פסקי דין על פרוספר אמר | פסקי דין על שירת הים בע"מ

5852/02 א     19/08/2007




א 5852/02 פרוספר אמר נ' שירת הים בע"מ




15


בתי המשפט
בית משפט השלום באר שבע
א 005852/02


בפני
:
כבוד השופט - גדליה טהר-לב

תאריך:
19/08/2007



בעניין:
פרוספר אמר



ע"י ב"כ עו"ד
דנוך משה

התובע

נ ג ד


שירת הים בע"מ



ע"י ב"כ עוה"ד
רבינוביץ ירון
, ואח'
הנתבעת

פסק דין


מבוא

1. בנובמבר 1995 רכש מר פרוספר אמר
(להלן, "פרוספר","מר אמר" או "התובע") משירת הים בע"מ
ומבנה רב דירות (1990) בע"מ יחידת דיור מספר 304 במלון דירות באשקלון (להלן, "הדירה"). לפי הסכם הרכישה (סעיף 12.1 בו) הוגבל שימושם של רוכשי דירות הנופש בפרוייקט ל – 150 יום בשנה. במשך יתרת השנה, לפי אותו הסכם הרכישה, רוכשי יחידות הדיור השכירו את דירותיהם באמצעות חברת הניהול, אשר הוקמה, היא הנתבעת שלפנינו. להבדיל מרוכשים אחרים, מר אמר השיג לעצמו נספח להסכם הרכישה הנ"ל (נספח ג' לתצהירה של הגב' יעל דקל מטעם הנתבעת), לפיו על אף הקבוע בהסכם הרכישה זכאי מר אמר להשתמש בדירתו ללא הגבלת 150 הימים בשנה והעיקר: "הרוכש (פרוספר אמר
– ג'ט"ל) יוכל להשכיר את דירתו לא דרך חברת הניהול" [סעיף 2 (ב) לנספח ג' לתצהירה של הגב' יעל דקל]. בתקופה הרלוונטית לתביעה זו מיולי 1997 עד מרץ 2001 הושכרה דירת הנופש של התובע בדרך כלל, אך לא תמיד, באמצעות הנתבעת (להלן, "חברת הניהול"). לטענת התובע, אילו השכירה חברת הניהול את דירתו לתקופות שלא פחתו מ – 6 חודשים, דירתו היתה נחשבת כ"דירת מגורים" לצרכי מס. ואולם, משתקופות השכירות פחתו מ – 6 חודשים דחו שלטונות המס את השגתו של התובע וקבעו, שאין המדובר בדירת מגורים מזכה, אלא בבניין לצרכי מס. על כן, נאלץ התובע לשלם את הפרש מס הרכישה בין השיעור הנמוך, החל על עסקת מכר של "דירת מגורים", לבין שיעור מס הרכישה הגבוה יותר, החל על מכר "בנין". כמו כן, הוצאה שומה לתשלום בגין שנות המס 1999 ו – 2000 בשל היות הדירה מלאי עסקי. מכאן תביעתו של מר אמר נגד חברת הניהול.


הסוגיות הדורשות הכרעה

2. בתביעה זו נשאלות ארבע שאלות:
א. האם חברת הניהול היתה מחוייבת להשכיר את הדירה לתקופות, שלא תפחתנה מ – 6 חודשים, לפי דיני החוזים או דיני השליחות?
ב. אם התשובה לשאלה הנ"ל חיובית, האם חברת הניהול הפרה את חובתה זו?
ג. אם התשובה לשאלה הנ"ל חיובית, האם עקב ההפרה של חברת הניהול נגרם נזק לתובע?
ד. אם התשובה האחרונה חיובית, מה גובה הנזק, שנגרם לתובע?

יצוין, כי המתווך, מוטי בלבן (להלן, "מוטי" או "המתווך"), נטל חלק בהשכרת הדירה.
לדידי הנתבעת, טענותיו של פרוספר, הקשורות למתווך, הן בגדר הרחבת חזית אסורה.
מכל מקום, לשיטת חברת הניהול, אם הופרה החובה להשכיר את הדירה לתקופות,
שאינן פחותות מ – 6 חודשים, הרי המפר הוא המתווך, אשר לטענתה, עסק בהשכרת
הדירה בתור מתווך עצמאי. על כן, לטענת הנתבעת, על התובע היה להפנות את תביעתו זו
נגד מוטי בלבן, ואילו דין התביעה נגדה להידחות.

הרחבת חזית

3. בטרם ננתח את טענות הצדדים עלינו להתייחס לטענות הנתבעת כנגד הרחבת החזית. אקדים ואומר, שמטבע הדברים, הרחבת החזית היא מסוג ההתנגדויות להבאת ראיות, שיש להעלותן בעת ההוכחות. יחד עם זאת, איני רואה פסול בהעלאת ההתנגדות הכללית להרחבת החזית בעת ההוכחות וניהול החקירה הנגדית בלא לוותר על טענת הרחבת החזית, כאשר פירוט הרחבת החזית ניתן במסגרת הסיכומים. ואולם, בסופו של דבר אין אנו יכולים לדון בטענות הרחבת החזית, אשר לא פורטו היטב ולו בסיכומים. על כן, במקרה דנן נתייחס לטענות הרחבת החזית, אשר פרטה הנתבעת בסעיפים 14.1 עד 14.4 לסיכומיה. נטען שם, שהסוגיות שלהלן הן בגדר הרחבת החזית:



א. האם סבר התובע, שמר מוטי בלבן הוא נציג הנתבעת?
ב. (היות ולפי התובע, כשנתבקש על ידי מוטי בלבן לחתום על יפויי כח להשכרת
הדירה, אשר תקופותיהם היו פחותות מ-6 חודשים, הסביר לו מר בלבן, שהמדובר בהסכמי המשך לשכירות עם אותן החברות, השוכרות את הדירה, אשר עובדיהן מתחלפים) האם ידע התובע, שחוזי השכירות בגינם חתם על יפויי כח היו חוזי המשך או חוזים חדשים?
ג. האם מוטי בלבן הסביר לתובע, שהוא פועל בהתאם ליפוי הכח המקורי [שנתן התובע לחברת מבנה רב דירות (1990) בע"מ (להלן, "חברת מבנה")] ושהדירה אינה מושכרת לתקופה פחותה מ –6 חודשים?
ד. האם יפוי הכח המקורי (עליו חתם התובע לטובת חברת מבנה עוד בטרם הוקמה חברת הניהול, הנתבעת) הוא מסמך מהותי, עליו הסתמך התובע לאורך כל התקופה נשוא התביעה?

נתחיל מן הסוף. היות יפוי הכח המקורי לחברת מבנה, שנחתם על ידי התובע ביום
22.07.97, מסמך מהותי, עליו הסתמך התובע לאורך כל השנים נשוא כתב התביעה, עולה
מן הסעיפים 4, 5 ו – 6 לכתב התביעה. שם נטען, שלפי סעיף 4 ליפוי הכח המקורי הנ"ל,
חברת מבנה היתה מחוייבת להשכיר את הדירה לתקופה, שלא תפחת מ – 6 חודשים, וכי
יפוי כח זה הומחה לחברת הניהול. מכאן, שטענות התובע ביחס לחובתה של חברת הניהול, הנתבעת, על בסיס יפוי הכח המקורי, שניתן לחברת מבנה (בזמן שחברת הניהול טרם הוקמה – ג'ט"ל), אינן בגדר הרחבת חזית.

שאר טענות הנתבעת, שהתובע ניסה להרחיב את החזית, קשורות למעמדו והסבריו של
מר מוטי בלבן. האם טענות אלו (כמפורט בסעיפים הקטנים א', ב' ו – ג' לעיל) הן בגדר
הרחבת חזית? אין חולק, כי שמו של מר בלבן, המתווך, אינו מופיע כלל בכתב התביעה
וגם לא נטען דבר מפורש על אודותיו בכתב טענות זה. ואולם, אין בהכרח להסיק מכך,
שבהרחבת חזית קא עסקינן. הרי, סוגיית הרחבת החזית קשורה למידת הפירוט, הדרוש
בכתב התביעה. ודוק: אם התובע אינו חייב להעלות פרט מסוים בכתב תביעתו, הרי אין
לקבוע, שהוכחת אותו הפרט מהווה הרחבת החזית בשל אי-כלילת הפרט המסוים בכתב תביעתו.

מה, אם כן, חייב כתב התביעה לכלול? על כתב התביעה לפרט את העובדות העקריות,
המהוות את עילת התביעה, קרי אותן העובדות, אשר אם תוכחנה, תזכינה את התובע
בסעד, לו הוא עותר. כתב התביעה יפרט את העובדות המהותיות בלבד ולא את הראיות
להוכחתן [ראה: תקנות 9 (5) ו – 71 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 וא' גורן
סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית, תשס"ג) 46]. כאמור בדברי כב' השופט ש' לוין
(כתוארו אז):

"בבוא בעל דין לנסח את כתב טענותיו, מוטל עליו לעשות פעולה של מיון
ולהבדיל בין ה"עובדות המהותיות" מצד אחד, שרק אותן הוא חייב לכלול בכתב
הטענות, לבין "הראיות הבאות להוכיח אותן" מצד שני לבין טענות משפטיות,
שאין הוא חייב לכלול בכתב הטענות אך מותר לו להסתמך עליהן, כאמור
בתקנה 74 (ב), מצד שלישי" [רע"א 2904/95 מדינת ישראל נ' ע' ג'אבר סולימאן
אלהוזייל, ואח', פ"ד מ"ט (2) 40, 42 (מול האות "ה")].

בענייננו ייבחן הנחוץ בכתב תביעתו של התובע, לפי תפיסתו. לשיטתו, פועלו של מר
בלבן היה כנציגה של חברת הניהול. לכן, בהתאם לשיטתו, די היה בציון חובתה של חברת
הניהול , אשר הופרה, בכתב התביעה. על ידי טיעון החובה של חברת הניהול והפרתה
נפתחה לתובע הדרך להביא את הראיות להוכחת טענותיו, בין היתר על ידי הגשת התצהיר בעדות ראשית, המתאר את פועלו של מר מוטי בלבן בשם הנתבעת כהבנתו של התובע בשעתו. לא זאת אף זאת. בסעיף 14 לכתב תביעתו טען התובע, שבדיעבד נודע לו, שחברת הניהול העבירה את הטיפול בדירתו לאחר ללא ידיעתו מחודש דצמבר 2000. גם טענה זו איפשרה את הבאת ראיותיו של התובע לענין פועלו של מר מוטי בלבן. ואם תמצי לומר, שבהתאם לסעיף 14 לכתב תביעתו, מותר היה לתובע להוכיח את פעולתו של מוטי בלבן אך מדצמבר 2000 ואילך, הרי לא זאת היתה התנגדותה של הנתבעת על בסיס הרחבת החזית. הנתבעת ניסתה למנוע מן התובע כל עדות בנושא פועלו של מוטי בלבלן בשל הרחבת החזית. טענה זו לא תעמוד לנתבעת.




טענות התובע

4. משסילקנו את טענת הרחבת החזית מדרך תביעתו, נסכם עתה את טענות התובע. בתמצית, טענות התובע הן, שביום 22.07.97 הוא חתם על יפוי הכח לחברת מבנה (משטרם נוסדה חברת הניהול), נספח א' לתצהיר התובע בעדות ראשית, ובו סעיף 4, המחייב את השכרת הדירה לתקופה, שלא תפחת מ – 6 חודשים. לשיטת התובע, התחייבות זו של חברת מבנה הומחתה לחברת הניהול, הנתבעת, לאחר הקמתה. אמנם, בהמשך חתם התובע על סדרת יפויי כח לחברת הניהול לשם השכרת הדירה על ידיה ותוקף יפויי הכח היה לעתים לתקופה פחותה מ – 6 חודשים. ואולם, לטענת התובע, הוא קיבל והאמין להסבריו של מוטי בלבן, אשר להבנת התובע אז, פעל כנציגה של חברת הניהול. לפי ההסברים האלו, מר בלבן הציג את יפויי הכח לתקופות פחותות מ- 6 חודשים כאמצעים להחתמת חוזי המשך, דהיינו חוזים להמשך השכירות על ידי אותה החברה השוכרת, שנכרתו שעה שעובדיה התחלפו. ואולם, לפי ההסבר, שניתן על ידי מר בלבן, כל פעם התחייבותה של הנתבעת להשכיר את הדירה לתקופות, שלא תפחתנה מ – 6 חודשים, נשמרה בקפדנות. לטענת התובע, בסופו של יום הוברר, שהנתבעת הפרה את התחייבותה, המבוססת על ההסכמה או הנוהג להשכיר את הדירה לתקופות, שלא תפחתנה מ – 6 חודשים. נטען, שבזאת לא קיימה הנתבעת את התחייבויותיה בדרך מקובלת ובתום לב בהתאם לסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973. עוד נטען, שהנתבעת, אשר בשלוחתו של מר אמר מינתה שלוח משנה, הוא המתווך, מר בלבן, לטפל בשכירות הדירה בלא ליידע את התובע בכך, הפרה את חובותיה כשלוחתו. כמוסבר (בסעיף 1) לעיל, נטען, שהנזק, שנגרם לתובע בעקבות הפרות אלו של הנתבעת את חובותיה הם בגובה הפרשי המס, שנאלץ לשלם, השכר, ששילם עבור יעוץ מס עובר להגשת השגתו לשלטונות המס וגם נטען, שמגיע פיצוי בעבור נזק לא ממוני.

טענות הנתבעת
5. בתמצית, טענות הנתבעת הן, שייפוי הכח המקורי, נספח א' לתצהירו של התובע בעדות ראשית, ניתן לחברת מבנה, נועד להסכם השכרה אחד, ולא הומחה לחברת הניהול, הנתבעת. הא ראיה היא, שנחתמה סדרה של יפויי כח על ידי מר אמר עם הזמן, שמטרתו של כל יפוי כח היתה לכרות הסכם שכירות אחד. משמע, שאין ללמוד על התחייבותה של חברת הניהול מיפוי הכח לחברת מבנה. עוד טענה הנתבעת, שמר מוטי בלבן לא היה נציגה שלה וכל הפרה של מוטי בלבן את הוראותיו של התובע מחייבת את מר בלבן בלבד. נטען, שנוצר קשר ישיר בין מר בלבן, המתווך, לבין התובע ושמעמדו העצמאי של מר בלבן היה ידוע ידוע היטב לתובע. בנוסף, טענה הנתבעת, שלא היתה כל התחייבות מצדה להשכיר את הדירה לתקופה, שלא תפחת מ – 6 חודשים. הא ראיה לכך היא עצם השכרתו של התובע עצמו את דירתו לגב' אירנה וינרסקיה לתקופה מיום 17.07.00 עד יום 31.08.00, כלומר למשך 45 יום בלבד. לבסוף, טענה הנתבעת, שלא הוכחו פריטי הנזק הנטענים ושגם לא הוכח הקשר הסיבתי בין תקופות השכירות לבין היות יחידת הדיור "בנין" לצרכי המס במקום "דירת מגורים". זאת, כי, לטענת הנתבעת, המדובר בדירת נופש, אשר על פי טיבה וטבעה אינה יכולה להיחשב כדירת מגורים.

הראיות, שצורפו לסיכומי התובע

6. התובע צרף תיעוד בנקאי כנספחים לסיכומיו. לא אחת נקבע, שצרוף הראיות לסיכומים הוא נוהל נפסד, וכי אל לו לבית המשפט להזדקק למסמכים ש"הוגשו" בדרך לא דרך של צירופם לסיכומים ללא רשותו של בית המשפט [ראה, לדוגמא: ע"א 371/81 נוריאל נ' אלשיך, ואח' וערעור שכנגד, פ"ד ל"ז (4) 600, 607 (מול המספר "11"), ע"א 657/82 סלמן – אסדי נ' כהן ואח' , פ"ד ל"ח (4) 449, 456 (מול האות "ה") ו-ע"א 5080/90 קפלן, ואח' נ' מנהל מס שבח מקרקעין, נצרת, פ"ד מ"ו (4) 561, 570 (מול האות "א")]. אמנם, בסיכומי תגובתו טען התובע לרשות, שניתנה על ידי בית המשפט, להשלים את ראיותיו באמצעות מסמכים אלו. ואולם, אילו נתנו את הרשות להוסיף מסמכים לראיות לאחר הכרזת "אלו עדיי", היינו עושים זאת באופן מפורש בהחלטה, המתועדת בפרוטוקול. בנסיבות אלו, נתעלם מן הראיות, אשר צורפו לסיכומי התובע.

ההכרעה בין טענות הצדדים

7. משדנו בסוגיית הרחבת החזית ובסוגיית הראיות, אשר נזדקק להן, לאחר סיכום טענות הצדדים נשוב לשאלות, הדורשות הכרעה בפסק-דין זה, כפי שהגדרנו אותן בסעיף 2 לעיל. בראש ובראשונה נשאלת השאלה, אם חברת הניהול היתה מחוייבת להשכיר את הדירה לתקופה, שלא תפחת מ – 6 חודשים, לפי דיני החוזים או דיני השליחות. בסיכומיהם בעלי הדין אינם מסתמכים על הסכם המכר, על פיו רכש התובע את יחידת הנופש (נספח א' לתצהירה של הגב' דקל), כדי לבסס את הטענה, שהיתה או לא היתה קיימת ההתחייבות החוזית להשכיר את הדירה לתקופות, שלא תפחתנה מ – 6 חודשים. התובע מעגן את ההתחייבות הזאת, בין היתר, ביפוי הכח הראשון, עליו חתם ביום 22.7.97 (נספח א' לתצהירו של התובע בעדות ראשית). ביפוי הכח הנ"ל, שניתן למבנה רב דירות (1990) בע"מ בטרם הוקמה חברת הניהול, הנתבעת, הותנה בסעיף 4:

"תקופת השכירות תהא ל – 6 חודשים עם אפשרות להארכה לתקופה של עד 3
חודשים נוספים".

אמנם, לשון הסעיף אינה קובעת מפורשות, שתקופת השכירות תהא לתקופה מינימלית
של 6 חודשים. ואולם, כבר נפסק בהקשר של הפרשנות החוזית: "כאשר לשני הצדדים
הבנה סובייקטיבית משותפת – שאותה ניתן ללמוד מנסיבות חיצוניות – באשר לאומד
דעתם, יש לפרש על פיה את תוכן החוזה, ולא על פי אומד דעת (אובייקטיבית) העולה
מלשונו (הברורה) של החוזה" [ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום
(1991) בע"מ,פ"ד מ"ט (2) 265, 303 (מול האות "ה")]. הדברים יפים גם לפרשנות
יפויי כח.

בטרם ננתח את הסוגיה, אם מן הנסיבות החיצוניות ללשון יפוי הכח ניתן ללמוד על
הסכמת הצדדים, שתושכר יחידת הדיור אך לתקופות, שלא תפחתנה מ – 6 חודשים, ראוי
לציין, שגם ברצף ייפוי הכח, אשר נחתמו, צויינה תקופת השכירות (אשר כללה הן את
תקופת השכירות והן את תקופת האופציה, לפי עדותו של מר בלבן בעמ' 10 שורות 13-16
לפרטיכל) בלא שננקטה לשון מפורשת, שזאת תקופת שכירות מינימלית. לכן, הכרעתנו
בסוגיית אומד דעת הצדדים ישימה לגבי כל ייפוי הכח נשוא תביעת התובע.

כזכור, בנספח לחוזה הרכישה הותנה, שפרוספר יהיה זכאי להשכיר את דירתו שלא
באמצעות חברת הניהול [סעיף 2 (ב) לנספח ג' לתצהירה של הגב' יעל דקל בעדות ראשית].
התובע אכן ניצל את זכותו זו. ודוק: את השגתו (נספח י"ב לתצהיר התובע בעדות
ראשית) הגיש התובע לשלטונות המס ביום 16.12.01. בנסיבות אלו ניתן "לתור" אחר
אומד דעת הצדדים לייפוי הכח על פי התנהגותם עד שנת 2001. והנה, ביום 17.07.00
התובע פעל על-פי זכותו והשכיר בעצמו את יחידת הדיור לגב' אירנה וינרסקיה לתקופה
מיום 17.7.00 עד יום 31.08.00, דהיינו למשך 45 יום, לפי הכתוב בחוזה (נספח ה'
לתצהירה של הגב' דקל בעדות ראשית), החתום בחתימת ידו של פרוספר עצמו. הכיצד
התובע, אשר, לטענתו, התנה עם הנתבעת, שהיא תשכיר את דירתו לתקופות, שלא
תפחתנה מ-6 חודשים, בעצמו השכיר את דירתו (ללא שום יפוי כח) לתקופה, שפחתה
מ – 6 חודשים? לתובע הפתרונים.

מן האמור לעיל, ולפי התרשמותי, לא היה כל אומד דעת סובייקטיבית בנסיבות הענין,
לפיו התנה התובע או אף דרש, שהנתבעת תשכיר את הדירה לתקופות, שלא תפחתנה
מ – 6 חודשים. ובאשר לטענת התובע, שהמקור לחיוב זה הוא הנוהג בינו לנתבעת (כנטען
בסעיף 54 לסיכומיו), חוששני, שהתובע נתפס לכלל טעות בהפנייתו לסעיף 26 לחוק
החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973. סעיף זה, אשר כותרתו היא "השלמת פרטים",
חל במקרה, שהצדדים לא התנו ביניהם תנאי מסוים. ואולם, במקרה דידן בכל ייפויי הכח
השלימו בעלי הדין במשבצות הריקות את תקופות השכירות. על כן, אין זה המקרה להשלים פרטים חסרים בייפויי הכח על פי הנוהג הנטען בין הצדדים.

מן המקובץ ולפי התרשמותי עולה, כי אומד דעתו הסובייקטיבית של התובע עצמו אינו
מצביע על כל כוונה להשכיר את הדירה אך לתקופות, שלא תפחתנה מ –6 חודשים. מכאן, שדין תביעתו להידחות.


8. נוכח דברינו בסעיף 7 לעיל, לא נידרש לשאלות הנוספות, אשר התווינו בסעיף 2 לעיל. ואולם, למעלה מן הצורך נתייחס לטענת התובע, שבמינויה את מר בלבן כמתווך הפרה הנתבעת את חובתה על פי סעיף 16 לחוק השליחות, תשכ"ה-1965 להימנע מעשיית שליחות משנה. והרי, בסעיף 16 לחוק הנ"ל נקבע הכלל, ש"אין שלוח עושה שלוח..."

מבלי להכריע בבסיס העובדתי לטענה זו, הרי משפטית אין לה על מה שתסמוך. זאת, כי
על מנת, שתיווכו של מר בלבן ייחשב כשליחות משנה, מן ההכרח שיוכל התיווך להיחשב כשליחות. בבסיס השליחות מצויה היכולת המשפטית ליצור, לבטל או לשנות את זכויותיו וחובותיו, את כוחותיו ו/או את חסינויותיו של השולח [ראה: ג' פרוקצ'יה דיני שליחות בישראל (1985) 76, המפנה ל-א' ברק חוק השליחות, תשכ"ה-1965 (פירוש לחוקי החוזים בעריכת ג' טדסקי, 1975) 70]. ברם, פועלו של מתווך אינו אלא להפגיש את הצדדים, אשר בעצמם מתקשרים בחוזה. מכאן, שהתיווך אינו מהווה שליחות מבחינה משפטית. ללמדך, שהשלוח, אשר ממנה מתווך (ואין בכוונתי להכריע, אם כך נעשה במקרה דנן) אינו ממנה שלוח [ראה: א' ברק חוק השליחות (כרך א', 1996) 416].

סוף דבר

מן המקובץ עולה, כי דין התביעה נשוא תיק זה להידחות. לא סברתי, שזה המקרה הקצוני להשתת הוצאות לדוגמא בשל עצם הגשת התביעה. שקלתי, מחד, להגביר את גובה ההוצאות, שתיפסקנה נגד התובע, נוכח הציטוט הבלתי מדוייק של סעיף 4 (שהוא סעיף מרכזי) ליפוי הכח (נספח א' לתצהיר התובע בעדות ראשית) בסעיף 7 לסיכומיו (אם כי שגיאה זו אינה חוזרת על עצמה בסעיף 50 לסיכומיו). גם שקלתי פסיקת הוצאות מוגברות נגד התובע בשל צרופו ראיות לסיכומיו ללא רשות. מאידך, שקלתי את סיכומי הנתבעת, שהיו ארוכים ללא פרופורציה (בני 25 עמודים לעומת 14 עמודי פרוטוקול). התוצאה המתבקשת מן השיקולים המנוגדים הללו היא קביעת הוצאות רגילות. התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 2,750 ₪ ושכר-טרחת עורך-דין בסך 5,250 ₪ בתוספת מע"מ, כשסכומים אלו ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא עותק מ

פסק דין
זה לבאי כוחם המלומדים של בעלי הדין.

ניתן היום ה' באלול, תשס"ז (19 באוגוסט 2007) בהעדר הצדדים



ג. טהר-לב, שופט
005852/02א 134 זיוה עובדיה








א בית משפט שלום 5852/02 פרוספר אמר נ' שירת הים בע"מ (פורסם ב-ֽ 19/08/2007)