותו לפנות לערכאות. המשיבה טוענת, כי על אף שלבקשתו לפטור מערבון בהליך זה צורף תצהיר מטעם המבקש על מצבו הכלכלי הקשה, אין בתצהיר זה כדי לבסס את טענתו בהיעדר ראיות נוספות.

עוד טוענת המשיבה, כי היותה גוף ציבורי אינה פוגעת בזכותה לפיצויי על הוצאותיה אם תידחה התביעה, שכן, יש להגן על קניינה של המדינה באותה המידה בה יש להגן על קניין הפרט.

תקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984(להלן: התקנות) קובעת:
"בית משפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על התובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של הנתבע."

שתיים ממטרותיה העיקריות של תקנה 519 הן למנוע תביעות סרק ובזבוז זמנו של בית המשפט וכספו של משלם המיסים ולהבטיח את תשלום הוצאותיו של הנתבע. זאת במיוחד, כאשר נראה לבית המשפט כי הסיכויים להצליח בתביעה קלושים. (ראו א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שישית, 2001) 538; רע"א 8010/01 מימון נ' אלדן, דינים עליון, כרך סב,94).

התקנה אינה מונה את שיקול הדעת המסור לבית המשפט בנושא הפקדת הערובה אך נראה כי מדובר בשיקול דעת רחב וכי הנתונים החייבים להישקל הם מגוונים (רע"א 377/87 ג'נחו נ' וייבהו א.ב.ה פ"ד מא(4) 522, 523). אף-על-פי-כן נקודת המוצא היא, כי הן בשל זכות הגישה לערכאות והן בשל החשש מפגיעה בקניינו של התובע, יש לפרש את התקנה בצימצום ורק במקרים נדירים ומיוחדים יחוייב התובע להפקיד ערובה, כגון במקרים בהם התובע הינו תושב חוץ ללא נכסים בתחום המדינה מהם ניתן יהיה להיפרע באם תביעתו תידחה, או מקרים בהם התובע לא מסר פרטים לשם איתורו, כאמור בתקנה 9 (2) לתקנות.(ראו: י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית (1995) 899-900; 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעילים מתכת בע"מ, פ"ד מד(1) 647, 650; רע"א 2773/01 מולאור נ' מחצבות רקפת בע"מ, דינים עליון נט 36).

המבקש הינו תושב הרשות הפלסטינית ועל כן מתעורר החשש שמא, בניגוד לתושב ישראל השוקל את הסיכון בדחיית התביעה, לא יחשוש המשיב מהגשת תביעת סרק. לפיכך, עצם היותו של המשיב תושב חברון מצדיק את חיובו בערובה ואין בכך משום אפליה, במיוחד לאור העובדה כי לא נקבעו סידורים בין מדינת ישראל לרשות הפלסטינית המאפשרים ביצוע פסקי דין המחייבים תובע בתשלום הוצאות משפט וכן בשל הקושי הרב בגבייה בשטחי הרשות הפלסטינית כפי שעולה
מתעודות עובד הציבור והתצהירים שהוגשו על ידי המשיבה לערכאה קמא וכפי שהוכר בפסיקה (רע"א 2241/01 הופ נ' ידיעות תקשורת בע"מ דינים עליון נט 148;רע"א 6066/00 אעדילי נ' סלקום ישראל בע"מ, תק- על 2001(2) 154; בש"א 3759/95 ע"א 1607/96 קרנית נ' עזבון דהמש (לא פורסם); בש"א 3125/00 ת"א 1367/99 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח סלימן אבו צבחה, דינים מחוזי לב (7) 849).

טענות המבקש בנוגע למצבו הכלכלי הקשה נתמכו כאמור בתצהיר מטעמו ועל אף שתצהיר זה לא נתמך בראיות נוספות, נכונה אני, לנוכח המצב הכלכלי השורר כיום בשטחים, להניח כי מצבו הכלכלי של המבקש אכן קשה. ומכאן לטענתו כי החיוב בערובה יש בו כדי להקשות עליו את הגישה לערכאות.

על חשיבותה של זכות הגישה לערכאות אין להכביר את המילים. זה כבר הכירה הפסיקה בהיותה זכות יסוד (ראו לדוגמא: רע"א 7608/99 לוקי ביצוע פרוייקטים (בנייה) 1989 בע"מ נ' מצפה כנרת 1995 בע"מ, דינים עליון סב 475) ויש אף הסוברים כי זכות זו שייכת למשפחת הזכויות הנעלות אף על זכויות היסוד (ע"א 733/95 ארפל נ' קליל תעשיות, פ"ד נא(3) 577 ). עם זאת ככל זכות, אין זכות זאת מוחלטת ואין בידה להביא לאיונה או לבטלותה של תקנה 519 לתקנות.

אמנם, לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו השתנתה נקודת האיזון בסוגיה דנן לטובת צדו של התובע, אולם שינוי זה אינו מוחלט, שכן מכוח אותו חוק בדיוק ניתן גם להתייחס לזכויות הנתבע, העלולות להתקפח אם הלה ינהל דיון משפטי, יזכה בו והוצאותיו לא יכוסו (ראו דברי הנשיא זיילר בת.א. 1331/96 אחליאל נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

זכויותיו של הנתבע אינם נפגעות גם כאשר הנתבעת היא המדינה או הציבור. שכן, מבחינת הדין, דינה של מדינה ככל בעל דין וגם היא זכאית להנות מזכויות יסוד כנתבעת, קרי בזכותה שלא יפגע קניינה ע"י הוצאות הוצאות ללא ערובה. קניינו של הציבור אינו הפקר בה במידה שקניינו של הפרט אינו הפקר ואין מקום לרוקן את תקנה 519 מתוכן כל אימת שמדובר בגוף ציבורי או כלכלי (ראו: ת.א. 438/96 המ' 832/96 בשיר נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ת.א 2048/95 המ' 10181/97 מדינת ישראל נ' אבו לולא, דינים מחוזי כרך כו(6), 479; בש"א 3173/99 ת.א. 7016/99 מדינת ישראל נ' עאבדין (לא פורסם)).

ההחלטה אם לחייב תובע בעל קשיים כלכליים בהפקדת ערובה היא פרי של שקילת שיקולים ונתונים שונים. כאמור, יש לאזן בין אינטרס המשיבה שלא תצא וידיה על ראשה בשל נסיבות התובע ומקום מגוריו היה והתביעה תידחה, ומאידך, זכותו היסודית של התובע ללבן טענותיו בדרך ראויה בבית משפט. אלא נראה שבמקרים כגון זה, האיזון נוגע לא לעצם החיוב בהפקדה אלא בעניין גובה הערבות.

ברע"א 510/97 עזבון מקוסי נ' מדינת ישראל, תק-על 97(2) 114 קבע הנשיא ברק
כי כל אחד מהתובעים יפקיד ערובה בסך של 7,500 ₪
וכי סכום זה ישמש כמודל בתיקים דומים. סביר כי הדמיון בנסיבות מקרה זה למקרה שם הוא שהנחה את השופט קמא לפסוק סכום של 7,500 ₪ כערובה. איני רואה מקום לסטות מהלכה זו ולהתערב בסכום שנקבע בפסק דינו של השופט קמא.

אשר על כן, דין הערעור להידחות.

שקלתי באשר לחיוב בהוצאות. בסופו של דבר, החלטתי שלא לחייב בהוצאות, על מנת שלא להכביד על מצבו הכלכלי של המבקש.


ניתנה היום, ל' בכסלו תשס"ג (5 בדצמבר 2002), בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.



מיכאלה שידלובסקי-אור, שופטת











ברע בית משפט מחוזי 3305/01 נאצר עלי קאסם אבו דייה נ' מדינת ישראל משרד הבטחון (פורסם ב-ֽ 05/12/2002)