פסקי דין על רובי גולדשטיין | פסקי דין על אריה גוטסמן ואח'

31846/03 א     08/08/2007




א 31846/03 רובי גולדשטיין נ' אריה גוטסמן ואח'




בעניין:
רובי גולדשטיין

ע"י עו"ד מלי בארי

התובע

נ ג ד
1. אריה גוטסמן
ע"י עו"ד עופר זינגל

2. מיכלים לתעשיה וחקלאות בע"מ (ניתן

פסק דין
)
3. רפאל חן (עיכוב הליכים – פש"ר)
4. שלמה שחמורוב (ניתן

פסק דין
)
הנתבעים
פסק דין

הצדדים ומסגרת ההכרעה
1. הנתבעת 2 (להלן – מיכלים) והנתבע 4 (להלן – שחמורוב) לא התגוננו כנגד התביעה, וכבר ניתן נגדם

פסק דין
.
ההליכים כנגד הנתבע 3 (להלן – חן) עוכבו, לאחר שהוכרז כפושט רגל.
הנתבעים 3 ו-4 היו מבעלי מניותיה של מיכלים (יחד עם אחרים נוספים).
ההוכחות התקיימו בין התובע ובין הנתבע 1 (להלן – הנתבע) בלבד וגם פסק הדין מתייחס למחלוקות שביניהם בלבד.

העובדות והמחלוקות
2. הנתבע היה בעלים של מפעל לתיבות משטח במושב אבן מנחם (להלן – המפעל). המפעל הופעל באמצעות חברה בשם "תיבות משטח בע"מ" (להלן – החברה).
ביום 22.1.95 חתמו התובע והנתבע על הסכם, שהוכתר בכותרת "אופציית רכישה וזכרון דברים" (נספח א' לכתב התביעה, להלן – הסכם האופציה).
מפאת חשיבות נוסח ההסכם להמשך הדיון, להלן לשונו:

"אופציית רכישה וזכרון דברים
רוכש – רובי גולדשטיין
–ת.ז. 064868649 – להלן הרוכש
מוכר – אריה גוטסמן – ת.ז. 04267365 – להלן המוכר
מחיר עסקת הרכישה – 440,000$ דולר אמריקאי

מתוך מחיר העסקה 370,000$ ישולמו ועוד מע"מ כחוק
" " " 70,000 $ ישולמו כשהם כוללים מע"מ
ביום כתיבת זכרון דברים זה ניתן ע"י הקונה למוכר שיק ע"ס 110,000 ₪ - להלן הסכום הראשוני.
עם חתימה על הסכם זה יעביר המוכר לקונה את כל הזכויות לתפעול המפעל באופן מלא, כמו כן יעביר את רישום החברה המוכרת כ"תיבות משטח בע"מ" על שם הקונה ואשתו כבעלי מניות.
אופציית הרכישה תמומש עם העברת התשלום הנוסף למוכר – (התשלום הנוסף שווה למחיר העסקה פחות התשלום הראשוני)
האופציה תינתן עד לתאריך 15/4/95 במידה והתשלום הנוסף לא ישולם עד לתאריך פקיעת האופציה, יחזיר המוכר לזכותו את הזכויות לתפעול המפעל.
הקונה יקבל בחזרה את התשלום הראשוני במלואו.
כל החשבוניות שהוצאו ע"ש תיבות משטח יועברו לקונה לצורך מעקב הוצאות (בהנחה שהסכום הכולל של החשבוניות שווה ל 70,000 $) ולצורך קיזוז מע"מ.

הקונה ערבים לחוזה זה: המוכר
רובי גולדשטיין
1. רפאל חן אריה גוטסמן
2. שלמה שחמורוב "

3. לטענת התובע, הוא שילם לנתבע במעמד החתימה על הסכם האופציה סך השווה ל-70,000 דולר, באופן הבא: סך של 110,000 ₪ בשיק, שאין חולק כי נמשך על ידי הנתבע לאחר מכן, וסכום של 30,000 דולר בשטרות בדולרים.
הנתבע בבקשת הרשות להגן שהגיש (התביעה הוגשה במקור בסדר דין מקוצר) לא הכחיש קבלת מלוא סכום המקדמה, אולם במהלך הדיון טען כי שולם לו הסך של 110,000 ₪ בלבד.

4. מניות הנתבע ואישתו בחברה הועברו, בהתאמה, לתובע ולאישתו.
5. האופציה לא ממושה בתוך המועד הקבוע בהסכם, ואף לא בתקופת ארכה, עליה הסכימו הצדדים, שהסתיימה ביום 10.5.95.
התובע טוען, כי הסכים לבקשת הנתבע לתת לו ארכה להשבת כספו עד למכירת המפעל לצד שלישי.
הנתבע מכחיש הסכמה כזו, אך אינו חולק על כך, שעד למכירת המפעל, הוא לא השיב לתובע את הכסף ששילם לו.

6. ביום 26.7.96 חתמו הנתבע ומיכלים על מכירת המפעל למיכלים (נספח ב' לכתב התביעה, להלן – הסכם המכירה).
הסעיף העיקרי הרלבנטי לעניננו מתוך הסכם הזה הוא סעיף 2, שזה לשונו:
"בתמורה ישלם הקונה למוכר את הסכומים הבאים כסכום סופי עבור המפעל:
א. 210,000 דולר ארה"ב – כנגד ועבור המקרקעין והציוד.
ב. 50,000 דולר ארה"ב – כנגד ההשקעה בשיפוץ הציוד, כפוף לבדיקה והצגת חשבוניות על עלות השיפוץ בתיאום עם רפי חן, מנהל חברת תיבות משטח.
ג. 105,000 דולר ארה"ב – החזר הלוואה שניתנה על ידי המוכר לקונה לרכישת מפעל "אריזות גורן".
ד. 250,000 דולר ארה"ב – כנגד ועבור חומר הגלם שרכשו חברות תיבות משטח ופוליריג ממנו.
ה. 67,000 דולר ארה"ב – החזר תשלום לרובי גולדשטיין
".

7. החזקה במפעל הועברה למיכלים.
מניות התובע ואישתו בחברה הועברו למיכלים, לאחר שמיכלים נטלה על עצמה את חובותיה של החברה לבנק לאומי.

8. התובע טוען, כי הנתבע לא ביקש את הסכמתו לכך שכספו יושב לו באמצעות מיכלים. מכל מקום, בעקבות ההסכם, נתנה מיכלים לתובע 3 שיקים: האחד על סך 100,000 ₪, השני על סך 75,000 ₪ והשלישי על סך 90,000 ₪.
השיק הראשון בלבד נפרע, השניים הנוספים לא כובדו.
התביעה היא לתשלום סכום בשקלים השווה ל-70,000 דולר, בהפחתת הסך של 100,000 ₪.

9. הנתבע אינו מכחיש שהוא עצמו לא השיב לתובע את כספו, אך לטענתו כספו שולם לו על ידי מיכלים או מי מבעליה וכן הוא מעלה טענת קיזוז, כמפורט להלן.

10. לטענת הנתבע, ההלוואה בסך 105,000 דולר לרכישת מפעל "אריזות גורן" (להלן – מפעל גורן), הנזכרת בסעיף 2(ג) להסכם המכירה (להלן – ההלוואה), הועברה למעשה לתובע ולחשבון הבנק שלו.
באמצעות הלוואה זו, רכש התובע את מפעל גורן ואת מניות חברת פולירינג, שהפעילה אותו מפעל.
מאוחר יותר, העביר הנתבע את הבעלות במפעל ואת מניות פולירינג למיכלים ובעלי מניותיה, לאחר שאלה שילמו לו את הסך של 67,000 דולר.
זו גירסת הנתבע.

11. התובע מכחיש כי ההלוואה ניתנה לו.
אמנם, כספי ההלוואה הועברו לחשבונו, אך ללא ידיעתו, ומכל מקום, הוא שימש כנאמן בלבד למיכלים ובעלי מניותיה, הן להעברת כספי ההלוואה והן לרכישת מפעל גורן ומניות פולירינג, ובהתאם לנאמנות זו הוא העביר להם את המפעל ואותן מניות.
התובע הסביר כי עשה זאת לבקשתו של חן, מבעליה של מיכלים, כיוון שהיו סיבות שמנעו את העברת כספי ההלוואה למיכלים ו/או בעלי מניותיה ואת רכישת מפעל גורן ישירות על ידם.
התובע גם נימק את הסכמתו, הן בכך שהדברים נקשרו בהשבת הכסף שהיה חייב לו הנתבע והן בתמימותו וחוסר נסיונו.

12. עוד טוען הנתבע, כי מיכלים שילמה את החוב הנדון לתובע על ידי כך שנטלה על עצמה את חובותיה של החברה לבנק, ובכך הסירה מהתובע את הערבות האישית שנתן לבנק כנגד אותם חובות.
התובע טוען כי חובות אלה נוצרו על ידי החברה עצמה, ששיפצה והכשירה את הציוד במפעל, כאשר הוא באופן אישי לא נהנה מהם, וכי אין כל קשר בין חובות אלה לבין החוב הנדון.

13. לחילופין, טוען הנתבע, כי הוא זכאי לקיזוז סכום ההלוואה בשיעור העולה על החוב הנדון.
התובע טוען, כאמור, כי ההלוואה לא ניתנה לו, וכי הוא שימש כנאמן בלבד בקבלתה לצורך העברתה למיכלים.

14. הנתבע העלה גם טענת התיישנות.
לטענתו, עילת התביעה נוצרה עם תום הארכה שניתנה למימוש האופציה, 10.5.95, והתביעה הוגשה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות, ביום 15.5.03.
לטענת התובע, עילת התביעה נוצרה עם מכירת המפעל, היינו ביום חתימת הסכם המכירה, 26.7.96, כך שהתביעה הוגשה לפני חלוף תקופת ההתיישנות.

15. להלן נדון בכל המחלוקות שנפרשו, ככל הניתן, על פי סדרן לעיל.

הסכום ששילם התובע לנתבע במעמד הסכם האופציה
16. לראשונה טען הנתבע, כי קיבל מהתובע סך של 110,000 ₪ ולא את מלוא הסכום של 70,000 דולר (כטענת התובע), בעדותו בבית המשפט.
טענה כזו לא נטענה בכתב הגנתו ובתצהיר עדותו הראשית.
הדעת נותנת, שאילו טענה זו היתה נכונה, היא היתה נטענת בראש כתב ההגנה ובראש תצהיר עדותו הראשית.
הנתבע טען בעדותו (עמ' 59), כי התובע "שם לי מילים בפה... אני עוסק בהרבה עסקאות כל יום, לא זכרתי את הדברים האלה...".
מסקנתי היא, כי הנתבע אינו אומר אמת, וכמוכח להלן.

17. הודאתו המפורשת של הנתבע בחוב הנדון, הלא היא בסעיף 2 (ה) להסכם המכירה, הכולל התחייבות של מיכלים, במסגרת עסקת מכירת המפעל לשלם 67,000 דולר "החזר תשלום לרובי גולדשטיין
".
(להפרש שבין 67,000 דולר ובין 70,000 דולר נדרש בנפרד בהמשך).

18. הודאה נוספת של הנתבע באה בסעיף 4 (ד) לתצהיר שנתן במסגרת משפט שהתנהל בינו ובין חן (צורף כנספח י' לתצהיר התובע): "... יודגש כי עם קבלת הסך של 67,000 דולר מגולדשטיין, על פי הסכם המכירה עמו...".
בעקבות כך, נשאל הנתבע בדיון כאן (עמ' 69):
"ש. רובי נתן לך 67 אלף דולר לפי תצהירך?
ת. זה מה שכתוב".

19. הנתבע הוקלט על ידי התובע (ללא ידיעתו) בשיחה שנוהלה ביניהם, ובתמליל ההקלטה שהוגש (נספח ה' לתצהיר התובע), מופיעה הודאה נוספת של הנתבע (עמ' 3):
"רובי: אצל עו"ד זה לא כתוב אצלו על ה-30,000 דולר.
אריה: נו אז מה?
רובי: מה זה אז מה? אני צריך את התאריך, תקשיב רגע.
אריה: נו, בשביל מה?
רובי: אני צריך את התאריך, כי אני הרי הכסף הזה של השלושים אלף דולר, שאני נתתי לך בירוקים כביכול כן? זה כסף שאני הוצאתי מהבנק ואני הפכתי אותו לדולרים. עכשיו נוצרו לי פה בלגאנים בין שני החשבונות, כי זה היה לי חשבון גם בדיסקונט וגם בפועלים, כמו שאתה יודע, בלי שום קשר ללאומי, עזוב לאומי.
אריה: בפברואר 95'.
רובי: אני מדבר על השלושים אלף דולר.
אריה: זה היה בפברואר 95'. מה אתה רוצה?
רובי: בפברואר 95'? אתה זוכר את שער הדולר שהיה?
אריה: לא.
רובי: וה-110,000 שקל זה היה חודש לאחר מכן?
אריה: כן.
רובי: אבל זאת אומרת סך הכל זה היה סדר גודל של 200,000 שקל?
אריה: זה היה פחות.
רובי: למה?
אריה: למה. זה היה פחות כי השער היה פחות מ-3 שקל אז לדעתי. אבל לא משנה. זה סדר גודל. נכון."

מכאן, שהנתבע קיבל סך של 30,000 דולר בנוסף לסכום של 110,000 ₪, ומכאן שהנתבע קיבל סכום כולל של כ- 200,000 ₪ ולא סכום של 110,000 ₪, כדברי הנתבע.
(יצוין, כי הסך של 67,000 דולר על פי שער יציג של כ- 3₪, הינו אכן כ-200,000 ₪).

20. חן הובא להעיד מטעם הנתבע.
בעדותו (עמ' 50) אישר, כי היה נוכח בעת החתימה על הסכם האופציה, וכי באותו מעמד שילם התובע לנתבע סך של 70 אלף דולר, מתוכו 110,000 ₪ בשיק והיתרה במזומן, "זה מה שביקשו ממנו, אז הוא עשה".
עדותו זו תואמת לדברים שמסר בתצהירים קודמים שלו, שנתן עוד בשנת 1998 (נספחים מח ו-נא לתצהיר הנתבע).

21. ומדוע מצוין בהסכם האופציה, כי בעת כתיבתו נתן התובע לנתבע את הסך של 110,000 ₪ בלבד ולא מצוין הסכום של 30,000 דולר?
התובע נשאל על כך והשיב (עמ' 6):
"הוא (הנתבע) לא רצה שאני אציין את זה, אני לא יודע למה".
אילולא ההודאות המפורשות של הנתבע בקבלת מלוא הסכום ואילולא עדותו החד משמעית של חן (עד הנתבע, כאמור), יתכן והיינו מתקשים לקבל נימוק זה.
אך לאור הודאותיו של הנתבע ועדותו של חן, אין בליבי כל ספק, שהנתבע אכן קיבל את מלוא הסכום.

22. יחד עם זאת, יש מקום לסברה, כי הנתבע קיבל סכום השווה ל-67,000 דולר ולא סכום של 70,000 דולר ממש.
כך יש להסיק מסעיף 2(ה) להסכם המכירה, כך הצהיר הנתבע כאמור בתצהיר קודם, וחשבון זה מתיישב יותר עם השער היציג של אותם ימים.
מסקנתי היא, איפוא, כי בעת החתימה על הסכם האופציה שילם התובע לנתבע סכום כולל (בשקלים ובדולרים) השווה ל-67,000 דולר.

פקיעת האופציה ותוצאותיה
23. אין חולק, כי האופציה שניתנה לתובע לרכישת המפעל לא מומשה על ידו במועד שנקבע בהסכם האופציה, ואף לא בתקופת הארכה המוסכמת, עד ליום 10.5.95.

24. עוד אין חולק, כי עם פקיעת האופציה, הנתבע לא השיב לתובע את כספי המקדמה, למרות שהמפעל הושב לו (הנתבע, עמ' 62).

25. התובע לא מיהר לתבוע מהנתבע להשיב לו את כספו, ובהסכם המכירה שנעשה ביום 26.7.96 מופיעה התחייבותה של מיכלים לנתבע להשיב לתובע סך של 67,000 דולר.
זוהי ראיה התומכת בגירסת התובע, לפיה הסכים לדחיית השבת התשלום עד למכירת המפעל.
לכך השלכה, כמובן, על המחלוקת בשאלת ההתיישנות, שתידון להלן.

התחייבותה של מיכלים כלפי התובע בהסכם המכירה והשלכתה על חובו של הנתבע
26. בסעיף 2 (ה) להסכם המכירה מופיעה, כאמור, התחייבות של מיכלים לשלם לתובע סך של 67,000 דולר.
האם יש בכך כדי להפקיע את חובתו של הנתבע להשיב סכום זה לתובע?

27. אין חולק, כי התובע לא נכח במעמד החתימה על הסכם המכירה.
לטענתו, לא ידע על ההתחייבות שנטלה על עצמה מיכלים בקשר לחובו של הנתבע כלפיו.
טענתו זו לא נסתרה.

28. הפקעת חובו של החייב כלפי הנושה, תוך המחאת החוב לנמחה, יכולה להיעשות רק בהסכמתו המפורשת של הנושה (סעיף 6 לחוק המחאת חיובים, התשכ"ט-1969).
לא זו בלבד שלא הובאה כל ראיה לכך, שהתובע הסכים להמחאת החבות ולהפקעת חובו של הנתבע, אלא גם שהנתבע הודה במפורש, שהתובע "לא שיחרר" אותו מתשלום החוב (עמ' 75 למעלה).

29. אמנם, התובע לא סירב לקבל לידיו את השיקים שנתנה לו מיכלים לתשלום החוב האמור, אולם אין מניעה לכך שחיובו של חייב כלפי נושה יקוים על ידי צד שלישי (סעיף 40 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973), מכח הסכם שבין הצד השלישי לחייב, אפילו ללא הסכמתו או ידיעתו של הנושה.
אולם, אין בהתחייבותו זו של צד שלישי כדי להפקיע את חובו של החייב כלפי הנושה.
ראו: ש. לרנר, המחאת חיובים, עמ' 109.

30. המסקנה היא, שהתחייבותה של מיכלים לשלם את חובו של הנתבע לתובע, וגם קבלת השיקים על ידי התובע, לא הפקיעו את חובו של הנתבע כלפי התובע, להשבת סכום המקדמה ששילם לו.

ההלוואה ורכישת מפעל גורן
31. האמור בסעיף 2 (ג) להסכם המכירה אינו מותיר מקום לספק, כי ההלוואה לרכישת מפעל גורן ניתנה על ידי הנתבע ("המוכר") למיכלים ("הקונה") ולא לתובע, אשר שימש בענין זה כנאמן בלבד וככלי להעברת כספי ההלוואה ולרכישת מפעל גורן עבור מיכלים ובעלי מניותיה.

32. כך הודה גם הנתבע בתצהיר שנתן במשפט שבינו ובין חן, ובהתייחסו להלוואה הנזכרת בהסכם המכירה (נספח י' לתצהיר התובע, בסעיף 9):
"הלוואה זו אמורה היתה להיות מוחזרת במסגרת ההסכם... על פי אותו הסכם התחייבו הקונים להחזיר לי את ההלוואה בסך 105,000 דולר".
"הקונים" הינם, כאמור, מיכלים ובעלי מניותיה.

33. עד הנתבע חן העיד בצורה ברורה ונחרצת, כי ההלוואה ניתנה לו ולשותפיו, כי מפעל גורן נרכש על ידו ועל ידי שותפיו, וכי התובע שימש באופן "פורמלי" בלבד להעברת הכספים ולרכישת המפעל עבורם (סעיפים 13 ב' לתצהיריו משנת 1998, נספחים מח ו-נא לתצהיר התובע; עדותו כאן, עמ' 42, 45).
חן אישר (עמ' 46) כי התובע מעולם לא היה בעלים של מפעל גורן וחברת פולירינג, וכי כל שעשה בהקשר זה עשה כנאמן עבורם, ואף הוסיף (עמ' 47):
"ש. הכסף עבר בחשבון של רובי רק בנאמנות עבורך?
ת. כן. גוטסמן לא היה מעביר לרובי 105 אלף דולר. לא היתה ביניהם מערכת של חברות או משהו, שום דבר. רק לפי בקשתי הוא העביר. בזמנו גם שלחנו לגוטסמן מכתב התחייבות שאנחנו ממחים את כל הזכויות של המפעל, לפי הנוסח שהוא ביקש, שלחתי לו בפקס. כנגד ההלוואה של 105 אלף דולר".

34. גם עו"ד חיה אזולאי, ששימשה כנאמנת בפשיטת הרגל של שחמורוב, ושגם היא זומנה להעיד על-ידי הנתבע, אישרה (עמ' 29, 32), כי הבעלים של מפעל גורן היו בעלי מניותיה של מיכלים.

35. ראיה נוספת התומכת בגירסת התובע בנדון הינה העובדה, שהסכם המכירה כולל גם התחייבות של מיכלים להשיב לנתבע את סכום ההלוואה (סעיף2 (ג)) וגם התחייבות של מיכלים לשלם לתובע את הסך של 67,000 דולר (סעיף 2 (ה)), ואילו על-פי גירסת הנתבע, כי ההלוואה ניתנה לתובע, הרי שסביר היה לקזז כבר בהסכם המכירה את הסך של 67,000 דולר מהסכום של 105,000 דולר.

36. המסקנה מכל האמור לעיל היא, שההלוואה לרכישת מפעל גורן וחברת פולירינג לא שולמה לתובע, אלא למיכלים ולבעלי מניותיה, וכי התובע לא היה באמת הבעלים של מפעל גורן ושל חברת פולירינג.
כיוון שכך, נידחות כל טענות הנתבע בקשר לקיזוז חוב ההלוואה ובקשר לפירעון חובו לתובע באמצעות מכירת מפעל גורן על-ידי התובע למיכלים ו/או לבעלי מניותיה.

העברת חובותיה של תיבות משטח למיכלים
37. כפי שהעיד חן (עמ' 47), כל חובותיה של החברה לבנק נבעו מהלוואה שלקחה החברה לצורך שיפוץ הציוד במפעל והכשרתו לעבודה, וכל כספי ההלוואה הושקעו בכך.
יתרה מזו, כל השיקים שמשכה החברה לצורך זה נחתמו ונעשו על ידי חן (עמ' 48).
התובע עצמו לא נהנה מאותם כספים, ולעומת זאת, בהיותו עדיין בעל מניותיה של החברה נאלץ לחתום (יחד עם חן) על ערבות אישית (התובע, עמ' 4).
בכך, אין כדי להפוך את חובות החברה לחובו האישי של התובע.

38. גם מיכלים לא סברה, כי בכך, שהיא נוטלת על עצמה את חובות החברה, היא פטורה מלפרוע לתובע את הסך של 67,000 דולר, שהתחייבה לו על פי ההסכם, והראיה, שלמרות נטילת החובות היא מסרה לידיו את השיקים לפרעון אותו סכום.

39. גם עד הנתבע, יעקב אלאלוף, שלחלק אחר של עדותו נידרש להלן, סבר (עמ' 57), כי "אין בכלל קשר" בין החוב של 67,000 דולר לבין חובותיה של החברה.

40. התובע חתם ערבות נוספת עבור הלוואה שניתנה לחברה לרכישת רכב ששימש אותו.
עם מכירת המפעל והעברת המניות, הוחזר הרכב לחברה והערבות בוטלה.
אין בין כך ובין החוב הנדון, ולא כלום.

41. המסקנה היא, כי לא היה כל קשר בין העברת חובותיה של החברה למיכלים וביטול ערבותו האישית של התובע בקשר לחוב זה ובקשר להלוואות שלקחה החברה ובין פירעון החוב הנדון.

עדותו של אלאלוף
42. אלאלוף היה אחד מבעלי מניותיה של מיכלים, וגם הוא חתום על הסכם המכירה.
בתצהירו מופיעה עדות מפתיעה.
לדבריו, התובע קיבל, קודם להעברת הזכויות על מפעל גורן למיכלים ובעלי מניותיה, סך של 120,000 דולר, הכולל בתוכו החזר של הסכום של 67,000 דולר וסכום נוסף בסך 53,000 דולר.
סכום זה שולם, לדבריו, על ידו ועל ידי שותפיו דאז, יונה היבש ואליעזר סלומון ז"ל במזומנים ובתשלומים.
התובע מכחיש כמובן עדות זו מכל וכל.

43. אלאלוף הודה (עמ' 52), כי אין לו כל אסמכתא על התשלומים האמורים, והדעת אינה נותנת, שסכום כה גדול יימסר ללא כל אסמכתא.
האסמכתא היחידה לדבריו (עמ' 53), הינה ייפוי הכוח שנתן התובע להעברת ציוד מפעל גורן, אבל כבר הראינו לעיל, כי התובע שימש בהקשר זה כנאמן בלבד.

44. מעבר לכך, סותרת עדותו זו, לפיה התובע קיבל את הסך של 67,000 דולר במזומן (עמ' 57 למטה) את העובדה הפשוטה, שמיכלים משכה עבורו ומסרה לו 3 שיקים כנגד סכום זה.
אלאלוף נשאל על כך והשיב תחילה, כי השיקים לא נמשכו על ידו, אלא על ידי שותפו היבש, שנתן אותם לתובע כהלוואה (עמ' 54 למעלה), אך משהוצגו בפני
ו השיקים והוכח בפני
ו כי הוא בעצמו חתם עליהם, השיב, כי היבש "גנב" מהקופה את השיקים הללו, החתומים על ידו כאמור (עמ' 54 אמצע ומטה).

45. יונה היבש לא הובא להעיד, למרות הדברים החמורים שהוטחו כלפיו.
אין כל הגיון בעדותו הסתורה וחסרת העקביות של אלאלוף, ואינני נותן בה כל אמון.

התיישנות
46. המסקנה, כאמור לעיל, היא, שהיתה הסכמה בין התובע ובין הנתבע, כי השבת סכום המקדמה שניתן במעמד הסכם האופציה תידחה עד למכירת המפעל על ידי הנתבע לצד שלישי.
כיוון שהמפעל נמכר ביום 26.7.96, הרי שמרוץ ההתיישנות מתחיל ממועד זה, והתביעה הוגשה לפני חלוף מועד ההתיישנות.

47. נוסף על כך, התנאי שבסעיף 2 (ה) להסכם המכירה, התחייבותה של מיכלים כלפי הנתבע לשלם לתובע את הסך של 67,000 דולר, שהוגדר "החזר תשלום", מהווה הודאה בכתב של הנתבע בקיום זכותו של התובע לקבלת סכום זה, ומשכך התחילה תקופת ההתיישנות מיום ההודאה, כלומר: יום חתימת הסכם המכירה 26.7.96 (סעיף 9 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958).

48. המסקנה היא, שיש לדחות את טענת ההתיישנות כנגד התביעה.
כיוון שטענת הקיזוז של הנתבע בקשר להלוואה נדחתה לגופה, שוב אין צורך לדון בטענת ההתיישנות שהעלה התובע לגביה.

חישוב החוב
49. הסך של 67,000 דולר בשקלים על פי השער היציג של יום חתימת הסכם המכירה, 26.7.96, לפי שער יציג של 3.168 ₪ לדולר, הינו: 212,256 ₪.
בהפחתת הסך של 100,000 ₪: 112,256 ₪.
לסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 26.7.96 ועד לתשלום בפועל.

תוצאה
50. אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע את הסך של 112,256 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 26.7.96 ועד לתשלום בפועל, וכן בשכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ בתוספת מע"מ והוצאות משפט בסכום כולל של 5,000 ₪, שניהם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.
ניתן היום, כ"ד באב, תשס"ז (8 באוגוסט 2007), בהעדר.
המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים בדואר.
אטדגי יונה
, שופט
קלדנית: חיה י.
14
בתי המשפט
בית משפט השלום תל אביב-יפו
א 031846/03
בפני
:
כב' השופט אטדגי יונה

תאריך:
08/08/2007









א בית משפט שלום 31846/03 רובי גולדשטיין נ' אריה גוטסמן ואח' (פורסם ב-ֽ 08/08/2007)