פסקי דין על מכולת היובל | פסקי דין על פנחס ברזני | פסקי דין על שמחה ברזני | פסקי דין על דוד אפללו | פסקי דין על דוד ראוך | פסקי דין על ברכה ראוך |

2236/03 א     30/08/2007




א 2236/03 מכולת היובל בע"מ, פנחס ברזני, שמחה ברזני נ' דוד אפללו, דוד ראוך, ברכה ראוך




1


בתי המשפט

בית משפט השלום ירושלים
א 002236/03


לפני:
כבוד השופטת רבקה פרידמן פלדמן
ס. נשיא
תאריך:
30/08/2007


בעניין:
1. מכולת היובל בע"מ

2. פנחס ברזני

3. שמחה ברזני



ע"י ב"כ עו"ד אהוד איזנברג


התובעים


נ ג ד





1. דוד אפללו

2. דוד ראוך

3. ברכה ראוך



נ' 1 ע"י ב"כ עו"ד יחיאל הרוש

נתבעים 2 ו- 3 ע"י ב"כ עו"ד יהושע ננר


הנתבעים



פסק דין


1. עניינו של

פסק דין
זה בתביעה כספית, עבור מוניטין ובגין גניבת עין.

2. רקע כללי:

א. התובעים 2 ו- 3 הינם בני זוג, בעלי התובעת 1 (להלן: "התובעים"), אשר הפעילו במשך מספר שנים מכולת בשם "מכולת היובל", הנמצאת במרכז המסחרי בקרית יובל בירושלים (להלן: "המכולת", "הנכס", "החנות").
תקופת השכירות של המכולת, על פי ההסכם האחרון, היתה אמורה להסתיים ביום 30.10.01.

ב. הנתבעים 2 ו- 3 (להלן: "הנתבעים"), הינם הוריו ומיופי כוחו של הבעלים הרשום של הנכס, והם אשר השכירו את הנכס לצורך ניהול המכולת.


ג. ביום 24.10.2001 נערכו בין הנתבעים לבין נתבע 1 (להלן: "הנתבע", "אפללו") שני הסכמים:
ההסכם הראשון ענינו מכירת הנכס לנתבע, תמורת 100,000$, תוך העברת הזכויות בנכס עד 31.5.03.
ההסכם השני ענינו השכרת הנכס לנתבע, לשם ניהול חנות מכולת, מיום 1.11.01 ועד ליום 30.4.03 (סמוך להשלמת המכירה).

ד. להשלמת התמונה יצויין כי בעבר כבר שכר אפללו את הנכס וניהל בו חנות מכולת. אחריו הושכר הנכס לאורן בן ישעיה, לאחר מכן לתובעים ולאחר מכן, כאמור, הנכס חזר לאפללו.

ה. ביום 1.11.01 העבירו הנתבעים את החזקה במכולת לידי הנתבע 1, לאחר שיום קודם לכן פינו התובעים את הנכס. מספר ימים לאחר מכן החל הנתבע להפעיל במקום חנות מכולת. שמה של המכולת לא שונה והשילוט במכולת לא הוחלף.

3. טענות התובעים:

התובעים טוענים כי במשך שנים, ועוד בטרם הם החלו להפעיל את המכולת, פעלה המכולת במרכז המסחרי באמצעות מפעילים שונים, אשר שכרו את הנכס, וכל מפעיל שעזב את המכולת מכר את המוניטין של העסק למפעיל שבא אחריו. לטענת התובעים, במרכז המסחרי בקרית יובל נהוג כי מפעיל חדש של עסק, הנהנה מקהל לקוחות וממוניטין של המפעילים הקודמים, משלם על כך למפעיל הקודם.
כך, כאשר הם נכנסו למכולת כשוכרים ביום 1.7.97, הם שילמו למפעיל שקדם להם עבור מוניטין, סך של 43,000$.
לטענת התובעים, הפעלת המכולת על ידי הנתבע, אפללו, נעשתה תוך שהוא עושה שימוש במוניטין ובקהל הלקוחות שצבר הנכס במרוצת השנים, לרבות בשלט המכולת, ומבלי ששילם על כך לתובעים.
לדברי התובעים, אפללו מסרב לשלם להם בגין המוניטין בטענה כי רכש את הנכס במחיר הגבוה ממחיר השוק, כך שעל התובעים לפנות לנתבעים לקבלת תשלום.
עוד מוסיפים התובעים כי נודע להם שחוזה המכר שנערך בין אפללו לנתבעים אינו נוקב בסכום המכירה האמיתי של המכולת אלא בסכום נמוך יותר, שכן כך חשבו הצדדים להונות את רשויות המס.

התובעים מבקשים לחייב את אפללו ו/או את הנתבעים לשלם להם בגין מוניטין סך של 53,000$ - הסכום שהם שילמו למפעיל הקודם של המכולת בגין מוניטין בתוספת 10,000$ בגין המוניטין שהם יצרו למכולת במהלך השנים שהפעילו אותה.
בנוסף הם תובעים לחייב את אפללו לשלם להם סך של 100,000 ₪ בגין השימוש שהוא עושה בשילוט הנושא את שמה של תובעת1, ובכך מנצל עד תום, ללא תמורה, את השם ואת המוניטין של התובעים.

4. טענות הנתבעים:

אפללו טוען כי אין ולא היה לו כל הסכם עם התובעים, וכל ההסכמים שעשה בנוגע למכולת נעשו עם הנתבעים בלבד. לטענתו, ההסכם שערך עם הנתבעים אינו כולל כל תשלום עבור מוניטין, ולפיכך אם יש לתובעים טענות כלשהן הנוגעות למוניטין - עליהם להפנותן לנתבעים בלבד.
אפללו מכחיש קיומו של מוניטין ואף טוען כי מיום שרכש את המכולת ועד ליום הגשת התביעה, משך כשנה וחצי, התובעים מעולם לא פנו אליו בטענות כלשהן בנוגע למוניטין.

נתבעים 2 ו- 3 טוענים כי בנם ולא הם היה הבעלים של הנכס, עד ליום בו נמכר לאפללו, והם רק ניהלו אותה עבורו במהלך השנים.
הנתבעים מכחישים קיומו של מוניטין וכן הם טוענים כי ענין המוניטין לא הוזכר בחוזים או במו"מ אלא עלה לראשונה בתביעה.
לגבי השימוש בשלט על ידי אפללו טענו כי אינם יודעים דבר על כך, ומכל מקום התובעים יכלו להסיר את השלט או לנקוט אמצעים למנוע מאפללו להשתמש בו.

5. מוניטין:

הלכה פסוקה היא כי מוניטין עסקיים נחשבים כנכס וכזכות קניינית המזכה בהגנה, על אף הקושי בהגדרת המושג "מוניטין":

בע"א 5321/98 ואח', אינווסט אימפקט בע"מ ואח' נ' פקיד השומה, פ"ד נח(2), 241, 249, דן בית המשפט בהגדרת "מוניטין" וקבע:
"הגרעין של המוניטין מצוי בקיומה של סבירות כי הלקוחות ישובו, מסיבה זו או אחרת, למקום העסק, כפי שמסביר פרופ' י' ויסמן: "במוניטין של עסק הכוונה לכוח המשיכה של עסק הגורם לבואם של לקוחות. הגורמים למוניטין עשויים להיות מגוונים, כגון כוח המשיכה של הסימן המסחרי של המוצר או השירות המוצע על ידי העסק; איכות המוצר או השירות; מחירי השירותים או המוצרים; יעילות העסק, מיקומו וכדומה" (י' ויסמן, דיני קניין-חלק כללי (תשנ"ג) 360). המוניטין מבטא, אפוא, את מכלול היתרונות שנצברו לעסק בשל תכונותיו - מיקומו, שמו הטוב, דימויו, איכות השירותים שהוא מציע ואיכות המוצרים שהוא מספק. העסק בעל המוניטין משמר את הרגלם של לקוחותיו לשוב ולפקוד אותו. בכך תיארנו את תכונותיהם של המוניטין. ומכאן - לאפשרות העברתו בתמורה".

כן נפסק כי חוג לקוחות של עסק מסוים עשוי להיחשב כמוניטין (ע"א 276/69 משה הילקוביץ ואח' נ' אלויס (ישראל) בע"מ, פ"ד כד(1) 85), וכי על מנת שייקבע כי התקיימה העברת מוניטין, יש צורך להציג סממנים נוספים לכך, כגון העברת רשימת הלקוחות ממוכר העסק לקונה, או הוספה של תנית אי תחרות המגבילה את מוכר העסק מלקחת עמו את לקוחות העסק (ע"א 5321/98 הנ"ל).




אשר להוכחת קיומו של מוניטין:

בע"א 523/91 קלוד כהן נ' יונה נדיר, פ"ד מט(2) 353, הובא ציטוט ממאמרו של ג' גינת, גניבת עין, (דיני הנזיקין - העוולות השונות, ג' טדסקי - עורך, המכון ע"ש סאקר, תשמ"ב) בעמ' 5, המתייחס להוכחת קיומו של מוניטין:
"אחת השאלות הקשות בדיון הנוכחי היא כיצד יוכיח התובע (וילמד בית המשפט) את זכותו הקניינית המשמשת, כפי שראינו, יסוד לתביעה? כאשר בידי הטוען לזכות להצביע על שימוש ממושך בסימן פלוני או בתיאור אלמוני של סחורתו, מלאכתו קלה יחסית, הוא הדין כאשר השימוש היה נרחב מאד, גם אם לא השתרע על תקופה ממושכת. במקרים כאלה יכול בית המשפט להשתכנע, שהטובין של הזכאי אמנם רכשו לעצמם הכרה והוקרה בקרב ציבור הצרכנים וכי אלה מזהים בין הסימן הנדון, או בין התיאור המיוחד של הסחורה, לבין הזכאי" (מצוטט בעמ' 360 לפסק הדין).

וכך נאמר מפי כבוד השופטת נתניהו בע"א 18/86 מפעלי זכוכית ישראליים פניציה בע"מ נ' les verreies de saint gobain, פ"ד מה(3) 224, 240-243: "השימוש הממושך והנרחב לא הוא החשוב. החשוב הוא אופי השימוש - האם היה זה שימוש כזה שבעקבותיו מזהה הציבור את המוצר עם התובע... על התובע להוכיח כי נעשה שימוש כזה, שהקונה בשוק מזהה את הסחורה כסחורתו שלו. זוהי בעצם הגדרתם של המוניטין...".

6. הראיות שהובאו:

עדי התביעה:

א. התובע העיד כי שילם לקודמו בעסק, גיסו אורן בן ישעיה, 43,000$ עבור מוניטין. הדבר אינו מופיע בחוזה השכירות עם הנתבעים. לדבריו, כאשר חתם על חוזה השכירות עם הנתבעים רצה לציין את הדבר בחוזה, כדי שבעתיד יוכל לקבל אותו סכום, אולם נאלץ לחתום על החוזה כפי שהוא. החוזה היה לתקופת שכירות של שנה או שנתיים ואחריו היו חוזים נוספים. הסכום ששילם היה הסכום המקובל בעסקים באזור.
לדברי התובע, עוד לפני שפינה את הנכס, פנה לנתבעים ושאל מה לגבי המוניטין ששילם לאורן. לדבריו התשובה שהשיב לו מר ראוך היתה שהוציא את הכסף של המוניטין ששילם. גם לאפללו הוא פנה בנושא המוניטין, אך אפללו סירב לשלם לו.
לגבי השלט של החנות ציין כי החליף את השלט הישן כשנה לפני שעזב. אפללו המשיך להשתמש בשלט לאחר שהחל לפעיל את החנות. התובע אישר כי למעט פניה לעו"ד, לא עשה דבר בענין.
התובע לא הציג כל מסמך לגבי התשלום שלדבריו שילם תמורת המוניטין.

ב. העד אורן בן ישעיה העיד כי הפעיל את החנות לפני התובעים. לדבריו, אפללו הפעיל את החנות לפניו והוא שילם לאפללו בגין מוניטין 28,000$. לדבריו אפללו ציין לפניו כי גם הוא שילם (בתקופת השכירות הקודמת) למפעיל שקדם לו, אהרון, עבור המוניטין. לדברי העד, אחריו הועברה החנות לידי התובעים, אשר שילמו לו, תמורת המוניטין, סך 43,000$.
לדברי העד, הנתבעים היו מודעים לענין התשלום עבור מוניטין.
העד אף ציין כי בפברואר 1998 שכר מכבסה, וגם שם שילם תמורת המוניטין.
להבדיל מהסכם לגבי המכבסה, בו צויינה מכירת המוניטין מפורשות, העד לא הציג כל מסמך הנוגע לתשלום מוניטין תמורת המכולת.

ג. עדות דומה נמסרה על ידי אחיו של אורן, שלום בן ישעיה, אשר התייחס לעסקים נוספים במרכז המסחרי בהם שולם עבור מוניטין - חנות פלאפל "פלאפל היערה", חנות ירקות שנמכרה והפכה לפיצוציה וכך גם מאוחר יותר כאשר עברו למכירת המבורגר בחנות. לדבריו, מדובר ב"כמעט חוק במרכז המסחרי".

ד. העד שלמה שטיין, שעיסוקו בתווך מקרקעין, העיד בתצהירו כי במרכז המסחרי בקרית יובל קיים נוהג לפיו קונה עסק משלם למוכר העסק עבור המוניטין. לטענתו, התשלום נע בין 40,000$ ל- 70,000$.
עם זאת, מעדותו בבית המשפט התברר כי דבריו מבוססים על שתי עיסקאות, האחת העברת חנות רהיטים לפני 20 שנה והאחרת העברת חנות נעלים לפני עשר שנים. מעבר לכך מבוססים דבריו על דברים ששמע.

עדי ההגנה:

א. הנתבע העיד כי רכש את הנכס תמורת 100,000$.
לדברי הנתבע, לא היה בינו לבין התובעים כל קשר עיסקי או חוזי. התובעים לא פנו אליו מעולם בקשר לרכישת המוניטין ומעולם לא התקיים ביניהם מו"מ לענין זה. לדברי הנתבע, אילו היה יודע כי קיימת דרישה של התובע לקבלת תשלום, לא היה רוכש את החנות עד אשר היה נערך בירור משפטי יסודי בענין.
הנתבע הכחיש כי קיים מוניטין למכולת וכן הכחיש קיומו של נוהג במרכז המסחרי בקרית יובל לשלם תמורת מוניטין.
הנתבע ציין כי שכר אותה חנות בין השנים 1987 עד 1992, על פי הסכם שכירות שנחתם עם נתבע 2. לדבריו הוא לא שילם עבור המוניטין לשוכר הקודם לו, אהרון גולדמן, ולא קיבל תשלום מהשוכר שנכנס אחריו, אורן בן ישעיה.
לדברי הנתבע, מראוך הוא קנה חנות, לא קנה מוניטין. הוא לא נדרש לשלם לראוך תמורת המוניטין ולא שילם לו.
לגבי השלטים העיד כי לא התייחס לשלטים כלל. אילו היה יודע על טענות התובעים, היה מסיר את השלטים, כפי שעשה לאחר שקיבל את התביעה.

ב. מר אהרון גולדמן העיד כי הפעיל את חנות המכולת הנדונה בין השנים 1983 עד 1986/1987. לדבריו, כאשר נכנס לחנות, שילם לשוכר הקודם רק תמורת הציוד והסחורה שהיו בחנות. הוא לא שילם עבור מוניטין. לדברי העד, אפללו החליף אותו כשוכר בחנות המכולת. הוא לא קיבל מאפללו תשלום עבור המוניטין. לדבריו מדובר בחנות קטנה מאוד, כמות הסחורה בה קטנה מאוד יחסית, כך שההיצע בחנות אינו יכול להצדיק תשלום עבור מוניטין.
לדברי העד, כיום יש לו חנות מכולת בבית וגן, וגם שם לא שילם עבור המוניטין.

ג. הוגשה חוות דעת של השמאי רוני אפיק, לפיה שווי הנכס 100,000$ בתוספת מע"מ.
לחוות הדעת אין משמעות לענין התביעה, אלא לטענות התובעים כי הסכם המכר בין הנתבעים אינו משקף את הסכום האמיתי של העיסקה, שהופחת לצורך העלמת מס.

ד. נתבע 2, מר ראוך, העיד (בתצהיר ובעדות שנגבתה והוקלטה על ידי הצדדים בביתו) כי החנות הושכרה על ידו במשך שנים רבות, מעולם לא שמע את המילה "מוניטין" ממי מן השוכרים, לרבות מהתובע, ומעולם לא קיבל תשלום עבור מוניטין. לדבריו, הוא כלל לא ידע את משמעות המילה עד להגשת התביעה.
לדבריו, לא ידוע לו דבר על תשלום של התובעים לשוכרים שקדמו להם בגין מוניטין. אין בחוזה בינו לבין התובעים כל איזכור של נושא המוניטין או של חיוב כלשהו לשלם לתובעים עם פינוי הנכס. כך גם אינו יודע דבר על תשלום מוניטין לגבי אורן בן ישעיה.
הנתבע העיד כי החנות היתה רשומה על שם בנו וכי הוא ואשתו פעלו על פי ייפוי כח.
עם זאת, לדבריו, החנות שלו ולא של בנו, מהתחלה ועד הסוף, הוא קיבל את כל הכספים במהלך השנים ובנו לא קיבל דבר.

ה. נתבעת 3 (שגם עדותה נגבתה בבית והוקלטה) העידה אף היא כי מעולם לא שמעה על מוניטין.

7. לאחר שמיעת הראיות, ניתן לקבוע כי התובעים לא הצליחו להוכיח קיומו של מוניטין בתובעת 1.

א. הראיה המרכזית עליה מבססים התובעים את טענותיהם, בדבר קיומו של מוניטין שיש לשלם תמורתו עם העברת העסק משוכר לשוכר, הינה הטענה כי בעבר שילמו השוכרים תמורת המוניטין.
טענה זו אין לה בסיס של ממש – הראיות היחידות שהובאו לענין זה היו עדותו של התובע ועדותם של אורן בן ישעיה ואחיו. כאמור אורן הינו גיסו של התובע, כך שניתן לקבוע שאינו עד אובייקטיבי.
התובעים לא הביאו כל עד אובייקטיבי שיתמוך בטענתם.
התובעים אף לא הציגו כל מסמך שיתמוך בטענתם. אף שלדבריהם מדובר בתשלומים בסכומים גבוהים – 28,000$, 43,000$, לא הוצג כל הסכם המתעד העברת הכספים בסכום זה, לא הוצגו חשבוניות ולא הוצגו מסמכים המעידים על תשלום מס.
בנוסף, גירסת התובעים בעייתית – התובעים שכרו את החנות לתקופות קצרות – שנה, שנתיים, כאשר כל פעם הוארכה השכירות, עד שהופסקה. תשלום סכום כה גבוה תמורת מוניטין, עבור שכירת נכס לתקופה קצרה, אינו סביר.
מנגד, ובניגוד לטענות התובע, הכחיש אפללו כי שילם בעבר (בתקופה הקודמת בה שכר אותה חנות) עבור מוניטין. עדותו נתמכת בעדות העד אהרון גולדמן, שהעביר לו את החנות, שלדבריו לא קיבל מאפללו תשלום תמורת המוניטין. עד זה הינו עד אובייקטיבי ומהימן.
גירסת התובעים הוכחשה גם על ידי נתבע 2, אשר העיד כי מעולם לא שמע דבר על נושא המוניטין.
יתרה מזו, אילו היה התובע משלם לקודמו תמורת מוניטין, ואם סבר כי עם העברת החנות לאפללו הוא זכאי לקבלת תשלום של מאות אלפי שקלים עבור המוניטין, ניתן היה לצפות כי יפנה בענין זה לנתבעים בצורה מסודרת, בכתב, ברגע שנודע לו שעליו לפנות את החנות. אולם התובע לא שלח כל מכתב, לא בעצמו ולא באמצעות עורך דינו, והמסמך הכתוב הראשון בענין זה הינו כתב התביעה הנוכחי, שהוגש כשנה וחצי לאחר פינוי החנות על ידי התובע.

מכל האמור לעיל ניתן לקבוע כי לא הוכח שבעבר שילמו שוכרים לקודמיהם תמורת מוניטין בעת העברת השכירות בחנות.


ב. ראיה נוספת עליה מנסים התובעים לבסס את תביעתם, הינה טענה בדבר נוהג הקיים במרכז המסחרי בקרית יובל, לשלם מוניטין בעת העברת זכויות בעסק.
לענין זה הובא כעד מתווך מקרקעין מר שלמה שטיין, אשר בחקירתו הנגדית התברר כי חוות דעתו מבוססת על שתי עיסקאות מלפני עשרות שנים, בעסקים שאינם חנות מכולת.
ראיות נוספות שהובאו נוגעות אף הן לעסקים מסוג שונה:
כך, למשל, העד אורן ישעיה העיד על תשלום עבור מוניטין של מכבסה. ואולם, דווקא הראיה האמורה איננה תומכת בגירסתם של התובעים, הן מאחר שמדובר בעסק המעניק שירות מקצועי, להבדיל מחנות מכולת, והן מאחר שבענין המכבסה, להבדיל מבעניננו, הוצג הסכם כתוב בו מעוגן התשלום עבור המוניטין.
לגבי עסקים נוספים העיד העד שלום בן ישעיה, המפעיל פיצוציה במרכז המסחרי בסמוך למכולת, כי ידוע לו על בעלי עסקים שונים במרכז המסחרי אשר שילמו מוניטין על העסק שהם מפעילים. ואולם מדובר בעדויות שמיעה. יתרה מזו, מדובר על עסקים המעניקים שירות ייחודי - חנות פלאפל וחנות המבורגר, המוכרות מוצרי מזון שמיוצרים במקום וייחודם נובע מאיכות המזון המיוצר. העד עצמו לא העיד כי שילם תמורת המוניטין בפיצוציה אותה הוא מפעיל.
מכל האמור לעיל עולה כי אין בדוגמאות שהובאו כדי להוכיח כי קיים נוהג לשלם תמורת מוניטין בכל אחד מהעסקים הפועלים במרכז המסחרי בקרית יובל.

ג. התובע טען כי שילם לקודמו מוניטין "על כמות האנשים שנכנסים לחנות" (פרוטוקול עמ' 45). לדבריו יתכן שיש לו רשימת לקוחות (למותר לציין כי לא הוצגה כל רשימה כזו).
מכאן ניתן להסיק כי התובע רואה את המוניטין בלקוחות אשר ימשיכו לפקוד את החנות לאחר עזיבתו.
מחומר הראיות עולה כי בסמוך למכולת קיים סופרמרקט, ואין כל ראיה כי הלקוחות הקונים דווקא בחנות הינם לקוחות קבועים ולא אקראיים. התובע לא הגיש רשימת לקוחות, לא הביא כל לקוח שיעיד על ייחודה של החנות, ולא הראה כי קיים חוג קבוע של לקוחות הרוכשים בחנות המכולת הנדונה.
דהיינו, טענתו בדבר מוניטין הקשור בלקוחות החנות לא הוכחה.

ד. ומעל הכל, התובעים מייחסים מוניטין לחנות מכולת, שכידוע נמכרים בה מוצרים של ספקים שונים הנמצאים בכל מכולת שהיא, ולא מוצרים ייחודיים (ראה עמ' 24 לפרוטוקול).

כפי שצויין בע"א 5321/98 הנ"ל, במוניטין של עסק הכוונה לכח המשיכה הגורם ללקוחות להגיע לעסק. הדבר יכול לבוא לידי ביטוי בגורמים שונים, ובהם איכות המוצר או השירות, מחירי המוצרים, יעילות העסק וכדומה.
בעניננו מדובר, כאמור, במכולת הנמצאת בסמוך לסופרמרקט, לא הוכח ייחוד כלשהו למכולת, לא באיכות המוצרים, לא בסוג המוצרים, לא בטיב השירות, לא במחירים ולא בכל דבר אחר.
דהיינו, לא הובאה כל ראיה המעידה על קיומו של מוניטין בחנות המכולת הנדונה.

ה. סיכומו של דבר, אני קובעת כי התובעים לא הוכיחו לא את קיומו של מוניטין במכולת, ובוודאי שלא את העברתו/מכירתו.
ממילא אין מקום לחייב את הנתבעים בתשלום תמורת מוניטין.

8. גניבת עין:

א. טענה נוספת של התובעים נוגעת לשימוש שעשה הנתבע בשלטים המציינים "מכולת היובל בע"מ
". לטענתם, הנתבע מנצל את שמה של התובעת 1, כשהוא גורם לכך שהעסק שלו ייחשב בטעות כעסק של התובעת 1 או כעסק שיש לו קשר עמה (סעיפים 10-11 לכתב התביעה).

ב. טענה זו של התובעים מבוססת על עוולת גניבת עין הקבועה בחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט – 1999:
סעיף 1(א) - "לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר".
סעיף 13 - "בית המשפט רשאי, על פי בקשת התובע, לפסוק לו, לכל עוולה, פיצויים בלא הוכחת נזק, בסכום שלא יעלה על 100,000 שקלים חדשים."


בע"א 5792/99 תקשורת וחינוך דתי יהודי משפחה (1997) בע"מ נ' אס.בי.סי. פרסום שיווק וקידום מכירות בע"מ, פ"ד נה(3) 933, 941, קבע בית המשפט:
"ייעודה של עוולת גניבת עין - מהו? ייעודה הוא להגן על מוניטין שרכש אדם בעסק - עסק שעניינו נכסים או עסק שעניינו שירותים... שני תנאים מצטברים אלה נדרשים להיווצרותה של העוולה: אחד, מוניטין שיש לטובין או לשירותים של התובע, ושניים, חשש סביר להטעיית הציבור כי טובין או שירותים שמציע הנתבע לציבור- טובין או שירותים של התובע הם או שקשורים הם אליו. לא הוכח אחד משני יסודות אלה - לא כל שכן אם לא הוכחו שני היסודות גם יחד - לא תקום העוולה של גניבת עין".

ג. כאמור, על התובע בעוולת גניבת עין להוכיח תחילה כי רכש מוניטין.
וכלשונו של בית המשפט בע"א 5792/99 הנ"ל, בעמ' 942: "בראש ובראשונה שומה עליו על תובע להוכיח כי רכש מוניטין בטובין או בשירותים שהוא מציע לציבור, לאמור: כי הציבור מזהה את הטובין או את השירותים בהם מדובר עם עסקו של התובע-הנפגע... פירוש הדברים הוא, שעל התובע להוכיח כי נתקיים בטובין אופי מבחין מיתר הטובין של העוסקים בענף. באין הבחנה בין טובין של התובע לבין טובין של זולתו, לא ניתן לומר כי קם לו מוניטין ייחודי כנדרש".

בעניננו, כפי שנקבע לעיל, לא הוכיחו התובעים כי היה למכולת מוניטין ייחודי. ממילא אין הם עומדים בנטל ההוכחה לענין גניבת עין, ודי בכך כדי לדחות את התביעה לענין זה.

ד. בעדותו ציין הנתבע כי השאיר את השלטים הקיימים במקומם מחוסר תשומת לב. עם הגשת התביעה הוסר השלט העליון של החנות, ואילו השלט הנוסף משמש כלוח מודעות.
יצויין כי משך שנים רבות התנוסס על החנות שלט המעיד על שמה "מכולת היובל". כשנה לפני תום השכירות החליפו התובעים את שם המכולת ל"מכולת היובל בע"מ
", כשמה של תובעת 1. ואולם, כשם שהנתבע לא נתן דעתו לכתוב על השלטים ולא סבר כי יש לכך חשיבות כלשהי, כך אין זה סביר שמי מבין הלקוחות המגיעים למכולת שם ליבו לאמור בשלט, וניתן להניח כי איש אינו קושר את המכולת, בשל השילוט, דווקא לתובעת 1.

ה. כאשר פינו התובעים את המכולת, לא הסירו את השלטים מהמקום, וזאת אף שהתובע פתח חנות אחרת בגבעון.
התובעים אף לא פנו בענין זה לאפללו, לא ביקשו ממנו להסיר את השלטים ולא פעלו למנוע ממנו שימוש בשלטים – כך עד להגשת התביעה.
ניתן להסיק מכך כי התובעים עצמם לא ייחסו חשיבות לעובדה שאפללו אינו מחליף את השלטים שהשאירו במקום.
יתרה מזו, משהושארו השלטים במקום על ידי התובעים, אשר עם עזיבתם את החנות רוקנו את כולה, כאשר לדברי התובע במקום נשאר "אולי מטאטא אחד" (עמ' 48 לפרוטוקול), ומאחר שהתובעים לא מחו על השימוש בשלטים, ניתן לראות בכך הסכמה שלהם לשימוש בשלטים.

בנסיבות אלה, דין התביעה גם לענין זה להדחות.

9. סיכום:

סיכומם של דברים, התובעים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח את תביעתם, על כל חלקיה, ולפיכך אני דוחה את התביעה.
התובעים, ביחד ולחוד, ישלמו לנתבע 1 הוצאות משפט ובנוסף שכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪ + מע"מ. סכום זהה ישולמו התובעים גם לנתבעים 2 ו- 3.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.
ניתן היום ט"ז באלול, תשס"ז (30 באוגוסט 2007) בהעדר הצדדים.

רבקה פרידמן-פלדמן, סגן-נשיא









א בית משפט שלום 2236/03 מכולת היובל בע"מ, פנחס ברזני, שמחה ברזני נ' דוד אפללו, דוד ראוך, ברכה ראוך (פורסם ב-ֽ 30/08/2007)