פסקי דין על אנה עבאדי | פסקי דין על א. טללים תשתית ופיתוח | פסקי דין על ל.א. טללים עבודות פיתוח | פסקי דין על א. ברכאל | פסקי דין על ינאי שנפלד | פסקי דין על שמואל ברוק |

9617/02 עב     04/09/2007




עב 9617/02 אנה עבאדי נ' א. טללים תשתית ופיתוח בע"מ , ל.א. טללים עבודות פיתוח בע"מ , א. ברכאל בע"מ , ינאי שנפלד , שמואל ברוק




1


בתי הדין לעבודה

בית הדין האיזורי לעבודה ת"א – יפו
עב 009617/02


בפני
:
כב' השופטת דינה אפרתי

מר צחי אשכנזי, נ.צ.
מר חיים אייזנפלד, נ.צ.

תאריך:
04/09/2007


בעניין:
אנה עבאדי



ע"י ב"כ
עו"ד סביר עמי

התובעת

נ ג ד


1 . א. טללים תשתית ופיתוח בע"מ

2 . ל.א. טללים עבודות פיתוח בע"מ

3 . א. ברכאל בע"מ

4 . ינאי שנפלד

5 . שמואל ברוק



ע"י ב"כ
עו"ד בן אסולי אוריאל

הנתבעים


פסק דין


בפני
נו תביעה לתשלום פיצויי פיטורים, הפרשי שכר, הפסדי גמלת שאירים, דמי הבראה ופיצויי הלנה בגין הרכיבים הנושאים אותם בסך כולל של 374,727 ₪.

1. 1. הרקע לתביעה

1.1 1.1 התובעת היא אלמנת המנוח יורם עבאדי, אשר הלך לעולמו ממחלה קשה ביום 29.5.2000 (להלן: "המנוח").

1.2 1.2 הנתבעות מס' 1 ו-2 הן חברות בענף הבניין, שהעסיקו את המנוח בתקופה שבין שנת 1990 ועד לשנת 2000.

1.3 1.3 הנתבעת מס' 3 הינה חברה נוספת בענף הבניין.

1.4 1.4 הנתבע מס' 4, מר ינאי שנפלד
, הינו בעל מניות בנתבעות 1-3 (להלן: "מר שנפלד")

1.5 1.5 הנתבע מס' 5, מר שמואל ברוק
הינו בעל מניות בנתבעות 1,2 ומנהל בנתבעת 3 (להלן: "מר ברוק").

1.6 1.6 ביום 3.12.2002 הגישה התובעת כתב תביעה כנגד חמשת הנתבעים בטענה כי חלה עליהם החובה לשלם לה כספים כאלמנת המנוח, בגין תקופת עבודתו אצל הנתבעים או מי מהם.

1.7 1.7 בהליך ההוכחות שהתקיים בפני
נו העידה התובעת, וכן העידו מטעמה מר שמואל קנובלר, נציג קרן הביטוח של פועלי הבניין אגודה שיתופית בע"מ בניהול מיוחד (להלן: "הקרן") ובתם של התובעת והמנוח, דפנה. מטעם הנתבעים העידו מר ברוק ומר שנפלד.

2. 2. טענות הצדדים

2.1 2.1 טענות התובעת בכתב התביעה, הן בתמצית, כדלקמן:

א. א. המנוח הועסק כנהג ציוד מכני כבד וכטרקטוריסט אצל הנתבעים או מי מהם, החל מחודש נובמבר 1977 ועד חודש אפריל 2000, דהיינו במשך 22 שנים ו-6 חודשים, כאשר הנתבעת 2 שימשה מעבידתו האחרונה.

ב. ב. הנתבעים 4 ו-5 פתחו את הנתבעות 1-3 בזו אחר זו, לצורך השתמטות מתשלום חובות, והמנוח אשר סר למרותם, הועסק במקומות עבודה שונים על פי בחירתם והוראותיהם, ועל אף חילופי המעבידים התכופים לא קיבל פיצויי פיטורים או זכויות סוציאליות שנצברו עד מועד החילופים.

ג. ג. לאורך השנים שולם שכרו של המנוח פעמיים בחודש, פעם אחת בתחילת החודש באמצעות המחאה על סך 2,500 ₪ ופעם שנייה בסכום של 3,000 ₪ במזומן, בין ה-20 ל-30 לחודש. הנתבעים הוציאו תלוש משכורת על סכום הנמוך מהסכום ששולם לתובע בפועל.

ד. ד. לאורך כל השנים שילמו הנתבעים לקרן סכומים שאינם תואמים את התלוש, ולא הקפידו למלא את הוראות הסכם העבודה הקיבוצי, שכן הפרישו לפנסיה מקיפה 12% בלבד במקום 28.5%.

ה. ה. הנתבעים נהגו לשלם את שכר המנוח בלא להוסיף לו תוספות יוקר, וכך שולם לתובע שכר קבוע בסך 5,500 ₪ נטו ללא כל שינוי, וזאת מחודש נובמבר 1996 ועד חודש אפריל 2000, על אף שבתקופה זו הוכרז על תוספת יוקר ארבע פעמים.

ו. ו. הנתבעים שילמו למנוח דמי הבראה מדי חודש והדבר הופיע בתלוש השכר. על כן מדובר בתוספת שכר ולא בדמי הבראה והנתבעים נותרו חייבים למנוח תשלום בגין 16 ימי הבראה.

ז. ז. כתוצאה ממעשיהם ומחדליהם של הנתבעים, משולמת כיום לתובעת גמלת שאירים בשיעור של 40% מסכום של 3,600 ₪ בלבד שדווח לקרן, במקום 5,500 ₪ נטו שהשתכר המנוח בפועל מדי חודש.

ח. ח. על אף שהמנוח הפסיק לעבוד בנסיבות המזכות אותו בפיצויי פיטורים, לא שילמו הנתבעים לתובעת פיצויי פיטורים בגין כל תקופת עבודתו של התובע. לחילופין, מאחר ובחשבון המנוח נצבר עד ליום 1.4.2000 סכום של 36,972 ₪ שרק מחציתו הפרשות לפיצויי פיצויים, יש לנכות מסכום פיצויי הפיטורים מחצית מהסכום שנצבר.

2.2 2.2 טענות הנתבעים בכתב ההגנה, הן בתמצית, כדלקמן:

א. א. דין התביעה כנגד הנתבעים 3-5 להידחות על הסף שכן כתב התביעה איננו מגלה כל עילה נגדם, שכן מעסיקותיו של המנוח היו הנתבעות 1 ו-2 בלבד.

ב. ב. במהלך מרבית תקופת עבודתו, ועד לשנת 1999 הועסק המנוח על ידי הנתבעת 2, ורק לקראת סיום תקופת עבודתו הועסק על ידי הנתבעת 1.

ג. ג. משכורתו של המנוח שולמה בתחילת כל חודש בהתאם לתלושי השכר שהונפקו לו, ואשר שיקפו את משכורתו, ועל כן גם הסכומים שהועברו לקרן הופרשו כדין בהתאם למשכורתו של המנוח.

ד. ד. הנתבעות דיווחו לקרן על הכנסתו המלאה של המנוח, והתובעת מקבלת גמלת שארים כפי שהיא זכאית לה על פי משכורתו של בעלה המנוח.

ה. ה. לקרן הופרשו הפרשות לפיצויי פיטורים כדין, והתובעת קיבלה מהקרן את מלוא פיצויי הפיטורים שהגיעו לבעלה המנוח. לחילופין על התובעת לפנות לקרן ולקבל את כל הסכומים להם הינה זכאית על פי דין.

ו. ו. למנוח שולמו דמי הבראה כחוק, ולא מוטלת על הנתבעות כל חובה לשלם את דמי ההבראה פעם נוספת או תשלומים בגין תוספת יוקר אשר שולמו למנוח כמתחייב על פי דין.

ז. ז. מחודש ספטמבר 1999 ועד חודש יוני 2000 קיבל המנוח משכורות בסך כולל של 54,500 ₪ למרות שלא הגיע לעבודה מפאת מחלתו. כמו כן ניתן לו רכב צמוד ודלק ללא הגבלה וביטוחים לכל התקופה הנ"ל למרות שכלל לא עבד.

ח. ח. הנתבעות מעריכות את נזקיהן לכל התקופה בסך של 100,000 ₪ שיקוזזו מכל סכום שייפסק, אם ייפסק לתובעת.

3. 3. דיון והכרעה

3.1 3.1 מעבידו של המנוח

א. א. בטרם נפנה לבחון את טענות התובעת לגופן, עלינו להקדים ולקבוע מי הייתה מעבידתו של המנוח בתקופות הרלוונטיות לכתב התביעה. נציין כבר כעת כי מאחר והתביעה הוגשה רק ביום 3.12.2002, הרי שכל התביעות שעילתן קודם ליום 31.12.1995 התיישנו.

ב. ב. הצדדים חלוקים בשאלה מי הייתה מעסיקתו האחרונה של המנוח: לטענת התובעת הייתה זו הנתבעת 2 (סעיף 2 לכתב התביעה) ואילו לטענת הנתבעים, הגם שהנתבעת 2 העסיקה את המנוח החל משנת 1990 ואילך, הרי שבסמוך להפסקת עבודתו, הועסק המנוח על ידי הנתבעת 1, אשר הוקמה רק בשנת 1999 והמצויה כיום בהליכי פירוק.

ג. ג. על פי ההלכה הפסוקה, שאלת זהותו של המעסיק תיבחן על יסוד ניתוח המסכת העובדתית הנוגעת לעניין, כאשר על בית הדין מוטל לבחון את מכלול הזיקות שנוצרו במהלך העסקתו של עובד. בית הדין יתן דעתנו במיוחד לשאלה המהותית והעיקרית והיא מיהו, לאמיתו של דבר, מעסיקו של העובד. (מנחם גולדברג, דיני עבודה, כרך ראשון, שער שני פרק 2, עמ' 31-32 (הוצאת סדן, 2007).

ד. ד. לאחר שעיינו בחומר הראיות ושמענו את העדויות, לא שוכנענו שיחסי העבודה בין המנוח לנתבעת 2 הגיעו לקיצם במועד כלשהו, באופן שנוצר חוזה עבודה חדש בין המנוח לבין הנתבעת 1. לטעמנו, העובדה כי בתקופה מסויימת תלוש שכרו של התובע הונפק על ידי הנתבעת 1 אין בה בלבד כדי להוכיח קיומם של יחסי עובד-מעביד בין הנתבעת 1 למנוח.
לא הובאה בפני
נו כל ראייה לכך שהמנוח היה ער לכך שמעסיקתו התחלפה וכי נוצרו יחסי עבודה חדשים בינו לבין הנתבעת 1 במקום יחסי העבודה שקיימים היו עם הנתבעת 2, ועל כן לא הוכחה גמירות הדעת החיונית בנסיבות העניין של המנוח לסיים את עבודתו בנתבעת 2 ולהתחיל לעבודה בנתבעת 1, אשר, כאמור, הוקמה רק בשנת 1999.

שנית, שוכנענו כי ברוב רובה של התקופה שלגביה טוענים הנתבעים כי המנוח 'עבד' בנתבעת 1, נאבק המנוח במחלתו הקשה, וכלל לא התייצב לעבודה, וזאת על פני תקופה של כעשרה חודשים שבגינה קיבל דמי מחלה (ראו סעיף 43 לתצהירו של מר ברוק: "מחודש ספטמבר 1999 ועד חודש יוני 2000 קיבל המנוח כספים בסך כולל של 54,500 ₪, זאת למרות שלא הגיע כלל לעבודה מפאת מחלתו".

נשוב ונבהיר כי הקביעה לפיה עובד מועסק אצל מעביד מסוים איננה נגזרת רק משם המעסיק המתנוסס על גבי תלוש השכר, אלא ממכלול נסיבות ההעסקה. טענת מר ברוק בסעיף 9 לתצהירו, לפיה: "הוכחת עבודה הינה אך ורק באמצעות תלושי שכר באמצעותם ניתן לדעת באופן וודאי מתי עבד המנוח ואת זהות מעסיקתו", נדחית איפוא אף היא. (להלן יכונו הנתבעות 1,2 גם : "המעסיקות").

נוסיף כי טענת הנתבעים, אשר הועלתה לראשונה בסעיף 11 לסיכומיהם ולפיה קיבל המנוח מכתבי פיטורים בכל עת שחלו שינויי מעסיקים לא הוכחה, ולא מצאנו כל תימוכין לכך. יתר על כן, אילו היה המנוח מפוטר בעת שבה נתחלפו מעסיקיו, הרי שזכאי היה לפיצויי פיטורים מאת המעסיק באותו מועד, אשר אין חולק כי לא שולמו לו.

ה. ה. יחד עם זאת, לא מצאנו לנכון לקבל את טענת התובעת לפיה יש לראות בנתבעים 3-5 כמעסיקי המנוח לצורך תובענה זו. הגם שעיון בדוח תנועות לעמית הקרן (ת/3) מלמד על כך שהנתבעים 3-5 ביצעו בעבר הפרשות על שמם עבור המנוח בקרן, הרי שמדובר בהפרשות שבוצעו בשנות השבעים ובשנות השמונים, זמן רב מעבר לתקופת ההתיישנות, ועל כן לא סברנו שיש בהן כדי להוות תימוכין לטענת התובעת כי יש לראות בנתבעים 3-5 כמעבידיו של המנוח, וממילא אין לכך נפקות לתקופה הרלוונטית לתובענה זו. נוסיף כי אף מר קנובלר ציין בעדותו כי רישום שם המעסיק לא נועד אלא להקניית רציפות בעבודה ולצורך רכישת הזכויות: "אלה המעסיקים שהפרישו לקרן ושבגינם הוא קיבל את המעמד כעובד קבוע ויציב בזכויות מועדפות" (עמ' 3 לפר' מיום 4.4.2006, שורות 16-17).

3.2 3.2 הרמת מסך

א. א. אישיותה המשפטית העצמאית של כל חברה מבוססת על קיומו של "מסך" החוצץ בינה לבין בעלי מניותיה, שמטרתו להפריד בין זכויותיה וחובותיה של החברה לבין זכויותיהם וחובותיהם של בעלי המניות בה, על מנת לשמור על חיי מסחר ומשק תקינים: "חברה היא תאגיד, הנפרד מבעלי מניותיו, מנהליו ועובדיו, לכל דבר ועניין. לא ייתכנו חיי מסחר ומשק תקינים מבלי שיוקפד על הפרדה בין התאגיד לבין בעליו ומנהליו" (דב"ע נג/3-205 מחמוד וגיה - גלידות הבירה, פד"ע כ"ז (1) 345, 350 (1994).

ב. ב. בהתאם לכך, הרמת מסך ההתאגדות וייחוס חבות לבעלי המניות בחברה תעשה במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים, לאחר חקירה ודרישה בעובדות ובנסיבות של כל מקרה, ובתום בחינה מדוקדקת של ההשלכות הנובעות מיישום הרמת המסך (ע"ע 1201/00 יהודית זילברשטיין נ' ערב חדש, עב- ארצי לג (39) 35 (2002)).

ג. ג. במקרים הראויים ירים בית הדין את מסך ההתאגדות מעל זהותה של חברה שמאחוריה מסתתרים בעלי מניות או מנהלים, אך זאת ייעשה בזהירות הראויה, ושעה ששוכנע בית הדין בדבר קיומה של פעילות שלא בתום לב או בכוונה להונות עובדים או נושים של תאגיד, וכן מקום בו החברה המנהלת את העסק מתחלפת חדשות לבקרים, אך המנהל למעשה של העסק הוא אותו אדם, ושכרו של העובד משולם על ידי החברה שהיא בעלים של העסק באותה עת, אך ממנה לא ניתן לגבות את חוב שכר העבודה ופיצויי פיטורים המגיעים לעובד (מנחם גולדברג, דיני עבודה, כרך שלישי, שער 14 עמ' 22 והאסמכתאות שם).

ד. ד. בעניינו, טענתה המרכזית של התובעת בהקשר זה בכתב התביעה, לפיה פתחו הנתבעים 4 ו-5 את הנתבעות 1-3 בזו אחר זו, לצורך השתמטות מתשלום חובות, לא הוכחה ולמעט חזרת התובעת עליהן בחקירתה הנגדית, לא הובאה בפני
נו ולו ראשית ראייה לכך (ראו חקירת התובעת בעמ' 28-29 לפר' מיום 19.9.2006).

ה. ה. יתר על כן, הטענות לפיהן הקימו הנתבעים 4-5 את הנתבעות 1-3 אחת אחרי השנייה בכדי להתחמק מנושים נסתר על ידי הנתבעים: כעולה מסעיף 6 לתצהירו של מר ברוק אשר לא נסתר, הוקמה הנתבעת 3 בשנת 1981, הנתבעת 2 הוקמה בשנת 1987 ואילו הנתבעת 1 הוקמה בראשית שנת 1999. כפי שמציין מר ברוק בסעיף 6 לתצהירו, הפרשי הזמן הארוכים שחלפו בין הקמת החברות השונות, והעובדה שמדובר בשלוש חברות שהוקמו על פני תקופה של כעשרים שנה בקירוב, מעידה שהקמתן של החברות לא הייתה למטרה בלתי לגיטימית ושאין מדובר בחברות קש שהוקמו לצורך הברחת נכסים או השתמטות מחובות.

ו. ו. נוסיף כי התובעת לא הצביעה על כל קשר שבין הנתבעת 3 לבין המנוח. הקשר היחיד עליו ניתן היה לעמוד בתובענה זו בין הנתבעים 4-5 לבין הנתבעת 3 היה היות הנתבע 4 בעל מניות בנתבעת 3 והיות הנתבע 5 מנהל בנתבעת 3, כפי שהצהיר מר ברוק בסעיף 6 לתצהירו, והדבר לא נסתר: "אני והנתבע מס' 4 בעלי מניות ו/או מנהלים של הנתבעות 1 ו-2 והנתבע מס' 4 הינו אחד מבעלי המניות בנתבעת מס' 3 אשר אני פעלתי בה כמנהל. התובעת מנסה לטעון כי החברות נפתחו לצורך השתמטות מתשלום חובות, ואולם המדבור בטענה חסרת כל בסיס עובדתי ומשפטי וטעם. שיקולי פתיחת החברות השונות היו שיקולים עסקיים גרידא, כאשר הבעלים של א. ברכאל (הנתבעת מס' 3) הינם שונים משל שתי החברות הנתבעות 1,2".

ז. ז. לפיכך לא סברנו כי יש מקום להורות על הרמת מסך ההתאגדות בנסיבות המקרה שבפני
נו.

3.3 3.3 השכר ששולם למנוח

א. א. התובעת טענה כי השכר ששולם למנוח עמד בתקופה הרלוונטית על 5,500 ₪ נטו, כאשר חלקו מופיעה בתלוש השכר וחלקו משולם לו באמצע החודש, במזומן (סעיף 6א' לכתב התביעה): "התובעת תטען, כי לאורך השנים, שכרו של המנוח שולם פעמיים בחודש. פעם אחת בתחילת החודש, סכום ראשון, באמצעות המחאה בסך של כ-2,500 ₪ נטו (עפ"י שיעור התשלומים בשנה האחרונה לעבודתו של המנוח) ופעם שנייה בין ה-20 ל-30 לחודש לערך, תשלום של סכום נוסף במזומן, בסך 3,000 ₪ נטו וסה"כ 5,500 ₪ כל חודש, בתקופת עבודתו האחרונה."

ב. ב. לגרסת הנתבעים בכתב ההגנה, שיקפו התלושים את שכר המנוח (סעיף 7 לכתב ההגנה) :"משכורתו של המנוח שולמה בתחילת כל חודש לפי תלושי שכר שניתנו לו מדי חודש בחודשו. תלושי השכר שיקפו את משכורתו של המנוח ומוכחשת כל טענה בעניין זה.". בנוסף טען מר ברוק בתצהירו כי הכספים הנוספים ששולמו למנוח שולמו לו בגין עבודות פרטיות נוספות (סעיף 23 לתצהירו).

ג. ג. עיון בחומר הראיות, הכולל את העתק תדפיסי הבנק בו הופקדה המשכורת והעתק מההמחאות באמצעותן שילמו המעסיקות למנוח את משכורתו, מעלה כי המשכורת ששולמה למנוח בפועל בשלהי עבודתו עמדה על 5,500 ₪ (הנטו), וזאת כעולה מהעתק ההמחאות ששולמו למנוח במהלך שנת 1999-2000, 1999, מהם עולה בבירור כי שכרו של המנוח פוצל לשני סכומים, האחד על סך 3,000 ₪ והשני על סך 2,500 ₪ (ת/12).

ד. ד. אף בתו של התובעת והמנוח העידה כי אביה היה נוהג למסור לידיה את ההמחאות על מנת שתפקיד אותם, שכן לאביה המנוח לא היה חשבון בנק, וכי היה עושה כן פעמיים בכל חודש: "הוא הביא לי שני שיקים בכל חודש, השיק האחד היה בתחילת חודש והשני באמצע – סוף חודש" (עמ' 21 לפר', שורות 19-20).

ה. ה. תימוכין נוסף לכך ששכרו של המנוח היה בגובה סכום זה ניתן למצוא בהודאת הנתבעים כי במהלך עשרת החודשים שקדמו לפטירתו של המנוח, שולמה למנוח משכורת חודשית בסך של 5,450 ₪ לחודש (סעיף 13 לכתב ההגנה): "מחודש ספטמבר 1999 ועד חודש יוני 2000 קיבל המנוח משכורות בסך כולל של 54,500 ₪ למרות שלא הגיע לעבוד מפאת מחלתו..."

ו. ו. יתר על כן, במהלך חקירתה הנגדית של הבת, נתבקשה הבת להשיב על השאלה מדוע המשיך המנוח לקבל במהלך אותם עשרה חודשים 'את הסך של 5,500 ₪ לחודש', והשיבה כי איננה יודעת (עמ' 23 לפר' מיום 19.9.2006, שורות 24-25).

ז. ז. בסעיף 8 לכתב התביעה טענה התובעת כי המנוח זכאי היה לתוספת יוקר ארבע פעמים בתקופה הרלוונטית לכתב התביעה, וכי בצירוף תוספות יוקר אלו הגיע שכרו בברוטו לסך של 7,364.14 ₪ (ראו ת/17). הנתבעים מצידם לא הציגו בפינו חישוב נגדי לתוספות היוקר או לשערוך הסכומים.

ח. ח. לפיכך אנו קובעים כי שכרו של המנוח, ממנו היה על המעסיק לנכות מס הכנסה ורכיבים סוציאליים, הינו 7,364.14 ₪ ברוטו (ת/17).

3.4 3.4 השכר על פיו הופרשו התשלומים לקרן

א. א. בסעיף 28 לתצהירו, מצהיר מר ברוק כי חישוב ההפרשות לקרן, התבצע על יסוד משכורת בגובה 3,600 ₪: "...המשכורת המבוטחת לצורך חישובי זכאותה של התובעת הינה 3,600 ₪ אשר היתה אף המשכורת בפועל, כעולה בין השאר מתלושי השכר שצרפה התובעת לתצהירה, שסומנו כ-ת/16."

ב. ב. התובעת מודה אף היא בסיכומיה כי השכר אשר דווח לקרן בתקופה הרלוונטית היה 3,600 ₪ (סעיף 2ב' לסיכומי התובעת): "ראה גם ביחס שנת 1996-2000 דווח על שכר של 3,600 ₪ (ת/8 א-ב) בעוד ששכר המנוח עמד על סך של 5,500-6,000 ₪ נטו כפי שעולה מת/10, ת/12)".

ג. ג. עיון בדוח תנועות עמית לקרן (ת/3), מלמד כי בתקופה הרלוונטית לכתב התביעה, דהיינו משנת 1996 ולאורך כל שנות עבודתו לאחר מכן, מופיע שכרו של המנוח לקרן כשכר עבודה בגובה 3,600 ₪, ומכאן שאין מחלוקת כי זהו הסכום אשר דווח לקרן.

ד. ד. מר קנוברל התייחס לת/3 ואישר בעדותו כי אין לקרן כל יכולת לדעת בוודאות מהו גובה השכר המשולם למבוטח, וכי: "בהתאם לרישומים מבוטח המנוח על פי דיווח של שכר קבוע, בערכים של 3,600 ₪, מ-1996 ועד יום האירוע, ללא כל שינוי. מבחינת הקרן, אין לה כל אפשרות להתייחס, מאחר וההגשה כלפי דיווח לקרן, מה שיעור המשכורת וימי העבודה, שמכוח ההסכם הקיבוצי עליו לדווח לקרן, דהיינו הקרן לא יכולה לבוא ולומר יש לנ"ל 4,000 ₪ או 5,000 ₪ אין לקרן על כך כל מידע, וגם אין לה סמכות להתערב. נושא זה הוא ביחסי עובד ומעביד, ויכול להיות לפעמים בעזרת הקרן, לצורך הבהרת משמעות הדברים אך לא מעבר לכך" (עמ' 4 לפר' מיום 4.4.2006, שורות 18-25).


3.5 3.5 הפרשות לתגמולים

א. א. כפועל יוצא מהפער בין השכר בגינו הופרשו התשלומים לקרן, לבין התשלומים שאמורים היו להשתלם לקרן, משתלמת כיום לתובעת קצבת שארית הנמוכה מן הקצבה שהייתה משתלמת לה אילו הועברו לקרן התשלומים במלואם.

ב. ב. בהתאם להלכה הפסוקה, תביעה לפיצוי בגין אי הפרשות לפנסיה המופנית כנגד המעביד, מתיישנת שבע שנים לאחר המועד האחרון בו לא ביצע המעביד את ההפרשה כאמור, ועל כן זכאית התובעת לתבוע את המעסיקות בגין סכום הפרש התגמולים לתקופה זו:"ההלכה הפסוקה בתביעות להפרשי פנסיה מבחינה בין תביעה כנגד המעסיק לבין תביעה כנגד קרן הפנסיה. באשר לתובענה כנגד קרן הפנסיה נפסק, כי העילה אכן מתחדשת מדי חודש בחודשו מאז שהעובד פרש לגמלאות. אולם, כאשר התביעה מופנית כנגד המעסיק בגין אי הפרשות לפנסיה בתקופת עבודתו, כי אז יש לבחון את המועד בו היה על המעסיק לבצע את ההפרשות ובהתאם לכך להחיל את כללי חוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958" (ע"ע פיליפ טיברמן – מקורות חב' מים בע"מ, דינים ארצי, לג (96), 63 (2006).

ג. ג. נציין כי הרציונל העומד בבסיס הלכה זו נשען על חוסר ההוגנות הנעוץ בחיוב מעביד להוכיח את הסיבות לאי הפרשת הסכומים: "האם הוגן להטיל על מעביד להוכיח שהוא הפריש בגין עובד פלוני לפני עשרים שנה, או להוכיח את הסיבות שלא הפריש בגין העובד לפני עשרות שנים? הסכום שיוטל על המעביד במקרה שיפסיד את המשפט יהיה גבוה מאד. תהיה בעיה קשה מאד למצוא את ההוכחה במקרה כזה, ומעבידים יצטרכו לשמור על המסמכים הקשורים להנהלת חשבונות שנים מעבר למועד שנקבע בחוקי המס. הזכויות לביטוח פנסיוני, לביטוח מנהלים ולביטוח בקופת גמל, לפי אופיין, מצטברות במשך שנים רבות... התוצאה לפי ההלכה הקיימת איננה גורמת בהכרח עוול לעובד... אין זה בלתי סביר להטיל על העובד את הפיקוח על הפרשות המעביד לקרן הפנסיה. העובד יכול לדעת אם מעבידו מפריש דמי גמולים לקופת פנסיה או ביטוח מנהלים כאשר הדבר מופיע בתלוש המשכורת. כמו כן העובד יודע אם הכסף שנוכה משכרו מועבר לאותה קופה כאשר מקבל טופס 106 ממעבידו וכן דיווח שנתי מהקרן... כאשר עובד יודע שמעבידו אינו מפריש לקרן פנסיה או לביטוח מנהלים, ואינו מתריע על כך בפני
מעבידו, הוא אינו נוקט בצעד הסביר הדרוש על מנת להפסיק את הפרת החוזה על ידי מעבידו" (דב"ע נב/3-217 אגודה ארצית של מנהלים ומורשי חתימה – הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פד"ע כז 3 (1994).

ד. ד. למעלה מהדרוש נעיר כי בסעיף 19 לתצהירו של מר ברוק, מצהיר מר ברוק כי אחיו של המנוח, אשר עבד אף הוא במעסיקות, היה אחראי, בין היתר, על הדיווח לקרן ולפיכך היה מודע היטב לגובה הסכומים שהופרשו לפקודת אחיו בקרן:
"אציין בהקשר זה, כי כאמור לעיל, אחיו של המנוח – מר עיסא עבאדי שימש כאיש קשר, אשר תפקידו, בין היתר, היה להעביר את הרשימות המתאימות של העובדים יחד עם יתר הנתונים הרלוונטיים לקרן פועלי הבניין... אחיו של התובע, הוא הבקיא כאמור בעניין ההפרשות לקרן פועלי הבניין ולא יהא זה מופרז לטעון כי האח ידע טוב יותר מכל גורם אחר ביחס לתשלומים לקרן כמו גם ליתר הפרשות הסוציאליות."

ה. ה. מר ברוק כלל לא נחקר על טענה זו, טענה - אשר מצאה חיזוק גם בחקירתו של מר שנפלד, אשר העיד כי אחיו של המנוח היה זה אשר העביר את הדיווח לקרן על ימי העבודה והוסיף בהקשר זה: "אחיו קיבל מטעמנו סמכות לעשות את הרישום ולהגיש לקרן, הדיווח לקרן הוא לפי ימי העבודה בלבד. התכוונתי לזה שלא אני אישית, אלא אחיו של המנוח" (עמ' 41 לפר' מיום 19.9.2006, שורות 21-23).

ו. ו. מעדותה של בת המנוח, דפנה, עולה כי המנוח היה מודע היטב לכך ש'מאז ומתמיד' משכורתו המדווחת קטנה ממשכורתו האמיתית: "כן, מאז ומתמיד הוא סיפר לנו שהוא מקבל משכורת מסוימת ובפועל מדווחים על סכום אחר, סכום פחות. לשאלתך לי הוא לא אמר שיש לו טענות כלפי המעסיקות, מלבד הנושא שהוא קיבל משכורת מסוימת ודיווחו לו על משכורת קטנה יותר" (עמ' 21 לפר' מיום 19.9.2006, שורות 9-12).

ז. ז. מעורבותו של אחי המנוח בטיפול בכספי המנוח כמו גם עדותה של בת המנוח שכנענו כי המנוח היה מודע לחסרים הקיימים בהפרשותיו לקרן לאורך השנים, ככל שהיו כאלה.


ח. ח. לנוכח דברים אלה, אין מתקיים, בנסיבות העניין, החריג שנקבע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958, באשר להארכת תקופת ההתיישנות שלא מדעת, ויחולו אם כן כללי ההתיישנות הרגילים.

ט. ט. מכאן שהתובעת זכאית להפרשי תגמולים בגין התקופה של שבע השנים שקדמו להגשת התובענה, על פי חישוב סכום ההפרש. בהתאם להלכה הפסוקה "בבוא בית הדין לפסוק בתביעה לתשלום פיצוי ממעביד עקב אי העברת תשלומים שוטפים לקופת גמל, עליו לברר תחילה אם ניתן ללכת בדרך המלך, ולשלם את חוב התשלומים לקופת הגמל...רק אם מתברר כי הדרך האמורה אינה ישימה, יובאו בפני
בית הדין ההוכחות הנדרשות על הנזק שנגרם לעובד עקב אי העברת התשלומים..." (ע"ע 300360/98 נחום צמח נ' ש.א.ש קרל זינגר צפון (1986) בע"מ נ' נחום צמח, עבודה ארצי, כרך לג (23), 32 בעמ' 3 לפסק הדין והאסמכתאות שם).

י. י. עולה מן האמור כי מקום בו לא ניתן להפריש למפרע תשלומים עבור העובד לקרן הפנסיה, יש לפצותו על הנזק המוכח שנגרם לו עקב הפרשה חסרה לקרן הפנסיה. הנזק על פי ההלכה, שווה לסכום ההפרשות שהיה צריך המעביד להפריש לקרן הפנסיה עבור העובד (דב"ע נה/215-3 מחמוד חג'ראת – מוסך הנצוץ בע"מ, עבודה ועוד (12) עבודה ארצי, כרך כט(1) 246).

יא. יא. לפיכך על הנתבעת 2 לשלם לתובעת פיצוי בשיעור של 6% מסכום ההפרש שבין השכר שדווח לקרן, בגובה 3,600 ₪ ברוטו לבין הסך של 7,364.14 ₪ ברוטו ששולם בפועל למנוח, במכפלת 84 חודשים ובסך הכל 18,971.27 ₪.

2. 3.6 פיצויי פיטורים

א. א. לטענת התובעת, המנוח הועסק על ידי הנתבעים במשך תקופה כוללת של 22.5 שנים, וזאת מחודש נובמבר 1977 ועד לחודש אפריל 2000 (סעיף 2 לכתב התביעה). לטענת הנתבעים, בכתב ההגנה, המנוח הועסק רק משנת 1981 ועד לחודש ינואר 2000.

ב. ב. עיון בדו"ח תנועות לעמית קרן (ת/3) מחזק את הטענה כי המנוח הועסק מחודש נובמבר 1977 ועד לחודש אפריל 2000, שכן במהלך כל התקופה הזו חתומים הנתבעים בדו"ח הקרן כגורמים שהעבירו תשלומי ההפרשות: החל משנת 1977 ובמהלך השנים הראשונות לעבודתו מופיע שמו של מר שינפלד כמי שאחראי להעברת התשלומים, ולאחר מכן מופיע שמה של חברה בבעלותו של מר שינפלד (חברת אשר פורקה כעולה מנספח ו' לכתב התביעה). החל משנת 1982 מופיע שמה של הנתבעת 3, ובין השנים 1983-1989 מופיע שוב שמו של מר שינפלד. החל משנת 1990 ואילך מופיע שמה של הנתבעת 2 כגורם שביצע את ההפרשות, ובשנה האחרונה לעבודת המנוח לא מצוין שם המעסיק לצד הגורם המפריש.

ג. ג. עיון בדו"ח תנועות עמית בקרן (ת/3) מלמד כי הופרשו עבור המנוח 12% מהשכר שדווח, בגובה 3,600 ש"ח, מתוכם 6% לפיצויי פיטורים, ועל כן על הנתבעת 2 להשלים 1/3% 2 נוספים (שהם 84 ₪), וזאת למשך כל תקופת עבודתו הרציפה, החל מנובמבר 1977 בגין 22.5 שנים (שהם 270 חודשים), ובסך הכל עליה לשלם לתובעת סכום נוסף של 22,680 ₪.

ד. ד. בנוסף על הנתבעת 2 לשלם לתובעת הפרשי פיצויי פיטורים בגין ההפרש שבין הסך של 3,600 ₪ לבין סך של 7364.14 ₪ ברוטו, העומד על 3,764.14 ש"ח, וזאת בגין תקופת עבודה של 22.5 שנים (270 חודש) ובסך הכל 84,694 ₪.

3.6 3.7 דמי הבראה

התביעה לדמי הבראה נדחית בזאת. הלכה פסוקה היא כי תשלום דמי הבראה המפוצל אשר תשלומו מתפרס על פני כל השנה איננו שולל ממנו את אופיו: "אף כי במרבית המשק נוהגים לשלם דמי הבראה אחת לשנה, אין כל מניעה במקרה שלפנינו, כי התשלום בפרט זה יפוצל וישולם מדי חודש בחודשו" (דב"ע נב/3-12 יוסף אסתר – רשת חנויות חגית ומיפ בע"מ, דינים ארצי, כרך כד (1), 383 (1991).

3.7 3.8 טענת הקיזוז

הנתבעים טענו כי שילמו למנוח סכום של 54,500 ₪ בעשרת החודשים שבין ספטמבר 1999 ועד לחודש יוני 2000, וכן כי העמידו לרשותו רכב וביטוחים. בסעיף 13 לכתב ההגנה העמידו הנתבעים את נזקיהם על 100,000 ₪.

נקדים ונאמר כי הנתבעים לא הוכיחו נזקיהם הנטענים. יתר על כן, מקובלת עלינו גרסת התובעת, העולה מסעיף 2 ד' לכתב התשובה, כי מקורם של הסכומים ששולמו למנוח בתשלומים שהיה זכאי להם, בין היתר, כדמי מחלה בתקופה שבה נאבק המנוח במחלתו הקשה, ולא בתשלום שנעשה מטוב ליבם של הנתבעים: "תשלום הסכום הנטען (והמוכחש) של 54,500 ₪ נעשה לא מטוב ליבם של הנתבעים, כי אם על חשבון ימי מחלה וחופשה שצבר המנוח ומשום כך לא נתבעו במסגרת התביעה כל סכומים, בגין ימי מחלה ו/או חופשה צבורים", ובהמשך בסעיף 3: "מבלי לפגוע באמור לעיל, התובעת תטען כי תשלום סך נטען של 54,500 ₪ למשך 9 חודשים (9/99 – 5/00 כולל) מעמיד את משכורתו הממוצעת של המנוח על סך 6,055 ₪, מה שמוכיח את טענות התובעת בסעיפים 6, 11 ו-17 לכתב התביעה".

כך או כך, משהנתבעים לא הציגו בפני
נו כל פנקס ימי מחלה וחופשה כנדרש על פי סעיף 26 לחוק חופשה שנתית, התשי"א – 1951, הרי שלא נסתרה טענת התובעת כי מדובר היה בדמי מחלה להם היה זכאי המנוח, וחיזוק לכך ניתן היה למצוא בעדות בתו של המנוח, אשר העידה על כי אביה היה חולה במחלתו הקשה, ממנה נפטר, כעשרה חודשים (עמ' 21 לפר' מיום 19.9.2006, שורה 5).


4. 4. סוף דבר

4.1 הנתבעת 2 תשלם לתובעת, תוך שלושים יום מיום קבלת פסק הדין, את התשלומים כדלקמן:-

א. פיצוי בגין אי הפרשות לתגמולים בסך של 18,971 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.4.2000 ועד היום.

ב. הפרשי פיצויי פיטורים בסך של 107,374 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.4.2000 ועד היום.


4.2 התביעה נגד הנתבעים 1, 3, 4, 5 נדחית.

4.3 לאור התוצאה תישא הנתבעת 2 בהוצאות התובעת ושכ"ט עו"ד בסך של 7,500 ₪.

ניתן היום כ"א באלול, תשס"ז (4 בספטמבר 2007) בהעדר הצדדים


__________________ _________________ ________________
דינה אפרתי
, שופטת מר צחי אשכנזי, נ.צ. מר חיים אייזנפלד, נ.צ.










עב בית דין אזורי לעבודה 9617/02 אנה עבאדי נ' א. טללים תשתית ופיתוח בע"מ , ל.א. טללים עבודות פיתוח בע"מ , א. ברכאל בע"מ , ינאי שנפלד , שמואל ברוק (פורסם ב-ֽ 04/09/2007)