פסקי דין על ניר גלבוע | פסקי דין על אידיאל שיווק (1996) | פסקי דין על אידיאל דודי חימום (1983) | פסקי דין על אלכסנדר ביטון | פסקי דין על אביבה ביטון |

1815/98 עב     12/08/2007




עב 1815/98 ניר גלבוע נ' אידיאל שיווק (1996) בע"מ , אידיאל דודי חימום (1983) בע"מ , אלכסנדר ביטון , אביבה ביטון




1


בתי המשפט
בית הדין האזורי לעבודה בירושלים
עב 001815/98


בפני
:
השופטת רונית רוזנפלד
,נשיאה
נציג ציבור (ע) מר עמי יפרח
נציגת ציבור (מ) גב' תמר זיו

12/08/2007



בעניין:
ניר גלבוע



ע"י ב"כ עו"ד
עדיאל חשין
, מייק אברהמס

תובע

נ ג ד


1. אידיאל שיווק (1996) בע"מ

2. אידיאל דודי חימום (1983) בע"מ

3. אלכסנדר ביטון

4. אביבה ביטון



ע"י ב"כ עו"ד
1 - אין הופעה
2,3 - יצחק בר תנחום

4 - שי אבני


נתבעים







פסק דין

1. התובע עבד כמנהל סניף של הנתבעת מס' 1 בירושלים מאז אוגוסט 1994, ועד שפוטר מן העבודה ביום 01.04.98. התובע מבקש כי בית הדין יפסוק לו פיצויי פיטורים, והלנת פיצויי פיטורים. כמו כן הוא תובע תמורת הודעה מוקדמת, פדיון דמי הבראה ופדיון חופשה. טענתו העיקרית של התובע הינה, כי ישנן נסיבות המצדיקות להרים את מסך ההתאגדות בין הנתבעת מס' 1 (להלן-חברת שיווק 96) לבין יתר הנתבעים, ולראות גם אותם כמעסיקיו. הנתבעים טוענים שהתובע פוטר מהעבודה בנסיבות בהן יש לשלול ממנו פיצויי פיטורים, וכי שולם לתובע כל מה שהוא היה זכאי לו בדין. עוד הם טוענים, כי חברת שיווק 96 היא מעסיקתו של התובע, וכי אין כל הצדקה להרים את מסך ההתאגדות בינה לבין מי מהם ובחיובם בחובותיה, ככל שיש כאלה.

2. ואלו הן העובדות כפי שהן עולות מהתיק ואינן שנויות במחלוקת בין הצדדים:
א. א. הנתבע מס' 3 (להלן: אלכס ביטון), והנתבעת מס' 4 (להלן: אביבה ביטון
), הינם בני זוג שבבעלותם עסק של דודי חימום. העסק נוהל באמצעות הנתבעות 1 ו-2.
ב. ב. הנתבעת 1, חברת שיווק 96 הוקמה בינואר 1996.
ג. ג. מתחילת העסקתו של התובע באוגוסט 94 ועד 1.1.96 (עת הוקמה חברת שיווק 96) נרשמה הנתבעת 2 (להלן: חברת חימום 83) כמעסיקתו. מאז 1.1.96 ועד לפיטוריו, נרשמה בתלושים חברת שיווק 96 כמעסיקה.
ד. ד. ביום 1.4.98 קיבל התובע מכתב שכותרתו "הודעת פיטורין". המכתב הינו בחתימת אביבה ביטון
, מתוקף תפקידה כמנהלת חברת שיווק 96, וזו לשונו:
"הנני נאלצת להודיע על פיטוריך לאלתר החל מיום 1.4.98, וזאת בעקבות ממצאים חמורים המעידים על גניבה שיטתית, ולאורך שנים, ממעביד, רישום כוזב במסמכי תאגיד, אי רישום תקבולים והפרת אמונים ומשמעת חמורה ביותר.
לאור האמור בכוונתי לשלול ממך לחלוטין את פיצויי הפיטורין".

ה. ה. כתב התביעה המקורי בתיק זה, שהוגש ביום 29.6.98, היה כנגד חברת שיווק 96 בלבד. בכתב ההגנה טענה חברת שיווק 96, בין היתר, כי התובע פוטר עקב גניבות שביצע במהלך עבודתו, בנסיבות בהן יש לשלול ממנו פיצויי פיטורים.
ו. ו. בסמוך למועדים אלו, הגיש התובע תביעה לבימ"ש השלום בירושלים נגד חברת שיווק 96 וחברת חימום 83 (להלן ביחד – שתי החברות; ת.א 7615/98). התובע ביקש לחייב את שתי החברות להחזיר לו 140,000 ₪, שהם, לטענתו, כספי חסכונותיו וחסכונות אשתו, אשר הופקדו אצל אלכס ביטון במטרה לקבל תשואה גבוהה יותר, אך שועבדו במרמה לטובת חובות של שתי החברות. בתביעה שכנגד, שהגישו שתי החברות כנגד התובע, הן טענו כי התובע ביצע במהלך עבודתו מעשי גניבה , רישום כוזב במסמכי תאגיד, ועוד, ובמעשיו גרם להן לנזקים בשיעור של 500,000 ₪, ועוד (ראה פירוט בפסק הדין שניתן בתביעה שכנגד, צורף לתצהיר התובע). ב

פסק דין
חלקי שניתן בהסכמה במסגרת תביעתו של התובע כנגד החברות, הפקידו שתי החברות את סכום התביעה (העיקרית) בשיעור 140,000 ₪ בידי נאמן, עד לבירור טענותיהן במסגרת התביעה שכנגד.
ז. ז. ביום 12.1.03, התקבלה החלטת בית דין זה מפי השופט נויגבורן, לעכב את בירורה של התביעה שבפני
נו, עד למתן

פסק דין
בתביעות ההדדיות שהגישו הצדדים בבית משפט השלום כאמור.
ח. ח. ביום 16.5.04 ניתן

פסק דין
בבית משפט השלום בירושלים בתיק ת.א. 7615/98 מפי השופט שמיע (להלן:פסק הדין של בית משפט השלום). בפסק הדין נדחו אחת לאחת כל הטענות שהועלו כנגד התובע במסגרת התביעה שכנגד, בדבר מעשי גניבה שכביכול ביצע. באשר לניהול ה"קופה הקטנה" על ידי התובע נקבע שם, כי במקרים מסוימים הכניס התובע ל"קופה הקטנה" עמלות שהתקבלו בסך של בין 50 ל- 100 ₪ משום שלא ניתן היה לרשום אותם בספרים. ואולם כספים אלה לא נלקחו לכיסו של התובע, אלא נעשה בהם שימוש לקניית סנדויצ'ים ושתייה לעובדים (עמ' 24-23 לפסק הדין).
ט. ט. לאחר שנסתיימו ההליכים שהתנהלו בין הצדדים בבית משפט השלום כאמור, ביקש התובע לתקן את כתב התביעה שהגיש כנגד חברת שיווק 96 ,בדרך של צירוף נתבעים 2-4. טענתו העיקרית בבקשה היתה, שמתוך פסק הדין של בית משפט השלום עולה שלא היתה הבחנה בין חברת שיווק 96 לבין חברת חימום 83. בית הדין התיר את התיקון. בהתאמה לכך הגישו הנתבעים לתיק כתבי טענות מתוקנים. כמו כן הוגשו לתיק בשנית תצהירי עדות ראשית.
י. י. אין מחלוקת כי לתובע לא שולמו פיצויי פיטורים.
יא. יא. באשר לחברת שיווק 96: בתדפיס רשם החברות משנת 1996 (נספח ט' לתצהיר התובע מיום 28.11.05), רשום אלכס ביטון כבעל המניות העיקרי וכמנהל החברה, ואביבה ביטון
רשומה כבעלת מניה אחת של החברה. בתדפיס רשם החברות משנת 2005 (נספח י'1 לתצהיר אלכס ביטון מיום 15.1.06), רשומה אביבה ביטון
כבעלת המניות העיקרית וכמנהלת החברה, ורינת ביטון (בתם של נתבעים 3-4) רשומה כבעלת מקצת ממניות החברה. מפרוטוקול הדיון עולה כי בנובמבר 1996 הועברו מניותיו של אלכס ביטון בחברה לאביבה ביטון
, והיא מונתה כמנהלת (עמ' 19 ש' 6).
יב. יב. באשר לחברת חימום 83: בתדפיס רשם החברות רשום אלכס ביטון כבעל המניות העיקרי וכמנהל החברה. אביבה ביטון
מחזיקה במניה אחת של החברה (נספח ט' לתצהיר התובע מיום 28.11.05).
יג. יג. בתדפיסי רשם החברות נרשם עוד, כי שתי החברות (שיווק 96 וחימום 83) פועלות מאותה כתובת ברח' הבנאי 22 באזור התעשייה חולון.
יד. יד. חברת שיווק 96 הפסיקה לפעול בינואר 2004 (נספח לכתב הגנה מתוקן מטעם הנתבעת 4). אלכס ביטון העיד כי חברת חימום 83 הפסיקה לפעול ביולי 2004 (עמ' 55 ש' 10).

3. השאלות שבמחלוקת:
א. באשר לתביעה לפיצויי פיטורין – בכתב ההגנה המקורי שהוגש בתגובה לכתב התביעה טענה חברת שיווק 96, כי אין התובע זכאי לפיצויי פיטורים מאחר שפוטר עקב מעשי הגניבה שביצע, ובנסיבות בהן אין לחייב אותה בפיצויי פיטורים. מעשי הגניבה שפורטו בכתב ההגנה בשעתו הם מעשים אליהם התייחסו הנתבעות 1 ו-2, בכתב התביעה שכנגד, שהגישו במסגרת התביעה שנתבררה בפני
בית משפט השלום. בכתב ההגנה המתוקן שהגישו כל ארבעת הנתבעים במסגרת הליך זה, לאחר שניתן פסק הדין בבית משפט השלום שוב הועלתה טענתה פיטורי התובע עקב מעשי הגניבה שביצע. יש קושי להבין מכתב ההגנה אם בכלל מועלית עדיין טענה כי בנסיבות הפיטורים אין התובע זכאי לפיצויי פיטורים.
יצויין כי החל משלב מסוים הפסיקה חברת שיווק 96 להתייצב לדיונים, ובפני
בין הדין נפרשה אך הגנתם של הנתבעים 2-4. נתבעים אלה התמקדו בטענה כי כלל אין לראותם כמעסיקיו של התובע. מכל מקום, ולמען הסר ספק, נבחן בשלב ראשון, את השאלה בדבר זכאותו של התובע לפיצויי פיטורים. בהקשר לתביעתו של התובע לפיצויי פיטורים יהיה עלינו להיזקק לשאלה בדבר שיעור שכרו הקובע לעניין פיצויי פיטורים, וכן לתביעתו לתמורת הודעה מוקדמת.
ב. ב. כאמור, הדיון בפני
נו התמקד במידה רבה בשאלת חבות הנתבעים 2-4. נעסוק אם כן בשאלות המתעוררות לעניין הרמת מסך ההתאגדות בין הנתבעות 1 ו-2 לבין הנתבעים 3 ו-4.
ג. ג. נדון בתביעת התובע לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים, כמו גם בתביעות לפדיון ימי חופשה ופדיון דמי הבראה.

4. יצוין, כי ארבע הנתבעים יוצגו בתחילה כולם על ידי עו"ד בר-תנחום. במהלך המשפט עו"ד בר תנחום המשיך לייצג אך את הנתבעת 2 (חברת חימום 83) ואת הנתבע 3 (אלכס ביטון). את אביבה ביטון
ייצג עו"ד שי אבני
מטעם לשכת הסיוע המשפטי. חברת שיווק 96 (הנתבעת מס' 1) לא התייצבה לדיון ולא הוגשו סיכומים מטעמה.

5. בדיון שהתקיים להוכחות העיד לתובע אך הוא עצמו. לנתבעים העידו אלכס ביטון ואביבה ביטון
.

להלן נדון בשאלות שבמחלוקת כסדרן.

זכאות התובע לפיצויי פיטורים
6. אין חולק, כי חברת שיווק 96 פיטרה את התובע מעבודתו. אין חולק כי חברת שיווק 96 לא שילמה לתובע פיצויי פיטורים, בטענה כי גנב ממנה לאורך שנים, כמפורט במכתב הפיטורים מיום 1.4.98 (ראה לעיל בפסקה 2 ד'). פסק דינו של בית משפט השלום, בו נדונו ונדחו כל הטענות שהועלו כנגד התובע, כאילו שלח ידו בנכסי החברות, הוא בבחינת השתק פלוגתא, כך שהנתבעות מושתקות מלהעלות בפני
נו בשנית את טענותיהן בדבר מעשי גניבה שביצע התובע, וכל יתר המעשים שיוחסו לו בעת שפוטר. משנקבע, כי אין כל ממש בטענות הנתבעות כנגד התובע בקשר לנסיבות פיטוריו, ומשאין מחלוקת בדבר עצם הפיטורים, התובע זכאי לתשלום פיצויי פיטורים. יצויין כי אין בפני
נו טענה כאילו אין פסק הדין של בית משפט השלום מחייב את הנתבעים 3 ו-4 , מאחר שלא היו צד להתדיינות בבית משפט השלום . למען הסר כל ספק יודגש, כי פסק דינו של בית משפט השלום מחייבם לכל דבר וענין, בין מכוח היותם צד (ראה להלן החלטתנו בענין הרמת המסך), ובין כמי שעומדים ביחסי קרבה משפטית עם בעל דין (ראה בספרה של נינה זלצמן, מעשה בית דין, (1991) עמ' 368, 369 וההפניות שם). עוד יודגש, כי בקביעותיו של בית משפט השלום בקשר לאופן בו ניהל התובע את הקופה הקטנה, אין כדי לבסס שלילה, ולו חלקית, של פיצויי פיטורים מהתובע.

7. נתבעים 2-3 מוסיפים וטוענים, ולראשונה בסיכומים, כי "לו התובע היה מפרק את אידיאל שיווק המעביד, היה מקבל את מלוא המגיע לו עפ"י החוק מהמוסד לביטוח לאומי" משכך, התובע "אינו זכאי לקבלת פיצויי פיטורין, אלא בהפחתת הסכום אותו היה אמור לקבל מהמוסד לביטוח לאומי, ורק לאחר שיוכיח את יתרת הסכום המגיע לו לטענתו, יוכל לתבוע יתרתה וככזה לא נעשה כאן..." (ס' 32ו', 32ט' לסיכומי הנתבעים 2-3). אין ממש בטענה זו, וטוב היו עושים הנתבעים אם היו נמנעים מלהעלותה. התובע זכאי לפיצויי פיטורים ולא עומדת כאן לדיון בחינת זכאותו לפי הוראותיו של חוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה-1995. בפירוק חברת שיווק 96 או באי פירוקה על ידי התובע, אין כדי להקנות לנתבעים זכות קיזוז או כל זכות אחרת כלפי התובע.

השכר הקובע ושיעור פיצויי הפיטורים
8. לגרסת התובע, כמפורט בתצהירו, בסמוך לפני פיטוריו, משכורתו עמדה על שיעור של 5,500 ₪ נטו, ולא 5,000 ₪ כפי שנרשם בתלושי השכר. לדבריו, אלכס ביטון נתן לו מידי חודש שיק על סך 5,000 ₪, ובנוסף שולם לו סך של 500 ₪ במזומן (ס' 10 לתצהיר מיום 28.11.05). לגרסת הנתבעים, כמפורט בתצהירו של אלכס ביטון, משכורתו של התובע עמדה על 5,000 ₪ נטו כמצוין בתלושי השכר. אלכס ביטון הכחיש בתצהירו ובעדותו בפני
נו, כי נתן לתובע מידי חודש 500 ₪ במזומן, בנוסף לשכר שנרשם בתלושים (ס' 5 לתצהיר; עמ' 56 ש' 28).

9. לגרסת התובע לענין שיעור שכרו לא הובאה כל ראיה לתמוך. גרסתו נותרה סתמית ובלתי מפורטת, ונותרו לגביה סימני שאלה. בתצהירו האחרון העיד התובע, כי לא קיבל לידיו תלושי שכר באופן מסודר וכי לא עמד על קבלתם, בשל יחסי העבודה הטובים ששררו בינו לבין הנתבעים (ס' 11 לתצהיר מיום 28.11.05). בתצהירו מיום 28.03.99, מסר כי לא קיבל תלושי שכר, אך קיבל טפסי 106. בעדותו בפני
נו מסר בתחילה, כי קיבל תלושי שכר, ובהמשך מסר כי קיבל בעיקר טופס 106 ומעט תלושי שכר (עמ' 10 ש' 13-16). התובע לא התיחס לשאלה אם פנה לאלכס ביטון בעניין התשלום שלא בא לידי ביטוי בתלושים, האם כך היה משך כל תקופת העבודה ומה בדיוק סוכם ביניהם לעניין זה. בנסיבות אלו, נדחית, בהעדר הוכחה, טענת התובע לפיה שכרו היה בשיעור 5,500 ₪, ולא כפי שנרשם בתלושי השכר.

10. גרסת התובע לפיה, בחודשי העבודה האחרונים, שכרו (ללא התוספת בשיעור 500 ₪) היה בשיעור 6,657 ₪ (ברוטו), מתיישבת עם תלושי השכר שהוגשו לתיק (ס' 63 לסיכומים; נספח ב' 1 לתצהירו של התובע). אשר על כן, נקבע בזאת כי התובע זכאי לפיצויי פיטורים בשיעור 23,855 ₪ (43 חודשי עבודה / 12 חודשים בשנה x 6,657 ₪).

הודעה מוקדמת
11. לפי גרסת התובע, כמפורט בתצהירו, הוא פוטר "מהיום להיום" ללא הודעה מוקדמת (ס' 38 לתצהיר). לטענת הנתבעים, לאחר שהועלו החשדות כנגדו "התובע הורחק מאידיאל שיווק וקיבל יתרת חופשותיו באם היו כאלה ומניין ימי ההודעה המוקדמת בחודשים פברואר-מרץ 1998" (ס' 30(ב)(2). התובע העיד לעומת זאת, וגרסתו לא נסתרה, כי בחודשים ינואר-מרץ 1998 (עד לפיטוריו) הוא עבד בחנות אידיאל בחולון לבקשת אלכס ביטון (ס' 8 לתצהירו). מלשונו של מכתב הפיטורים מיום 1.4.98, בו הודע לתובע על פיטוריו "לאלתר החל מיום 1.4.98", מתבקשת המסקנה, כי התובע לא קיבל הודעה מוקדמת לפיטורים. אשר על כן נקבע בזאת, כי התובע זכאי להודעה מוקדמת על פיטוריו, ומשלא קיבל הודעה כזו, הוא זכאי לתמורתה. בהיותו עובד חודשי, זכאי התובע להודעה מוקדמת של חודש ימים בשיעור 6,657 ₪.

דמי הבראה
12. על פי הוראות ההסכמים הקיבוציים בענין החזר הוצאות הבראה ונופש, שהוראותיהם הורחבו בצווי הרחבה, זכאי כל עובד לתשלום דמי הבראה ממעבידו בשיעורים הקבועים בהסכמים הקיבוציים, ועל פי חלקיות משרתו. לאחר תום יחסי עובד מעביד זכאי עובד לפדיון דמי ההבראה בגין השנתיים אחרונות להעסקתו. משכך, דין תביעתו של התובע באשר לתקופה שלפני השנתיים האחרונות להעסקתו, להידחות.

13. התובע העיד בתצהירו, כי לא קיבל דמי הבראה משך כל תקופת העסקתו. יחס עם זאת העיד, כי אלכס ביטון מימן לו "כבונוסים בגין עבודה טובה" כרטיס טיסה ליוון, נסיעה משפחתית משותפת עם משפחת ביטון לים המלח ולאילת (ס' 12 לתצהיר התובע מיום 28.11.05). בסיכומים טענו הנתבעים לראשונה, כי התובע לא זכאי לדמי הבראה מאחר שהוא עצמו מודה, שהוא קיבל את ימי ההבראה בפועל, בחופשה במלונות ובחופשה בחו"ל (ס' 30(ג)(2) לסיכומי הנתבעים 2-3). טענה זו אין לקבל. התובע העיד, כי החופשות מומנו כבונוס עבור עבודה טובה, ללא קשר לדמי הבראה. אף אלכס ביטון לא העיד בתצהירו, כי סוכם שמימון החופשות כאמור הם תחת תשלום דמי הבראה לתובע (ס' 10,18 לתצהיר ביטון מיום 15.1.06). משכך, לא עמדו הנתבעים בנטל המוטל עליהם להוכיח כי שילמו לתובע דמי הבראה בשנתיים האחרונות להעסקתו. לפיכך, נקבע בזאת כי התובע זכאי לדמי הבראה בשיעור 3,185 ₪ (עבור שנת העבודה האחרונה – 7 ימי הבראה x 245 ₪; עבור שנת העבודה שלפניה - 6 ימי הבראהx 245 ₪ לפי שיעור דמי ההבראה במועד סיום יחסי העבודה).
פדיון חופשה
14. לטענת התובע, הוא זכאי לפדיון ימי החופשה שלא ניצל בחצי השנה האחרונה לעבודתו. בכתב התביעה המתוקן, העמיד התובע את תביעתו על פדיון 7 ימי חופשה. יש קושי להבין את טענת התובע בסיכומים לפיה הוא זכאי לפדיון "בסך 7 ימי חופשה המוערכים לצורך תביעה זו לדמי חופשה בגין 8 ימי חופשה" (ס' 71 לסיכומים). לגרסת הנתבעים, כמפורט בתצהירו של אלכס ביטון, התובע ניצל את כל ימי החופשה להם הוא זכאי עד תום, מידי שנה (ס' 17 לתצהיר).

15. הלכה פסוקה היא, כי נטל ההוכחה בדבר יתרת החופשה שנותרה לזכות העובד עם סיום העסקתו, הוא על המעביד. מחובתו של המעביד לדעת כמה ימי חופשה הוא חייב לעובד וכמה נתן למעשה, ולנהל פנקס חופשה ולרשום בו את הפרטים הדרושים (דב"ע לא/3-22 ליבוט-קסטנר פד"ע ג' 215). בסיכומים מפנים הנתבעים לעדותו של התובע בפני
נו לפיה יצא לחופשה בסוכות ו/או בפסח, ולנופשים שונים במימון אלכס ביטון (עמ' 15 לסיכומי הנתבעים2-3). אכן, התובע לא הכחיש כי ניצל ימי חופשה, אלא שהנתבעת לא הוכיחה מתי היו החופשות ולמשך כמה ימים. ויוזכר – התביעה מתייחסת רק לחצי שנת העבודה האחרונה. יצוין, כי אלכס ביטון טען בחקירתו שימים בהם התובע לא הגיע לעבודה ביום שישי, נחשבו לו כיום חופש (עמ' 61 ש' 11-14), אלא שטענה זו נזנחה בסיכומים. משהנתבעים לא הציגו פנקס חופשה או גרסה מסודרת בנוגע לניצול ימי חופשה של התובע, דין תביעתו של התובע ברכיב זה להתקבל. משהתביעה הינה לחצי שנת העבודה האחרונה, נקבע בזאת כי התובע זכאי לפדיון 7 ימי חופשה כנטען בכתב התביעה המתוקן, ובשיעור 1,793 ₪ (6,657 ₪/ 26 ימי עבודה בחודש בממוצעx 7).

הרמת מסך וזהות המעביד
16. טענתו העיקרית של התובע הינה כי הנתבע 3 אלכס ביטון, "לא הקפיד בהבחנה בין נתבעת 1 לבין נתבעת 2". משכך, לטענתו, יש לראות בחברת שיווק 96 ובחברת חימום 83 כיחידה כלכלית אחת, ולהרים את המסך כלפי אלכס ביטון, שהיה המעביד האמיתי. לטענת הנתבעים, עיקר עיסוקה של חברת חימום 83, שפעלה באזור התעשייה בחולון, היה בתחום הייצור. חברת שיווק 96 לעומת זאת עסקה בפן השיווקי, ובעיקר בירושלים (עמ' 55 ש' 10). התובע עבד בתחילה אצל חברת חימום 83, וביום 1.1.96 עבר לעבוד בחברת שיווק 96, תוך שמירת רציפות זכויותיו. על כן, בחלקה השני של התקופה, התובע היה עובד של חברת שיווק 96 בלבד. מוסיפים הנתבעים וטוענים כי לא נתקיימו התנאים להרמת המסך בין החברות לבין עצמן ובינן לבית אלכס ואביבה ביטון
.

17. התובע העיד בתצהירו, כי ביוני 1994 פנה אליו אלכס ביטון בהצעה לעזור לו להקים סניף דודי שמש בירושלים. לאחר שעזר בהקמת הסניף, הוא החל לעבוד שם במשרה מלאה מאוגוסט 1994. מעסיקתו היתה אז חברת חימום 83. אין חולק כי באותה עת עוד לא הוקמה חברת שיווק 96 (ס' 2 לתצהיר התובע מיום 28.11.05). עוד העיד התובע, כי במהלך תקופת עבודתו הוא עבד גם במפעל דודי החימום בחולון, ועסק בחיפוש אחר חנות מתאימה ברעננה, לבקשת מר ביטון. בתחילת שנת 1998 הוא עבר זמנית לחנות אידיאל בחולון לבקשת מר ביטון על מנת "ללמוד את העסק" (ס' 7,8 לתצהיר התובע מיום 28.11.05). בעדותו בפני
נו הוסיף, כי בנוסף לחנות ברעננה, ולבקשת מר ביטון הוא חיפש במשך שלושה חודשים אחר מקום מתאים לחנות בהרצליה ובכפר סבא (ס' 21 ש' 23-25). התובע העיד, כי מבחינתו, המעביד שלו היה מאז ומעולם מר ביטון, שקבע באיזה מהמקומות יעבוד (ס' 25 לתצהירו). בעדותו בפני
נו הדגיש התובע, כי אלכס ביטון היה הדמות הדומיננטית בכל הקשור אליו. אביבה ביטון
לא היתה מעורבת, למעט בתקופה כלשהי במהלכה אושפז מר ביטון בבית חולים (עמ' 30 ש' 7-9), ולמעט חתימתה על מכתב הפיטורים.

18. עוד העיד התובע, כי במהלך שנת 1996, הבחין כי בתלוש השכר שלו שונה שם המעסיקה כך שבמקום חברת חימום 83 נרשמה חברת שיווק 96. לדבריו, הוא שאל את אלכס ביטון לפשר השינוי, וזה השיב כי אין לו מה לדאוג, משום שהוא עובד אצלו ויש לו רציפות זכויות "וכל העניין הוא פורמלי לצורכי החברות בלבד" (ס' 5-6 לתצהיר התובע מיום 28.11.05). התובע העיד לפנינו בהקשר זה כדלקמן:
"אם אני מקבל תלוש משכורת פתאום עם כותרת אחרת שהוא דומה בכל צורתו והכתוב בו כמעט לחלוטין לראשון אבל הוא לא זהה, אז אני שואל את האיש שאני רואה בו בעל כל הקומפלקס אם זה משנה משהו ומה זה משנה. קיבלתי את התשובה שלו שזה לא משנה שיש רציפות זכויות ושאני עובד אצלו אצל מר אלכס ביטון" (עמ' 18 ש' 4-8).
.....
הדרך שבה משפחת ביטון מנהלת את החברה מבחינת רישומים על מנת שהם יוכלו למשוך כספי קופות פיצויים ככסף מזומן על ידי זה שמשנים בעלויות ומשנים שם חברה..."(עמ' 29 ש' 23-25).

אלכס ביטון נשאל בחקירתו מתי וכיצד הודיע לתובע על ההחלפה בזהות המעסיק שלו (מחברת חימום 83 לחברת שיווק 96), והשיב:
"...לא עשיתי את זה במכתב, זה נעשה בע"פ. בפברואר 96 הוא קיבל תלוש...הודעתי בע"פ. המסמך היחידי לעניין הזה הוא התלוש והצ'ק מאידיאל שיווק" (עמ' 46 ש' 19-22, ההדגשה שלי –ר.ר).

הנה כי כן, עדותו של ביטון מחזקת את גרסתו של התובע לפיה נודע לו על החלפת מעסיקתו רק בדיעבד, כשקיבל את תלוש השכר. עוד העיד אלכס ביטון, כי חברת שיווק 96 הוקמה כדי "שנוכל בהרחבה לחלק מניות למשקיעים פוטנציאליים או עובדים נוספים שהיו מעוניינים להיות שותפים בעסק" (עמ' 40 ש' 6-8, ש' 12-18, ההדגשה שלי –ר.ר). לדבריו, מניותיו בחברת שיווק 96 הועברו בשלב מאוחר יותר לאשתו, אביבה ביטון
, מטעמים של תכנון מס, בכל הקשור להיטלי מס על בעל ואישה (עמ' 62 ש' 13-16). דברים דומים מסרה בעדותה אביבה ביטון
. לדבריה, היא לא שילמה דבר לאלכס ביטון כשהועברו מניות חברת שיווק 96 אליה (עמ' 68 ש' 23-26). כמו כן, היא לא שללה בעדותה את האפשרות שהיא קיבלה משכורת מחברת שיווק 96 גם עבור עבודתה כמנהלת חשבונות של חברת חימום 83 (עמ' 67 ש' 1-4). גם מדבריה מתקבל הרושם, כי מאחורי הקמת חברת שיווק 96 והפיצול לשתי חברות עמדו בעיקר שיקולי מס:
"בתקופה שקיבלתי שכר מאידיאל שיווק, השכר הזה נכנס למשפחה. דיברנו על שיקולי מס והוצאת תלושי שכר מאיזו חברה וזה היה הקו המנחה. ברגע שאני מקבלת שכר מחברה אחרת אני לא משלמת מס גבוה. זה הכל עניין של תכנון מס..." (עמ' 68 ש' 14-16, ההדגשה שלי –ר.ר).

19. בקשר לחברת שיווק 96 - מתדפיס רשם החברות שהוצא בשנת 2005, עולה שאביבה ביטון
לא רק שהיתה בעלת מניות אלא שאף שימשה כמנהלת חברת שיווק 96. עם זאת, אביבה ביטון
הודתה בחקירתה, כי אלכס בעלה הוא שנסע לירושלים (שם פעלה חברת שיווק 96), ואילו היא עצמה כמעט ולא נסעה לשם (עמ' 69 ש' 8). אלכס ביטון אישר כי אשתו כמעט ולא הופיעה במשרד בירושלים, והוא, לעומת זאת, הוא היה מגיע לשם מידי שבוע (עמ' 56 ש' 10-18, עמ' 60 ש' 19-18). מעדותו של אלכס ביטון, עולה עוד שהוא היה מעורב בהחלטה לפטר את התובע מחברת שיווק 96, והתרשמותנו היא שגב' ביטון חתמה על מכתב הפיטורים, רק משום שכך המליץ היועץ המשפטי של החברה (עמ' 50 ש' 12-19).

20. נוכח כל האמור מתבקשת השאלה האם נכון יהיה לחרוג מהכלל לפיו יש לתת תוקף לקיומן המשפטי העצמאי והנפרד של החברות, וזאת באמצעות הרמת מסך ההתאגדות וייחוס חובותיהן לבעלי מניות ו/או לנושאי התפקידים בהן. בפסק דינו של בית הדין הארצי ע"ע 1452/04 שלמה אביר נ' מנסור חוסיין ואח', עמד בית הדין הארצי על הכלל בדבר הפרדה בין התאגיד לבין בעלי מניותיו ונושאי תפקידים בו, ועל המנגנון לחריגה מן הכלל. יפים הדברים שם מפי השופט שמואל צור, לעניננו, כלשונם:
נקודת המוצא בדיני חברות הינה כי יש לתת תוקף לקיומה המשפטי העצמאי והנפרד של חברה (דב"ע נג/205-3 מחמוד וגיה - גלידות הבירה בע"מ, פד"ע כ"ז, 345). חברה היא אישיות משפטית הנבדלת מבעלי המניות בה והדברים ידועים. עם זאת, קיימות נסיבות חריגות המצדיקות הרמת מסך ההתאגדות וייחוס חובות החברה לבעלי מניותיה. דוקטרינת הרמת המסך מבוססת על הרעיון שקיומה של חברה כאישיות משפטית נפרדת מבעליה נועדה לאפשר לה ניהול עסקים כדין ובתום לב ולא נועד להוות כסות מפני מעשה תרמית או התנהגות בלתי נאותה כלפי המתקשרים עימה או נושיה. כך בכלל וכך במיוחד כלפי נושים שהם עובדי החברה, עימם קיימים יחסים משפטיים קרובים ונמשכים המטילים על בעלי החברה אחריות מוגדרת... העילות המקובלות להרמת מסך הן הקמת חברה למטרות תרמית, מצב בו אישיות החברה משמשת כסות לא חוקית לבעליה, ערוב נכסים של בעלי המניות עם נכסי החברה, ריקון החברה מנכסיה ועוד. אכן, אין רשימה ממצה של עילות להרמת מסך ההתאגדות וייחוס חובות החברה לבעלי המניות..." (ע"ע (ארצי) 1452/04 שלמה אביר - מנסור חוסיין, תק-אר 2006(2), 367 , 370 (2006) והאסמכתאות שם. להלן – עניין אביר).

בית הדין הארצי קבע עוד בפסיקותיו, כי כשמדובר בהרמת מסך במסגרת יחסי עבודה, לעובדי החברה יש מעמד מיוחד לעומת כלל נושי החברה. מעמדם זה של עובדי החברה מטיל על החברה אחריות מוגברת וחובת אמון מיוחדת הנגזרת, בין היתר, מחובת תום הלב המוגברת הקיימת ביחסי העבודה (ר' (ע"ע (ארצי) 1201/00 - יהודית זילברשטיין - ערב חדש (עתונות) - אילת בע"מ, תק-אר 2002(4),106 , 108 (2002); ע"ע 1137 יוליוס אדיב- החברה לפיתוח ולמלונאות רחביה בע"מ, תק-אר 2003(1), 113 (2003); ע"ע 1170/00 מרים פרידמן נ' יוניוב ירחמיאל ובניו חברה קבלנית בע"מ, עבודה ארצי, כרך לג (88), 34).

21. בענייננו - מהימנה עלינו עדותו של התובע, וכך אנו קובעים, כי לראשונה נודע לו על החלפת מעבידתו (מחברת חימום 83 לחברת שיווק 96), בדיעבד, ומתוך תלוש השכר, וכי אלכס ביטון הסביר לו שאין לכך חשיבות משום שהוא מעבידו בפועל. בעניין אביר, שם נדון מקרה דומה למקרה שבפני
נו, קבע בית הדין הארצי לעניין זה את הדברים הבאים:
"חילופי מעבידים אינם דבר של מה בכך ולא ניתן לעשותם כלאחר יד בלא הסכמה מודעת של העובד. מעביד אינו רשאי להעביר את עובדיו ממסגרת משפטית אחת לשניה. עובד אינו אבן על לוח המשחק של מעבידו. ניהול עסק באופן שהעובד נע ונד בין גופים שונים לפי נוחיות המעסיק. בבחינת היום פה ומחר שם - אינו עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב המוטלת על המעסיק, זהו עירוב נכסים ושימוש לרעה במסך ההתאגדות. במיוחד נכונים הדברים באשר כל הגופים הללו נכשלים בעסקיהם והעובד מוצא עצמו מול שוקת שבורה. בנסיבות שכאלה, יש מקום לקבוע שהמעסיק האמיתי של העובד הוא לא חברה א' או ב' או ג' אלא גם - ובמיוחד - מי שעמד מאחורי כל אותן חברות" (ר' ס' 13 לפסק הדין בעניין אביר, ההדגשות שלי – ר.ר).

הנה כי כן, בכך שאלכס ביטון העביר את התובע מחברת חימום 83 לחברת שיווק 96 ללא הסכמתו, יש כדי להוות שימוש לרעה במסך ההתאגדות, מה עוד שהתובע מוצא עצמו גם במקרה זה מול שוקת שבורה, כשאלכס ביטון אינו חולק על כך כי שתי החברות שהקים אינן פעילות עוד, וזאת מבלי שננקטו הליכי פירוק. יצוין, כי אלכס ביטון העיד בקשר לכך, שהוא מכר את הפעילות העסקית של החברות, והעביר את הכספים שקיבל לטובת תשלום חובות של ספקים (עמ' 58 ש' 29, עמ' 59 ש' 24). הפסקת פעילות חברות מבלי לנקוט הליכי פירוק, כך שנמנע מהעובד לקבל חלק מן הזכויות המגיעות לו מן המוסד לביטוח לאומי, תומכת גם היא במסקנה כי נעשה שימוש לרעה במסך ההתאגדות של החברה (ס' 13 לפסק הדין בעניין אביר).

22. על כל האמור נוסיף, כי התובע הגיש את תביעתו לבית הדין ביוני 1998, עת ששתי החברות היו פעילות. פעילותן של החברות הופסקה במהלך המשפט שהתנהל בין הצדדים כאן ובבית משפט השלום, בשנת 2004. פסק הדין של בית משפט השלום, שדחה את כל טענות הנתבעים בדבר מעשי גניבה של התובע (ומכאן שאין עוד מחלוקת בדבר הזכאות לתשלום פיצויי פיטורים), ניתן במאי 2004. פעילותה של חברת שיווק 96 הופסקה זמן קצר לפני מתן פסק הדין (ינואר 2004), ואילו חברת חימום 83 הפסיקה לפעול זמן קצר לאחר מכן (יולי 2004). כל זאת מבלי ששולמו לתובע פיצויי הפיטורים. הפסקת פעילותן של החברות במועדים כפי שפורטו, שעה שמתנהלים ההליכים המשפטיים, ואף בסמוך לאחר מתן פסק הדין בבית המשפט השלום, מצביעה אף היא על חוסר תום לב ועל שימוש לרעה שנעשה במסך ההתאגדות של החברות.

23. הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח העובדה, ששתי החברות הגישו את תביעתן שכנגד כנגד התובע יחדיו, במסגרת ההליך שהתנהל בבית משפט השלום. מפסק הדין של בית משפט השלום עולה, כי שתי החברות העלו טענותיהן כנגד התובע, מבלי שנעשתה אבחנה כלשהי ביניהן, בין על דרך של תקופות העסקה ובין בדרך אחרת. בהתאמה לכך, התייחס בית המשפט השלום בפסק דינו אל שתי החברות במאוחד, כאילו היו מעסיקותיו במשותף של התובע בכל התקופה בה מדובר באותו

פסק דין
.

24. זאת ועוד, וכבר עמדנו על כך- מגרסת הנתבעים עצמם עולה, כי השיקולים העיקריים להקמתה של חברת שיווק 96 ולפיצול בין החברות היו שיקולים הקשורים לתכנון מס. בפועל, כך התרשמנו, מדובר היה בעסק אחד. לענין זה לא נסתרה עדותו של התובע, כי בנוסף לעבודתו בירושלים (לכאורה אצל חברת שיווק 96), הוא עבד במקומות נוספים לפי דרישתו והנחייתו של אלכס ביטון. אביבה ביטון
עצמה לא שללה את האפשרות, שהיא קיבלה שכר מחברת שיווק 96 גם עבור עבודתה בחברת חימום 83 (עמ' 67 ש 4-1), והעידה שהוצא תלוש שכר ע"ש חברת שיווק 96 או חברת חימום 83, בהתאם לשיקולי מס. כך עולה גם באשר לסיבה להעברת מניותיה של חברת שיווק 96 מאלכס ביטון לאביבה ביטון
. בקשר לכך נפנה להלכה הפסוקה, שלפיה, העובדה שמדובר בעסק משפחתי שנוהל באמצעות חברות משפחתיות מטה את הכף לכיוון הרמת מסך ההתאגדות. לענין זה נקבע בפסיקה כי "...על פי השכל הישר, יש בקעה רחבה יותר להרים לגבי חברה משפחתית את המסך, שהרי היא משמשת במידה רבה ככלי "פורמלי" לצורך נוחות בענייני מס...ככל שהמדובר במבנה "משפחתי", הסיכוי לעירוב תחומין ולניהול המערב בין טובת החברה לטובת המשפחה הוא גדול יותר" (ע"א 10582/02 - ישראל בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ, תק-על 2005(4), 270 , 282 (2005); ע"ע (ארצי) 1138/04 - אהרון מאיר - שחר ידגר, תק-אר 2005(4), 614 , 617 (2005); ר' גם בעניין אביר).

25. התובע מצביע בסיכומים על סימנים נוספים המצדיקים לדידו הרמת מסך. כך למשל טוען התובע, כי הנתבעים פעלו לריקון החברות (ס' 43-45 לסיכומים). עוד הוא מפנה לעניינים שונים הקשורים להליך המשפטי שהתנהל בין הצדדים בבית משפט השלום (ס' 55-57 לסיכומים). טענות אלו של התובע לא הוכחו. בהצטברותם של כל הטעמים עליהם עמדנו בהרחבה, , יש די על מנת ללמד כי ככל שמדובר בהעסקתו של התובע לא היתה הפרדה אמיתית בין החברות, וככל שהתובע הועסק על ידן, היתה זו העסקה במשותף. עוד יש לקבוע, על סמך כל האמור, כי יש הצדקה להרים את מסך ההתאגדות בין החברות לבין הנתבע אלכס ביטון, באופן שהתקימו בינו לבין התובע יחסי עובד-מעביד. עמדנו על כך כי אלכס ביטון העביר את מניותיו בחברת שיווק 96 לאשתו אביבה ביטון
, שמונתה למנהלת, למדנו לדעת כי השיקולים שעמדו ביסוד ההעברה היו שיקולי מס בלבד. מהראיות שבתיק מתבקשת המסקנה, וכך אנו קובעים, כי אלכס ביטון היה הרוח החיה מאחורי העסק המשפחתי, והוא שניהל אותו. נוכח התרשמותנו בדבר מקומה השולי של אביבה ביטון
בניהול העסק, הגענו לכלל מסקנה כי אין מקום להרמת המסך כך שגם היא תחויב בחיובי החברות. הנה כי כן, מכל הטעמים שפירטנו נכון יהיה להרים את מסך ההתאגדות של חברת חימום 83 ושל חברת שיווק 96 כלפי אלכס ביטון כבעל מניות ו/או כנושא משרה, ולקבוע כי התקיימו יחסי עובד-מעביד בינו לבין התובע משך כל תקופת העסקתו.

26. בענין אחריות אביבה ביטון
נציין עוד, כי התובע העלה טענות נוספות בדבר חיובם של אלכס ואביבה ביטון
מכוח עוולות נזיקיות. לענין זה טוען התובע בסיכומים, כי בכך שאביבה ביטון
חתמה על מכתב הפיטורים כמנכ"ל של חברת שיווק 96 על אף שידעה כי "בעלה נתבע 3 סובל מנטייה לפרנויה ומעלה האשמות כלפי אחרים מהגיגי ליבו", יש בכדי לבסס את חיובה בעוולה של "גרם הפרת חוזה" (ס' 40 לסיכומים). לא זו בלבד, שלא הונחה תשתית ראייתית לטענות התובע בענין זה, אלא שגם יש קושי משפטי להבין מי לטענת התובע היו הצדדים לאותו חוזה, נוכח טענתו לפיה יש לראות בכל אחד מנתבעים (כמו גם באביבה ביטון
) כמעסיקיו. כך או כך - לא הוכח בנסיבות העניין, כי יש מקום לחרוג מן הכלל לפיו אביבה ביטון
פעלה במסגרת סמכותה כמנהלת החברה, ועל כן פעולתה היא פעולת החברה (ר' דב"ע נא/156-3 סימס יעקב נ' בנימין יוחננוף, פד"ע כד 199, והאסמכתאות שם). זאת ועוד – לא הונחה תשתית ראייתית לטענות התובע בקשר לרשלנות ו/או מרמה, כמפורט בס' 38-44 לסיכומיו.

פיצויי הלנת פיצויי פיטורים
27. באשר לנתבעת 1 - בנסיבות שבפני
נו, בין הצדדים היתה מחלוקת שיש בה ממש בדבר זכאותו של התובע לפיצויי פיטורים נוכח הטענות שהועלו נגדו לעניין מעשי גניבה, אשר הצדיקו לכאורה שלילת פיצויי פיטורים. עם זאת, לאחר שהכריע בית משפט השלום במחלוקת בין הצדדים לעניין מעשי הגניבה, תוך שנדחו טענות הנתבעים כנגד התובע, קמה חבות מיידית לשלם לתובע את פיצויי הפיטורים עם מתן פסק הדין. אשר על כן, נכון יהיה לחייב את נתבעת 1, חברת שיווק 96, לשלם לתובע פיצויי הלנה מהמועד בו ניתן פסק הדין (16.5.04), ועד למועד התשלום בפועל. ממועד הפיטורים ועד למועד מתן פסק הדין מופחתים פיצויי הפיטורים לשיעור של הפרשי הצמדה וריבית.

28. באשר לנתבעים 2-4 – בהחלטתה מיום 21.9.04 בעניין תיקון כתב התביעה (בש"א 16467/04) קבעה הרשמת דורית פיינשטיין, כי היא מתירה את התיקון, בכפוף לכך שהמועד של הגשת התביעה כנגד הנתבעים 2-4 הוא מועד התרת תיקון התביעה (12.9.04), ולא מועד הגשת התביעה המקורית, כך שלא תקופח זכותם להעלות טענה בדבר התיישנות התביעה להלנת פיצויי פיטורים. אין חולק, כי ממועד פיטוריו של התובע ועד למועד תיקון כתב התביעה חלפה תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק הגנת השכר התשי"ח-1958 (סעיף 17א(א) וסעיף 20(ד) לחוק). בסיכומים מעלה התובע טענות שונות לענין טענת ההתיישנות. בין היתר טוען התובע, כי "ניתן להחיל את המקרה את הוראת סעיף 7 לחוק ההתיישנות הקובעת כי: היתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או ההונאה. לפיכך יש מקום לקבוע, כי מועד תחילת מרוץ ההתיישנות הינו מועד מתן פסק הדין של בית משפט, ולפיכך, מועד קיום פיצויי ההלנה טרם התיישן" (ס' 80 לסיכומים). טענה זו אין לקבל. הלכה פסוקה היא, כי על המבקש להיתלות בחריג הקבוע בסעיף 7 לחוק ההתיישנות התשי"ח-1958, לפרט את העובדות הבסיסיות הדרושות ליצירת סיכוי סביר לקיומה של עילה (ע"ע (ארצי) 716/05 - יעקב הברפלד - תוצרת מזון ישראלית בע"מ, תק-אר 2007(3), 137 , 142 (2007). בענייננו לא זו בלבד שהטענה לא הועלתה בכתב התביעה המתוקן, אלא שגם בסיכומים לא מפרט התובע מהי אותה תרמית או הונאה אשר נודעה לו לראשונה מתוך פסק הדין של בית משפט השלום. יש להניח ש

פסק דין
זה מבוסס על טענות ששטחו הצדדים במסגרת ההליך המשפטי, כך שלא מובן הכיצד נודעה לתובע לראשונה מסכת עובדתית כלשהי אך מתוך פסק הדין.

29. בפי התובע טענות נוספות לעניין דחיית טענת ההתיישנות (עמ' 16 לסיכומי התובע). כך למשל טוען התובע, כי בשל הקשר ההדוק בין נתבעת 1 לבין נתבעים 2-4, האחרונים ידעו על קיום התביעה כנגד חברת אידיאל 96, ו"יכלו להיערך בהתאם". על כן, לטענתו, "אין ליתן לנתבעים 2-4 ליהנות מהגנה של התיישנות כנגד תביעת ההלנה". טענה זו אין לקבל. בכתב התביעה המקורי נתבעה חברת שיווק 96 בלבד. משכך אין בסיס לטענה, כי היה על נתבעים 2-4 "להיערך" כבר אז לטענות האישיות שהועלו כנגדם רק בשלב מאוחר יותר בכתב התביעה המתוקן. עוד טוען התובע בסיכומים, כי "אי תשלום חודש הודעה מראש יוצר למעשה מצב בו המשכורת האחרונה טרם שולמה ולפיכך אין התיישנות". לא ברור מהו הבסיס המשפטי לטענה זו, ודינה להידחות. כך גם לעניין טענת התובע בדבר תחולתו של סעיף 4 לחוק ההתיישנות בנסיבות המקרה שבפני
נו.
אשר על כן, דין התביעה לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים, ככל שהיא נוגעת לנתבעים 2-4, להידחות מחמת התיישנות.
למעלה מן הדרוש נציין, כי אף לגופו של עניין, ואפילו לא התיישנה התביעה לפיצויי הלנה, היה מקום להפחית את פיצויי ההלנה לגובה של הפרשי הצמדה וריבית כחוק ככל שמדובר בתביעה נגד נתבעים 2-4. זאת לאור המחלוקת לעניין עצם היותם מעסיקיו של התובע, ובהיות המחלוקת לענין העסקתו, מחלוקת שיש בה ממש.

סוף דבר –
30. נתבעים 1, 2 ,3 ישלמו לתובע יחד ולחוד בגין עילות התביעה השונות כדלקמן:
א. סך של 23,855 ₪ עבור פיצויי פיטורים.
ב. סך של 3,185 ₪ עבור דמי הבראה
ג. סך של 1,793 ₪ עבור פדיון חופשה.
ד. סך של 6,657 ₪ עבור תמורת הודעה מוקדמת.
הסכומים המפורטים בסעיפים ב'-ד' לעיל, ישולמו בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.4.98 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

31. פיצויי הפיטורים שנפסקו ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, או פיצויי הלנת פיצויי פיטורים כחוק לפי המפורט להלן:
נתבעת 1, חברת שיווק 96, תשלם לתובע הפרשי הצמדה וריבית כחוק על פיצויי הפיטורים שנפסקו מיום 1.4.98 ועד ליום 16.5.04. מיום 16.5.04 יוסיף סכום פיצויי הפיטורים וישא פיצויי הלנת פיצויי פיטורים עד למועד התשלום בפועל.
נתבעים 2 ו-3 ישלמו לתובע, יחד ולחוד, הפרשי הצמדה וריבית כחוק בגין פיצויי הפיטורים , מיום 1.4.98 ועד למועד התשלום בפועל. למען הסר ספק, אם ישולמו פיצויי ההלנה בגין תקופה כלשהי, ממילא אין חבות של הפרשי הצמדה וריבית בגין אותה תקופה. אם ישולמו הפרשי הצמדה וריבית על ידי מי מן הנתבעים בגין איזו מן התקופות יהיו הנתבעים האחרים פטורים מחובת תשלום הפרשי ההצמדה והריבית, בהתאמה.

32. התביעה כנגד הנתבעת 4 נדחית.

הנתבעים 1,2,3 ישלמו יחד ולחוד הוצאות התובע ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 7,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק.
בהיות הנתבעת 4 מיוצגת על ידי עו"ד מן הסיוע המשפטי, לא ניתן צו כנגד התובע לתשלום שכ"ט עו"ד בקשר אליה. בנסיבות הענין אף איננו מוצאים מקום לתת צו נגד התובע לתשלום הוצאותיה.


ניתן היום כח' באב התשס"ז (12 באוגוסט 2007) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתק לב"כ הצדדים.
___________________ __________________ __________________
ר. רוזנפלד, שופטת ע. יפרח, נציג ציבור ת. זיו, נציגת ציבור












עב בית דין אזורי לעבודה 1815/98 ניר גלבוע נ' אידיאל שיווק (1996) בע"מ , אידיאל דודי חימום (1983) בע"מ , אלכסנדר ביטון , אביבה ביטון (פורסם ב-ֽ 12/08/2007)