פסקי דין על זיאד בן מחמוד ג'בארין |

8931/04 עפ     03/09/2007




עפ 8931/04 זיאד בן מחמוד ג'בארין נ' מדינת ישראל




בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים


ע"פ 8931/04


בפני
:
כבוד השופט א' א' לוי


כבוד השופטת ע' ארבל


כבוד השופט י' אלון


המערער:
זיאד בן מחמוד ג'בארין



נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל


ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"פ 235/02 שניתן ביום 7.9.04 ע"י כבוד השופטים ח' פיזם, א' רזי, ש' שטמר

תאריך הישיבה:
כ"ח בסיון התשס"ז
(14.6.07)

בשם המערער:
עו"ד אביגדור פלדמן ועו"ד מירב חורי

בשם המשיבה:
עו"ד שאול כהן




פסק-דין
השופט י' אלון
:

1. המערער, אזרח ישראל
י תושב אום אל-פחם, הורשע בבית המשפט המחוזי בעבירות של מגע עם סוכן חוץ, סיוע לאויב במלחמה, קשירת קשר לרצח, סיוע לנסיון רצח, מתן שירות להתאגדות בלתי מותרת, חיפוי על עבירה, שיבוש מהלכי משפט, עבירות בנשק והחזקת סמים מסוכנים.

דינו נגזר לעשרים שנות מאסר בפועל ושלוש שנות מאסר על תנאי, ובפני
נו ערעורו על הכרעת הדין ועל גזר הדין.

ואלה המעשים שבוצעו ע"י המערער – כנקבע בהכרעת הדין.

המערער היה בקשרים ממושכים עם אחמד אבו עארף מג'נין (להלן: אבו עארף), חבר בארגון הג'יהאד האיסלאמי. אבו עארף חבר לחברים נוספים בארגון הג'יהאד האיסלמי להחדיר לישראל
מחבל מתאבד בשם בילאל וליד עלי (להלן: בילאל), ואף נכח בהכנות ובהתארגנות שנעשו לשם כך בשכם ביום 7.3.02.

במסגרת זו פנה אבו עארף למערער על מנת שזה יסייע בהכנסת בילאל לתוך שטח ישראל
ולהובילו למקום ביצוע פעולת ההתאבדות המתוכננת.

למחרת היום הגיעו אבו עארף ובילאל משכם לאיזור אום אל-פחם כשלגופו של בילאל חגורת נפץ ובידו כלוב ציפורים שבתחתיתו מטען נפץ במשקל עשרה ק"ג. השניים המתינו למערער מעברו הפלשתיני של האיזור. המערער ארגן רכב שהכניס את בילאל ואבו עראף לתחומי ישראל
– והשנים הגיעו לבית המערער שעה שעל גופו של בילאל חגורת הנפץ ובידיו הכלוב ובו מטען הנפץ הנוסף.

המערער שאל מכונית מאחד ממכריו ולבקשת אבו עארף הסיע בה את בילאל נושא חומר הנפץ ואת אבו עארף, מאום אל-פחם לכיוון המרכז המסחרי בכרכור.

כ-500 מטר לפני צומת כרכור הבחין המערער במחסום משטרתי בהמשך הדרך. הוא עצר את רכבו בצד הדרך על מנת לאפשר לבילאל לצאת מהמכונית ולהמשיך רגלית לכרכור לביצוע הפיגוע.

באותו מעמד שב אבו עארף והסביר לבילאל כיצד עליו להפעיל את הכלוב הממולכד ואת חגורת הנפץ – במקום בו ימצא התקהלות אנשים – ואילו המערער הסביר לבילאל כיצד יוכל לעקוף רגלית את מחסום המשטרה, דרך הפרדסים, עד שיגיע למרכז המסחרי בכרכור ושם יבצע את פיגוע ההתאבדות.

המערער ואבו עארף איחלו לבילאל הצלחה במשימתו, בילאל יצא את הרכב עם חומרי הנפץ.

בשלב זה, ועל מנת להסב את תשומת לב השוטרים שבמחסום מבילאל העושה דרכו רגלית לכרכור, פתח המערער בנסיעה לעבר המחסום, לא שעה לשוטרים במקום שהורו לו לעצור – וכך השוטרים שבניידות החלו לדלוק אחריו – והוא עצר את מכוניתו לאחר מרחק קצר.

הוא הסביר לשוטרים כי נמלט מהם כיון שחשש כי יתפסו את הסמים שהיו לטענתו במכונית – וכדי להמשיך ולהסיח דעתם מבילאל אף סייע בידם לערוך חיפוש במכונית – בידיעה שאין שם סמים. הוא לא מסר דבר לשוטרים אודות בילאל שירד דקות קודם לכן מרכבו ועל גופו ובידיו מטעני נפץ אותם מתכוון הוא לפוצץ במרכז כרכור.

בילאל המשיך בדרכו רגלית לכיוון כרכור – ומשהבחין בו אזרח וחשד בו, הוא ניסה להפעיל את המטענים – ואולם בעקבות תקלה טכנית – נמנע בדרך נס פיגוע המוני.

באישום נוסף הורשע המערער בכך שרכש בג'נין מתושבי המקום, רובה מאולתר ו- 1000 כדורי רובה 9 מ"מ ובאותו היום מכר את כלי הנשק והתחמושת הנ"ל לשני תושבי שטחים בכפר רומאנה שברש"פ – וזאת בידעו שהשניים הינם שוטרי המשטרה הפלשתינאית וחברי ארגון הפתח'.

2. בהודעת הערעור העלה המערער טענות רבות כנגד ממצאים עובדתיים שונים מהכרעת הדין.

ביום הדיון בערעור צמצם ב"כ המערער, עוה"ד א. פלדמן, את ערעורו כנגד הכרעת הדין לנקודה אחת בלבד – והיא, כי לא הוכח שהמעשים אותם ביצע המערער – כמפורט לעיל – נעשו על ידו במהלך סיוע ל"אויב" כהגדרתו בסעיף 91 לחוק העונשין ולא הוכח כי ההתארגנות במהלכה בוצעו המעשים האמורים ע"י בילאל, אבו עארף ושאר שותפיהם הייתה של "ארגון מחבלים" כהגדרתו באותו הסעיף, על כן לא היה מקום להרשיעו בעבירה של "סיוע לאויב" במלחמה לפי סעיף 99 לחוק. לטענת הסנגור, קיימת הבחנה בין "ארגון טרוריסטי" כמובנו בפקודה למניעת טרור, לבין "ארגון מחבלים" – וכי פעילים בארגון טרוריסטי אינם נעשים רק מתוך כך בבחינת "אויב" כהגדרתו בסעיף 91 לחוק שכן יתכן והמדובר ביוזמה טרוריסטית "מקומית" שאינה של "ארגון מחבלים".

אין הסנגור חולק על תוקף ההרשעה בכל שאר העבירות ובהן קשירת קשר לרצח וניסיון לרצח.

נציין, כי טענה זו לא הועלתה כלל במהלך הדיונים בבית המשפט קמא.

3. בסעיף 91, סעיף ההגדרות לפרק ז' לחוק העונשין שעניינו עבירות כנגד "בטחון המדינה, יחסי חוץ וסודות רשמיים" מצינו את ההגדרות הבאות:

"'אויב' - מי שהוא צד לוחם או מקיים מצב מלחמה נגד ישראל
או מכריז על עצמו כאחד מאלה, בין שהוכרזה מלחמה ובין שלא הוכרזה, בין שיש פעולות איבה צפויות ובין שאינן, וכן ארגון מחבלים.


'ארגון מחבלים' - ארגון שמטרותיו או פעולותיו מכוונות למיגור המדינה או לפגיעה בביטחונה של המדינה או בביטחון תושביה או ביהודים במדינות אחרות".


סעיף 99(א), אשר בו הורשע המערער, קובע כדלהלן:

"99. סיוע לאויב במלחמה
(א) מי שעשה, בכוונה לסייע לאויב במלחמתו כנגד ישראל
, מעשה שיש בו כדי לסייע לכך, דינו מיתה או מאסר עולם".


ואילו סעיף 92 מוסיף:

"92. קשר וניסיון
קשר או ניסיון לעבור עבירה לפי פרק זה, דינם כדין מעשה העבירה".


טענת הסניגור הינה, כי "האויב" האמור בסעיף 99 אמור להיות על פי הגדרתו שבסעיף 91 "צד לוחם" או "ארגון מחבלים". הג'יהאד האיסלאמי הינו אמנם "ארגון מחבלים", אך לא הוכח כי המערער היה מודע לכך שבילאל ואבו עארף פועלים בשם או עבור הארגון. כיוון שכך, יש להניח לזכותו כי סייע להם מתוך הנחה שהמדובר ב"יוזמה מקומית" שאינה עולה כדי "ארגון מחבלים".

4. ב"כ המערער אינו חולק על ממצאי הכרעת הדין לפיהם ביצע המערער את מעשיו – בידיעה כי הוא מסייע בכך לבילאל ואבו עארף בניסיונם לבצע פיגוע המוני ומרחץ דמים במרכז המסחרי של כרכור.

הוא ידע כי לשם כך נכנסו לישראל
, הוא דאג להכניסם לשטח ישראל
, אירחם בביתו, שאל רכב, הסיעם לכיוון כרכור שעה שבילאל נושא על גופו חגורת נפץ ובכליו כלוב ממולכד עם מטען רב עוצמה נוסף, הוא ניסה למלט את בילאל מהמחסום המשטרתי בצומת כרכור ונקט בפעולות הסחה אקטיביות להסיח את דעת שוטרי המחסום מבילאל הנמלט ממכוניתו רגלית דרך הפרדסים לעבר כרכור לביצוע פיגוע הדמים שתכננו.

בנסיבות אלה – גם אם נצא מתוך הנחה שהמערער לא ידע כי בילאל ואבו עארף חברים בארגון המחבלים הג'יהאד האיסלאמי ומתכוונים לבצע את מרחץ הדמים בשמו ובשליחותו - גם אז נתקיימו בו כל מרכיבי העבירה של סיוע לאויב במלחמה לפי סעיף 99(א) לחוק- כדברי חברי השופט א' א' לוי
בע"פ 11328/03 מדינת ישראל
נ' כיאניה (טרם פורסם 8.9.05):

"גם כאשר לא מוכח כי נאשם פעל במסגרתו של ארגון מחבלים מוגדר, או כדי לסייע לאחר הנמנה על ארגון כזה, אין בכך כדי למלטו מהרשעה לפי סעיף 99(א) לחוק. מאז זכתה מדינת ישראל
בעצמאותה, נמצאו רבים המערערים על עצם קיומה. תחילה עשו זאת מדינות, רובן שכנות וחלקן מרוחקות ... אולם במשך השנים השתנתה הטקטיקה, ובמקום פעולה ישירה של מדינות, החלו לצוץ ארגונים שונים, שבעידודן ובמימונן של מדינות אויב, החלו לבצע פעולות עוינות כחלק מהמטרה המשותפת של המדינות והארגונים כאחד, להביא לסילוקה של מדינת ישראל
מעל פני הגלובוס. סעיף 99 לחוק העונשין ... נועד לתת מענה לכל אלה, וגם לאותם יחידים אשר הצטרפו למעגל הטרור שלא במסגרת מאורגנת. ובמילים אחרות, הוא נועד להרתיע, ובמקרים המתאימים גם להעניש את כל מי שרתם את עצמו לסיוע ל'אויב' – כהגדרתו הכוללת של מושג זה".


ובהמשך הדברים:

"מאז חודש אוקטובר 2000 נכפתה עלינו מציאות חדשה, כאשר פיגועי הדמים הרבים הפכו בידי אויביה של המדינה, מבית ומחוץ, לאמצעי העיקרי אשר נועד, על פי הצהרתם של אלה העושים בו שימוש, לפגוע ביכולת העמידה של אזרחיה, למוטט את כלכלתה ולפגוע אנושות ביכולתה לעמוד על נפשה ולהבטיח את המשך קיומה כמדינה ריבונית...

סבורני כי מותר היה להניח לחובתו (של המערער באותו העניין – י"א) כי היה ברור לו מה שנהיר לכל בר-דעת החי כאן, כי במעשיו הוא מסייע בידי הגרועים שבאויביה של המדינה. ומשלא משך מכך את ידיו במועד, הוא גם מלמד על עצמו כמי שהיתה לו כוונה 'לסייע לאויב'".


המערער דנן סייע באופן מתמשך ואקטיבי למרצחים מתאבדים העושים דרכם למרכז יישוב בישראל
במטרה לזרוע הרס, מוות ואבדן. למטרה זו הוא העבירם לשטח המדינה, ארחם בביתו, הסיעם ליעד הפיגוע הנבחר, מילט אותם ממחסום משטרתי ואחז בפעולות להסיח דעתם של כוחות הביטחון מהמחבל עמוס חומרי הנפץ הצועד רגלית לביצוע זממו הנפשע. הטענה כי בכל אלה לא סייע המערער ל"אויב" – מנוגדת למציאות החיים, שהמדינה ותושביה מצויים בתוכה שנים ארוכות. מציאות חיים זו הינה ידועה לכל ובוודאי שעולה היא כדי "ידיעה שיפוטית" של המובן מאליו.

5. למעלה מן הצורך – אוסיף ואומר כי מתוך הראיות שהובאו בפני
בית המשפט קמא מתבקשת מאליה המסקנה הנוספת כי המערער ידע – או אמור היה לדעת – שהפשעים להם הוא מסייע נעשים במסגרת התארגנות חבלנית ובתור שכאלה ענין הם ל"ארגון מחבלים". הודעותיו המפורטות של בילאל חושפות את ההתארגנות הענפה של הג'יהאד האיסלמי בתכנון המעשים. מעשיו של המערער מעידים על השתלבותו בפעולה מאורגנת ומתוכננת – כשנתונים אלה מתבקשים מטבע המעשים.

סיוע בהברחת בילאל ואבו עארף משטחי רש"פ לישראל
, הסעת בילאל כשלגופו חגורת נפץ ובכליו מטען רב עוצמה נוסף, ההכנות והתיאומים שקדמו לכך. כל אלה מלמדים מעצם טיבם על התארגנות שאינה פרי גחמתו או יוזמתו של אדם בודד.

אלמנט "ההתארגנות" ומודעותו של המערער לכך מתבקשים מההיקף, התכונה והעוצמה שבאו לידי ביטוי בכל שרשרת הפעולות והמעשים שביצע המערער. מכל אלה מתבקשת המסקנה, כי המערער היה מודע לכך שאין המדובר ב"יוזמה מקומית" של בילאל, אלא בפעולה שמקורה בהתארגנות ותכנון מורכבים. התארגנות שכזו נמנית מטיבה וממהותה כמקימה את "ארגון המחבלים" האמור בסעיף 91 לחוק.

5. נוכח כל זאת – הרשעת המערער בעבירות לפי סעיפים 99 ו-114 לחוק העונשין – בדין יסודה וערעורו על כך נדחה.

ומכאן לערעורו נגד גזר הדין.

היקף ועצמת הסיוע שסייע המערער למסוכנים שבאויבי המדינה בתוכניתם לבצע פעולת הרג המונית – מציבים את מעשיו ברף הגבוה ביותר של מעשים אלה. אך כפסע היה בין מעשיו של המערער למרחץ דמים וטבח המוני של חפים מפשע.

בהינתן אלה – לא מצאנו סיבה או טעם להקל בדינו.

אנו דוחים איפוא את ערעור המערער על כל חלקיו.

ש ו פ ט

השופט א' א' לוי
:
אני מסכים.
ש ו פ ט


השופטת ע' ארבל
:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת


הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' אלון
.


ניתן היום, כ' באלול תשס"ז (3.9.2007).



ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט



_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04089310_a03.doc / עכב
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il









עפ בית המשפט העליון 8931/04 זיאד בן מחמוד ג'בארין נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 03/09/2007)