פסקי דין על יוסף תמר | פסקי דין על דבורה תמר | פסקי דין על המוסד לביטוח לאומי

661/05 עבל     18/09/2007




עבל 661/05 יוסף תמר , דבורה תמר נ' המוסד לביטוח לאומי




1


בית הדין הארצי לעבודה


עבל000661/05
18/09/2007





יוסף תמר

דבורה תמר

המערערים
-

המוסד לביטוח לאומי

המשיב


בפני
: השופט עמירם רבינוביץ
, השופט יגאל פליטמן
, השופטת נילי ארד

נציג עובדים: מר יוסף קרא, נציג מעבידים: מר דני בר סלע


ב"כ המערערים: עו"ד אורי דדו

ב"כ המשיב: עו"ד שלומי מור


פסק דין

השופטת נילי ארד

1. עניינו של ערעור זה בתקפותה של תקנה 24(א)(3)(א) לתקנות הביטוח הלאומי (הוראות מיוחדות בדבר תשלום דמי ביטוח), התשל"א-1971 לפיה נעשה חישוב דמי ביטוח בתשלומם חויבה המערערת.

המסכת העובדתית
2. 2. המערערים בני זוג נשואים, הם הבעלים של עסק משותף לצביעת משטחים תעשייתיים ועובדים בו (להלן: העסק או העסק המשותף).
עד לשנת 1998 לא הייתה המערערת רשומה כעובדת עצמאית אצל המשיב (להלן: המוסד לביטוח לאומי
או המוסד). ביום 11.5.99, הגישה המערערת למוסד טופס "הודעה על שינויים" בו ציינה, כי החל מתאריך 1.8.94 היא עובדת עצמאית בעסק המשותף ביחד עם בעלה, באופן ש - 25% מהכנסות הן שלה, ו-75% מההכנסות של בעלה (להלן גם: המערער). נוכח הודעתה של המערערת ולאחר ביקורו של חוקר מטעם המוסד בעסק, הכיר המוסד במעמדה של המערערת כעובדת עצמאית בעסק לצורך תשלום דמי ביטוח, וזאת החל מיום 1.1.99.
3. לאור ההכרה במעמדה של המערערת כעובדת עצמאית ולפי הוראתה של תקנה 24(א)(3)(א) לתקנות הביטוח הלאומי (הוראות מיוחדות בדבר תשלום דמי ביטוח), התשל"א-1971 (להלן: התקנות), חויבה המערערת בתשלום דמי ביטוח בשיעור 33% מהכנסות העסק המשותף בשנים 1999-2000. בעלה - המערער חויב בתשלום דמי ביטוח "עד לסכום המרבי לתשלום דמי ביטוח" [כלשון פסק הדין – נא.]. בשנת 2001 הצהירו המערערים על העדר הכנסה מן העסק, וכל אחר מהם חויב בשיעור המינימאלי לתשלום דמי ביטוח.

התביעה ופסק דינו של בית הדין האזורי
4. בתביעה שהגישו לבית הדין האזורי בנצרת (השופט חיים ארמון ונציגי ציבור מר יצחק רז ומר דן מיבר; בל 2680/02) טענו המערערים כך: המערערת השתכרה 25% בלבד מהכנסות העסק ובעלה - המערער השתכר 75% מהכנסות העסק ובאופן זה יש לייחס את ההכנסות מהעסק, לכל אחד מהם; חישוב ההשתכרות בפועל, כאמור, מביא לייחוס דמי ביטוח נמוכים יותר לשני בני הזוג, מאלה שנקבעו להם לפי תקנה 24; ככל שייחוס 33% מההכנסות למערערת מבוסס על הוראתה של תקנה 24 לתקנות, הרי שהתקנה בלתי סבירה ומן הדין להורות על בטלותה.
המוסד לביטוח לאומי
, ביקש לדחות את התביעה תוך שטען כי תקנה 24 לתקנות סבירה ואין להורות על ביטולה, וכי ייחוס ההכנסות למערערת והחיוב בהן, נעשה כדין ולפי הוראות הדין. הוסיף המוסד וטען כי יש להניח שהמערערים לא היו מעלים טענת חוסר סבירות בדבר שיעור דמי הביטוח המיוחסים למערערת לפי תקנה 24, אילו תבעה המערערת גימלה מחליפת הכנסה.

5. בפסק הדין, נתן בית הדין האזורי דעתו לכך שתקנה 24 לתקנות "מביאה בהכרח לייחוס הכנסות בדרך שאינה משקפת את המצב לאשורו" בכך שהיא מייחסת לבן זוג שיעור של 33% מן ההכנסות, במקרים בהם תרומתו והכנסתו לעסק נמוכים משיעור זה, ויוצרת חוסר שוויון בין "בני זוג שעובדים באותו מפעל לבין בני זוג שעובדים במפעלים נפרדים".
עם זאת, קבע בית הדין, כי "אף שתקנה 24(א)(3)(א) אינה כלילת השלמות, והיא מאפשרת את קיומם של מצבים בלתי רצויים, אין אנו יכולים לקבוע כי היא בלתי סבירה, וודאי שאין אנו סבורים שהיא כה בלתי סבירה עד שנכון לבטל אותה". בנוסף על כך, "גם אלמלא התקנה האמורה, היו יכולים להיווצר מצבים בלתי רצויים המאפשרים השתמטות מדיווח נכון"; ו"כאשר יש מפעל משותף ששני בני הזוג עובדים בו, יש קושי אמיתי ומובנה באופן ייחוס ההכנסות לכל אחד מבני הזוג. לעיתים, במקרה של קשיים מעין אלה, אין מנוס מקביעות שרירותיות, כגון זו שנקבעה בתקנה 24(א)(3)(א) לתקנות".
בהתייחס לעניינם של המערערים, הגיע בית הדין למסקנה לפיה ייחוס ההכנסות לבני הזוג וחיובם בתשלום דמי ביטוח נעשה כדין, על פי הוראתה של תקנה 24(א)(3)(א) לתקנות. לפיכך נדחתה התביעה, ומכאן הערעור שלפנינו.

טענות הצדדים בערעור
6. המערערים חזרו וטענו כי למרות שהותקנה בסמכות, לוקה תקנה 24 בחוסר סבירות קיצוני בקביעתה השרירותית את ההכנסה המיוחסת לכל אחד מבני הזוג. חוסר הסבירות מתבטא באלה: התקנה אינה משקפת "... את מידת המעורבות ו/או התרומה של בן הזוג לעסק המשותף, אלא קובעת שרירותית את הכנסתו המינימאלית של בן הזוג כ- 33%, מבלי להתחשב במצב האמיתי ובתרומתו האמיתית לעסק"; התקנה עשויה לגרום, בוודאות קרובה "למצב אבסורדי" לפיו "אישה או גבר העובדים בעסקו של בן זוגם בהיקף מזערי ייחשבו באופן כפוי כמי שהכנסתם הינה 33% מהכנסות העסק". זאת, בניגוד למטרת התקנה לפיה "דמי ביטוח והתגמולים על פיו ישולמו מן ההכנסה האמיתית ולא מהכנסה שנקבעה בשרירות"; התקנה "מעודדת אי דיווח על בן הזוג העובד כדי לחמוק משיעור מס גבוה או – לחילופין – מעודדת העסקה של מי שאינו בן זוג"; "התקנה יוצרת חוסר שוויון בין בני זוג העוסקים באותו מפעל לבני זוג שאינם עובדים יחד בעסק משותף – ובן זוג שיעסיק את בן זוגו בעסקו ישלם בעדו דמי ביטוח גבוהים מאלו שהיה משלם עבור עובד אחר שאינו בן זוג".

7. המוסד לביטוח לאומי
תמך בפסק דינו של בית הדין האזורי תוך שעמד על אופייה המיוחד של תקנה 24 לתקנות (להלן גם: תקנה 24) שהותקנה מכח הוראתו של סעיף 371 לחוק. הוסיף המוסד וטען: מדובר בתקנה מסוג contra legem הקובעת הסדר ראשוני בהקשר להוראות חקיקה בהם "המחוקק הראשי נמנע מקביעת עקרונות או אמות מידה והוא מסמיך את מחוקק המשנה לקבוע אותם תחתיו ובכוחן לגבור על הסדריו הראשיים"; הוראת התקנה אינה לוקה בחוסר סבירות קיצונית ו"לא ניתן לטעון כי שמירת סף מינימום בשיעור 33% הוא בלתי סביר כשמדובר בניהול עסק על ידי שני בני זוג".

דיון והכרעה

8. השאלה העומדת לבחינתנו היא משפטית במהותה, וסבה על תקפותה של תקנה 24(א)(3)(א) לתקנות. ככל שנגיע למסקנה שהוראת התקנה תקפה ואין להורות על בטלותה, כי אז אף אין להתערב בשיעור דמי הביטוח שהושתו על המערערים, מתוקף הוראתה של אותה תקנה.
בדיוננו להלן, נעמוד על המסגרת הנורמטיבית המכילה את תקנה 24 לתקנות, נתייחס לייחוד מהותה ומשקלה כתקנה contra legem ולכללים בדבר פסילתה של חקיקת משנה; ולבסוף נבחן האם לאור מהותה של תקנה 24(א)(3)(א) ותכליתה, לוקות הוראותיה בחוסר סבירות קיצוני כדי כך שבית דין זה יורה על ביטולה.

פרק ראשון – המסגרת הנורמטיבית

9. בפרק ט"ו לחוק הביטוח לאומי [נוסח משולב] התשנ"ה – 1995 (להלן גם: החוק) שעניינו ב"דמי ביטוח", נקבעו בסימן ה' "הוראות מיוחדות" ובהן ההוראות המפורטות בסעיף 371 לחוק :
"השר רשאי לקבוע, הן בדרך כלל והן לסוגים, הוראות מיוחדות בדבר תשלום דמי ביטוח של המבוטחים המנויים להלן, וכוחן יפה על אף הוראות פרק זה למעט הוראות סעיף 345ב, ובלבד שלא יחוייבו בתקנות לשלם דמי ביטוח מסכום העולה על ההכנסה המרבית שלפיה משתלמים דמי ביטוח; ואלה הם המבוטחים:..."
כבר נפסק, כי הוראתו של סעיף 371 סבירה ומידתית [עבל 1096/02 חיה זייפר – המוסד לביטוח לאומי
, ניתן ביום 14.5.05] ומכוחה "הותר לסטות מהחוק ולהשלים בתקנות את אופן חישוב ההכנסה החייבת בדמי הביטוח של העובד העצמאי במקרים מיוחדים" [עבל 21/99 יצהר עמינדב - המוסד לביטוח לאומי
, ניתן ביום 30.7.02 (להלן: עניין עמינדב). בסעיף 371 לחוק מנויים עובדים שונים לרבות "מבוטח שהוא גם עובד וגם עובד עצמאי"; "עובד עצמאי שאין עיקר הכנסתו ממשלח ידו"; וכן גם ולענייננו: "מבוטחים בני זוג העובדים במפעל או בעסק של שניהם או של אחד מהם" (סעיף 371(5)(ח).ב

מתוקף הוראתו של סעיף 371(5)(ח) לחוק, התקין השר את תקנות הביטוח הלאומי (הוראות מיוחדות בדבר תשלום דמי ביטוח), התשל"א-1971, ובהן תקנה 24 שכותרתה "בני זוג העובדים באותו מפעל או עסק". ענייננו בתקנה 24 ובמיוחד בהוראותיה של תקנה 24(א)(3)(א) בפרט אשר זו לשונה:
"24.(א)מבוטחים בני- זוג, העוסקים שלא כעובדים במפעל או בעסק של שניהם, או של אחד מהם והכנסתם מעיסוקם במפעל או בעסק ממנה משתלמים דמי ביטוח לפי סעיף 345 לחוק (להלן - ההכנסה מהעסק) נקבעה על- פי שומה משותפת או שומת יחיד, או שומה של כל בן- זוג בנפרד כאשר אחד מהם עובד שכיר (להלן - שומה נפרדת), תחולק ההכנסה מהעסק לגבי שנת מס פלונית לפי שיעור החלוקה שעליה הצהירו למוסד בני- הזוג או אחד מהם, ובלבד -
(1) שההצהרה הוגשה עד 30 באפריל של אותה שנת מס, ובלבד ששיעורי החלוקה יהיו מעוגלים ל- 10 האחוזים הקרובים;
(2) שהיא הוגשה לפני קרות המקרה המזכה לגמלה;
(3) שעל אף האמור בהצהרה -
(א) אם השומה היא משותפת או שומת יחיד - לא תיחשב הכנסת אחד מהם מהעסק בשיעור הפחות מ- 33% ההכנסה מהעסק;
(ב) אם השומה נפרדת - לא יעלה חלקו מהכנסה מהעסק של בן- הזוג שהוא עובד שכיר על 33% מההכנסה מהעסק.
...

(ב) בכפוף לתקנת משנה (א), אם הגישו בני- הזוג או אחד מהם הצהרה כאמור, ישלמו דמי ביטוח לפי שיעור החלוקה שבהצהרה לגבי אותה שנת מס וכל שנת מס שלאחריה, זולת אם הצהירו אחרת באחת השנים הבאות.
(ג) לא הוגשה הצהרה תוך המועד האמור בתקנת משנה (א) או נחלקו הצהרות בני- הזוג, תחושב ההכנסה מהעסק לגבי כל בן- זוג כך:
(1) קיימת שומה משותפת או שומת- יחיד - 67% לגבי הבעל, 33% לגבי האשה;
(2) קיימת שומה נפרדת - 67% לגבי בן- הזוג שאינו עובד שכיר ו- 33% לגבי בן- הזוג שהוא עובד שכיר".


תקנה הגוברת על הסדרים ראשוניים או משניים בחוק contra legem

10. אין חולק על כך שההוראות המיוחדות בדבר תשלום דמי ביטוח ולענייננו - בתקנה 24(א)(3)(א), הותקנו מתוקף הסמכות שהוקנתה לשר בסעיף 371 לחוק הביטוח הלאומי [סעיף 186 בנוסח המשולב הקודם, וסעיף 40א במקור]. כלל פרשנות הוא שלשון הכתוב, היא נקודת המוצא והמסגרת הנורמטיבית לבחינת תקפות הוראותיה של דבר חקיקה, וחקיקת משנה בכללו. משנה תוקף לכלל זה בענייננו, בו קבע המחוקק את ייחוד מהותן של התקנות בסעיף 371 לחוק תוך שהורה מפורשות על כך ש"כוחן יפה על אף הוראות פרק זה". בכך נקבע מעמדן המיוחד כתקנות contra legem . לאמור, תקנות "שבכוחן לגבור על הסדריו (הראשוניים או המשניים) של המחוקק הראשי" [על האבחנה בין סוגי התקנות השונות ראו: עא 524/88 פרי העמק - אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' שדה יעקב - מושב עובדים של הפועל המזרחי להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ, פ"ד מה(4) 529, 552 (להלן: עניין פרי העמק); דב"ע נד/0-233 המוסד לביטוח לאומי
– חשימה עבד רדואן, פד"ע כח 103ו, 111; עבל 1295/00 חתאם עלאונה - המוסד לביטוח לאומי
, פד"ע לח, 33]. וכבר קבע בית דין זה בעניין פשדצקי: "מדובר ב"סמכות מוגדרת ומוגבלת להתקין תקנות שכוחן יפה על אף האמור בחוק עצמו, תקנות contra legem- ...ייאמר מייד - אותו סעיף אינו מכוון "להכשיר חריגה מילולית", יהא פירוש המילים "חריגה מילולית" אשר יהא. הוא בא מפורשות להכשיר ניגוד ("על אף האמור בפרק זה") בין הוראה מטריאלית בתקנות לבין האמור באותו פרק שבחוק" [דבע מו/ 58-0 המוסד לביטוח לאומי
– טובה פשדצקי, פד"ע יד 30 (להלן: עניין פשדצקי].

11. בחינת סמכות התקנתה של חקיקת משנה מסוג contra legem וסבירותה, תיעשה בהיבט של חריגה מסמכות מהותית בלבד. שכן, אין לייחס חריגה פורמאלית מסמכות לתקנת משנה שהותקנה במסגרת החוק המסמיך ועל פיו, כגון, תקנה 24 מושא דיוננו.
בחינה משפטית של טענה בדבר חריגה מסמכות מהותית בהוראתה של תקנה מסוג contra legem תיעשה על דרך ההשוואה בין תוכן החוק המסמיך לתוכנה של חקיקת המשנה ו"עד כמה חקיקת המשנה 'נופלת' למסגרת החקיקה הראשית" [עניין פרי העמק, עמ' 553]. וכפי שנאמר בעניין פשדצקי: "גם בהקניית סמכות חקיקה 'בניגוד לחוק' התכוון המחוקק לפעולה 'סבירה'. אלא מאי? עת הוסמך מחוקק המשנה להתקין תקנות בנות נפקות, אף אם הן נוגדות את החוק - ה"סבירות" מקבלת משמעות אחרת. אחד השיקולים לפסילת תקנות בשל "אי-סבירות" הוא, שהתקנות אינן מתיישבות עם מגמת המחוקק ומטרותיו. שיקול זה ודאי שלא יפעל, עת הוסמך מחוקק המשנה להתקין תקנות הנוגדות את החוק"; ו"אין לבחון את כשרותן של התקנות על-פי המבחן של "חריגה מסמכות" במשמעות הטכנית והצרה. יחד עם זאת, עדיין יש מקום לבחון את כשרותן על-פי "מבחן הסבירות" ובכל אופן יש לפרשן, בשל מהותן, פירוש דווקני [דבע מא/186-0 המוסד לביטוח לאומי
- מינה טרבניק, פד"ע יג 276].

ודוק. על פי המבחנים שהותוו מימים ימימה בהלכה הפסוקה, יהא בית המשפט ובית הדין לעבודה בכלל זה, נוטה להכשיר חקיקת משנה וליתן לה תוקף ולא לפסול אותה "שהרי יש להעמיד את מחוקק המשנה בחזקתו, כי הוא מבקש לפעול בגדר הסמכות שהוענקה לו. בית המשפט גם לא יהיה נוטה, דרך כלל, לצמצם את מרחב הסמכויות שהעניק המחוקק הראשי למחוקק המשנה על דרך פירוש מצמצם של סמכויותיו. ודאי שבית המשפט ינהג כך, כאשר קיים פירוש סביר ומתקבל על הדעת, אשר על פיו ניתן היה להקנות למחוקק המשנה את הסמכות על פיה פעל למעשה בהתקינו את תקנותיו" [בג"צ 571/81 הפטקה נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד לו(3) 477, בעמ' 486].
כלל הוא "... כי סמכותו של בית המשפט להכריז על בטלותן של תקנות סמכות צרה היא למדי" [בג"ץ 4157/98 "צוות" אגודת גימלאי שירות הקבע בצה"ל נ' שר האוצר, פ"ד נח(2) 769, 796] ו"בית המשפט לא ימהר לפסול חקיקת משנה בעילה של חוסר סבירות ולא ישים עצמו בנעליה של הרשות" [בג"ץ 1993/03 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ראש הממשלה, פ"ד נז(6) 817, 841]. באשר, הלכה פסוקה ומבוססת היא, כי בית המשפט ובית דין זה בכללו, לא יפסול ולא יבטל חקיקת משנה "כל עוד אינה חורגת באופן קיצוני ממתחם הסבירות" [עבל 94/03 ענת עמוס – המוסד לביטוח לאומי
, ניתן ביום 8.6.04]. חקיקת משנה שאינה לוקה בחוסר סבירות מהותית היורדת לשורש העניין מבחינת תוכנה ומבחינת ההסדר שנקבע בה, אינה מקימה עילה עצמאית לביטול דבר חקיקת משנה ובית הדין לא יורה על ביטולה [ראו: אליהו סופר נ' שר העבודה והרווחה – אלי ישי, פ"ד נד(4) 319,326 והאסמכתאות שם; בג"ץ 6406/00 בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נ' שר התקשורת, פ"ד נח(1) 433, 435-434].
ונטעים: פסילתה של חקיקת משנה בכלל, על אחת כמה וכמה פסילתה של חקיקת משנה היוצרת הסדר ראשוני שמעמדו כחוק - תיתכן רק בהתקיים חוסר סבירות קיצונית מהותית בהוראותיה.

12. האם על פי מהותה לוקה תקנה 24(א)(3)(א) לתקנות בחוסר סבירות קיצונית, כדי כך שבית דין זה יורה על ביטולה, במסגרת ביקורתו השיפוטית? תשובתנו לכך שלילית היא. וטעמינו לכך נבאר להלן.

פרק ב - התקנות המיוחדות לתשלום דמי ביטוח

היקף חוקיותה של תקנה 24 במסגרת הסמכות המהותית, תכליתה ומטרתה
13. על ייחודן של התקנות המיוחדות לתשלום דמי ביטוח כתקנות מסוג contra legem והפרשנות שיש ליתן להן, עמד בית דין זה בראשית ימיו, בפסק הדין בעניין רבקה יעיש בו נאמר כך:
" הסמכות הנתונה בסעיף 40א ( 186בנוסח המשולב) [הוא סעיף 371 לחוק בנוסחו כיום –נ.א.] היא רחבה ביותר - סמכות הידועה כסמכות מסוג סמכויות "סעיף henry viii –" באשר היא מאפשרת חקיקת משנה שיש בה כדי לשנות חקיקה ראשית. על סמכות רחבה כגון זאת אין להוסיף בדרך פרשנות ולהביא לצמצום זכויות או ביטולן. ... באיזה נושא מותר להתקין תקנות לפי אותו סעיף? התשובה ברורה וחד-משמעית, עולה מלשון המחוקק, והיא כי מותר לקבוע בתקנות הוראות מיוחדות "בדבר תשלום דמי ביטוח". אפילו לא נאמר בדבר "דמי ביטוח" בכלל, אלא בדבר תשלום דמי ביטוח. כפי שכבר צוין, זאת היתה באמת כוונת המחוקק, באשר "ההוראות הכלליות בדבר תשלום ... דמי ביטוח אינן מתאימות למקרים המיוחדים" (דברי ההסבר להצעת החוק) ... השאלה השניה היא, על אלו הוראות שבדין עדיפות התקנות מכוח סעיף .186 אף כאן ברורה התשובה. בעוד שלפי הנוסח המקורי של סעיף 40א, הן היו עדיפות על חוק הביטוח הלאומי כולו, עדיפות הן מאז תשכ"ה, ומאז שנערך הנוסח המשולב ונכנס לתקפו, רק על "האמור בפרק זה" (פרק ח': דמי ביטוח)." [דב"ע לא/ - 200, רבקה יעיש - המוסד לביטוח לאומי
; פד"ע ג', עמ' 29, 42.]

בפסק הדין בעניין בלובר הוסיף בית דין זה והתייחס למטרה שביסוד הוראותיה של תקנה 24 לתקנות, והיא הרחבת מעגל המבוטחים במקרים מיוחדים וכך נאמר בו: "תקנות תשלום דמי ביטוח, עוסקות במקרים מיוחדים של מבוטחים ומסדירות את אופן תשלום דמי הביטוח על ידם. עניינן של תקנות אלו, מתמצה באפשרות לייחס הכנסה כלשהי למבוטח (למשל - בן זוג, עובד משק בית), כדי שאפשר יהיה לגבות ממנו דמי ביטוח כדין. שוב, גם כאן, באה לידי ביטוי מטרתו של חוק הביטוח הלאומי - להרחיב את מעגל המבוטחים" [דב"ע נא/0-45 המוסד לביטוח לאומי
– בלובר יפה, פד"ע כג 337].
במסגרת משולבת זו, של הוראות החוק והתקנות, נקבע ההסדר ההולם למקרים מיוחדים בהם קיים קושי מסויים בקביעת שיעור הכנסה וגביית דמי ביטוח ממבוטחים. בהסדר זה, שמקורו בתקנות, נשמרת ההרמוניה המשפטית עם ההוראה המסמיכה בחוק הביטוח הלאומי, אשר נועדה "לתת פיתרון לשאלה, כיצד לחשב את דמי הביטוח המגיעים בגין מבוטחים 'פרובלמטיים' שונים" [דב"ע מא/ 52-0 רוג'ר כהן-המוסד לביטוח לאומי
, פד"ע יג, 68]. זאת, כאשר "...המחוקק היה מודע לכך שחלק מהפתרונות יתיישבו בקושי, אם בכלל, עם ההוראות ההולמות מקרים "רגילים" ולכן התיר, מראש, סטיה מהוראות אלה" [וראו גם בג"צ 863/89 - גבי חזן נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד מה(3), 479 בעמודים 481 -482]. על כך שהוראות התקנה מגשימות את תכלית החוק, עמד בית דין זה גם בפסק הדין בעניין יצהר עמינדב, בו נדחתה טענת המערערים לפיה תקנה 24 נוגדת את החוק, תוך שצויין כי הוראתה של תקנה 24: ".... היא משלימה את החסר בו לגבי אופן חלוקת ההכנסה מעסק משותף של שני בני זוג עצמאיים העובדים באותו העסק" [עניין עמינדב – לעיל]

כללו של דבר בפרק זה: בעצם הקניית הסמכות לשר להתקין תקנות הגוברות על הוראות החוק, גלומה הנחת המוצא של המחוקק לפיה תקנות המשנה מסוג contra legem, עליהן נמנית תקנה 24, הן בעלות תוקף חוקי על פי תכליתן ומידת סבירותן. הקניית מעמד של contra legem לתקנות נועד מעצם טיבו ליתן את המענה הנדרש למקרים מיוחדים בהם נמצא קושי מסוים בקביעת שיעור ההכנסה וגביית דמי ביטוח ממבוטחים, ובדרך זו, להרחיב את מעגל המבוטחים.
על רקע זה, ולאור ייחוד מהותן, נבחן את סבירות התקנות, תוך שניתן משנה תוקף להגשמת תכליתן, כמבואר להלן.

סבירות הוראותיה של תקנה 24 - "בני זוג העובדים באותו מפעל או עסק"
14. הוראותיה של תקנה 24 נועדו ליתן מענה משפטי לקושי שבקביעת שיעור ההכנסות וגביית דמי ביטוח מבני זוג בנסיבות מסוימות. לשם כך, נקבעו בתקנה 24 השיעורים דֶה יוּרֶה de jure לחלוקת הכנסה של מבוטחים בני זוג, לשנת כספים פלונית, בעסק של שניהם, או של אחד מהם, במצב בו ההכנסה מהעסק, או מהמפעל, נקבעה על פי שומה משותפת, או שומת יחיד, או שומה של בני הזוג בנפרד אם אחד מהם שכיר.
בדרך זו, נקבעה חלוקת שיעורי ההכנסה דֶה יוּרֶה de jure בתקנה 24(ג) שעניינה בזקיפת שיעור הכנסה לצורך גביית דמי ביטוח במקרה בו בני הזוג לא הצהירו על הכנסתם [דב"ע נז / 0-278 סוזי זוהר – המוסד לביטוח לאומי
, פד"ע לג , עמ' 411].

בדומה, נקבע הסדר מיוחד אף בתקנה 24(א)(3)(א) – מושא דיוננו בערעור זה - לפיו מיוחסת לכל אחד מבני הזוג הכנסה de jure בשיעור מסוים שנקבע בה ולא לפי שיעור ההכנסה בפועל - de facto. לאמור, כאשר עבדו בני-זוג יחד בעסק משפחתי, אזי למרות הצהרתם "אם השומה היא משותפת או שומת יחיד - לא תיחשב הכנסת אחד מהם מהעסק בשיעור הפחות מ- 33% ההכנסה מהעסק ". בדרך זו של אומדן מבוקר, הסדיר מחוקק המשנה את הַהִתְחַקוּת אחר הכנסותיהם האמיתיות של בני הזוג. זאת, בנסיבות בהן קיים קושי מובנה של המוסד, ולעיתים אף של המבוטחים עצמם, באשר לזקיפה מדויקת של שיעור ההכנסה של כל אחד מבני הזוג.

15. בהוראות תקנה 24 נמצא האיזון הראוי בין שני עיקרים אלה: מחד גיסא - הכרה בתרומת בן הזוג לפיתוח ולשגשוג העסק של בן זוגו; ומאידך גיסא – ההתמודדות הנדרשת עם הקושי שבייחוס ההכנסה האמיתית שמייצר כל אחד מבני הזוג, תוך מניעת השתמטות מתשלום דמי ביטוח. קביעת שיעור de jure של הכנסה וזקיפתו לאחד מבני הזוג, תוך איזון בין השיקולים השונים, אינו חורג ממתחם הסבירות, ומכל מקום, אינו מגיע לכדי חוסר סבירות קיצונית.

תימוכין לסבירותה של תקנה 24, נמצא אף בעוצמתה של הוראת ההתגברות שהוענקה לשר בסעיף 371 לחוק. במסגרת זו, מגשימות הוראותיה של תקנה 24(א)(3)(א) הלכה למעשה את הוראות החוק ותכליתו, תוך שנשמרת ההרמוניה המשפטית בין ההוראה המסמיכה שבחוק לבין יישומה בתקנה 24 לתקנות.

16. לסיכום: נוכח העוצמה שהקנה המחוקק לתקנה 24 במעמדה כתקנה contra legem, משלא נמצאה באותה תקנה חריגה מהותית מגדר הסמכות שבחוק, ובחינת ההסדר שנקבע בתקנה 24(א)(3)(א) לגופו של עניין – כל אלה מביאים אותנו לידי מסקנה לפיה אין תקנה 24(א)(3)(א) לתקנות לוקה בחוסר-סבירות מהותית היורדת לשורש העניין, כדי כך שבית דין זה יכריז על בטלותה.

17. משכך הוא, ובנסיבות המקרה שלפנינו, באה החלטתו של המוסד לביטוח לאומי
בגדר הוראות הדין. לפיכך, לא נמצא טעם משפטי המצדיק התערבותנו בפסק דינו של בית הדין האזורי, בו ניתן תוקף להחלטת המוסד בדבר ייחוס הכנסות העסק המשותף בשנים 1999-2000, ובגין החיוב שהושת על המערערים לתשלום דמי הביטוח ושיעורם.

18. סוף דבר - הערעור נדחה. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

ניתן בהעדר הצדדים, היום ו' תשרי, תשס"ח (18 בספטמבר 2007) ויישלח אליהם.

השופט עמירם רבינוביץ
, השופט יגאל פליטמן
, השופטת נילי ארד


נציג עובדים: מר יוסף קרא, נציג מעבידים: מר דני בר סלע









עבל בית הדין הארצי לעבודה 661/05 יוסף תמר , דבורה תמר נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם ב-ֽ 18/09/2007)