פסקי דין על בן-דוד סימה | פסקי דין על אריה חברה ישראלית לבטוח | פסקי דין על אבנ"ר איגוד לבטוח נפגעי רכב |

201210/02 א     09/08/2007




א 201210/02 בן-דוד סימה נ' אריה חברה ישראלית לבטוח בע"מ, אבנ"ר איגוד לבטוח נפגעי רכב בע"מ




1
בתי המשפט
א 201210/02
בית משפט השלום תל אביב-יפו
09/08/2007
תאריך:
השופטת יעל הניג

בפני

בן-דוד סימה

בעניין:
התובעת
ימין

ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
1. אריה חברה ישראלית לבטוח בע"מ

2. אבנ"ר איגוד לבטוח נפגעי רכב בע"מ
נתבעות
אפלמן

ע"י ב"כ עו"ד
פסק דין


תובענה לפיצוי בגין נזקי גוף לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה - 1975 [להלן - "החוק"].

אין מחלוקת כי התובעת נפגעה בתאונת דרכים, שהינה גם תאונת עבודה, ביום 31.12.01, עת עמדה עם רכבה ברמזור אדם ורכב צד ג' פגע ברכבה מאחור [להלן - "התאונה"]. המחלוקות בין הצדדים נטושות סביב שאלת הנזק.

רקע

1. 1. התובעת ילידת 20.9.39, בת 62 בעת התאונה. עובר לתאונה עבדה התובעת כסמנכלי"ת בחברת irb אחזקות בע"מ, על פי חוזה שנתי בר חידוש משנה לשנה, עסקה בשיווק, ארגון וביצוע שירותי טיפול שיניים למבוטחי כלל חברה לביטוח בע"מ והשתכרה שכר נאה. השכר החודשי הממוצע עובר לתאונה, לפי סיכומי התובעת ותלושי שכר שצירפה [ועליהם אין חולק], עמד על סך של - 19,308 ₪ ולפי נתוני המוסד לביטוח לאומי [להלן - "המלל"] על סך של - 19,697 ₪. לאחר התאונה שהתה התובעת בחופשת מחלה [לפי אישורי אי כושר מאושרים על ידי הרופא המטפל] מ - 1.1.02 ועד כולל 10.3.02. התובעת שבה לעבודתה ב - 11.3.02, קיבלה שכר חלקי, אך פוטרה ב - 21.6.02 ומאז אינה עובדת.

2. התובעת אושפזה [אשפוז יום] 3 פעמים במרפאה לבריאות הנפש ברמת חן. האשפוז הראשון ארך כ - 7 חודשים [7.7.02 - 12.2.03] והאשפוז השני ארך כ - 6 חודשים [החל מ - 5.12.04]. האשפוז השלישי החל ב - 27.12.05 ונמשך לפחות עד 9.2.06 [מוצג ד/3 לתצהיר התובעת]. [להלן - "האשפוזים" או "האשפוז הראשון / השני / השלישי"]. עובדות אלה עלו בתצהיר התובעת ובסיכומיה ולא נסתרו על ידי הנתבעות.

3. מאחר ובעת הרלוונטית לא התקבלו ממצאי נכות מעבודה מהמלל, מינה בית המשפט על פי המנגנון הקבוע בחוק מומחים להערכת נכויותיה של התובעת והשית את המימון הראשוני של שכרם על התובעת. ואילו קביעותיהם:

א. א. בתחום א.א.ג. מצא ד"ר יניב כתוצאה מהתאונה עדויות לירידה בשמיעה באוזן שמאל, לפגיעה באוזן הפנימית ולטינטון קבוע. ד"ר יניב העריך את נכותה הרפואית הצמיתה של התובעת בגין הטינטון ב - 10% .

ב. ב. בתחום הנוירולוגי מצא פרופ' מלמד כי התובעת נחבלה בתאונה בראשה וסבלה מזעזוע מוח קל. בדיקתה הנוירולוגית של התובעת אצלו הייתה תקינה, ללא עדות לנזק אורגני שרידי וללא הפרעה קוגנטיבית הנובעת ממקור אורגני. המומחה העריך כי בנוסף לתסמונת פוסט - טראומטית [נושא חוות דעתו של המומחה בתחום הנפשי] סובלת התובעת מכאבי ראש כרוניים כתוצאה מהתאונה. על אף שמדובר בתלונה סובייקטיבית מצא פרופ' מלמד חיזוק לקיומו של סבל בטיפולים ובמעקבים שעברה לאחר התאונה. פרופ' מלמד העריך את נכותה הרפואית הצמיתה של התובעת בגין כאבים אלה ב - 5%.

ג. ג. בתחום הנפשי מצא ד"ר פישר כי התובעת סבלה וסובלת כתוצאה מהתאונה מתסמונת פוסט - טראומטית ומהפרעה דכאונית, אושפזה ל - 7 חודשים במעון יום במרפאה לבריאות הנפש, הפרעתה גרמה לסבל ניכר ולירידה תפקודית קשה ביותר ותפקודה הכללי הוערך בעת האשפוז ב - 50% - 60% מתפקודה דרך כלל. מעת שחרורה המשיכה וממשיכה להיות מטופלת בתרופות נוגדות דיכאון, שינה והרגעה. ד"ר פישר מאשר את ממצאי צוות המטפלים בזמן אמת. כן מאשר ד"ר פישר את ממצאי האבחון הנוירו - פסיכולוגי שנערך לתובעת בבית לוינשטיין באוגוסט 2003 . באבחון זה נמצאו קשיים בתפקודים ביצועיים ומרחביים, זיכרון מילולי משמעותית מתחת לנורמה, תפקודי קשב וזכירה מאוחרת מתחת לנורמה, קשיי קשב וחומר חזותי ברמה ממוצעת. ד"ר פישר בדק את התובעת ואת החומרים הרפואיים הרלוונטים ומצא כי קיים קשר סיבתי בין התאונה לבין הפרעות התובעת לעיל, כי ההפרעות פגעו בכושר עבודתה של התובעת ובהתאמתה החברתית וכי גם בעת הבדיקה, זיכרנוה של התובעת לטווח קצר - פגום . אשר לנכויות זמניות, מצא ד"ר פישר כי בין מועד התאונה לבין שחרורה של התובעת ממעון היום [28.2.03] - עמדה נכותה הזמנית על 25% וממועד זה ואילך התייצבה נכותה הצמיתה על 15%, מהם 5% בגין מצב קודם. אם כך נכותה הצמיתה של התובעת בעקבות התאונה הינה בשיעור של 10%. ד"ר פישר לא שינה דעתו וקביעותיו גם לאחר שהופנה במסגרת שאלות הבהרה לאשפוז השני. ד"ר פישר לא נשאל לגבי האשפוז השלישי.

כאן אפרט בנושא מצב קודם לאור המחלוקת בין הצדדים: ד"ר פישר שעיין בחומר רפואי רב שהמציאו לו הצדדים מצא כי בעת ביקוריה של התובעת בעבר במרפאה גסטרו - אנטרולוגית, ב - 27.12.89 ובאוגוסט 1992, אובחנה כלוקה בדכאון שהוסדר עם תרופות נוגדות דיכאון [ואבן, לודיומיל ופרימוניל]. אמנם ד"ר פישר מציין כי אין אזכור של הפרעה דכאונית ואין תיעוד של טיפול או הפנייה לטיפול נפשי ואף התובעת שוללת דיכאון בעבר ואולם - בממצאיו המהותיים, בשורה התחתונה של חוות דעתו, מייחס ד"ר פישר 5% מנכותה של התובעת למצב קודם בתחום הנפשי. התובעת לא ביקשה לחקור את ד"ר פישר על קביעתו זו והקביעה בעינה עומדת.

ד. ד. אם כך - נכותה הרפואית הזמנית המשוקללת של התובעת בין מועד התאונה ועד שחרורה מהאשפוז הראשון עומדת על 35.875%. זוהי אף הנכות הזמנית לתקופת האשפוז השני, סה"כ 13 חודשים.

ה. ה. נכותה הרפואית הצמיתה המשוקללת של התובעת עומדת על 23.05%.

4. המל"ל הכיר בתקופת אי כושר של 69 ימים [ 1.1.02 - 10.3.02 ] ושילם לתובעת ב - 14.4.02 דמי פגיעה בשיעור 75% מהכנסתה החודשית עובר לתאונה - סך של 59,091 ₪ [להלן - "דמי פגיעה"]. ועדה רפואית לנפגעי עבודה ליד המלל העמידה לימים את נכותה הרפואית הזמנית של התובעת על 30% [11.3.02 - 30.6.05] ואת נכותה הרפואית הצמיתה והמשוקללת של התובעת על 19%, מהם 10% בגין טנטון [א.א.ג.] ו - 10% בגין מצב נפשי. הועדה נמנעה מהפעלת תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי [קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה] התשט"ז - 1956. התובעת קיבלה מהמלל במועדים שונים בשנת 2005 מענקי נכות בסך 270,087 ₪ [לאחר ניכוי קצבת זקנה וביטוח בריאות] [להלן - "מענק נכות"].

5. אבחן להלן את נזקיה של התובעת לפי אבות הנזק השונים.

נזק מיוחד

6. הלכה פסוקה היא כי נזק מיוחד חב הוכחה לקיומו ולהיקפו [ע"א 355/80, אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פד"י לה [2] 800]. יחד עם זאת רשאי בית משפט לפסוק במקרים המתאימים פיצוי בגין נזק מיוחד על דרך האומדן משהונחה תשתית מתאימה, למשל לצרכי הניזוק.

הפסדי השתכרות לעבר

7. כאן נטושה מחלוקת קיצונית בין הצדדים. המחלוקת מתמקדת בשאלת קיומן או אי קיומן של תקופות אי כושר לאחר תום תקופת אי הכושר שאושרה על ידי המלל. התובעת טוענת כי כתוצאה מהתאונה איבדה כליל את כושר עבודתה, כי פוטרה עקב כך מעבודתה וכי לימים לא הצליחה למצוא עבודה אף דרך לשכת התעסוקה, אף לא עבודת פקידות או עבודה פשוטה אחרת. הנתבעות טוענות כי לא אושרו או נקבעו לתובעת, לא על ידי המלל ולא על ידי מומחי בית המשפט, תקופות אי כושר מעבר לתקופה שאושרה על ידי המלל, התובעת נמנעה מהפניית שאלות הבהרה למומחים בעניין זה, התובעת תפקדה היטב ועדיין מתפקדת היטב וכישלונה למצוא עבודה נובע מגילה וממצבה ללא כל קשר עם פגיעותיה בתאונה.

8. שאלת אי הכושר והשלכותיה של הנכות אינה שאלה טכנית גרידא, אלא בעיקרה שאלה מהותית. לבית המשפט שיקול הדעת להעריך את יכולת התפקוד של התובעת בנסיבותיה, לאחר התאונה וכתוצאה ממנה והוא אינו כבול לקביעות הועדות הרפואיות ליד המלל ולקביעות המומחים מטעמו: כידוע, קביעת הועדה הרפואית ליד המלל לעניין הפעלת תקנה 15 אינה מחייבת את בית המשפט במסגרת סעיף 6ב' לחוק באשר אינה בגדר "קביעת דרגת נכות". אף קביעות מומחי בית המשפט בתחום זה אינן מחייבות את בית המשפט. אדרבא, עליו להפעיל את שיקול דעתו במסגרת הכוחות שניתנו לו. ודאי יפים הדברים כאשר מומחי בית המשפט לא נתנו דעתם על שאלה זו כלל ועיקר. בעניינה של התובעת - אינני רואה מקום לעשות שימוש כלשהו בהימנעות הועדה הרפואית מהפעלת תקנה 15 וודאי שאינני רואה מקום לכבול את שיקול דעתי עקב "שתיקת המומחים" בשאלה זו.

9. אין ספק שעבודתה של התובעת משך זמן רב עובר לתאונה, חייבה אותה למיומנויות ולכישורים קוגנטיביים גבוהים יחסית, בין היתר לזריזות מחשבתית, לזיכרון מילולי, מושגי, הן לגבי נתונים קיימים והן לגבי נתוני עבר ובעיקר לקשב וריכוז. מדובר בעבודה ניהולית ומנהלית מהרמה הגבוהה, עבודה מורכבת המערבת יכולת ניתוח והצלבת נתונים כמו גם כישורים גבוהים בתקשורת בין אישית. אין גם ספק כי התובעת נחנה בכישורים אלה עובר לתאונה, כישוריה אלה הוערכו על ידי מעבידיה והראיה לכך - שכרה הגבוה ותנאי עבודתה. העובדה שהתובעת עבדה במסגרת חוזה אישי, שהתחדש משנה לשנה, והעובדה שהייתה מובטלת בעבר הרחוק, טרם עבודתה הנוכחית [עובר לתואנה] אינן מעלות ואינן מורידות. המעבידה הייתה מוכנה לשלם, ואף שילמה לתובעת שכר נאה תמורת כישוריה הנדרשים והקיימים עובר לתאונה.

10. ומה אירע כתוצאה מהתאונה? אין לי אלא להפנות לחוות דעתו של ד"ר פישר. התובעת איבדה את כישוריה הדרושים והמובהקים כתוצאה מהתאונה. אצטט פעם נוספת את עיקרי הדברים: "נמצאו קשיים בתפקודים ביצועיים ומרחביים, זיכרון מילולי משמעותית מתחת לנורמה, תפקודי קשב וזכירה מאוחרת מתחת לנורמה, קשיי קשב וחומר חזותי ברמה ממוצעת.". ממצאים אלה מתייחסים לתקופות אשפוזיה של התובעת, נערכו על ידי המרפאה המאשפזת, אך אומצו במלואם על ידי ד"ר פישר. קביעתו של ד"ר פישר כי בתקופות האשפוז, עמדה נכותה הרפואית הזמנית של התובעת, בתחום הנפשי, על 25% בלבד, אינם עוסקים במשמעות התפקודית של הנכות. לא למותר להדגיש גם את יתר מגבלותיה של התובעת כגון הטנטון וכאבי הראש התמידיים לפי קביעות מומחי בית המשפט.

11. התובעת לא עשתה לעצמה "הנחות" או "חיים קלים". התובעת בגילה, כפי התרשמותי, הן מהראיות החיצוניות והן מעדותה בפני
, הפיקה סיפוק רב מעבודתה עובר לתאונה, בעיקר מעצם העבודה האחראית בגילה ומההכרה בכישוריה ומיכולותיה, כמו גם מהמוטיבציה ומהחיוב שבמאמציה. לא למותר לציין כי אין מדובר בהערכה עצמית סובייקטיבית של התובעת. עינינו הרואות כי המעבידה הכירה בכישוריה ורוותה נחת ותועלת מהם במידה לא פחותה מהתובעת.

12. כמו כן התרשמתי מניסיונותיה של התובעת לשוב למעגל העבודה לאחר התאונה, על אף מגבלותיה המהותיות: התובעת שבה, מיד בתום תקופת אי הכושר שאושרה על ידי המלל, לעבוד אצל המעבידה, ועשתה מאמצים כבירים, על אף מגבלותיה, להתמיד בעבודה זו, עד אשר הופסקה עבודתה ביוני 2002. התובעת פנתה, בין אשפוזיה, ללשכת התעסוקה ונרשמה כדורשת עבודה, ללא הועיל [מוצגי ט' לתצהירה]. אינני מתעלמת מקשיי מציאת עבודה במשק, ללא קשר לתאונה, בפרט נוכח גילה של התבעת וחוסר במקומות עבודה. אלא - אדגיש כאן את המוטיבציה של התובעת ואת העובדה שפעלה ללא לאות, הן להשיג מקום עבודה ופרנסה על אף מגבלותיה והן את העובדה, שבניגוד לטענת הנתבעות, עשתה כל שביכולתה להקטין את נזקיה ופעלה בנחישות ובתום לב לכך.

13. לאחר סקירת מכלול הנתונים, באתי למסקנה, כי נכותה התפקודית של התובעת כתוצאה מהתאונה, עלתה בהרבה על נכותה הרפואית. לא למותר לציין כי בתקופות אשפוזיה של התובעת, אף אם מדובר באשפוזי יום, התקשתה התובעת לחפש עבודה.

14. כעת נפנה לפסיקה ובעיקר להלכה שנפסקה בע"א 3049/93, גירוגיסיאן נ' רמזי, פד"י נב [3] 792, 797 - 798 : [להלן - "עניין גירוגיסיאן"] "נכות רפואית בשיעור מסוים יכולה להשפיע על יכולת התפקוד של תובע פלוני בשיעור גדול יותר מאשר על תובע אלמוני, הן בהתחשב במקצועו, והן משום שלתובע האחד מובטח מקום עבודה שבו יוכל להתמיד בעבודתו, על-אף נכותו, ולתובע האחר - אין מובטח מקום עבודה. יש חשיבות למצב התעסוקה בשוק, וכן לגורמים נוספים אשר יכולים להשפיע על כושר השתכרותו של התובע בנכותו. ".

15. אני סבורה כי נכותה התפקודית של התובעת והגריעה מכושר עבודתה עמדו בתקופות האשפוזים על 60%. כישוריה המובהקים לא היו עוד ברי יישום לאחר התאונה ובמהלך תקופות אילו. נכון כי תפקודה של התובעת השתפר במידת מה לאחר האשפוזים והטיפולים אותם נטלה ועדיין נוטלת, המצב אינו שונה דרמאטית גם בתקופות בין האשפוזים ולאחריהם: מצב המשק ואפשרותה של התובעת להשיג עבודה, לרבות עבודה לה נדרשים כישורים מועטים מאילו שהיו לה עובר לתאונה - בעייתי ביותר. ניסיונותיה של התובעת מעידים על כך. לתובעת לא מובטח ולא היה מובטח מקום עבודה לאחר שהפסיקה לעבוד ביוני 2002. לעניין זה אני סבורה כי נוכח ההיסטוריה התעסוקתית של התובעת אין השלכה לשאלה האם פוטרה או האם לא חודש חוזה העבודה האישי שלה. גם כיום, התובעת מסוגלת אמנם, בנתון למגבלות הטנטון וכאבי הראש, למלאכת כפיים או מלאכה משרדית שאינה מצריכה זיכרון לטווח קצר ואשר אינה מצריכה כישורים קוגניטיביים גבוהים, עבודה בשכר פחות משכרה עובר לתאונה, אך גם עבודה זו אינה נגישה לה על נקלה, בפרט בגילה. לטעמי, מצבה של התובעת, דומה במידה רבה למצבה של התובעת בעניין גירוגיסיאן, בין השאר על רקע גילה בכל עת רלוונטית וניסיונה התעסוקתי.

לאור אלה אקבע להלן את הפסדי ההשתכרות לעבר, כתוצאה מהתאונה:

16. שכרה החודשי הממוצע של התובעת עובר לתאונה עמד על 19,308 ₪ ובניכוי 25% מס הכנסה - 14,481 ₪. שכר זה משוערך להיום לפי הצמדה למדד המחירים לצרכן וריבית כחוק עומד על 20,038 ₪ [להלן - "השכר המשוערך"].

17. לתקופת אי הכושר שהוכרה על ידי המלל [1.1.02 - 10.3.02] : השכר המשוערך ל - 69 ימים הינו 14,481 ₪ : 30 x 69 = 33,306 ₪.

18. לתקופה מ - 11.3.02 ועד ליום 21.6.02 : שכרה של התובעת לתקופה זו לא פחת [נומינאלי] והיא לא הציגה נוסחת פדיון של ימי חופש או ימי מחלה מכוחם ניתן לטעון כי שולם שכר. על כן לא נפסק סכום לתקופה זו.

19. לתקופת האשפוזים בת 13 חודש : לפי גריעה של 60% מכושר ההשתכרות. החישוב לפיכך הינו: 14,481 ₪ x 60% x 13 = 112,952 ₪.

20. לתקופה מ - 22.6.02 ועד ליום פסק הדין, שמשכה 64 חודשים, בניכוי תקופת האשפוזים [13 חודשים], סה"כ 51 חודשים - לפי גריעה של 50% מכושר ההשתכרות. החישוב הינו לפיכך : 14,481 ₪ x 50% x 51 = 369,266 ₪.

סה"כ מצאתי לפסוק לתובעת בגין אב נזק זה 515,524 ₪.

עזרת הזולת לעבר

21. התובעת טענה כי נעזרה בצד ג' בשכר. התובעת לא צירפה קבלות ולא העידה את אותה עוזרת. לפיכך, אף אם אכיר בצורך של התובעת בעזרה, ואינני קובעת כך, הרי אין בסיס לקביעת סכום פיצוי. התובעת טענה כי נעזרה בבתה ובנכדתה שגרו עימה עובר לתאונה. התובעת לא זימנה לעדות את בתה ונכדתה. לא הוכח כי העזרה, אם ניתנה, חרגה מהמקובל ביחסי משפחה תקינים, בפרט כשהעזרה ניתנת על ידי המתגוררים בצוותא עם התובעת. התובעת לא הוכיחה אב נזק זה ולא נפסק סכום בגינו.
הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר

22. התובעת הגישה קבלות על הוצאותיה ולטענתה ניתן לייחס 2/3 מסכומיהן לתאונה. נזכור כי מרבית ההוצאות הרפואיות מכוסות ואמורות להיות מכוסות במסגרת החקיקה הסוציאלית, קרי, חוק הביטוח הלאומי תשנ"ה - 1995 [בהיות התאונה בגדר תאונת עבודה] וחוק ביטוח בריאות ממלכתי תשנ"ד - 1994 [ע"א 5557/95, סהר נ' אלחדד, פד"י נא [2] 724]. דעתי אינה נוחה מאופן הגשת הקבלות לבית המשפט. התובעת לא סיכמה את סכומי הקבלות, לא הוכיחה רפואית את הצורך בטיפולי רפואה משלימה, צירפה אסמכתאות שאינן קשורות לכאורה לפגיעותיה מהתאונה [מוצג י' 31, מהמרכז הבריאותי לכף הרגל] והטילה את מלאכת החישוב והמיון על בית המשפט תוך כדי "הצעה" לייחס לתאונה 2/3 מהעלויות. אינני מקבלת גישה זו של התובעת. בהתחשב בצורך של התובעת בהוצאות רפואיות נוכח פגיעותיה וסבלה כתוצאה מהתאונה ובהתחשב בעובדה כי לא ניתן סבסוד מלא למבוטח במסגרת "סל בריאות" והחקיקה הסוציאלית, מצאתי לפסוק לתובעת בגין אב נזק זה סכום גלובאלי של 5,000 ₪.

נזק כללי

הפסדי השתכרות לעתיד

23. בהתחשב בנסיבותיה של התובעת, מהתרשמותי מהמוטיבציה והכישורים הגבוהים שהפגינה עובר לתאונה ותוך שאינני מתעלמת ממצב נפשי ובריאותי קודם לתאונה, מצב שלא השפיע על תעסוקתה דאז כלל ועיקר, אני סבורה כי התובעת הייתה ממשיכה לעבוד בחריצות ותוך שמירה על רמת שכר גבוהה עד הגיעה לגיל 70. התאונה קטעה מסלול זה וגרמה לתובעת להצטרף למעגל דורשי עבודה חסרי כישורים מיוחדים. על כן זכאית התובעת לפיצוי גם בגין אב נזק זה. החישוב לעתיד הינו לפיכך : 14,481 ₪ x 50% % x היוון עד גיל 70 = 149,815 ₪.

הוצאות נסיעה ורפואיות לעתיד

24. בהתחשב בשיקולים שפורטו במסגרת הדיון באבות נזק מיוחדים, מצאתי לפסוק לתובעת סכום גלובאלי בסך 10,000 ₪.

כאב וסבל

25. בהתחשב בנכותה המשוקללת של התובעת וב - 2 ימי אשפוז ובניכוי מרכיב הגיל לפי החוק, מצאתי לפסוק לתובעת 29,807 ₪.

סה"כ נזקי התובעת הינם לפיכך - 710,146 ₪.

ניכויים

26. מהסכומים לעיל יש לנכות סכומים ששילם המלל לתובעת עקב התאונה, כשהם משוערכים להיום לפי הצמדה למדד המחירים לצרכן ובתוספת ריבית כחוק:

א. דמי פגיעה בסך 33,977 ₪ ששולמו לתובעת ביום 14.4.02, משוערכים להיום ובסה"כ -
45,686 ₪.

ב. מענק נכות חד - פעמי [לאחר הפחתת קצבת זקנה וביטוח בריאות] בסך 198,870 ₪
ששולם לתובעת ביום 28.11.05 , משוערך להיום ובסה"כ - 214,885 ₪.

ג. קצבאות נכות זמנית בסך 103,186 ₪ ששולמו לתובעת ביום 18.4.05 [כך בסיכומי
הנתבעים עליהם לא חלקה בנקודה זו התובעת, בסיכומי תשובתה] , משוערכים להיום
ובסה"כ - 117,362 ₪.

סה"כ סכומים לניכוי הינם לפיכך - 377,933 ₪.

התוצאה

27. התביעה מתקבלת. הנתבעות תשלמנה לתובעת ביחד ולחוד את הסכומים הבאים:

א. 332,213 ₪.

ב. שכ"ט עו"ד בשיעור של 13%, היינו, 43,188 ₪ בתוספת המע"מ החל.

ג. הוצאות המשפט.

ד. הסכומים נושאים הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.
הצדדים יגישו פסיקתא תוך 7 ימים.
המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.
ניתן בהעדר הצדדים היום, 09 באוגוסט, 2007
יעל הניג
, שופטת
בימ"ש השלום ת"א-יפו
קלדנית: שרון








א בית משפט שלום 201210/02 בן-דוד סימה נ' אריה חברה ישראלית לבטוח בע"מ, אבנ"ר איגוד לבטוח נפגעי רכב בע"מ (פורסם ב-ֽ 09/08/2007)