פסקי דין על יצחק קוזין | פסקי דין על המוסד לביטוח לאומי

1365/98 בל     30/12/2001




בל 1365/98 יצחק קוזין נ' המוסד לביטוח לאומי




בעניין:

1



בתי הדין לעבודה


בית הדין האזורי לעבודה - חיפה
בל 001365/98


בפני
:
כב' השופטת נאוה וימן
תאריך:
30/12/01


ונציגי הציבור: עקיבא טורס ורחל מרקוביץ



יצחק קוזין



ע"י ב"כ עו"ד
אפרים גלסברג

התובע

נ
ג
ד


המוסד לביטוח לאומי


ע"י ב"כ עו"ד
רן נסים

הנתבע



פסק דין

1.
התובע, עובד חברת "דיזינגוף" (חברת בת של "צים" ) למעלה מ-20 שנה, לאחרונה בתפקיד

בקרת ציוד בנמל חיפה, לקה ביום
23.1.97
באוטם שריר הלב ואושפז במחלקה הקרדיולוגית
בבית חולים "רמב"ם" בחיפה.

התובע הגיש לנתבע תביעה להכיר באוטם כתוצאה של תאונת עבודה.


במכתב מיום 20.8.97 נימק פקיד התביעות את החלטתו לדחות את התביעה:

"... בתאריך הנ"ל לא ארע לך ארוע תאונתי כלשהו כמשמעותו בחוק".


בכתב ההגנה הוסיף הנתבע אף זאת:

"לתובע לא ארע ביום 23.1.97 כל אירוע בעל אופי תאונתי

ולא היה בעבודתו כל "אירוע חריג".


נגד החלטה זו הוגשה התביעה שלפנינו.

2.

על העובדות הצריכות לעניין, העידו התובע, ושני עדים נוספים מטעמו: זוהר קרן, חברו
לעבודה, העובד בתפקיד דומה באותו משרד,
ומתתיהו ורצל מנהל מחלקה בחברת "מודיעין אזרחי" המבצעת עבודת ביקורת מכולות עבור חברות "צים" ו"דיזינגוף", אשר בתוקף תפקידו מבקר לעיתים קרובות, מספר פעמים ביום, במשרדי הנמל, שם עובד התובע.


על פי כל חומר הראיות שהובא בפני
נו, משנתנו דעתנו גם לגירסאות שמסר התובע בהזדמנויות שונות, לפני הגשת התביעה לבית הדין, במיוחד בהודעתו לחוקר מטעם הנתבע, הגענו למסקנה כי צדק הנתבע בקובעו שלא הוכח קיומו של "ארוע חריג" הקשור בעבודה, סמוך למועד בו לקה התובע באוטם, שהוא תנאי נדרש, על פי הפסיקה, כדי להכיר באוטם שריר הלב כתוצאה של תאונת עבודה, כפי שנפרט בעובדות שייקבעו להלן:

3.
עובדות הרקע שלהלן, אינן שנויות במחלוקת:
(1)
התובע, יליד 1935, קצין ים לשעבר, עבד כקצין ראשון באוניות "תרשיש", משנת 1956

עד 1976.
בשנים 1976 עד 1983 הוא עבד בעבודות פריקה וטעינה, בנמל אילת.
בשנת 1983 עבר התובע לנמל חיפה, כעובד חברת "דיזינגוף" (חברת בת של "צים"), ובמשך קרוב ל15- שנה הוא עבד בתפקיד ביקורת ציוד, במשרדי הנמל שבבניין מסוף המכולות בנמל חיפה.
(2)
במשך שנים עבד התובע במשמרת הבוקר (משעה 05.30 עד 14.00) או במשמרת הצהריים
(משעה 13.00 עד 21.00) ובשנים האחרונות הוא עבד לפעמים גם במשמרת הלילה, משעה 21.00 עד 04.00).
(3)
את עבודתו השגרתית במשך שנים רבות, שהיא עבודה פקידותית, תאר התובע בתצהירו,
וביתר פירוט בהודעתו לחוקר
(מוצג נ2/):


"עבודתי היתה קבלת קהל של נהגי המשאיות אשר הביאו או שלקחו מכולות.


אלי היו מגיעים עם הניירת של המכולות, תעודות אחסנה. הייתי מקליד את

הנתונים וחותם על התעודות. מדובר בעבודת פקידות.


בשנים האחרונות התאספו גם עבודות נוספות, כגון: הזמנות קירורים

ללקוחות, העברות של מכולות ריקות מהמסופים לנמל, שינוי סטטוס של

מכולות – כל העבודה פקידות, לשבת מול מסוף וניירת רבה".

התובע ציין בתצהירו כי עבודתו הרגילה, כפי שתוארה לעיל, היא "עבודה נוחה, לא מעייפת, בדרך כלל ללא לחץ".

(4)
אין מחלוקת כי במשמרת הבוקר, בדרך כלל, עבדו שני פקידים במשמרת אחת, משמע
שהתובע ועובד נוסף חילקו ביניהם את נטל העבודה באותה משמרת.



4.
גירסת התובע לגבי "הארועים" אליהם
הוא מייחס את הופעת האוטם.
התובע מייחס את הופעת האוטם ביום 23.1.97 לשלושה דברים שארעו ביום 23.1.97, אשר בהצטברותם הוא מבקש לראות כ"ארוע חריג", מבחינת עומס העבודה והלחץ הנפשי בו היה נתון באותו יום:
האחד
, פטירתו הפתאומית והמצערת של חברו, ידיד מעברו.
השני,
עומס עבודה שהוטל עליו באותו יום משנאלץ לעבוד לבד, עקב העדרותו של הפקיד השני, מה גם שמדובר ביום חמישי, שהוא בדרך כלל יום עמוס יותר.
והשלישי
, לחץ בלתי רגיל שהפעילו עליו נהגי המשאיות, שהיו חסרי סבלנות וגילו עצבנות רבה וכעס כנגדו, על שלא הספיק לטפל בענייניהם ולשחרר אותם לדרכם בזמן סביר.

בתצהיר עדותו הראשית פירט התובע את התרחשות הדברים,
לגבי כל אחד מהעניינים הנ"ל:
בעניין החבר שנפטר:


"ביום 23.1.97 הגעתי לעבודתי בשעה 05.30 וזמן קצר לאחר מכן צלצלו אלי

ומסרו לי שעובד שהייתי ביחסי ידידות די קרובים בעבודה (שנינו באנו מאותו

רקע, הפלגנו שנים לפני שעברנו לעבוד בחוץ, בעבודה הקרובה לאניות) נפטר

באופן פתאומי, ומצאו אותו על הריצפה מת בדידות בדירתו.




מותו של שמיל צער אותי מאוד וגרם לי ולכל העובדים הקבועים במשרד

מועקה גדולה ותחושה לא טובה, הרגשתי שאיבדתי
חבר וצער אותנו מאוד

הדרך שבה הוא
נפטר. הוא היה גלמוד ונפטר בבדידות ובפתאומיות".



בעניין עומס העבודה עקב העדרות העובד השני
:



"באופן קבוע במשמרת הבוקר בעבודה, בין השעות 05.30 עד 14.00

יש שני פקידים.

ביום האירוע הייתי לבד, משום שעובד אחר היה במילואים והמעביד לא

סיפק מחליף.


אציין כי זה היה יום חמישי ויום חמישי הוא בדרך כלל יום עמוס מהימים


האחרים, מאחר וחייבים "לסגור אניות" אשר חייבות להפליג בימי שישי,

שבת וראשון ...".


בעניין התנהגות הנהגים, ש"התנפלו" עליו בכעס ובעצבנות:



"באותו היום היה יום עמוס במיוחד. הגיעו בבת אחת מספר רב של משאיות


והזמנת ציוד, ונוצר תור גדול ופקק של נהגים. הנהגים היו מאוד עצבניים,

התנהגו בגסות: דחיפות צעקות ואיומים ממש עלי, דרשו לקבל שרות מיידי,

ורצו לעזוב את הנמל בבוקר לפני ההפסקה של עובדי הנמל.



העניינים כמעט הגיעו לידי
אלימות כלפי וגם הנהגים, בינם לבין עצמם,

הייתי לבד. נלחצתי מאוד.

מר ורצל מתתיהו אשר עובד בסביבה בביקורת מכולות ראה את מצוקתי

ונשאר לידי. ניסה לעזור לי אבל המהומה לא שכחה.



אני הרגשתי תוך כדי עבודה שאני מאבד את השליטה בנהגים ובתור.

הייתי לחוץ מכך שהזנחתי את הזנת החומר למחשב והתעסקתי, יחד

עם מתי, בקבלה ומסרתי ניירת לנהגים שיבואו מאוחר יותר. נלחצתי מכך,

דאגתי וניסיתי לעשות ככל יכולתי".



בהמשך תצהירו, פירט התובע את הלחץ, המועקה וההרגשה הרעה שחש בעקבות הארועים

הנ"ל, עד שפנה לבית חולים שם אובחן כי לקה באוטם:


"התחלתי להרגיש צרבת חזקה וחשתי שזה בגלל הסנדוויץ שאכלתי.


שתיתי חלב אבל זה לא עזר, ולמרות התחושה הזאת המשכתי לעבוד ולהלחץ.

בערך בשעה 12.00 הגיע המחליף שלי ומיד התחיל לעבוד כדי להתגבר על

הפיגורים.

אני מיד אמרתי לו שאני מבקש ללכת לראות רופא וגם סיפרתי לו על

מותו של שמוליק. יצאתי מהמשרד וזמן קצר לאחר מכן הודעתי לזוהר

שאני נוסע לבית חולים.

מאחר ולא מצאתי רופא והגעתי לבית חולים רמב"ם, שם אושפזתי

במחלקה הקרדיולוגית עם קביעה שאני סובל מהתקף לב".

5.

האם הוכח קיומו של "אירוע חריג"?
גירסת התובע, לגבי הארועים שתוארו לעיל, לרבות תחושת העצב והצער על פטירת חברו, לחץ העבודה שנגרם עקב העדרות פקיד הבקורת השני, וגם המתח והלחץ הנפשי בעקבות התנהגות הנהגים, נתמכה, לכאורה, בעדותם של שני העדים: זוהר קרן ומתתיהו ורצל.

העד זוהר קרן, שהגיע למשרד בשעה 12.00 או בסמוך לכך, כדי להתחיל את משמרת הצהריים, ולהחליף את התובע לאחר שסיים את משמרת הבוקר, העיד כי בהגיעו למשרד, הוא מצא את שולחן העבודה עמוס בניירת, לא מסודר, לדבריו "בצורה לא אופיינית לתובע – הבלגן חגג". התובע סיפר לו כי נאלץ לעבוד כל הבוקר לבד (במקום שני פקידים) ועל כן לא הספיק להתגבר בעצמו על עומס העבודה, כפי שתאר קרן בתצהירו:


"כשהגעתי למשרד מצאתי שהתובע לא הספיק להתגבר על העומס, לא הספיק

להזין את כל התעודות במחשב ולא לתייק את החומר.

היו הרבה מאוד נהגים נזעמים, היו צעקות והמולה לא רגילה".


קרן גם הוסיף בתצהירו, כי "באותו יום היו מספר רב של הזמנות, באופן יחסי יותר מאשר

יום אחר", הגם שציין כי בסוף השבוע, "בדרך כלל יש יותר עבודה".

בחקירתו הנגדית הסביר העד כי "בדרך כלל בסוף שבוע יש הרבה עבודה, ובאותו יום, מעבר

לעבודה הרבה של סוף השבוע, היה עומס רב יותר, אפילו ביחס לסוף שבוע".
קרן גם ציין בתצהירו כי בהגיעו למשרד "סיפרו לי ששמואל ז"ל נפטר באופן פתאומי בדירתו", אך לדבריו: "לנוכח המצב נכנסתי מיד לתוך העבודה בגלל העומס הרב".

באשר לנהגים שהתנהגותם הרגיזה את התובע, העיד קרן (בעמ' 5):

"אם עושים את העבודה כמו שצריך, וזה עובר חלק, אין התרגזויות אצלנו.

הדברים עוברים חלק.

כשיש יותר עבודה ולא מצליחים להשתלט, הנהגים בחוץ צריכים להמתין

ואז, בגלל שהם מחכים, אין להם סבלנות והם מתחילים להתרגז.

זה קורה לפעמים, אבל באותו יום, זה היה הרבה יותר מהרגיל".



גם העד מתתיהו ורצל תמך בתצהירו ובעדותו בגירסת התובע.
לדבריו:
"אני זוכר שהיה לחץ לא רגיל של נהגים שהלחיצו את התובע ודרשו לקבל

שירות באופן מידי...

היו במקום צעקות, דחיפות ולחץ רב... היו נהגים רבים, היו צעקות, לחצים.

הרגשתי שהתובע לחוץ מאוד ואף חש מאויים.

באותו יום היה תור גדול "פקק של נהגים" היו צרחות ואיומים, והעניינים כמעט

שהגיעו לאלימות כלפי התובע...".

מר ורצל, שהגדיר את הארוע, בתצהירו ובעדותו, כ"לחץ בלתי נסבל" ו- "לא רגיל", הוסיף
בחקירתו הנגדית, תאור דרמטי עוד יותר של התנהגות הנהגים:

"קיללו אותו... לא היכו אותו, קיללו אותו. רצו לשבור את החלונות, צעקו

עליו אישית... האלימות התבטאה בקללות, באיומים, בצעקות, איימו

עליו שירביצו לו ויהרגו אותו בחוץ. אני לא בטוח שהשתמשו במילה "להרוג".

בהחלט איימו
עליו במכות ואם לא היתה שם שמשה בחלון, הם היו מרביצים לו...".

עולה מעדות ורצל, כי הוא זה שמצא את המנוח, שמואל שמואלביץ ז"ל, מוטל מת בחדרו, ולדבריו, נושא פטירתו של המנוח היה באותו יום "שיחת היום" ו- "העניין גרם לאווירה קשה מאוד". העד הוסיף וציין בתצהיר, כי המנוח היה "מיודד עם התובע".

העד תמך, אפוא, בגירסת התובע, בכל הנושאים שהיו, לגירסתו, בבחינת "ארוע חריג", כדבריו בסעיף 6 לתצהיר:

"אני זוכר היטב שהאווירה היתה קשה, מתוחה, הן בשל מותו של שמואל ז"ל,

הן בשל הלחץ הקשה של הנהגים והעובדה שהתובע היה לבד במקום העבודה".



6.
הגם שהתובע ושני העדים מטעמו מסרו בתצהיריהם ובעדותם גירסה דומה, לגבי הארועים
שאירעו באותו יום, שהיו, לדבריהם, חריגים ויוצאי דופן בהשוואה לעבודתו השגרתית של התובע בימים "רגילים", הן מבחינת המועקה והצער על פטירת חבר, הן מבחינת עומס העבודה שגרם לתובע לחץ נפשי והן מבחינת ההתרגזות והמתח הנפשי בעקבות התנהגותם הבוטה של הנהגים – לא שוכנענו כי לגבי התובע מדובר "בארוע חריג", מהנימוקים שנפרט להלן:
(1)
בטופס התביעה שהגיש למוסד (מוצג נ1/), במקום המיועד לתאור נסיבות הפגיעה, אין זכר

לאף אחד מהארועים "החריגים" שתארו התובע ועדיו בתצהיריהם.

במקום שבו מתבקש התובע לפרט את "תאור הפגיעה וכיצד היא נגרמה", נרשם רק זאת:

"בזמן העבודה, הרגשתי צרבת מהבוקר. חיכיתי לחילופי משמרות בעבודה

וכשסיימתי נלקחתי על ידי מישהו מחברת הובלה "שלף" לבית חולים

רמב"ם למיון ושם הוחלט לאשפז אותי עקב התקף לב".

אף שאנו ערים
לכך שהתובע לא רשם את הדברים בעצמו, אלא נעזר בפקידה שמילאה עבורו
את הטופס, אין מחלוקת כי הפקידה רשמה את גירסת התובע, מפיו, כפי שאישר התובע בעדותו: "היא כתבה פרטים שאני מסרתי לה".
עולה, אפוא, כי בבואו להגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי, משביקש
להכיר באוטם שריר הלב כתוצאה של "תאונת עבודה", התייחס התובע רק לעובדה שתחושת הצרבת, ממנה הוא סבל באותו בוקר, החלה תוך כדי העבודה, ולא ציין כי היה משהו חריג במהלך העבודה, מבחינת עומס העבודה, או מאמץ מיוחד, פיזי או נפשי.
אפשר, כמובן, שהתובע לא היה ער לחשיבות הדברים, מבחינה משפטית, ולא ידע כי דרוש שיוכח "אירוע חריג", אלא שאם אירעו הדברים כפי שהתובע מתאר בעדותו ובתצהירו, ואם נגרמו לו מתח ולחץ נפשי,
בנוסף לעומס עבודה בלתי רגיל, סביר להניח שהיה מציין עובדות אלה במקום המיועד לפירוט "תאור הפגיעה – כיצד נגרמה".
(2)
בהודעה לחוקר, ניתנה לתובע הזדמנות לתאר ביתר פירוט את האירועים בעבודה שקדמו

להופעת האוטם.

הגם שהתובע הזכיר את העובדה שבאותו יום נעדר פקיד אחד מהמשרד, דבר שגרם לעומס

עבודה, וגם הזכיר את פטירת חברו לעבודה – עולה מעדותו לחוקר כי מבחינת התובע, לא היו

הארועים באותו יום יוצאי דופן, והוא לא ייחס להם משמעות מבחינת ההשפעה על מצבו
הפיזי או הנפשי, כל שכן שלא ראה משהו חריג בהתנהגותם של הנהגים שהמתינו לתורם ואין זכר בהודעתו לחוקר להתנהגות בוטה, או אלימה, לא כל שכן קללות, צעקות ואיומים.
כל אלה הופיעו לראשונה, בגירסה "משופצת",
בכתב התביעה ובתצהירים של התובע ועדיו.
במה דברים אמורים? –
נבחן את גירסת התובע, בהודעתו לחוקר, לגבי כל אחד מה"אירועים" אליהם הוא מבקש עתה לייחס את הופעת האוטם:
בעניין החבר שנפטר:
משפירט התובע את גירסתו לגבי האירועים בעבודה בבוקר היום שבו אושפז בבית החולים, הוא לא מצא לנכון, ביוזמתו, להזכיר את פטירת שמואל שמואלביץ ז"ל.
רק לאחר שהתובע מסר את גירסתו המלאה לגבי השתלשות הארועים באותו בוקר, משהפנה אליו החוקר מספר שאלות ספציפיות, השיב התובע, בתשובה לשאלת החוקר:

"בעבודתי לא היו דברים חריגים, כגון התרגזות או ריב עם אדם כלשהו.


רק ערב לפני המקרה התקשרו אלי ואמרו לי שלא מוצאים עובד שהיה צריך

להגיע לעבודה, בחור בשם שמואל. אני לא ידעתי את שם משפחתו. הוא

היה עובד כשנתיים ולא יצא לנו לעבוד אף פעם יחד. הוא היה עובד רק לילות.

חוץ מהפעמים שהייתי פוגש אותו בין המשמרות – לא היו בינינו שום קשרים.

בבוקר
יום המקרה, יום ה', התקשר אלי אחד החברה' וסיפר כי מצאו את אותו

שמואל ז"ל מת בביתו. מדובר באדם כבן 50".

הנה כי כן – לא מדובר בפטירת חבר קרוב, אף לא בידיד, או חבר לעבודה, אלא בעובד שהתובע
פגש לעיתים רחוקות בלבד, ומידי פעם ניהל איתו שיחות מזדמנות, בהן נזכרו השניים בימי העבר, בהיותם ימאים - ולא מעבר לכך.
אפשר שפטירת המנוח השפיעה קשה במיוחד
דווקא על העד מתתיהו ורצל, שפרץ לדירתו ומצא את גופתו, וסביר להניח כי גם התובע הצטער לשמוע כי שמואל נפטר, כפי שהצטערו חבריו לעבודה, כדבריו: "מותו של שמיל ציער אותי מאוד, וגרם לי ולכל העובדים הקבועים במשרד מועקה גדולה ותחושה לא טובה" – אך לא מקובל עלינו כי מדובר בתחושה של עצב ואבל על אבדן חבר, ואין לקבל את הדברים שהוסיף התובע בתצהירו "הרגשתי שאיבדתי חבר", משנסתרו הדברים, מניה וביה, בתשובת התובע לשאלה ספציפית של החוקר בעניין זה:

"ש.
האם מותו של אותו שמואל ז"ל השפיע עליך בצורה כלשהי?
ת.
לא. אני כמובן נעצבתי, כמו כל אדם רגיל, אבל חוץ מכך שמידי
פעם עבדנו לא הכרתי אותו".


ברי, אפוא, כי אף שהתובע הצטער לשמוע על פטירת חבר לעבודה – לא מדובר ב"ארוע חריג" מבחינת מצבו הנפשי של התובע.




בעניין עומס העבודה עקב העדרות העובד השני:


אין מחלוקת, כפי שצויין לעיל, כי בדרך כלל, במשמרת הבוקר, עבדו שני פקידים במשרד

וחילקו ביניהם את עומס העבודה, במיוחד בימי חמישי, שהם עמוסים יותר, לקראת סוף

השבוע, כפי
שהסביר התובע בעדותו.

אין גם מחלוקת כי ביום 23.1.97, בשעות הבוקר, עד שהגיע העד זוהר קרן לקראת החלפת

המשמרת, עבד התובע לבדו, בהעדרו של הפקיד השני, וכי נאלץ להתמודד עם כל עומס

העבודה, ללא עזרה.

אלא, שעולה מעדותו של התובע, כפי שמסר בגירסתו המקורית, כי עומס עבודה בימי חמישי

הוא דבר רגיל, שקורה מידי שבוע, וכי גם העובדה שהתובע עבד לבדו, בהעדר הפקיד השני,

אינה תופעה חריגה ויוצאת דופן, כפי שהעיד התובע, בהודעתו לחוקר:


"אנחנו עובדים במשמרות בוקר שני אנשים, אך ישנם מצבים בהם יוצאים

אנשים לחופשה, מילואים או מחלה ואז אני עובד לבדי, או העובד השני.

אחרי הצהריים – תמיד בן אדם אחד במשמרת ובלילה כנ"ל...

בתאריך 23.1.97, יום ה', הייתי במשמרת בוקר לבדי. הגעתי בשעה 05.30

בבוקר... היתה עבודה רבה כיוון שחלק מהמפעלים אינם עובדים בימי ו' ויש

סגירה של אוניות לכן שולחים כמה שיותר מכולות ביום ה'...

אני חושב שמדובר בתאונת עבודה בגלל שזה קרה תוך כדי עבודתי ובזמן עבודתי.

אני רוצה להדגיש שוב את עומס העבודה במקום".

אין זאת אלא, שהתובע עבד ביום חמישי, שהוא יום עמוס בדרך כלל, ונאלץ לבצע את המשמרת בעצמו, במקום לחלק את העבודה בין שני עובדים,
אלא שמצבים כאלה אינם חריגים ויוצאי דופן בעבודתו, ואין לראות מצב זה כ"ארוע חריג", גם אם בסופו של יום, הצטברה עבודה בלתי גמורה על שולחנו של התובע, כלשון העד קרן "הבלגן חגג".
עדות התובע ועדיו, כי
באותו יום "היה עומס רב יותר, אפילו ביחס לסוף שבוע" – איננה אלא נסיון לשפץ את גירסתו המקורית של התובע, בטופס התביעה ובהודעה לחוקר ולשוות לעבודה באותו יום אופי של מצב חריג ויוצא דופן.



בעניין התנהגות הנהגים, ש"התנפלו" על התובע, לדבריו, בכעס, בעצבנות, בקללות ובאיומים:

התובע ושני העדים שהעידו מטעמו,
במיוחד העד ורצל, תיארו בצורה דרמטית את התנהגות

הנהגים, שלחצו על התובע להזדרז ולסיים את הטיפול בעניינם,
"התנפלו" עליו בצעקות

ו"בצרחות", איומים וקללות, כמעט מכות, ואפילו איימו על חייו "שירביצו לו ויהרגו אותו

בחוץ" .

לא מניה ולא מקצתיה. אילו כך היו פני הדברים, או אפילו קרוב לכך – אין להעלות על הדעת

שהתובע "שכח" לספר זאת לחוקר.

בהודעה לחוקר, אין זכר לגירסה זו, שנולדה לראשונה בכתב התביעה, ושוכללה בתצהירים

ובעדויות של התובע ועדיו.

לא רק זאת שבתאור התרחשות הדברים, כפי שתאר התובע בלשונו בהודעה לחוקר, הוא לא

הזכיר כלל את הגירסה המופיעה עתה בתצהירים ובעדויות לגבי התנהגותם הפרועה של

הנהגים, אלא אף זאת, שבתשובה לשאלות ספציפיות של החוקר, התובע שלל
ארועים של

ויכוח, התרגזות או ריב, לא כל שכן צעקות, קללות, איומים וכיוצ"ב דברים ומעשים אלימים,

כפי שהשיב התובע לשאלת החוקר (בעמ' 4 לדו"ח החקירה):

"בעבודתי לא היו דברים חריגים כגון התרגזות או ריב עם אדם כלשהו".

משנחקר על תצהירו בחקירה נגדית והתבקש להגיב לדברים שנרשמו מפיו בהודעה לחוקר, ולגירסה ש"נולדה" לצורך הדיון ואין לה זכר בהודעה לחוקר, הגיב התובע בתשובה מתחמקת: "יכול להיות ששכחתי לציין את העניין של התרגזות הנהגים בהודעה לחוקר".
כאמור,
"הסבר" זה
בלתי
סביר ואין לקבלו. אילו אירעו הדברים כפי שתארו התובע ועדיו בתצהיריהם ובעדותם – אין ספק שהתובע לא היה "שוכח" לציינם בתיאור נסיבות "הארוע", ובוודאי היה "נזכר" בהם, משנשאל על ידי החוקר אם מישהו הרגיז אותו, או רב עימו באותו יום בעבודה.
להזכירך, שהתובע לא טען כי החוקר לא רשם נכון אתדבריו או שבדה דברים מליבו. הוא אישר את חתימתו על דו"ח החקירה ולא חלק על אמינותו.

אנו מעדיפים, אפוא, את הגירסה המקורית, כפי שמסר התובע לחוקר, לפני שפקיד התביעות דחה
את תביעתו ולפני שקיבל ייעוץ משפטי, על פני גירסתו המשופצת והמשוכללת, שנולדה לצורך התביעה בבית הדין.

(3)
בהודעה לחוקר, משתאר התובע את השתלשלות הארועים שקדמו להופעת
האוטם, ברצף

הסיפור שסיפר בלשונו, ביוזמתו, הוא ציין כי ביקש מאחד החברים לעבודה לקנות לו

סנדוויץ בקיוסק והתיישב לאכול.

החוקר התפלא: "מה קשור סנדוויץ זה לארוע? ועל כך השיב התובע:

"בסביבות 08.30 לערך התחלתי להרגיש צרבת. בעבר קרו מקרים שסבלתי

מצרבות. שתיתי חלב וזה עבר.
באותו
יום כלום לא עזר. הצרבת נעשתה כואבת

יותר, ירדה קצת ושוב חזרה. שוב שתיתי חלב. שתיתי כ- 2 ליטר אך זה לא עזר…".


התובע התייחס, אפוא, למהלך עבודתו הרגילה, לאכילת הכריך ולתחושה של צרבת שהלכה והחמירה – מבלי שציין ארוע חריג בעבודה, מבחינת מאמץ חריג או לחץ נפשי מיוחד, לא כל שכן ארוע של צעקות, קללות, איומים ואלימות.

(4)
גם בהגיעו לבית החולים, באנמנזה שמסר התובע לרופאיו, הוא לא הזכיר דבר מבין הארועים

בעבודה, אליהם הוא מבקש בתביעה לייחס את הופעת האוטם, אלא רק את הצרבת ממנה

הוא סבל מהבוקר ולחץ באפיגסטריום (ראה גליון חדר מיון, בתיק בית החולים).

משהועבר למחלקה הקרדיולוגית, צויין בגליון הקבלה כי החולה התקבל מחדר המיון "בשל

כאבים בקידמת החזה החשודים לאנגינוטיים ושינויים המתאימים לאסכמיה באקג".

גם באנמנזה שנרשמה בגליון המחלה – אין כל רמז למאמץ בעבודה, מבחינה פיזית או נפשית.



בית הדין נוטה לייחס חשיבות לאנמנזה הרפואית, הנרשמת מפי החולה, בעת שהוא מגיע

לבית החולים ומספר את כל האמת, כדי לקבל את הטיפול המתאים (ראה דיון מט/ 23-0


המוסד לביטוח לאומי
נ. שמעון הירשהורן, פד"ע כ'
349
,
352
ודב"ע
מב/ 106-0
המאוזכר

שם).

יש להניח, איפוא, כי התובע לא ייחס משמעות לאותם ארועים שהוא מתאר בעדותו, אם

ארעו, ואלה לא היוו לגביו ארוע יוצא דופן ולא השפיעו על מצבו הנפשי.


7.
התובע מבקש להכיר באוטם שריר הלב בו לקה ביום
23.1.97
כתוצאה של תאונת עבודה.

על פי מבחן ה"אירוע החריג - המאמץ הבלתי רגיל" שנקבע בסוגיא המשפטית של אוטם שריר

הלב כתאונת עבודה (ראה דב"ע מו/ 138-0 דן יצחק נ. המוסד לביטוח לאומי
, פד"ע י"ח
315



ופסיקה עניפה של בית הדין הארצי שבאה בעקבותיו) -
רק אם הוכיח התובע כי ארע

בעבודתו ארוע יוצא דופן, חריג מבחינת המאמץ הגופני או הנפשי, ביום הופעת האוטם או

בסמוך לכך, יכול וייקבע כי האוטם נגרם כתוצאה של "תאונת עבודה".


משלא קיבלנו את גירסת התובע ועדיו, מהנימוקים שהובאו לעיל, ולא הוכח קיומו של

ארוע חריג ויוצא דופן שארע לתובע תוך כדי העבודה בסמוך למועד הופעת האוטם - נשמט

הבסיס לתביעה להכיר באוטם כתוצאה של תאונת עבודה.


8.
אשר על כן אנו מחליטים לדחות את התביעה.

9.
אין צו להוצאות.


ניתן היום ט"ו בטבת, תשס"ב (30 בדצמבר 2001) בהעדר הצדדים.





עקיבא טורס


נציג
ציבור



רחל מרקוביץ
נציגת
ציבור

נאוה וימן
ש ו פ ט ת


נעמי ל.








בל בית דין אזורי לעבודה 1365/98 יצחק קוזין נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם ב-ֽ 30/12/2001)