פסקי דין על יחיאל ישפה | פסקי דין על עדנה בן דב | פסקי דין על אורה בלם |

433/88 עא     09/02/1989




עא 433/88 יחיאל ישפה נ' עדנה בן דב, אורה בלם




(פד"י מב (4) 601)

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

ערעור אזרחי מס' 433/88
השופטים: כבוד השופט ש' לוין
,
כבוד השופט ג' בך
,
כבוד השופט י' מלץ
המערער: יחיאל ישפה
נגד

המשיבות: 1. עדנה בן דב

2. אורה בלם

ע"י ב"כ עו"ד י' גרין
ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ו' זיילר) מיום 9.2.89 בת"ע 1376/87, 619/88.
פסק-דין

השופט ש' לוין
: 1. לפני בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט ו' זיילר) הוגשו שתי בקשות בנוגע לעיזבונה של המנוחה, תמר ישפה ז"ל. האחת הייתה בקשתו של המערער, יחיאל ישפה
, שהוא בנה של המנוחה, לקיים את צוואת המנוחה שנעשתה ביום 1.11.87 (להלן – הצוואה האחרונה). וכה נאמר בצוואה זאת:

"אני תמר ישפה ת.ז. 49112 נותנת בזאת את צוואתי ורצוני האחרון בגלל עוגמת הנפש שעשו לי בנותי וחתני להוריש את רכושי אשר ישאר לאחר מותי לצרכי צדקה שינתנו על שם בעלי המנוח יוסף ישפה ז"ל ועל שמי לפי מיטב שיקוליו של בני יחיאל ישפה
.

אני מצווה בזאת את יחיאל ישפה
לנהל ולפעול לפי מיטב שיקוליו להוציא צוואתי זו לפועל לאחר מותי.

ולראיה באתי על החתום
תמר ישפה

עד (-)
עד (-)".

הבקשה השנייה הייתה בקשתן של המשיבות עדנה בן דב
ואורה בלם
, שהן בנותיה של המנוחה, לקיים צוואה שעשתה המנוחה ביום 27.4.86, שבה הורישה את רכושה לשלושת ילדיה (המערער והמשיבות) ומינתה את המשיבה 1 כמוציאה לפועל של הצוואה (להלן – הצוואה הראשונה). כן הגישו המשיבות התנגדות לבקשה שהוגשה על-ידי המערער.

בדחותו את בקשת המערער קבע בית המשפט המחוזי, כי מן הבחינה המשפטית נעדרת הצוואה האחרונה תוקף, וזאת לנוכח האמור בסעיפים 29 ו-33 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן – החוק). בקשת המשיבות התקבלה, שכן לא היה חולק על תקפותה של הצוואה הראשונה, ועל כל פנים חפפו הוראותיה המהותיות של צוואה זו להסדר החל בהעדר צוואה.

2. המערער, בסיכומיו הכתובים, משיג על החלטת בית המשפט המחוזי שלא לקיים הצוואה האחרונה; לחלופין מבקש הוא, כי תקוים אחת משתי צוואות אחרות אשר אותן עשתה לדבריו המנוחה במרוצת התקופה שבין עשיית הצוואה הראשונה לבין עשיית הצוואה האחרונה; כן מבקש הוא, כי חיובו בהוצאות המשיבות בבית המשפט המחוזי בסך 4,000 ש"ח יבוטל או יוטל על העיזבון, שכן בהגישו את בקשתו ובהתנגדו לבקשת המשיבות לא עשה למען עצמו אלא מילא את החובה אשר הוטלה עליו בצוואה האחרונה לדאוג למימוש רצונה של המנוחה.

לאחר קריאת הסיכומים המפורטים אשר הוגשו על-ידי הצדדים נחה דעתי, כי יש לדחות את הערעור על כל ראשיו.

3. בסעיף 23 לחוק נקבע:

"אין המצווה יכול למסור לאחר את קביעת האדם שיזכה מן העזבון או את קביעת החלק היחסי או המנה שאדם יזכה בהם; אולם אם ציין המצווה בצוואה אנשים שמתוכם יש לבחור זוכה, או ציין נכסים שמתוכם יש לבחור מנה, רשאי לבחור מי שהמצווה קבעו לכך בצוואתו…"

כאמור, בצוואה האחרונה ביקשה המנוחה להוריש את רכושה "לצרכי צדקה שינתנו… לפי מיטב שיקוליו של… (המערער – ש' ל') . בכך נמסר למערער הכוח לקבוע, מי יזכה ברכושה של המנוחה. לפי הרישא של סעיף 29 האמור, אין תוקף למסירה כזאת, זולת אם צוינו בצוואה "אנשים שמתוכם יש לבחור זוכה".

כמו בית המשפט המחוזי, אף אני סבור, כי בהורשת הרכוש "לצרכי צדקה" אין כדי לעמוד בדרישת סעיף 29. אף אם אין הכרח, כי האנשים שמתוכם יש לבחור את הזוכה יצוינו בצוואה בשמותיהם, הרי, על כל פנים, ברי כי נדרש שהוראת הצוואה תתייחס לאנשים מסוימים. אכן, המנוחה התכוונה להקדיש את עיזבונה למטרות צדקה, אך בציון מטרה לא סגי, אלא נדרש, כי יצוינו האנשים המועמדים לזכייה, להבדיל מן המטרה אשר אותה חפץ המצווה לקדם באמצעות נכסי עיזבונו.

מאחר שבצוואה האחרונה אין כל אינדיקציה לכך שהמנוחה חפצה להעביר למערער את הבעלות בנכסי עיזבונה, וזה, כנאמן, יקדישם למטרות צדקה, אין אני מחווה דעה באשר לחוקיותה של הוראה מעין זאת, לו נכללה בצוואה.

אני סבור, כי אף לפי סעיף 33 לחוק יש לפסול את הצוואה האחרונה. בסעיף זה נקבע:

"הוראת צוואה שאין לראות מתוכה למי ציווה המצווה… - בטלה".

אני מסעיף זה עולה, כי המחוקק לא היה מוכן לתת תוקף לצוואה, שבה צוינו אך המטרות שלשמן מבקש המצווה להקדיש את עיזבונו, אלא הדרישה היא לכך, שבצוואה ייקבע למי (להבדיל מלשם מה) צוו נכסי העיזבון.

לנוכח מסקנתי המשפטית, כי אין לצוואה האחרונה תוקף מבחינת תוכנה, אמנע אף אני, כמו בית המשפט המחוזי, מלהיזקק לטענות המרובות שהעלו הצדדים באשר לחופשיות רצונה של המנוחה כאשר עשתה את הצוואה האחרונה והנסיבות שבהן נעשתה צוואה זו.

4. טענתו החלופית של המערער הייתה, כי אף אם דין הצוואה האחרונה להיפסל, הרי שעל בית-משפט זה לקיים אחת משתי צוואות אחרות, אשר, לדבריו, נעשו על-ידי המנוחה לאחר עשיית הצוואה הראשונה.

דינה של טענה זו להידחות. לפני בית המשפט המחוזי לא עמדה כל בקשה לקיים אחת משתי צוואות אלה, וממילא אין ערכאת הערעור יכולה לדון בבקשה, שלא הובאה לפני בית המשפט קמא ושלא נדונה על-ידיו.

5. גם בטענותיו של המערער בשאלת ההוצאות לא מצאתי ממש. ההוצאות אינן עונש, אלא באות הן לשפות בעל דין הזוכה במשפט על מה שהוציא בניהול ההתדיינות. משמעות קבלתה של עתירת המערער להטיל את תשלום ההוצאות על העיזבון הייתה, למעשה, כי המשיבות היו נאלצות לשאת בשני שלישים ממנו, ותוצאה כזאת אין לקבל.

6. יש איפוא לדחות את הערעור.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

השופט ג' בך
: אני מסכים.

השופט י' מלץ
: אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ש' לוין
.

ניתן היום, ד' באדר א' תשמ"ט (9.2.89).









עא בית המשפט העליון 433/88 יחיאל ישפה נ' עדנה בן דב, אורה בלם, [ פ"ד: מב 4 601 ] (פורסם ב-ֽ 09/02/1989)