פסקי דין על שירותי בריאות כללית בע"מ | פסקי דין על ד"ר יצחק בייר

10782/05 עב     14/06/2007




עב 10782/05 שירותי בריאות כללית בע"מ נ' ד"ר יצחק בייר




1


בתי הדין לעבודה

בית הדין האזורי לעבודה בת"א – יפו
עב 010782/05


בפני
:
כבוד השופטת שרה מאירי

נ.צ. גב' א. וייס (ע)
נ.צ. מר י. שחל (מ)

14/06/2007



בעניין:
שירותי בריאות כללית בע"מ



ע"י ב"כ עו"ד
ע. ערמוני

המבקשת

נ ג ד


ד"ר יצחק בייר



ע"י ב"כ עו"ד
גב' ש. טייץ

המשיב

פסק דין


א. בפני
נו בקשת שירותי בריאות כללית בע"מ
(להלן: "המבקשת") לביטול פסק בוררות שניתן עו"ד מ. קמפינסקי ביום 6/11/05 בעניינו של ד"ר יצחק בייר
(להלן: "המשיב") על ידי רשות השיפוט הארצית של מוסדות ההסתדרות בהתאם לסעיפים 24(5) ו- 24(9) לחוק הבוררות, התשכ"ח – 1968 (להלן: "החוק") ולפיו חוייבה המבקשת לפצות את המשיב בסך 27,170 ₪ שיעור פנסיית הזקנה שהיה אמור לקבל בגין התקופה מיום 1/7/04 ועד ליום 20/11/04.

ב. הרקע העובדתי:

המשיב, ד"ר יצחק בייר
, פרוקטולוג עפ"י מומחיותו, עבד במבקשת החל מחודש אוגוסט 1977 ועד ליום 30/6/04, מועד בו פרש לגמלאות.

במהלך תקופת עבודתו במבקשת בוטח המשיב בקרן הגמלאות המרכזית לעובדי ההסתדרות (להלן: "קג"מ") ועם הגיעו לגיל פרישה היה אמור לקבל קצבה חודשית מקג"מ. מועד זכאותו הצפוי של המשיב לפנסיית זקנה בהתאם לתקנון קג"מ היה ביום 20/7/04, עת מלאו לו 65 שנה.

בעקבות הליך משמעתי שעבר המשיב נחתם בינו לבין המבקשת הסכם ביום 21/10/02, לפיו הוקדם מועד פרישתו בששה חודשים ליום 30/6/04 (יצויין כי בהסכם נקבע מועד שאינו קיים, 31/6/04).

במסגרת עבודתו במבקשת היה המשיב זכאי, בין היתר, לתגמול בגין פעולות רפואיות שונות אותן ביצע עפ"י דיווחיו למערך השכר של המבקשת. בחקירה פנימית שערכה המבקשת במהלך שנת 2000 התגלתה אי התאמה בין דיווחיו של המשיב לבין הרישומים בתיקים הרפואיים של החולים בהם טיפל. ממצאים אלו הובאו בפני
וועדת משמעת הפועלת במבקשת. במקביל להליך המשמעתי ניהלו הצדדים דין ודברים עד אשר ב- 21/10/02 נחתם ביניהם הסכם אשר הביא את ההליך המשמעתי לכדי סיום ולפיו פרישתו של המשיב תוקדם בתקופה של חצי שנה ליום 30/6/04 וכן הוטל על המשיב קנס כספי בסך 68,000 ₪ (להלן: "ההסכם").

ביום 29/5/03 התקבלה בכנסת הצעת חוק התוכנית להבראת כלכלת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2003 ו- 2004), התשס"ג-2003, במסגרתה תוקן החוק לפקוח על עסקי הביטוח והוסף לו פרק ז'1. בהתאם להוראת סעיף 78 ט לפרק ז'1 נקבע תקנון אחיד אשר החל מיום 1/10/03 בא במקום תקנוני קרנות הפנסיה הוותיקות, לרבות תקנון קג"מ (להלן: "התקנון האחיד").

זאת ועוד, ביום 7/1/04 התקבל בכנסת חוק גיל פרישה, התשס"ד-2004 (להלן: "חוק גיל פרישה"). ולפיו, גיל זכאותו של המשיב לפנסיית זקנה הועמד על 65 שנה ו- 4 חודשים, ובהתאמה נקבע כי החודש הראשון לקבלת הפנסייה יהיה דצמבר 2004.

בהתאם להסכם הפרישה סיים המשיב את עבודתו במבקשת ביום 30/6/04.

המשיב הגיש תביעה לרשות השיפוט לפיה, חרף הסכם הפרישה, חייבת הייתה המבקשת להמשיך להעסיקו וזאת לאור השינויים החקיקתיים דלעיל ומשלא עשתה כן עליה לפצותו בסך השכר לו היה זכאי לתקופה זו, לוּ עבד.

ג. טענות המבקשת:
1. יש לבטל את פסק הבורר בהתאם לסעיף 24(5) לחוק משהבורר לא הכריע באחד העניינים שנמסרו להכרעתו. הבורר נמנע מלדון בשאלה שהיא עיקר המחלוקת בין הצדדים, לאמור: האם חוק גיל פרישה ביטל את ההסכם. כן לא דן הבורר בשאלה האם, כדברי המשיב, היה קיים במבקשת נוהג שאיפשר לעובדים אשר הגיעו לגיל פרישה לבחור את מועד פרישתם בין חודש יולי לחודש ינואר של השנה העוקבת, אלא ציין כעובדה מוגמרת קיומו של נוהג זה. יתרה מזו, היה על הבורר לדחות טענת המשיב בעניין נוהג מאחר ולא השכיל להוכיחה.

2. יש לבטל את פסק הבורר בהתאם לסעיף 24(9) לחוק מש"תוכנו של הפסק מנוגד לתקנת הציבור". פסק הבורר רוקן את ההסכם מתוכנו ומשמעותו, עת ביטל את הסנקציה המרכזית שהייתה בו, דהיינו הקדמת סיום עבודתו של המשיב וזאת לאור חומרת מעשיו של המשיב. יתרה מזו, פסק הבורר זיכה את המשיב בכספים נוספים שלא הגיעו לו ובכך הפך סנקציה זו ללעג ולקלס.

3. סעיף 26 לחוק, קובע כי בית המשפט רשאי להותיר פסק בורר שמתקיימות בו עילות ביטול על כנו, אם היה סבור שלא נגרם עוות דין. קביעה זו אינה יכולה להתיישב עם הפגמים שנפלו בפסק הבורר.

ד. טענות המשיב:
1. יש לדחות על הסף את הבקשה מן הטעם שלא מוצו ההליכים המשפטיים הפנימיים. המבקשת הייתה צריכה להגיש ערעור לרשות השיפוט הארצית בשבתה כערכאת ערעור טרם פנייתה לביה"ד לביטול פסק הבורר.

2. הבורר דן והכריע בסוגייה שעניינה השפעת החוק על הסכם הפרישה.
3. הבורר לא היה צריך להכריע בשאלה האם היה קיים בכללית נוהג לגבי מועדי פרישה אפשריים, משנושא זה לא הוצג כפלוגתא בין הצדדים. זאת ועוד, משהסכימו הצדדים כי בהתאם לתקנון קג"מ עמדו בפני
המשיב שני מועדי פרישה אפשריים, התייתר הצורך לדון בסוגיית הנוהג.

4. העילה לביטול פסק הבורר בהיותה נוגדת את תקנת הציבור אינה מתקיימת במקרה דנן מאחר ועסקינן במקרה שהינו פרטני ונסיבותיו אינדיבידואליות ואשר אינן בעלות השלכה על ציבור כלשהו, למעט המשיב עצמו. יתרה מזו, פסק הבורר בעיקרו משית חיוב כספי על המבקשת. משכך ובהתאם לפסיקה, גם אם חיוב זה הינו תוצאה של טעות כזו או אחרת של הבורר הרי שהפסק אינו נוגד את תקנת הציבור.

5. על ביהמ"ש לעשות שימוש זהיר בסנקציית הביטול שהינה סנקציה חמורה ביותר ומשפתוחה בפני
ו דרך המלך שהיא להחזיר את הפסק לבורר לתיקון או השלמה כקבוע בסעיף 24 לחוק.

6. גם אם תוכיח המבקשת כי התקיימה אחת העילות הקבועות בחוק המצדיקות את ביטולו של פסק הבוררות, הרי שביהמ"ש רשאי לא לבטלו במקרה שלא נתגלה עיוות דין, כבמקרה דנא.

ה. ולהכרעתנו –

1. אין אנו נזקקים לטענת המשיב לפיה יש לדחות על הסף את הבקשה משלא מוצו כל ההליכים המשפטיים הפנימיים הקבועים בתקנון המבקשת וזאת לאור העובדה כי המשיב זנח טענתו זו בסיכומיו. בעניין זניחת טענות בסיכומים נקבע:
"טענה שנטענה בכתב טענות, אך לא הועלתה לפני בית המשפט בסיכומים, דינה כדין טענה שנזנחה, והשופט אינו חייב לדון בה" (ראה: ד"ר י. זוסמן בספרו סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, 1995, בעמ' 512); כך גם: "דין טענה שנטענה בכתב הטענות, אך לא הועלתה בסיכומים (אם בשגגה ואם במכוון), כדין טענה שנזנחה. לכן לא יתייחס בית המשפט אליה" (א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שביעית בעמ' 251; ראה גם ע"א 172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ, פ"ד מז(1) 311, שם קובע כב' הנשיא שמגר, כי יש להתריע נגד התופעה של טיעון על דרך ההפניה).

עולה מן האמור, כי אין המשיב יכול לחסות תחת אמירתו הכללית, לפיה סיכומיו מוגשים כהשלמה לתגובה לבקשה לביטול פסק בוררות שהוגשה מטעמו וכי ביה"ד מתבקש לראות בתגובתו לבקשה ובסיכומיו מקשה אחת ובלתי נפרדת לטענותיו. יחד עם זאת, בעניין ע"א 335/73 בטיש נ' קריספין, פ"ד כח (1) 47, נפסק:
"אכן אין חוק ואין תקנה הקובעים, שכל מי שאינו מזכיר טענה או בקשה בסיכומיו, רואים אותו כמי שוויתר עליה, אלא כלל נקוט הוא בבית המשפט, שנתגבש בפסיקה. אך אין לומר, שכלל זה הוא כל כך גורף עד שבית המשפט ידקדק עם כל בעל דין בחוט השערה ויראה אותו, במקרה של ספק, כמוותר על טענתו".
ברם, הלכה זו נקבעה לגבי נסיבות הרחוקות מענייננו והיא נוגעת להשמטתו של סעד שנתבע בבית המשפט קמא מהסיכומים, כאשר ההשמטה הובנה על רקע פשטותו של הסעד והיותו ברור ומפורש וללא מחלוקת.

זאת ועוד, המשיב לא חלק על טענת המבקשת בסיכומיה כי בעת הרלוונטית למקרה שבפני
נו חל על המשיב תקנונה הישן של רשות השיפוט ולפיו הייתה קיימת ברשות השיפוט ערכאה אחת ויחידה אשר על החלטותיה לא ניתן היה לערער.

2. לגופו של ההליך – המבקשת סומכת בקשתה על שתי עילות הקבועות בחוק ואשר מכוחן ,לטעמה, דין פסק הבורר להתבטל. הראשונה, הינה מכוח סעיף 24 (5) לחוק הקובע לאמור: "בית המשפט רשאי, על פי בקשת בעל דין, לבטל פסק בוררות כשהבורר לא הכריע באחד העניינים שנמסרו להכרעתו". השנייה, קבועה בסעיף לסעיף 24(9) לחוק ולפיה, תוכנו של הפסק מנוגד לתקנת הציבור.
ככלל, מגמת בתי המשפט הינה לקיים את פסק הבורר ככל שהדבר ניתן ולצמצם את התערבותו של בית המשפט בהכרעותיו של הבורר (ע"א 823/87 דניה סיבוס חב' לבניה נ' רינגל, פ"ד מב (4) 650). בעניין זה כבר נפסק:
"שלא כבית משפט לערעורים, המעביר שבט ביקורתו על

פסק דין
של ערכאה נמוכה יותר, מופעלות אמות מידה שונות על ידי בית משפט, הדן באישורו או בביטולו של

פסק דין
בוררות; במקרה האחרון מוגבל כוחו של בית המשפט לעילות המפורטות בסעיף 24 הנ"ל [לחוק הבוררות – הוספה שלי ו.ו.ל] שהוא רשימה סגורה. עיקרון זה כשלעצמו נכון הוא, ואין לתקוף פסק בוררים בטענות האופייניות לערעור, שכן בדונו בבקשת ביטול או אישור אין בית המשפט יושב כבית משפט לערעורים על פסקו של הבורר."

(ע"א 594/80 הרצל אליאב נ' "הסנה" חברה ישראלית לביטוח, פ"ד לו(3), 543, 547; עע 1293/00 ד"ר נחמן גרינר נ' קופת חולים כללית, לא פורסם).

בהתאם לאמור לעיל, ומתוך מגמה להמנע מהתערבות בפסקי בוררות, יש להתייחס לעילות לביטול פסק בוררות בצורה דווקנית ביותר (בעניין זה ראה עוד פרופ' רות אוטולונגי, בוררות – דין ונוהל, מהדורה שלישית, תשנ"א, עמ' 425, 428).

באשר לעילה הראשונה – טוענת המבקשת כי הבורר נמנע מלדון בשאלה שהיא עיקר המחלוקת בין הצדדים לאמור האם חוק גיל פרישה ביטל את ההסכם שנחתם בין הצדדים, או שמא הגם שגובר הוא על הסכמים אין הוא מביא לבטלותם.
אכן בישיבה שהתקיימה בפני
הבורר ביום 6/1/05 נקבעו הפלוגתאות בתיק, ובין היתר, פלוגתא מס' 2 הקובעת לאמור: "האם הוראות חוק גיל פרישה גוברות על האמור בהסכם נספח א' לכתב התביעה ומקימות לתובע זכות להאריך עבודתו בארבעה חודשים במלאת לו 65 שנה".

בהתאם, ייחדה המבקשת בסיכומיה בפני
הבורר פרק שלם לנושא זה ואף בסעיף 44 לסיכומיה נקטה היא בזו הלשון לאמור: "חוק גיל פרישה אינו מבטל את ההסכם שנחתם עם ד"ר בייר כשם שהוא לא ביטל אף לא הסכם אחר בעניין סיום עבודת עובדים אחרים".

מנגד, המשיב בסעיף 2 לסיכומיו טען כדלקמן: "כבוד הרשות מתבקשת להכריע בשאלה, האם נוכח הוראות החוק אשר האריכו את מועד פרישתו של התובע בארבעה חודשים ממלאת לו 65, וביטלו כל הסכם לפרישה מוקדמת עובר לכניסת החוק לתוקף, רשאית הייתה הנתבעת לדרוש מהתובע לצאת לפרישה מוקדמת ביום 30/6/04 כפי שנקבע בהסכם מיום 21/10/02".
בחינתו של פסק הבורר מצביעה על כך כי הבורר בפסיקתו נמנע מלדון בפלוגתא לגופה אלא אימץ את עמדת המשיב בסיכומיו וקבע כי החוק ביטל כל הסכם לפרישה מוקדמת עובר לכניסת החוק לתוקף.
אין אנו נדרשים לבחון האם צדק הבורר בקביעתו זו. יתרה מזו, אין אנו נדרשים להכריע בסוגיה המשפטית שהונחה בפני
ו. על אף שהבורר לא מפרט נימוקיו להחלטתו זו, חזקה עליו שקבע כך על יסוד החומר שהונח בפני
ו ומשעשה כן, אין קמה למבקשת עילה מכח סעיף 24(5) לחוק הבוררות.

עוד טוענת המבקשת, כי הבורר לא דן בשאלה האם, כדברי המשיב, היה קיים במבקשת נוהג שאפשר לעובדים אשר הגיעו לגיל פרישה לבחור את מועד פרישתם בין חודש יולי לחודש ינואר של השנה העוקבת אלא ציין כעובדה מוגמרת קיומו של נוהג זה וזאת אף בלי שהמשיב השכיל להוכיחה.

בכתב תביעתו בפני
הבורר (סעיף 5) טען המשיב כי "עפ"י תקנות קג"מ ועפ"י הנוהג בתובעת, לעובדים שהגיעו לגיל פרישה, ניתנה האפשרות לפרוש לגמלאות בשני מועדים שונים: האחד בחודש יולי והשני בחודש דצמבר בשנת העבודה במהלכה הגיע העובד לגיל פרישה". מנגד טענה המבקשת בכתב הגנתה בפני
הבורר כי עפ"י תקנון קג"מ הישן חודש הזכאות הראשון של המשיב לקצבת זקנה מקג"מ צפוי היה להיות חודש ינואר 2005 אלא שבעקבות הרפורמה בתחום הפנסיה, ובין היתר, חקיקת חוק גיל פרישה והחלת התקנון האחיד הוקדם מועד זכאותו של המשיב לפנסיה לחודש דצמבר 2004.
עוד טענה כי על מועד התגבשותה של זכות המשיב לפנסיית זקנה חלשה הוראת תקנה 110(א) לתקנון קג"מ ואשר לפיה עמיתים אשר מועד הגיעם לגיל הזכאות לפנסיית זקנה היה בתקופה שבין ה- 1 לינואר לבין ה- 30 ביוני בשנה פלונית, פרשו לגמלאות ביום ה- 1 לחודש יולי של אותה שנה, וכל מי שבמועד הגיעו לגיל הזכאות לפנסיית זקנה, היה בתקופה שבין ה- 1 ליולי לבין ה- 31 לדצמבר בשנה פלונית , וביניהם המשיב, יפרשו לגמלאות ביום ה- 1 לחודש ינואר של השנה העוקבת. המבקשת אף הצביעה על כך כי תקנה 110(א) קבעה מפורשות כי סטייה מהוראותיה בעניין מועד הפרישה, אפשרית רק במקרים יוצאים מן הכלל, בהסכמת העובד, המעביד והקרן וכי עניינו של המשיב אינו מקרה יוצא מן הכלל.

בישיבה שהתקיימה בפני
הבורר ביום 6/1/05 נקבעו, כאמור, הפלוגתאות בתיק, ובין היתר, פלוגתא מס' 1 הקובעת לאמור: "האם כטענת התובעת בעת שנחתם הסכם הפרישה היה הוא זכאי לקבל פנסיית זקנה החל מחודש יולי 2004 ? ".

בחינת פסק הבורר מעלה כי הבורר לא דן לגופא בשאלת קיומו של הנוהג הנטען, אלא קבע עובדתית כי "הנוהג שהיה קיים בנתבעת עובר לחתימת ההסכם, אפשר לעובדים אשר הגיעו לגיל פרישה, לבחור האם לפרוש בחודש יולי או בחודש ינואר של השנה העוקבת. אפשרות זו נשללה מהתובע כחלק מההסכם" (שם, עמ' 5 סעיף 6).
עיון בכתבי הטענות ובראיות שהונחו בפני
הבורר אינו מצביע על כך כי המשיב נדרש, כל שכן השכיל, להוכיח קיומו של נוהג נטען במבקשת. בעניין זה נחזור ונזכיר כי ככלל ובמשפט העבודה בפרט יש להתייחס לתורת הנוהג במשפט העבודה בזהירות רבה, במיוחד לגבי נורמה שלגביה אין הסכמה חברתית וכי הוכחת נוהג חייבת להיות חד משמעית (דב"ע מח/40-3 דבורה חבקין נ' גחלת גמול חסכון לחינוך בע"מ, פד"ע כ 189, 175 א'). יחד עם זאת, נחזור ונציין כי לא לנו לבחון האם פסק הבורר בדין יסודו, ואף לא נתבקשנו לכך משעילת הביטול בפני
נו הינה בהתאם לסעיף 24(5) לחוק, משמע עלינו לבחון האם הכריע הבורר בשאלה שהובאה בפני
ו ועל כך נענה בחיוב.

משכך לא קמה למבקשת עילת ביטול בהתאם לסעיף 24(5) לחוק הבוררות.

העילה השנייה עליה סומכת המבקשת בקשתה קבועה בסעיף 24(9) לחוק לפיו "תוכנו של הפסק מנוגד לתקנת הציבור". המבקשת טוענת כי פסק הבורר רוקן את הסכם הפרישה מתוכן וממשמעות עת ביטל את הסנקציה המרכזית שהייתה בו דהיינו הקדמת סיום עבודתו של המשיב וזאת לאור חומרת מעשיו. זאת ועוד, לטענתה, פסק הבורר זיכה את המשיב בכספים נוספים שלא הגיעו לו ובכך הפך סנקציה זו ללעג ולקלס.

טענה זו מקובלת עלינו.

אין חולק, כי בענייננו אמור היה המשיב לפרוש לגמלאות בחודש דצמבר 2004 וכי ההסכם שנחתם בעקבות מעשיו הקדים את מועד סיום עבודתו בששה חודשים.

המבקשת טוענת כי ההסכם היווה סנקציה עונשית לדיווחיו הכוזבים, סנקציה אשר עליה הוסכם, לסגירת ההליך המשמעתי בעודו באיבו. אלא, שבינתיים נכנס לתוקפו חוק גיל פרישה אשר האריך את גיל הפרישה ומשכך טוען המשיב נמנעה ממנו האפשרות לעבוד 4 חודשים ולחילופין לקבל את ערך קצבת הזקנה שהייתה משולמת לו מקג"מ. המשיב שם יהבו כאמור על הוראת סעיף 10(א) לחוק גיל פרישה אשר קבע כי הוראות החוק יחולו, על אף האמור בכל הסכם.

מצב בו הייתה מחוייבת המבקשת להמשיך ולהעסיק את המשיב על אף מעשיו וההליך המשמעתי ועל אף ההסכם בשל חוק גיל פרישה או לחלופין חיובה בפיצוי בגובה סכום הפנסייה שהיה מקבל עפ"י המצב המשפטי טרם חקיקת החוק – מנוגד לתקנת הציבור.

לטעמנו, לא לכך כיוון המחוקק עת נקבע סעיף 10(א). ככלל, הסכמי פרישה יפורשו לאור החוק וזאת מתוך מטרה להגן על עובדים אשר פרשו בפרישה מוקדמת לגמלאות שמא ימצאו עצמם מול שוקת שבורה וללא מקור הכנסה עקב העלאת גיל הפרישה. לא זה המקרה שבפני
נו. עסקינן במקרה חריג ובהסכם שהינו תוצאתו של הליך משמעתי. לא על פורשים כגון דא בא סעיף 10(א) להגן. תוצאה שכזו אין הדעת סובלת.

עוד נציין כי מעשיו של המשיב יכלו להוות עילה לפיטורים מידיים ולשלילת פיצויי פיטורים, אך המבקשת, כאמור, שילמה סך 84,766 בגין פיצויי פיטורים סכום שהינו גבוה פי שלושה מסכום הפנסייה שפָסק הבורר לטובתו.

""תקנת הציבור" חובקת בחובה את טובת הציבור ויחידיו. טובתם של אלה היא כפי תפיסת החברה וההשקפות המקובלות על הציבור בזמן נתון באשר לנורמות ולערכים שבבסיס מוסרה ותרבותה של החברה שבה מופעלת תקנת הציבור בתחום המשפט. משמעותה היא הערכים, האינטרסים והעקרונות המרכזיים והחיוניים אשר חברה נתונה בזמן נתון מבקשת לקיים, לשמר ולפתח (ע"א 5587/93 נחמני נ' נחמני, בעמ' 502 והאסמכתאות המופיעות שם). ""תקנת הציבור" נועדה לשמור על אושיות היסוד של הסדר החברתי ועל עקרונות היסוד של שיטת המשפט" (ע"א 3833/93 לוין נ' לוין, בעמ' 873; ע"א 4245/00 חן נ' קיבוץ תל קציר, פ"ד נז (6) 10, פסקה 18 לחוות דעתה של כב' השופטת (בדימוס) ט' שטרסברג-כהן).

זאת ועוד, ""תקנת הציבור" משקפת את תפיסות היסוד של החברה הישראלית - ועל עמדתו של המשפט הישראלי - באשר למותר ולאסור ... ערכים, מטרות ואינטרסים נוספים, המשקפים את מדיניותה של החברה הישראלית (ה- public policy שלה)." (ע"א 6601/96 aes system inc נ' סער, פ"ד נד (3) 850, פסקה 7 לחוות דעתו של כב' הנשיא א' ברק).
אין עסקינן במעידה חד פעמית של המשיב, כי אם בהתנהגות פסולה מתמשכת ולאורך זמן. סבורים אנו כי יש ליתן למונח "תקנת הציבור" משנה תוקף ולהמנע ממצב כי על אף מעשיו החמורים ייצא המשיב נשכר, אך ורק בשל שינויי חקיקה וזאת בהתחשב בתפקידו ובמעמדו, ודאי כשברי שאין זו כוונת המחוקק.

הלכה היא, כי בית-משפט רשאי לבטל פסק בוררות, אשר תוכנו נוגד את תקנת הציבור. סמכות הביטול מכוח עילה זו תופעל, בעיקרה, מקום שיש בתוכנו של פסק הבוררות "כדי לפגוע באינטרסים, בעקרונות ובערכים שחברתנו מבקשת לקיים ולשמר" (ראו דנ"א 9563/03 יוסף כדורי ואח' נ' נעים כליף (גולן), (לא פורסם) פדאור 04 (3)848).

אין מקובלת עלינו טענת המשיב לפיה פרשנות המונח "תקנת הציבור" אינה מתקיימת כלל ועיקר בעניינו מאחר ואין כל ציבור אשר "נפגע" או עלול להיפגע מפסק הבורר, וכי עניינו הינו פרטני ונסיבותיו אינדיבידואליות ואינן בעלות השלכה על ציבור כלשהו אלא על המשיב עצמו.

בחינת המונח "תקנת הציבור" עפ"י המשמעות שיש ליתן לו בעת זו ובמקומותינו, ועל רקע החשיבות הרבה שמייחס הציבור הרחב למתן שרות רפואי ציבורי אמין וברמה גבוהה, מובילה למסקנה כי החלטותיו וקביעותיו של הבורר אינן עולות בקנה אחד עם צרכיו וציפיותיו של הציבור בכלל באשר לשרות רפואי ציבורי אמין וראוי, ודאי באשר לצבור הספציפי של מבוטחי המבקשת. יתרה מזו, הותרת קביעותיו ומסקנותיו של הבורר על כנן תביא בטווח הארוך ואף הקרוב, לפגיעה ביחסי האמון השוררים בין המבקשת ורופאיה ובינם (ובינה) לבין מטופליה(ם).

המשיב פעל בניגוד לעקרונות המנחים בתחום העיסוק ברפואה, בתחום השרות לציבור ובתחום המשמעת, בין שעניינם ביחסים שבין רופא וחולה ובין אם האמור בעקרונות ובערכים אשר ראוי, כי יתקיימו בתחום הרפואה (ראה: ע"א 580/86 פישמן נ' שר הבריאות, פ"ד מא(2) 614, 615; רע"א 3971/04 ד"ר רם מודן נ' מכבי שרותי בריאות).

יתר על כן, ההסכם הושג ע"מ לייתר הליך משמעתי. ההסכם לא ביקש להיטיב עם המשיב, אלא ביקש להשיג בהסכמה סיום ההליך המשמעתי ומגלם הוא ענישה למשיב. לא יעלה על הדעת כי פסק הבורר יאיין את אלה ואף ייטיב מצבו של המשיב! לא לכך כיוון המחוקק וברי כי הוא מנוגד לתקנת הצבור ולוּ במשמעה לענין הליכים משמעתיים!

לטעמנו, לוּ יוותר פסק הבורר על כנו יהא בכך הכשרה והנצחה, הלכה למעשה, של נורמות התנהגות פסולות ומעשים שלא ייעשו ובכך למעשה פגיעה בציבור בכללותו.

מסקנתנו איפוא היא כי יש לבטל את פסק הבורר.

המשיב ישא בהוצאות המבקשת ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 2,500 ₪ בצרוף מע"מ ובצרוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

ניתן היום כ"ח בסיון, תשס"ז (14 ביוני 2007) בהעדר הצדדים.



נ.צ.(ע) גב' א. וייס

נ.צ.(מ) מר י. שחל

ש. מאירי, שופטת – אב"ד










עב בית דין אזורי לעבודה 10782/05 שירותי בריאות כללית בע"מ נ' ד"ר יצחק בייר (פורסם ב-ֽ 14/06/2007)