פסקי דין על האפוטרופוס לנכסי נפקדים | פסקי דין על מינהל מקרקעי ישראל | פסקי דין על עז' המנוח ג'ורג' נעמה ז"ל | פסקי דין על סאמי נעמה | פסקי דין על סמיר נעמה |

3166/05 עא     12/07/2007




עא 3166/05 האפוטרופוס לנכסי נפקדים, מינהל מקרקעי ישראל נ' עז' המנוח ג'ורג' נעמה ז"ל, סאמי נעמה, סמיר נעמה






בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע"א 3166/05

בפני
:
כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין


כבוד השופטת א' חיות


כבוד השופטת ד' ברלינר


המערערים:
1. האפוטרופוס לנכסי נפקדים


2. מינהל מקרקעי ישראל



נ ג ד

המשיבים:
1. עז' המנוח ג'ורג' נעמה ז"ל


2. סאמי נעמה


3. סמיר נעמה


ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת.א. 1264/00 מיום 10.2.2005 שניתן על ידי כבוד השופט י' עמית

תאריך הישיבה:
י' בחשון התשס"ז
(01.11.06)

בשם המערערים:
עו"ד משה גולן


בשם המשיבים:
עו"ד מורשד טנוס




פסק-דין

השופטת א' חיות
:

זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט י' עמית) מיום 10.2.2005, אשר קיבל את תביעת המשיבים להצהיר על בעלותם בנכס מקרקעין בחיפה ודחה את עמדת האפוטרופוס לנכסי נפקדים
, המערער 1 (להלן גם: האפוטרופוס) כי מדובר ב"נכס נפקד" כמשמעותו בסעיף 1(ה) לחוק נכסי נפקדים, תש"י-1950 (להלן: חוק נכסי נפקדים או החוק).


תמצית העובדות ופסק דינו של בית המשפט המחוזי

1. במהלך מלחמת השחרור תפסו כוחות ה"הגנה" נכס מקרקעין המצוי ברחוב עספור 23 בחיפה, הידוע כגוש שומה 10833/7, ובו בית בן שלוש קומות ומרתף (להלן: הנכס, הבית או החלקה). הנכס לא עבר הסדר ובפנקס השטרות רשומים כבעליו יוסף נסיר ג'דון, פדווה בינת סימן ג'דון, ג'ופה בינת אסד ג'דון ויוסוף איבן נסיר ג'דון (להלן: בני משפחת ג'דון). איש מבני משפחת ג'דון לא פנה מעולם אל האפוטרופוס בעניין הנכס הנ"ל. מי שפעל לקבלת החזקה והזכויות בנכס מיד עם תום מלחמת השחרור היה מר ג'ורג' נעמה (להלן: המנוח), שעזבונו הוא המשיב 1. המנוח טען כי החלקה נרכשה על ידי דודו, חנא נעמה, מאת משפחת ג'דון, כי הוא רכש את החלקה מידי הדוד לפני שנים רבות וכי בנה עליה את הבית והתגורר בו עם משפחתו עד פרוץ המלחמה ואף השכיר חלקים ממנו לאחרים. מאמציו של המנוח לקבל את הנכס מידי האפוטרופוס כנכס השייך לו בשלמות, נמשכו מאז שנת 1948 ועד שנת 1956. במהלך אותן השנים פנה המנוח אל המפקח על רכוש הנפקדים (שפעל מכוח תקנות-שעת-חירום בדבר נכסי נפקדים, תש"ט-1948), וכן אל האפוטרופוס שמונה תחתיו מכוח החוק, בבקשה להסדיר את רישום הבעלות בנכס על שמו. לטענת המנוח עסקאות המכר בין הדוד למשפחת ג'דון ובין הדוד לבינו לא נערכו בכתב ועל כן, לא היה בידו להציג הסכמים לעניין זה, אך המנוח הציג לאפוטרופוס מסמכים שונים שבאמצעותם ביקש להוכיח את בעלותו בנכס ובהם הצהרות של שוכרים; הצהרה לעניין הבעלות בנכס שחתם הוא עצמו בפני
רשם בית הדין המחוזי בחיפה ביום 28.10.1948; מכתב של ארכיבישוף הכנסייה היוונית-קתולית באזור חיפה והגליל ממנו עולה כי על פי רישומי הכנסייה הנכס בבעלותו; קבלות על תשלום מיסים בגין הנכס וכן בקשה משנת 1936 לקבלת היתר והודעה על מתן היתר לבניית בית מגורים בנכס הנמצא במושבה הגרמנית בחיפה, עליה מופיע שמם של יורשי חביב נעמה (אביו של המנוח) כבעלים.

2. מאמציו של המנוח לקבל את הזכויות בנכס צלחו באופן חלקי בלבד. במכתב מיום 28.6.1956 הודיע עו"ד ש' שפירא, מנהל מדור תביעות ושחרור נכסים אצל האפוטרופוס כי "האפוטרופוס מסכים להחזרת החזקת הנכס הנדון לתובע נגד הצהרה מפורשת מצדו שלא ישתמש בהחזקת הנכס הנדון, החל מיום קבלתו לרשותו בהתאם להסכמת האפוטרופוס, לשם הוכחת התיש[ב]נות החזקה". בעקבות הודעה זו ובהתאם לאמור בה, נחתם על ידי המנוח ביום 16.7.1956 כתב התחייבות (להלן: כתב ההתחייבות) בו נאמר, בין היתר, כי הנכס היה בחזקתו הבלעדית במשך שנים רבות והוא נקי מכל שעבוד או זכות של אדם אחר, אך הואיל ואין בידיו להציג תמצית רישום ממשרד ספרי האחוזה בחיפה המוכיחה כי הנכס רשום בשמו, נאות האפוטרופוס למסור את הנכס לידיו, לחזקתו ולהנהלתו בכפוף לתנאים שפורטו בכתב ההתחייבות. במסגרת תנאים אלה התחייב המנוח בין היתר "להחזיר לאפוטרופוס או לכל מי שיבוא במקומו... את כל הכספים שאגבה מהדיירים ו/או החזקת הנכס מבלי חובה לנמק את הדרישה". עוד הצהיר המנוח והתחייב באותו מסמך כי "תקופת החזקה של הנכס החל מיום העברתו לחזקת האפוטרופוס וכן החזרתו לידי ולהבא לא תשמש לי הוכחה לטענת התיישנות". חודשים ספורים לאחר מכן, ביום 3.10.1956, הוצאה על ידי האפוטרופוס הודעה בדבר שחרור הנכס מפיקוחו לידי המנוח "על סמך החלטת האפוטרופוס לנכסי נפקדים
מיום 28.6.1956". עם שחרור החזקה לידי המנוח, כאמור, שבו הוא ובני משפחתו (שגרו מאז פרוץ המלחמה במקומות אחרים בחיפה), להתגורר בנכס. המנוח גר בו עד פטירתו בשנת 1985 והמשיבים 2 ו-3, בניו של המנוח ויורשיו על-פי צוואתו, התגוררו עימו בנכס עד שנת 1967. באותה השנה עזב המשיב 2 את הארץ ועבר להתגורר בקנדה, שם הוא מתגורר עד היום, ואילו המשיב 3 עבר לארצות הברית ובה הוא מתגורר עד היום.

3. בשנת 1987, כשנתיים לאחר מות המנוח, פנו המשיבים 2 ו-3 באמצעות בא כוחם אל מינהל מקרקעי ישראל
, המערער 2 (להלן: המינהל), וביקשו להסדיר את העברת הנכס על שמם מתוקף צוואת המנוח. בתשובה לפנייתם נענו המשיבים כי הנכס "שוחרר בעין" למנוח על-פי החלטת האפוטרופוס מיום 28.6.1956 וכי "מפאת הזמן הרב שחלף מאז השחרור הנ"ל לא נותר[ה] ברשותנו העתק מתעודת השחרור האמורה". פנייה נוספת של המשיבים למינהל משנת 1991 נענתה באופן דומה. על מכתביו אלה של המינהל וכן על מכתב נוסף מטעמו שנשלח בשנת 1999 (להלן: מכתבי המינהל), מבססים המשיבים טענה שתפורט להלן לפיה שוחרר הנכס באופן מלא לבעלות המנוח כבר בשנת 1956. מגעי המשיבים עם המינהל לא הצמיחו כל תוצאה אופרטיבית ועל כן הגישו המשיבים תביעה ראשונה לבית המשפט המחוזי בחיפה (ת.א. 65/95) ובה עתרו להצהרה כי הינם הבעלים החוקיים של הנכס מכוח צוואת המנוח. בכתב ההגנה שהוגש באותה תביעה (להלן: כתב ההגנה) טען המינהל כי אינו מחזיק בנכס הנדון ואינו טוען כל טענת בעלות לגביו. עוד טען המינהל כי היריבים הנכונים של המשיבים הם בני משפחת ג'דון הרשומים כבעלי הנכס וכי הדרך שעל המשיבים לילך בה הינה הגשת בקשה לתיקון הרישום. תביעה זו (להלן: התביעה הראשונה) לא נתבררה לגופה ונמחקה ב

פסק דין
מיום 7.11.1996 בשל אי התייצבות המשיבים לדיון שנקבע בה. בשנת 1999 חידשו המשיבים את פעילותם להסדרת רישום הזכויות בנכס על שמם. הם שבו ופנו אל המינהל באמצעות בא כוחם אשר ביקש להודיעו "מה יש לעשות כדי לרשום את הנכס בלשכת רישום המקרקעין על שם מרשי". בתשובתו חזר המינהל על העמדה אותה הביע בעבר במכתביו המפורטים לעיל וכן בכתב ההגנה בתביעה הראשונה באומרו: "על-מנת שניתן יהיה לרשום את זכויות יורשי המנוח ג'ורג' חביב נעמה יש לפעול להוצאת פסק-דין הצהרתי המורה לרשם לרשום את הנכס בשם יורשי ג'ורג' חביב נעמה". בעקבות כך, הגישו המשיבים בשנת 2000 תביעה נוספת נגד האפוטרופוס ונגד המינהל לבית המשפט המחוזי בחיפה ובה שבו ועתרו למתן סעד הצהרתי בדבר בעלותם בנכס מכוח צוואת אביהם. הפעם הכחישו האפוטרופוס והמינהל בכתב ההגנה את טענות המשיבים לעניין זכויותיהם בנכס וביום 15.5.2002, סמוך לפני הגשת תצהיר העדות מטעמם, אף הוציא האפוטרופוס לראשונה תעודה לפי סעיף 30(א) ו-(ב) לחוק המכריזה על בני משפחת ג'דון כנפקדים ועל נכסיהם, ובכללם הנכס נשוא הערעור, כנכסים נפקדים המוקנים לו. מבחינת הרישום עם זאת לא חל על שינוי בספרי האחוזה והוא נותר רשום על שם בני משפחת ג'דון כמקרקעין בלתי מוסדרים.

4. בפסק דינו מיום 10.2.2005 קבע בית המשפט המחוזי בניגוד לטענות המשיבים כי בשנת 1956 לא הוכרה על ידי האפוטרופוס בעלותו של המנוח בנכס. בית משפט קמא הפנה בהקשר זה אל כתב ההתחייבות שעליו חתם המנוח וציין כי שחרור הנכס לידי המנוח באותה שנה התייחס אך ורק לזכות החזקה בו וכי הדבר נעשה ככל הנראה מכוח סעיף 22 לחוק נכסי נפקדים, המסמיך את האפוטרופוס לאשר לאדם 'להחזיק נכס מוקנה, לנהלו, או לטפל בו בדרך אחרת'". יחד עם זאת קבע בית המשפט המחוזי כי יש להיעתר לתביעת המשיבים ולהצהיר עליהם כבעלי הנכס מכוח צוואת אביהם משום שהראיות שהוצגו על ידם מבססות את הטענה שהמנוח היה בעליו עוד לפני שנת 1947. מסקנתו זו של בית המשפט המחוזי נסמכה על עדות המשיב 2, אשר בשל מצבו הבריאותי נתקבלה מקנדה באמצעות video conference ("היוועדות חזותית"). כמו כן נסמך בית המשפט המחוזי לעניין זה על ראיות חיצוניות שונות ובכללן הצהרות של שניים משוכרי דירות הבית בשנות העשרים והשלושים; חמישה העתקים מקבלות שונות על שמו של המנוח בגין תשלום מס רכוש עבור החלקה בשנים 1935-1933 ו-1946-1945; בקשה משנת 1936 לקבלת היתר לבניית בית מגורים במושבה הגרמנית בה צוין כי הבעלים הם יורשי חביב נעמה והקבלן הוא מיכאל נעמה (אחיו של המנוח); הודעה בדבר מתן היתר הבנייה האמור; וכן התראה מאת לשכת ההוצאה לפועל בחיפה משנת 1939 בה נדרש המנוח לשלם מס רכוש עבור הנכס. חיזוק נוסף לאותה מסקנה מצא בית המשפט המחוזי בפעילותו הנמרצת של המנוח לרישום הנכס על שמו, בה החל כבר באוקטובר 1948. בית המשפט הוסיף והדגיש בהקשר זה את העובדה כי המנוח ומשפחתו החזיקו בנכס שנים ארוכות טרם פרוץ מלחמת השחרור ואף עשרות שנים לאחר מכן (מעת ששוחררה החזקה בנכס לידיהם בשנת 1956), בעוד שבני משפחת ג'דון הרשומים בספרי האחוזה כבעלים "נעלמו" מן הזירה באמצע שנות העשרים של המאה הקודמת ואיש מהם לא טען מאז ועד היום לזכות כלשהי בנכס. בהתייחסו לשאלת נטל הראייה, ואף שלא הייתה מחלוקת בין בעלי הדין כי נטל הראייה המוטל על המשיבים בהקשר זה הוא הנטל המחמיר – "מעל לכל ספק המתקבל על הדעת" – הקבוע בסעיף 20(ב)(2) לחוק נכסי נפקדים, דן בית משפט קמא מיוזמתו בסוגיית נטל הראייה והגיע למסקנה כי יש להחיל במקרה דנן את הוראת סעיף 30(ב) לחוק לפיה מוטל על התובע נטל ברמה של מאזן הסתברויות בלבד. עם זאת, הוסיף בית המשפט המחוזי וציין כי גם אם טעות בידו וגם אם היה על המשיבים לעמוד בדרישה הראייתית המחמירה הקבועה בסעיף 20(ב)(2) לחוק, יש לראותם כמי שעמדו בנטל זה, נוכח הראיות שהוצגו בהדגישו, בין היתר, כי:

במסגרת האיזון החדש נוכח מעמדה החוקתי של זכות הקניין, גם הוראה נוסח זו הקבועה בסעיף 20(ב)(2) יש לפרש על דרך הצמצום, וקשה להלום פרשנות לפיה על התובע לעמוד במידת הראיה הנדרשת בדין הפלילי.

נוכח מסקנותיו אלו קבע, כאמור, בית המשפט המחוזי כי המנוח היה זכאי להירשם כבעליו של הנכס וכי המשיבים 2 ו-3 זכאים לרשום את הנכס על שמם מכוח צוואתו.

האפוטרופוס והמינהל לא השלימו עם תוצאה זו ומכאן הערעור שבפני
נו.

טענות הצדדים

5. בפי המערערים טענת סף לפיה לוקה תביעת המשיבים בשיהוי ניכר וכי טעם זה לבדו מצדיק את דחייתה. המערערים מציינים בהקשר זה כי המנוח ויורשיו מעולם לא תקפו את החלטת האפוטרופוס משנת 1956 אשר קבעה כי טענת הבעלות לא הוכחה ועל כן נמסרה למנוח החזקה בלבד בנכס. בינתיים, כך טוענים המערערים, הלכו עדי המנוח לעולמם ולא ניתן לברר עימם את העובדות לאשורן. לגופם של דברים טוענים המערערים כי שגה בית משפט קמא בקובעו שהמשיבים הוכיחו את הבעלות בנכס. הטענות המועלות על ידי המערערים בהקשר זה מתמקדות בעיקרן בסוגיית נטל הראיה המוטל מכוח חוק נכסי נפקדים על הטוען לזכויות בנכס נפקד. כמו כן מלינים המערערים על כך שבית המשפט ביסס את ממצאיו על ראיות בלתי קבילות דוגמת הצהרת המנוח מ-1948 בפני
רשם בית הדין המחוזי, תצהיריהם של שוכרי הדירות ומכתב הארכיבישוף, שכולם הלכו לעולמם ולא ניתן היה לחוקרם וכן עדותו של המשיב 2, אשר נמסרה, כאמור, ב-video conference ואינה קבילה לטענתם, ומכל מקום אין היא אלא עדות מפי השמועה ככל שהדבר נוגע לרכישת הנכס ולהקמת הבית על ידי המנוח. לחלופין טוענים המערערים כי אף אם ניתן היה לקבל כראייה את התצהירים והמסמכים שהוצגו ואת עדות המשיב 2, מן הראוי היה לייחס להם משקל מועט בנסיבות העניין. בכל הנוגע לנטל הראיה המוטל על המשיבים לצורך הוכחת הבעלות בנכס טוענים המערערים כי שגה בית משפט קמא בקובעו כי חלה בעניין זה הוראת סעיף 30(ב) לחוק נכסי נפקדים בעוד שהסעיף הרלוונטי לתביעת בעלות מן הסוג שהגישו המשיבים הוא סעיף 20(ב)(2) לחוק ולפיו היה על המשיבים להוכיח את תביעתם "מעל לכל ספק המתקבל על הדעת". המערערים מוסיפים וטוענים כי המשיבים לא עמדו בנטל המוטל עליהם, כאמור, וכי הראיות שהוצגו על ידם אינן עומדות ברמה הראייתית הנדרשת להוכחת הבעלות. המערערים מדגישים כי המשיבים לא הציגו מסמך כתוב כלשהו להוכחת הסכמי המכר בין משפחת ג'דון לדודו של המנוח ובין המנוח לדוד והם מפנים בהקשר זה אל דרישת הכתב הראייתית הקבועה בסעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני משנת 1879. עוד טוענים המערערים כי שגה בית משפט קמא בקובעו שסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו יש בו כדי "לרכך" את הפירוש שיש ליתן לנטל הראייה המחמיר הקבוע בסעיף 20(2)(ב), שכן אין מדובר בהגנה על זכות הקניין אלא בנטל המוטל לצורך הוכחת הזכות עצמה.

6. המשיבים מצידם שבים ומעלים בתגובתם לערעור את הטענה שנדחתה על ידי בית משפט קמא ולפיה שחרור הנכס לטובת המנוח בשנת 1956 כמוהו כהקניית מלוא הזכויות בו למנוח. המשיבים מדגישים בהקשר זה כי מכתבי המינהל לאורך השנים בתגובה לפניותיהם מחזקים מסקנה זו והוא הדין לגבי כתב ההגנה שהגישו המינהל ורשות הפיתוח בתביעה הראשונה משנת 1995, בו נאמר כי "הנתבעת אינה מחזיקה בנכס הנדון, [ו]אינה טוענת כל טענת בעלות לגביו". המשיבים חולקים על קביעתו של בית משפט קמא לפיה שחרור הנכס לידי המנוח בשנת 1956 נעשה בהתאם להוראת סעיף 22 לחוק נכסי נפקדים ולטענתם ניתן להסיק מהודעת האפוטרופוס דאז, המציינת במפורש כי הנכס משוחרר בשלמותו, כי השחרור נעשה על-פי סעיף 28 לחוק העוסק בשחרור נכס מוקנה. מסקנה זו מתחזקת, לטענתם, נוכח העובדה שעניינו של המנוח נידון בפני
ועדה מייעצת כמתחייב מסעיף 29 לחוק באותם המקרים בהם שוקל האפוטרופוס לשחרר נכס מוקנה לפי סעיף 28. לחלופין טוענים המשיבים כי נוכח העמדה שהציגו המערערים כלפיהם לאורך השנים – עמדה שעתה הם טוענים כי טעו בהצגתה – ולפיה שוחררו לידי המנוח מלוא הזכויות בנכס, קם השתק ונוצרה מניעות החוסמים את טענתם הנוכחית של המערערים לבעלות מוקנית בנכס כנכס נפקד. המשיבים מוסיפים וטוענים כי הכרזת הנפקדות המאוחרת שהוצאה על ידי האפוטרופוס בשנת 2002, לאחר הגשת התביעה הנוספת על ידי המשיבים, אינה יכולה לשמש ביסוס ותמיכה לטענות המערערים בנסיבות שתוארו. לחלופי חילופין טוענים המשיבים כי מכל מקום יש לדחות את הערעור ולהותיר על כנה את התוצאה שאליה הגיע בית משפט קמא מטעמיו. בהקשר זה טוענים המשיבים כי הראיות שהוצגו בפני
בית משפט קמא ובהן עדותו של המשיב 2 וכן ההצהרות והמסמכים השונים הנוגעים לנכס בשנים הרלוונטיות כמו גם החזקה רבת השנים בנכס על ידי המנוח ומשפחתו, כל אלה מוכיחים את בעלותו בנכס ואת בעלותם שלהם בו מתוקף צוואת המנוח "מעל לכל ספק המתקבל על הדעת" כדרישת סעיף 20(ב)(2) לחוק נכסי נפקדים ועל אחת כמה וכמה במאזן ההסתברויות כדרישת סעיף 30(ב) לחוק, החל על העניין כקביעת בית משפט קמא. המשיבים מוסיפים וטוענים כי ניתן להגיע לאותה מסקנה עצמה גם מכוח סעיף 78 לחוק הקרקעות העותומאני העוסק ב"התיישנות רוכשת" מכוח חזקה. אשר לטענות שהעלו המערערים בדבר אי קבילותם של המסמכים שהוצגו ובכללם הצהרות שוכרי הדירות ומכתב הארכיבישוף, טוענים המשיבים כי מדובר ב"תעודות נושנות" שהיו במשמורת הרשות ועל כן צדק בית משפט קמא בקובעו כי מדובר בראיות קבילות וכי האחריות לכך שלא ניתן לחקור עוד את המצהירים ואת עורכי התעודות מוטלת לפתחם של המערערים משום שנמנעו מלברר את העובדות עם אותם עדים ומצהירים בשנים 1956-1948, חרף בקשות חוזרות ונשנות מצד המנוח כי יעשו כן.

דיון

7. טענת השיהוי שהעלו המערערים כטענת סף מועלית על ידם לראשונה בשלב הערעור ודי בכך על מנת לדחותה. למעלה מן הדרוש יצוין כי הטענה אין בה ממש גם לגופה משום שהמערערים לא הצביעו על שינוי לרעה שחל במצבם בשל חלוף הזמן וכמו כן אין בידם להראות כי המנוח או המשיבים כיורשיו זנחו את תביעתם (לביסוס טענת שיהוי באופן כללי ראו ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז(5) 433, 446-447 (2003) ולביסוסה בכל הנוגע לזכות קניינית ראו ע"א 109/87 חוות מקורה בע"מ נ' חסן, פ"ד מז(5) 1, 10 (1993) (להלן: עניין חוות מקורה)). אדרבא, החזקתם הממושכת של המשיבים בנכס וכן פניותיהם החוזרות אל הרשויות לאורך השנים מלמדות על היפוכו של דבר.

שחרור הנכס לידי המנוח בשנת 1956 – העברת הבעלות או העברת החזקה בלבד

8. עמדת המשיבים הגורסת כי הטעם שבגינו יש לדחות את הערעור הוא שהנכס שוחרר לבעלות אביהם המנוח עוד בשנת 1956 ולחלופין שהמערערים מושתקים מלטעון אחרת בשל מצגים שהציגו (במכתבי המינהל ובכתב ההגנה בתביעה הראשונה), דינה להידחות. עיון בכתב ההתחייבות מיום 16.7.1956 מלמד כי טענתו של המנוח לבעלות בנכס לא התקבלה על דעת האפוטרופוס בסוברו כי אין בידי המנוח הוכחה מספקת לכך. עמדתו זו של האפוטרופוס קיבלה ביטוי בהחלטתו מיום 28.6.1956 שקדמה לכתב ההתחייבות ואי לכך שוחרר הנכס לחזקתו של המנוח בסייגים ובתנאים כמפורט בכתב ההתחייבות ובלא שהוכרה על ידי האפוטרופוס זכותו לבעלות בו. תעודת השחרור מיום 3.10.1956, אשר מכוחה נמסרה למנוח החזקה בנכס מפנה אף היא מפורשות אל החלטת האפוטרופוס מיום 28.6.1956 המסייגת, כאמור, את שחרור הנכס לידי המנוח כשחרור המקנה לו זכות לחזקה בלבד ולא זכות לבעלות. מסמכים אלה הוצגו על ידי המשיבים עצמם במהלך שמיעת הראיות בבית משפט קמא ובצדק הניח, אפוא, בית משפט קמא בהתבססו עליהם כי החלטת האפוטרופוס משנת 1956 ניתנה לפי סעיף 22 לחוק נכסי נפקדים, המסמיך אותו ליתן את הסכמתו בכתב לאדם "להחזיק נכס מוקנה, לנהלו או לטפל בו בדרך אחרת". כמו כן מקובלת עלי קביעתו של בית משפט קמא בהקשר זה באומרו:

איני סבור כי התובעים יכולים להסתמך על פרשנות מוטעית של פקידי מינהל מקרקעי ישראל
לגבי החלטתו של האפוטרופוס משנת 1956 לשחרר את החזקה בנכס. מההחלטה שצוטטה לעיל [החלטת האפוטרופוס מיום 28.6.1956] עולה כי האפוטרופוס הבחין בין הבעלות לבין החזקה, ונאמר בה מפורשות כי האפוטרופוס מסכים להחזרת החזקה בנכס כנגד קבלת כתב ההתחייבות של המנוח שצוטט לעיל.

אכן, טעות יצאה תחת ידי המינהל במכתביו מיום 24.3.1987, מיום 28.4.1991 ומיום 27.7.1999 וכן בכתב ההגנה שהוגש בתביעה הראשונה, ככל שעולה מהם כי הנכס שוחרר לידי המנוח וכי אין למדינה טענת בעלות לגביו. בתצהיר מיום 2.6.2002 שהגיש האפוטרופוס בתביעה שבכאן הוא מתייחס למכתבי המינהל ומציין מפורשות כי מכתבים אלה "בטעות יסודם", וכי הם הוצאו, כנראה, "על סמך מצג מטעה של בא כוח הפונה וללא בירור העובדות לאשורן". כך או כך, המשיבים אינם יכולים להיבנות מטעות זו, אף לא על דרך של השתק, משהוברר לפי המסמכים שהגישו הם עצמם כי בעלות המנוח בנכס מעולם לא הוכרה על ידי האפוטרופוס וכי כל שנמסר למנוח על פי תעודת השחרור משנת 1956 הוא הזכות לחזקה בנכס.
9. התנהלות המערערים אל מול המשיבים מאז שנת 1987 אף שאין בה לעצמה כדי להצמיח לאחרונים זכויות, ראויה עם זאת לביקורת. אין חולק אמנם כי ההכרזה על אדם כנפקד ועל נכסיו כנכסים נפקדים הינה דקלרטיבית וכי הקניית הנכס הנפקד לאפוטרופוס אינה נוצרת מכוח ההכרזה אלא מכוח הנפקדות, ללא צורך בפעולה משפטית או ברישום (סעיף 4(א) לחוק נכסי נפקדים; עניין חוות מקורה, 29). יחד עם זאת, תמוהה היא העובדה שהאפוטרופוס ראה להוציא תעודה המכריזה על בני משפחת ג'דון כנפקדים ועל הנכס כנכס נפקד רק בשנת 2002, כ-55 שנים לאחר המועד הקובע על פי חוק נכסי נפקדים (29.11.1947) וכשנתיים לאחר הגשת התביעה אשר במסגרתה ניתן פסק הדין נשוא הערעור. כמו כן, ניתן היה לצפות כי תשובות המינהל במענה לפניות המשיבים לאורך השנים וכן כתב ההגנה שהוגש על ידו בתביעה הראשונה, ייערכו רק לאחר ביצוע הבירורים והבדיקות הנדרשים ואילו כך נעשה היו נמנעות הטעויות המביכות שנפלו במסמכים אלה. אולם, הביקורת והתמיהה המתעוררות נוכח התנהלות המערערים במקרה דנן, אין בהן כאמור כדי להצדיק הענקת בעלות בנכס למשיבים, אלא אם הוכיחו בראיות כדבעי כי הם זכאים לה. על כן, ומשקבעתי כי צדק בית משפט קמא במסקנתו שהחזקה ולא הבעלות בנכס היא ששוחררה למנוח על ידי האפוטרופוס בשנת 1956, יש להוסיף ולבחון האם אמנם, כמסקנתו הנוספת של בית משפט קמא, דין התביעה להתקבל משום שהמשיבים הוכיחו את טענת הבעלות בראיות שהוצגו.

נטל הראייה

10. טרם שאבחן את השאלה האם הראיות שהוצגו על ידי המשיבים במקרה דנן די בהן כדי להוכיח כי המנוח היה בעלים של הנכס לפני 1947, מן הראוי לבחון מהו נטל הראייה המוטל עליהם בנדון. בית משפט קמא ניתח בפסק דינו את הוראות סעיפים 20(ב)(2) ו-30(ב) לחוק נכסי נפקדים והגיע אל המסקנה כי יש להחיל על המקרה הנדון את הוראת סעיף 30(ב) וכי לפיה הנטל שעל המשיבים לעמוד בו לצורך הוכחת הבעלות בנכס הוא נטל של מאזן ההסתברויות. בית משפט קמא הוסיף וקבע כי אף אם יש להחיל על המקרה את הוראת סעיף 20(ב)(2) הקובע נטל ראייה מחמיר יותר – "מעל לכל ספק המתקבל על הדעת" – הרי שהמשיבים עמדו גם בו. המערערים מצידם סבורים כי טעה בית משפט קמא בהחילו על המקרה את הוראת סעיף 30(ב) לחוק נכסי נפקדים. לדעתם חלה על המקרה הוראת סעיף 20(ב)(2) ולפיה נדרש הטוען לבעלות בנכס נפקד להוכיח את תביעתו "מעל לכל ספק המתקבל על הדעת", כפי שפסק בית משפט זה בעבר במקרים דומים ולגישתם לא עמדו המשיבים בנטל זה.
סעיף 20 כותרתו "חובות מנפקדים ומשפטים בקשר אליהם" וסעיף 20(ב)(2) שבו קובע כדלקמן:

20. (א) ...
(ב) בית המשפט הדן בתביעת חוב המגיע מנפקד או בקשר לנכס נפקד, או בתביעה לקיום חוב שנפקד נתחייב בו, יהא רשאי, על אף האמור בכל חוק אחר,
(1) ...
(2) למחוק או לדחות את התביעה, אם היא לא הוכחה מעל לכל ספק המתקבל על הדעת.
(ג) ...

סעיף 30(ב) לחוק נכסי נפקדים כותרתו "דיני ראיות" ובו נקבע:

דיני ראיות

30. (א) ...
(ב) אישר האפוטרופוס בכתב שנכס מסויים הוא נכס נפקד, ייחשב הנכס לנכס נפקד כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר.

(ההדגשות אינן במקור)


11. בית משפט קמא סבר כי ההקשר הכללי של סעיף 20(ב)(2) עניינו בחובות הקשורים לנפקד או לנכס נפקד, אך לא בתביעות הקשורות לנכס הנפקד גופו וכלשונו: "מלשון הסעיף עולה אפוא שעניינו בתביעת חוב המגיע מנפקד, או תביעת חוב בקשר לנכס נפקד או תביעה בקשר לחוב שנפקד התחייב בו. על פניו, הסעיף אינו עוסק בתביעה בקשר לנכס הנפקד גופו". מכאן בא בית המשפט אל המסקנה כי במקרים כגון זה שבפני
נו, אשר בו "המחלוקת בין הצדדים היא אם נוכח התעודה שהוציא האפוטרופוס במהלך שנת 2002, יש לראות את הנכס כנפקד אם לאו", אין להחיל את סעיף 20(ב)(2) לחוק נכסי נפקדים אלא את סעיף 30(ב) לאותו חוק, שהינו הסעיף הרלוונטי לעניין ביטול אישורו של האפוטרופוס. בית משפט קמא ער היה לכך שקביעתו זו אינה תואמת את ההלכות שנפסקו במקרים דומים לעניין תחולתו של סעיף 20(ב)(2) וכן היה ער לכך ששני הצדדים כאחד יצאו מנקודת הנחה התואמת את ההלכה הפסוקה ולפיה חל על המקרה סעיף 20(ב)(2). למרות זאת, ראה לקבוע כי נפלה שגגה באותן הלכות מן הטעמים שמנה ובחר להחיל על ענייננו את הוראת סעיף 30(ב) לחוק נכסי נפקדים. וכלשונו:

לאור הלכות אלו, שני הצדדים יצאו מנקודת הנחה כי יש להחיל את סעיף 20(ב)(2) בענייננו. כשלעצמי, איני משוכנע בכך, והרהרתי ביני לביני, שמא נפלה שגגה באותן הלכות. כותרתו של סעיף 20 היא "חובות מנפקדים ומשפטים בקשר אליהם" וההקשר הכללי בסעיף זה הוא של חובות הקשורים לנפקד או לנכס. סעיף 20(ב)(2) מדבר ב"תביעת חוב המגיע מנפקד או בקשר לנכס נפקד, או בתביעה לקיום חוב שנפקד נתחייב בו". מלשון הסעיף עולה אפוא שעניינו בתביעת חוב המגיע מנפקד, או תביעת חוב בקשר לנכס נפקד או תביעה בקשר לחוב שנפקד התחייב בו. על פניו, הסעיף אינו עוסק בתביעה בקשר לנכס הנפקד גופו. בענייננו, המחלוקת בין הצדדים היא אם נוכח התעודה שהוציא האפוטרופוס במהלך שנת 2002, יש לראות את הנכס כנפקד אם לאו. לכן, ניתן להחיל על ענייננו את סעיף 30(ב) לחוק נכסי נפקדים.

אני סבורה כי בכך שגה בית משפט קמא.
12. סעיף 30 לחוק נכסי נפקדים מתייחס לסיטואציה אשר בה מבקש מי שהאפוטרופוס אישר כנפקד או מי שהאפוטרופוס אישר בכתב שנכס מנכסיו הוא נכס נפקד, להוכיח את היפוכו של דבר וההוכחה שבה מדבר סעיף זה מתמקדת בשאלת הנפקדות כהגדרתה בסעיף 1 לחוק. על כך ניתן ללמוד מהוראות סעיף 30(ג)-(ח) הנוגעות למעמדם הראייתי של מסמכים רשמיים שונים המתייחסים מעצם טיבם לשאלת הנפקדות וכך מלמד גם סעיף 30(ט) השולל טענה של היעדר נפקדות בנסיבות המפורטות באותו סעיף. במילים אחרות, סעיף 30 עוסק בדרישות לביטול הכרזה על אדם כנפקד ועל נכס כנפקד בשל היעדר נפקדות כמשמעות הדבר בסעיף 1(ב) ו-1(ה) לחוק נכסי נפקדים. סעיף 20 לעומת זאת עניינו ב"חובות מנפקדים ומשפטים בקשר אליהם" והוא מתמודד עם ההשלכות הנובעות מהקניית נכסי הנפקד לאפוטרופוס על פי סעיף 4(א) לחוק, לרבות דרישות ותביעות המופנות אל האפוטרופוס כתוצאה מכך. סעיף 20 על פי לשונו ועל פי הקשרו אינו מתייחס רק לחובות של נפקד או בקשר לנכס נפקד כפי שסבר בית משפט קמא, אלא גם לחיובים והתחייבויות שנטל על עצמו נפקד בקשר לנכס מנכסיו לפני שהפך לנפקד, אותם מבקש התובע לאכוף על האפוטרופוס. בהקשר זה קובע סעיף 20(א) לחוק נכסי נפקדים כי האפוטרופוס "לא יסלק חוב המגיע מנפקד או בקשר לנכס נפקד ולא יקיים חיוב אחר שנפקד נתחייב בו" אלא בהתקיים איזה מן התנאים הקבועים בסעיפים קטנים (1), (2) ו-(3) וכדי הנכסים המוחזקים של אותו נפקד. סעיף 20(ב) מתייחס לאותם המקרים שבהם הוגשה תביעה לגבי חוב המגיע מנפקד או בקשר לנכס נפקד או לקיום חיוב שנפקד נתחייב בו, והוא קובע הוראות שונות שנועדו להתמודד עם עמדת הנחיתות בה מצוי האפוטרופוס כבעל דין בתביעה כאמור, כמי שהעובדות הנדרשות לבירורה, מטבע הדברים, אינן בידיעתו. לפיכך מורה סעיף 20(ב)(1) כי בית המשפט יהיה רשאי "מזמן לזמן לדחות את הדיון בתביעה כדי לאפשר הבאת הוכחות מלאות עד כמה שאפשר" ועוד הוא מורה כי בית המשפט יהיה רשאי למחוק או לדחות את התביעה "אם היא לא הוכחה מעל לכל ספק המתקבל על הדעת". כזה הוא המקרה שלפנינו בו טוענים המשיבים כי הנפקדים, בני משפחת ג'דון, מכרו את הנכס לדודו של המנוח שמכר אותו למנוח עוד בשנות העשרים של המאה הקודמת. זוהי טענה הנוגעת לחיוב "בקשר לנכס נפקד" שהתחייבו בו מי שרשומים כבעליו בספרי האחוזה לפני המועד הקובע, דהיינו, לפני יום 29.11.1947 ובמילים אחרות, הטענה שבפי המשיבים איננה טענה הנוגעת במישרין לשאלת הנפקדות אלא לחיוב בקשר לנכס שהאפוטרופוס ראה בו נכס נפקד בהיותו רשום על שם מי שהם ככל הנראה נפקדים (בני משפחת ג'דון), ואילו המשיבים טוענים כי בעליו של הנכס הוא אביהם המנוח שאיננו נפקד, משום שרכש אותו לפני המועד הקובע. במקרה כזה אין מדובר בשחרור של "נכס מוקנה" על פי המנגנון הקבוע בסעיף 28 לחוק למי שהיה בעליו ערב הקנייתו לאפוטרופוס. זאת משום שאם תתקבל הטענה בדבר קיומו של חיוב תקף למכירתו של נכס נפקד טרם המועד הקובע לעניין חוק נכסי נפקדים, כי אז לא ניתן יהיה לכלול נכס זה בין הנכסים המוקנים לאפוטרופוס מכוח נפקדות, והכל בכפוף להוראת סעיף 17 לחוק, שאינה רלוונטית לענייננו, הקובעת מעין "תקנת שוק" לאותם המקרים שבהם נעשתה בנכס עסקה בתום לב בין האפוטרופוס לאדם אחר שהאפוטרופוס חשב אותו בשעת העסקה לנכס מוקנה (ראו: עניין חוות מקורה, 17; ע"א 2576/03 וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים
(טרם פורסם, 21.2.2007) פסקה 17)).

13. במקרה שלפנינו לא נחה דעתו של האפוטרופוס לעניין טענת הבעלות שהעלה המנוח בפני
ו בסוף שנות הארבעים ובתחילת שנות החמישים של המאה הקודמת, בציינו כי אין בידי המנוח לבסס טענה זו ברישום שבספרי האחוזה. על כן נכון היה האפוטרופוס להכיר אז אך בזכות החזקה של המנוח בנכס ואותה מסר לידיו על פי המנגנון שבסעיף 22 לחוק נכסי נפקדים ובהתאם לתנאים שפורטו בכתב ההתחייבות. יורשיו של המנוח לא הסתפקו בכך ובפני
ות נוספות אל המינהל ואל האפוטרופוס לאחר פטירת המנוח בשנת 1985 התמידו בטענת הבעלות שהעלה המנוח בקשר לנכס ומשלא נענו, הגישו את התביעה הראשונה בשנת 1995 וחמש שנים לאחר מכן הגישו את התביעה שבכאן. הנה כי כן, תביעה זו איננה אלא המשך של הדרישות שהעלה המנוח בראשית הדרך לעניין הבעלות בפני
האפוטרופוס והיא באה בגדר ה"משפטים" שאליהם מתייחס סעיף 20(ב)(2) לחוק נכסי נפקדים, בשל כל הטעמים שפורטו לעיל לעניין אפיונן של דרישות אלה. אבחנה זו בין מקרים – דוגמת המקרה שלפנינו – בהם צומחת עילת התביעה עליה נסמך התובע מחובות וחיובים של הנפקד או בקשר לנכס נפקד, לבין מקרים שבהם מוקד המחלוקת עם האפוטרופוס נוגע לשאלת הנפקדות, משתקפת בהלכות שפסק בית משפט זה. בסוג המקרים הראשון החיל בית המשפט את נטל ההוכחה הקבוע בסעיף 20(ב)(2) לחוק נכסי נפקדים (ראו: ע"א 74/88 האפוטרופוס לנכסי נפקדים
נ' חג'אג'רה, פ"ד מג(4) 280 (1989); (להלן: עניין חג'אג'רה); ע"א 463/89 האפוטרופוס על נכסי נפקדים נ' שדידה, פ"ד מה(5) 857 (1991) (להלן: עניין שדידה); ע"א 7716/00 קיסרי נ' רשות הפיתוח (טרם פורסם, 29.9.2005) (להלן: עניין קיסרי)) ואילו בסוג המקרים השני החיל את הנטל הקבוע בסעיף 30(א) ו-(ב) לחוק (ראו: ע"א 1397/90 דיאב נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים
, פ"ד מו(5) 789 (1992); עניין חוות מקורה; ע"א 5685/94 עמותת א.ל.ע.ד. אל עיר דוד נ' עיזבון המנוח אחמד חסין מוסא אלעבסי, פ"ד נג(4) 730 (1999)). לצערי, לא דק בית משפט פורתה בהבחנה זו, ואף שבעלי הדין שבפני
ו היו תמימי דעים לאור ההלכות שנפסקו במקרים דומים (עניין חג'אג'רה; עניין שדידה; עניין קיסרי) כי יש להחיל על המקרה את נטל הראייה המחמיר הקבוע בסעיף 20(ב)(2), הרחיק בית משפט קמא לכת בקובעו כי נפלה שגגה באותן הלכות ועל כן ראה להחיל על המקרה את הוראת סעיף 30(ב) לחוק, אף שלא הייתה בפני
ו כל פלוגתא בעניין זה וממילא בלא שניתנה למערערים ההזדמנות לטעון בנדון. זאת ועוד, משהדגיש בית משפט קמא בהמשך דבריו כי אף אם טעה במסקנתו לעניין נטל ההוכחה אין בהוראת סעיף 20(ב)(2) כדי לעמוד למשיבים לרועץ משום שלגישתו עמדו גם ברמה הראייתית הנדרשת על פי סעיף זה, נראה כי לגופם של דברים לא נדרשה לו כלל ההכרעה בשאלה איזהו נטל הראייה החל.

14. משקבעתי כי על מנת לזכות בתביעתם לסעד המצהיר על בעלות בנכס, צריכים המשיבים להוכיח את טענותיהם במידת הראייה המחמירה הקבועה בסעיף 20(ב)(2) לחוק נכסי נפקדים, יש לבחון מה מהותה של מידת הראייה המחמירה הקבועה בסעיף הנ"ל והאם עמדו בה המשיבים או שמא, כטענת המערערים, לוקות הראיות שהוצגו מבחינת קבילותן ומבחינת משקלן עד כי אין די בהן להרמת אותו הנטל. סעיף 20(ב)(2) לחוק קובע, כאמור, כי בית משפט הדן בתביעה בקשר לנכס נפקד רשאי "למחוק או לדחות את התביעה, אם היא לא הוכחה מעל לכל ספק המתקבל על הדעת". בעניין שדידה עמד בית משפט זה על מהותה של הוראה ראייתית מחמירה זו ועל הטעם המונח ביסודה בציינו:

הטעם להוראה זו הוא ברור. בדומה לה נוהג בית-משפט זהירות יתר בתביעות אחרות, בהן קיים אי-שוויון בין הצדדים, כשהצד שכנגד שיכול היה להפריך את גירסת התובע נעדר או איננו בחיים; כך, למשל, בתביעות נגד עיזבון (ראה ע"א 392/58 רובשיץ נ' הלר, פ"ד יג(3) 1925) (שם, 865).

דברים דומים לעניין הנטל המוטל על תובע לפי סעיף 20(ב)(2) לחוק נכסי נפקדים אמר בית משפט זה בעניין חג'אג'רה ודבריו כאילו נכתבו לענייננו ממש באומרו:

תביעתם של המשיבים מבוססת על הסכם שבעל-פה בקשר לנכס דלא ניידי, והיא מוגשת נגד אדם, שהלך בינתיים לבית עולמו ואין כל אפשרות שיופיע בבית המשפט על-מנת להפריך ולהזים את טענתם. בעבר החמיר בית-משפט זה עם תובע אשר כזה. אמנם אין כלל טכני, הדורש כמות מסוימת של הוכחות בתביעה נגד עיזבון, אבל כרגיל לא יסתפק בית המשפט בעדות יחידה בעל-פה של התובע. הטעם לזהירות זו הוא כנקבע בע"א 392/58 רובשיץ נגד הלר, פ"ד י"ג, 1925, בעמ' 1927 מול אות השוליים ג: "...אי השוויון בין הצדדים הנובע מהעדרו של בעל הדבר העיקרי, שהיה בידו להזים תביעות כוזבות, ומכאן הפיתוי להגשת תביעות כוזבות, באין פחד שהאמת תצא לאור". (שם, 284).

הנה כי כן, לצורך הרמת הנטל הסטאטוטורי המחמיר הקבוע בסעיף 20(ב)(2) לחוק נכסי נפקדים אין די בהוכחת הטענות ברמה של מאזן הסתברויות, יחד עם זאת ובהתחשב בכך שמתחם הדיון הוא מתחם אזרחי, נראה כי אין להפליג כדי דרישה הזהה לזו הקבועה במשפט הפלילי ומן הראוי לאפשר לבית המשפט גמישות מתאימה בבואו לקבוע האם עמד התובע בנטל הנדרש, תוך התייחסות לאיכות הראיות ולמשקלן המצטבר (ראו והשוו דברי הנשיא (בדימ') ברק בע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589, 606 (1986) ובע"א 2098/97 בוסקילה נ' בוסקילה, פ"ד נה(3) 837, 856 (2001)).

הראיות להוכחת הבעלות בנכס

15. האם עמדו המשיבים במקרה הנדון בנטל הנדרש?
כפי שכבר צוין, קבע האפוטרופוס בשנת 1956 כי בהיעדר רישום בספרי האחוזה על שם המנוח ובהיעדר מסמך בכתב להוכחת עסקאות המכר הנטענות בין משפחת ג'דון לחנא נעמה (הדוד) ובין חנא נעמה למנוח, אין לקבל את טענת הבעלות שהעלה המנוח והוא הכיר בזכותו לחזקה בנכס בלבד. המערערים שבים ומזכירים את עמדתו זו של האפוטרופוס וטוענים כי יש לאמצה גם בהליך שבכאן. המערערים אינם חולקים עם זאת על כך שהדרישה למסמך כתוב במקרה דנן היא דרישה ראייתית הנסמכת על סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני, 1879 ולא דרישה קונסטיטוטיבית מכוח סעיף 8 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין), שכן עניין לנו בעסקה במקרקעין שנעשתה לפני תחילתו של חוק המקרקעין וחל עליה הדין הקודם, כהוראת סעיף 166(א) לחוק. על טיבה של הדרישה הראייתית שבסעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני עמד השופט (כתוארו אז) אגרנט בע"א 65/49 פריזלר נ' וויס, פ"ד ה 878 (1951) (להלן: עניין פריזלר) באומרו:

ההוראות בעלות אופי פרובטיבי – אשר מטרתן היחידה להבטיח כי הפעולה המשפטית תוכח בדרך מהימנה – נותנות מקום לגישה פחות מחמירה; גישה שאינה דורשת הצגת מסמך המהווה הוכחה מלאה דווקא, אלא מסתפקת בהגשת דוקומנט, אשר יש בו, בצירוף עדות אחרת, לשמש ערובה מספקת להגשמת אותה מטרה פרובטיבית (שם, 889).

ובהמשך:

קביעת המסמך בכתב כאמצעי הוכחה יעיל ובטוח, אין פירושה כי הדוקומנט אשר חייבים להגישו צריך להוות הוכחה יחידה ומלאה דוקא, ושאין להשיג את התוצאה הרצויה בדרך של הצגת מסמך, אשר – בצירוף עדות חיצונית ידועה – עשוי לשכנע במדה מספקת בדבר מתן ההתחייבות הנדונה (שם, 890).

עוד נקבע באותו עניין כי אין חובה שהמסמך בכתב יכיל הוכחה מלאה לגבי עריכת ההסכם ודי במסמך כלשהו שיהווה ראשית ראיה ו"יבטיח – כשמצרפים אליו עדות אחרת – את הוכחת ההסכם בדרך מהימנה" (שם, 893). כך לדוגמא, עשויה הודאה בעל-פה במסגרת עדות בבית משפט וכן הודאת חוץ כתובה של בעל דין לענות על דרישת הכתב (ראו: ע"א 728/81 חלבי נ' חלבי, פ"ד לז(2) 477 (1983); יעקב קדמי על הראיות חלק שלישי, 1275-1272 (מהדורה משולבת ומעודכנת, 2003)). מידת ההוכחה שעל המסמך הכתוב להכיל משתנה ממקרה למקרה ותלויה "בהערכת תכנו של המסמך לאור העדות האחרת – הערכה הנתונה לשיקול דעתו של בית המשפט השומע את הענין בדרגה ראשונה" (עניין פריזלר, 893).

16. לאחר שבחנתי את מכלול הראיות שהציגו המשיבים לביסוס טענת הבעלות אני סבורה כי אף שלא היה בידיהם להציג הסכמים בכתב להוכחת עסקאות המכר בין משפחת ג'דון לדוד אביהם חנא נעמה ובין הדוד לאביהם, עומדות הראיות שהוצגו בנטל הנדרש על פי סעיף 20(ב)(2) לחוק, וכן בדרישה הראייתית על פי סעיף 80 לחוק הפרוצדורה העותומני, כפי שפורשה בפסיקה, וזאת נוכח איכותן ונוכח משקלן המצטבר של ראיות אלה. בהקשר זה נראה לי כי יש לייחס משקל מיוחד לבקשה להיתר בנייה משנת 1936 ולהודעה בדבר מתן ההיתר (כפוף לתשלום האגרות), שהוצאה בעקבותיה. במסמכים אלה מופיעים כבעלים יורשי חביב נעמה (אביו של המנוח), ובראשם המנוח, אליו הופנתה הודעת הרשות המוסמכת בדבר מתן ההיתר. מסמכים אלה מעידים כי בתקופה הרלוונטית, דהיינו, שנים רבות לפני 29.11.1947 יצאה משפחת ג'דון מן התמונה ובני משפחת נעמה ובראשם המנוח הוכרו על ידי הרשויות כבעלים של הנכס. חיזוק נוסף למסקנה זו ניתן למצוא בעובדה שהמנוח הוא ששילם במשך שנים ארוכות לפני המועד הקובע את המיסים בגין הנכס ומשחל איחור בתשלום המיסים נשלחה אליו התראה מאת ההוצאה לפועל לצורך גביית המס שבפיגור. לכך יש להוסיף את העובדה שהמנוח ובני משפחתו הם שהחזיקו בנכס משך שנים ארוכות קודם למועד הקובע ועל כך לא חלק גם האפוטרופוס. אכן, הערך הראייתי של תשלום המיסים לצורך הוכחת בעלות הוא כשלעצמו נמוך (השוו: עניין קיסרי, פסקה 9; ע"א 411/81 זידאן נ' ע'דיר, פ"ד לח(3) 449, 461-460 (1984)) ואף החזקה כשלעצמה אינה יכולה להכריע את הכף לעניין זה בהיעדר ראייה ממשית נוספת להוכחת הבעלות (ראו: ע"א 238/63 חיסוי נ' מדינת ישראל, פ"ד יח(2) 41, 43 (1964); עניין קיסרי, פסקה 10). אולם נתונים אלה יש להם בהחלט משקל לביסוס גרסת המשיבים כשהם מצטברים לבקשה ולהודעה בדבר מתן היתר הבנייה משנת 1936 וכן לעדות המשיב 2 באשר למציאות הדברים בשנים הרלוונטיות שבהן התגורר עם משפחתו במקום.

17. בנוסף לראיות שהזכרתי הוצגו על ידי המשיבים גם תצהירים של מי שבתקופות שונות טרם המועד הקובע (29.11.1947) שכרו לדבריהם מידי המנוח יחידות בנכס לצורכי מגורים ושילמו דמי שכירות לידיו. כמו כן הוצג מכתבו של הארכיבישוף היווני-קתולי באזור חיפה והגליל מיום 30.3.1950 בו צוין כי על פי רישומי הכנסייה מופיע נכס זה כרכושו של המנוח המשתייך לקהילה היוונית-קתולית בחיפה. לגבי מסמכים נוספים אלה (תצהירי השוכרים ומכתב הארכיבישוף) העלתה המערערת טענת אי קבילות בשל חוסר האפשרות לחקור את עורכי המסמכים. אינני סבורה כי בנסיבות המקרה דנן היה מקום לחסום את הגשתם של מסמכים אלה מטעמים של אי קבילות (על המגמה הנמשכת בדיני הראיות לעבור מכללים של קבילות לכללים של משקל ראו: ר"ע 423/83 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוחה ורד סילוורמן ז"ל, פ"ד לז(4) 281, 287-286 (1983); ע"א 2515/94 לוי נ' עיריית חיפה, פ"ד נ(1) 723, 730-733 (1996)). בהקשר זה יש לזכור כי המסמכים שצוינו הועברו לאפוטרופוס עוד בשנת 1950-1949 (ראו התייחסות לתצהירי השוכרים במכתבו של עו"ד ליפקין, בא כוח המנוח, מיום 3.11.1949) ומאז נשמרו בתיקיו. בכך אין כמובן משום ערובה לאמיתות תוכנם של המסמכים שעורכיהם לא נחקרו, אך בהצטברם ליתר הראיות שהוצגו יש גם להם משקל מסוים לביסוס התביעה.

סיכומם של דברים, בהתחשב במכלול הראיות המפורטות לעיל ובהתחשב באיכותן ובמשקלן המצטבר, אני סבורה כי המשיבים הצליחו להוכיח ברמה הנדרשת כי המנוח אכן היה הבעלים של הנכס לפני המועד הקובע, כפי שהצהיר בפני
רשם בית הדין המחוזי בחיפה ביום 28.10.1948 מיד עם תום הקרבות.

סוף דבר

18. מכל הטעמים המפורטים לעיל, אציע לחבריי לדחות את הערעור ולהותיר על כנה את התוצאה שאליה הגיע בית משפט קמא. עוד אציע לחבריי לחייב את המערערים לשלם למשיבים שכר טרחת עורך דין בערעור בסך של 25,000 ש"ח.

ש ו פ ט ת
המשנה לנשיאה:

אני מסכים.

המשנה לנשיאה

השופטת ד' ברלינר
:

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' חיות
.

ניתן היום, כ"ו תמוז, תשס"ז (12.07.07).


המשנה לנשיאה ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת


_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05031660_v09.doc אח
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il









עא בית המשפט העליון 3166/05 האפוטרופוס לנכסי נפקדים, מינהל מקרקעי ישראל נ' עז' המנוח ג'ורג' נעמה ז"ל, סאמי נעמה, סמיר נעמה (פורסם ב-ֽ 12/07/2007)