פסקי דין על מוריאל לביא | פסקי דין על סהר" – חברה ישראלית לביטוח | פסקי דין על ת – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים |

5631/94 עא     20/05/1996




עא 5631/94 מוריאל לביא נ' סהר" – חברה ישראלית לביטוח בע"מ, ת – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים




(פ"ד מט (5) 820)

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

ערעור אזרחי מס' 5631/94
השופטים: כבוד השופט ת' אור
,
כבוד השופט צ' א' טל
,
כבוד השופט י' טירקל
המערערת: מוריאל לביא
נגד

המשיבות: 1. "סהר" – חברה ישראלית לביטוח בע"מ

2. קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים
ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת מ' נאור) מיום 26.7.94 בת"א 840/93.


פסק דין
השופט ת' אור
: 1. ביום 27.7.92 נהגה המערערת ברכב אשר היה מעורב בתאונת דרכים. המערערת נפגעה בתאונה זו (להלן – התאונה). בעת קרות התאונה לא היה בידי המערערת, עולה חדשה מצרפת, רישיון נהיגה ישראלי תקף, ומעולם גם לא היה בידה רישיון שכזה. עם זאת, היו ברשות המערערת בשעת התאונה רישיון נהיגה צרפתי תקף ורישיון נהיגה בינלאומי לרכב, שאותם הוציאה בצרפת. המערערת הגישה תביעה בגין נזקיה בתאונה לבית המשפט המחוזי בירושלים כנגד "סהר" – חברה ישראלית לביטוח בע"מ
(להלן – המבטחת), אשר ביטחה את הרכב שבו נהגה (שהיה רשום על שם בעלה). במהלך המשפט צורפה גם קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים
(להלן – קרנית) כנתבעת נוספת. המחלוקת המשפטית שהתגלעה בבית המשפט המחוזי, והעולה שוב מחדש בערעור, סבה סביב שאלת זכאותה של המערערת לפיצויים בגין נזקיה על-פי פוליסת הביטוח שהוציאה המבטחת לרכב שבו נהגה המערערת בעת התאונה (להלן – פוליסת הביטוח), ועל-פי הוראות חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן – חוק הפיצויים).

2. עיקרי החלטתו של בית המשפט המחוזי, אשר החליט לדחות את התביעה, הם:

א. על-פי דיני התעבורה החלים בארץ, למערערת לא היה רישיון נהיגה בר-תוקף ישראל. כמו כן, רישיון הנהיגה הבינלאומי שהמערערת מחזיקה בו אינו תקף לגביה בארץ, משום שהיא תושבת קבע בישראל.

ב. פוליסת הביטוח מסייגת את תחולת הביטוח למקרים שבהם היה לנהג הרכב רישיון בר-תוקף בישראל. לפיכך, ביטוח הרכב שהוציאה המבטחת איננו מכסה את נזקי הגוף של המערערת בתאונה.

ג. המערערת איננה זכאית לפיצויים על-פי חוק הפיצויים. ראשית, סעיף 7(3) לחוק הפיצויים שולל את הזכות לפיצויים לפי החוק מנפגע שנהג ברכב ללא רישיון; שנית, סעיף 7(5) לחוק הפיצויים שולל את הזכאות לפיצויים לפי החוק מנפגע שנהג ברכב ללא כיסוי ביטוחי. שני סעיפים אלה חלים במקרה דנן על המערערת, ולפיכך אין היא זכאית לפיצויים.

ד. סעיף 7א לחוק הפיצויים מחייב את קרנית לפצות את מי שנפגע בעת שנהג ללא ביטוח תקף, בתנאי שהוא לא ידע – ולא סביר היה שידע – כי אין הוא מבוטח, וזאת על-אף האמור בסעיף 7(5) לחוק הפיצויים. אולם, המערערת איננה זכאית לתבוע את נזקיה מקרנית לפי סעיף זה בעטיים של שלושה טעמים: ראשית, אם מתקיים במערערת האמור בסעיף 7(3) לחוק, אין היא זכאית לפיצויים לפי חוק הפיצויים, אפילו מתקיימים לגביה תנאי סעיף 7א. סעיף 7א הינו חריג לשלילת הזכאות על-פי סעיף 7(5) לחוק הפיצויים, ואין בו להקנות זכאות לפיצויים. למי שהזכות לכך נשללה ממנו בהתקיים תנאי סעיף 7(3) לחוק הפיצויים. שנית, סעיף 7א לחוק הפיצויים איננו חל בענייננו, כיוון שאי הידיעה שבה דן סעיף 7א עניינה באי-ידיעה בדבר תוכנה של הפוליסה. לעומת זאת, אי הידיעה שעליה מנסה המערערת להישען איננה מתייחסת לאי-ידיעה בדבר תוכן הפוליסה, אלא היא מתייחסת לאי ידיעתה של המערערת כי רישיון הנהיגה הבינלאומי שלה אינו תקף לגבי נהיגה בארץ וכי עליה להצטייד ברישיון רכב ישראלי. ושלישית, בנסיבות העניין סביר היה שהמערערת תדע כי רישיון הרכב הבינלאומי שבו היא מחזיקה איננו רישיון תקף לגבי נהיגתה ברכב בארץ.

3. המערערת מעלה ערעורה שלוש טענות מרכזיות:

הטענה הראשונה היא, כי פרשנותו הנכונה של סעיף 7(3) לחוק הפיצויים איננה שוללת ממנה את זכאותה לפיצויים על-פי החוק. לטענתה, יש לפרש את הסעיף הנ"ל פרשנות תכליתית, ולאור מטרותיו ומגמותיו היסודיות של החוק, יש לצמצם את פרשנות הביטוי "מי שנהג ברכב שאין לו רשיון לנהוג בו" ולכלול ו רק מקרים של אנשים שמעשיהם "היוו פשע של ממש" וכן מקרים של אנשים שנהגו כשלא היה להם רישיון כלל ואף לא היה להם מעולם רישיון נהיגה, אפילו לא כזה שהוצא במדינת חוץ. על-פי פרשנות זו, אין לראות את המערערת כמי שנהגה ללא רישיון.

הטענה השנייה היא, שהן את פוליסת הביטוח והן את סעיף 7(5) לחוק הפיצויים, השולל זכאות לפיצויים ממי שנהג ברכב כשאין בידיו ביטוח, יש לפרש כך שנסיעתה של המערערת ברכב הייתה מבוטחת, הואיל ויש לראותה כמי שנהגה ברכב ברישיון.

לחלופין, מוסיפה המערערת וטוענת – וזו הטענה השלישית – כי גם אם לא היה למערערת ביטוח רכב תקף, הרי שבנסיבות העניין חלה הוראת סעיף 7א לחוק הפיצויים, ומכאן שיש למערערת זכות לקל פיצויים מקרנית.

4. עיקר המחלוקת בענייננו נוגעת לפרשנותם של הסעיפים 7 ו-7א לחוק הפיצויים, וכן לפרשנות נוסחה של פוליסת הביטוח שהוצאה על-ידי המבטחת.

סעיפיו הרלוואנטיים של סעיף 7 לחוק הפיצויים קובעים:

"נפגעים אלה אינם זכאים לפיצויים לפי חוק זה:

...

(3) מי שנהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו, למעט רשיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה;

...

(5) מי שנהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח שהיה לו לא כיסה את שימושו ברכב;

...".

הוראת סעיף 7א לחוק הפיצויים קובעת:

"על אף האמור בסעיף 7(5), מי שנפגע כשנהג ברכב בהיתר מאת בעליו או מאת המחזיק בו, ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח אינו מכסה את שימושו ברכב, והוא לא ידע על כך ובנסיבות הענין גם לא היה סביר שיידע, יהא זכאי לתבוע פיצויים מן הקרן כפי שזכאי לכך נפגע לפי סעיף 12(ב)".

סעיף 7 של פוליסת הביטוח קובע, כי הפוליסה מקנה כיסוי ביטוחי:

"בתנאי שהאדם הנוהג... הינו בעל רשיון בר תוקף בישראל לנהיגת כלי רכב מסוג כלי הרכב הנקוב בתעודה או שהנוהג ברכב היה בעל רשיון כאמור בתאריך כלשהו במשך 12 חודשים שקדמו לנהיגת כלי הרכב".

5. הצדדים חלוקים בשאלת פרשנותו של המונח "רשיון"" אשר בסעיף 7 לחוק הפיצויים, וכן בפרשנותו של המונח "רשיון בר תוקף בישראל", אשר בסעיף 7 לפוליסת הביטוח. לבחינת משמעותם של מושגים אלו פנתה הערכאה הראשונה אל פקודת התעבורה [נוסח חדש] ואל תקנות התעבורה, תשכ"א-1961. בחינה כזו תגלה שלמערערת לא היה רישיון לנהיגה ברכב על-פי הקבוע בפקודה ובתקנות.

א. סעיף 10(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] מורה:

"לא ינהג אדם רכב מנועי אלא אם הוא בעל רשיון נהיגה תקף לרכב מאותו סוג, שניתן על פי פקודה זו, ולא ינהג אדם אלא בהתאם לתנאי הרשיון זולת אם פוטר מחובת רשיון נהיגה ובמידה שפוטר".

בתקנות 171 ואילך לתקנות התעבורה, אשר הוצאו מכוחו של סעיף 10 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], מפורטים תנאי הכשירות לקבלת רישיון נהיגה בישראל בכלי הרכב השונים, וכן מפורטים הליכי קבלתו של רישיון הנהיגה. המערערת נמצאה בארץ כבר כשנתיים ימים קודם התאונה, ונהגה ברכב מפעם לפעם. לפיכך, היה על המערערת לפנות ולהסדיר את קבלת רישיון הנהיגה הישראלי לפי הפרוצדורה הקבועה בתקנות התעבורה, וזאת מכוח החובה המוטלת עליה בסעיף 10 לפקודת התעבורה [נוסח חדש].

ב. התקנות מסדירות אפשרות לקבלת הקלות בהליכי קבלת הרישיון לאנשים מסוגה של המערערת.

תקנה 216 לתקנות התעבורה קובעת:

"רשות הרישוי רשאית לפטור בעל רשיון נהיגה בין-לאומי שניתן בהתאם לאמנה בדבר תנועה בדרכים, מהוראות פרק זה, כולן או מקצתן".

כמו כן, מוסיפה תקנה 217 לתקנות התעבורה אפשרות להקלה נוספת הנוגעת לבעלי רישיון רכב זר, ועל פיה:

"(א) רשות הרישוי רשאית לפטור בעל רשיון נהיגה שניתן בחוץ-לארץ מהוראות פרק זה, כולן או מקצתן.

(ב) רשות הרישוי רשאית לדרוש מבעל רשיון כאמור בתקנת משנה (א) כי יוכיח במבחן את שליטתו בנהיגה רכב (להלן – מבחן שליטה); לא עמד בעל רשיון כאמור פעמיים במבחן שליטה יחוייב בידי רשות הרישוי בבחינת נהיגה כאמור בתקנה 203".

מתקנות אלה ניתן ללמוד, שגם מי שיש לו רישיון נהיגה שהוצא בחוץ-לארץ חייב ברישיון על-פי הפקודה, אם כי קיימת גם אפשרות, על-פי התקנות, למתן פטור מקבלת רישיון או להקלה בקבלתו לאנשים כדוגמת המערערת, אשר בידם רישיון נהיגה בינלאומי או רישיון נהיגה שהוצא בחוץ-לארץ, כאמור בשתי התקנות הנ"ל. אך המערערת לא פנתה לרשות הרישוי לקבלת פטור או הקלות לפי התקנות, וממילא לא קיבלה כל פטור או הקלה כאלה.

ג. תקנה 567 לתקנות התעבורה מפרטת את התנאים שבהם מותר לאנשים בעלי רישיונות רכב זרים ובינלאומיים, ולעולים חדשים בפרט, לנהוג בישראל ללא רישיון רכב ישראלי. אך גם תקנה זו לא תועיל למערערת.

זו לשונה של תקנה 567:

"(א) מי שמקום מגוריו הקבוע בחוץ לארץ ובידו אחד הרשיונות כאמור בתקנה משנה (ב), פטור מחובת רשיון נהיגה לפי סעיף 10 לפקודה, ובלבד שמלאו לו 16 שנים אם הוא נוהג כאמור בתקנות 176 ו-177, 17 שנים אם הוא נוהג רכב כאמור בתקנה 178, ולפי תנאי הגיל כאמור בחלק ג' לתקנות אלה אם הוא נוהג רכב מסוג אחר.

לענין תקנה זו, מי 'שמקום מגוריו הקבוע בחוץ לארץ' – מי שנעדר מהארץ במשך שנה רצופה לפחות והוא נמצא בארץ באופן זמני.

(ב) ואלה הרשיונות –

(1) רשיון נהיגה בין-לאומי בר-תוקף שניתן מחוץ לישראל למי שאינו תושב ישראל;

(2) רשיון נהיגה לאומי שניתן למי שאינו תושב ישראל;

(3) רשיון נהיגה בר-תוקף שניתן מאת רשות הרישוי באזור.

(ג) מי שעלה לישראל לפי אשרת עולה או תעודת עולה לפי חוק השבות, תש"י-1950, פטור מחובת רשיון נהיגה לפי סעיף 10 לפקודה תוך שלושה חודשים מיום כניסתו לישראל אם נתקיימו בו תנאי הגיל כאמור בתקנת משנה (א) ובידו אחד הרשיונות האמורים בתקנת משנה (ב)(1) עד (3) והוא אינו פסול מלקבל או מלהחזיק רשיון נהיגה על ידי כל רשות מוסמכת בישראל או מחוץ לישראל".

רואים אנו, שהוראותיה של תקנה 567 קובעות שתי חלופות, שעשויות היו להתיר למערערת לנהוג בישראל ללא רישיון נהיגה ישראלי. האחת היא ההיתר שניתן בתקנה 567(א), למי ש"מקום מגוריו הקבוע בחוץ לארץ", לנהוג בארץ תחת רישיון נהיגה זר או בינלאומי. ההגדרה המצויה בתקנה עצמה מציינת מפורשות כי ההיתר האמור יינתן רק "למי שנעדר מן הארץ במשך שנה רצופה לפחות והוא נמצא בארץ באופן זמני". החלופה השנייה הקבוע בתקנה 567(ג) מתירה לעולה חדש לנהוג בארץ בשלושת חודשי שהותו הראשונים בארץ, תוך שימוש ברישיון נהיגה זר או בינלאומי המצוי ברשותו. המערערת אינה עומדת באף אחת משתי חלופות אלו: החלופה הראשונה אינה חלה לגביה, לאור הודעתה המפורשת של המערערת בתצהיר, שהוגש כעדותה הראשית לפני הערכאה הראשונה, כי מרכז חייה בעת התאונה היה בישראל. מכאן, שמקום מגוריה הקבוע לא היה בחוץ-לארץ. החלופה השנייה אינה חלה, הואיל והתאונה קרתה כשנתיים לאחר עלייתה של המערערת ארצה.

ד. נזכיר, שגם ההסדר המצוי באמנה בדבר תנועה בדרכים מסייג את תוקפו של רישיון הנהיגה הבינלאומי המוצא מכוח האמנה. לפי הסדר זה, פג תוקפו של הרישיון הבינלאומי בתחומיה של מדינה פלונית, כאשר בעל הרישיון הנ"ל הופך להיות תושב קבע באותה מדינה. באמנה, בנספח 7 בעמ' 2 לדוגמא מובא נוסחה העברי של פיסקה המופיעה בכל אחד מרישיונות הנהיגה הבינלאומיים המוצאים מכוחה של האמנה, ובכלל זה (בנוסחה הצרפתי) גם ברישיון הבינלאומי שבו החזיקה המערערת. פיסקה זו קובעת כדלקמן:

"רשיון זה לא יפגע בשום פנים בחובת בעליו לקיים את החוקים והתקנות בדבר מקום המגורים והתעסקות במקצוע בכל ארץ וארץ שדרכה הוא נוסע. במיוחד יחדל הרשיון להיות בר תוקף במדינה, אם בעליו קובע בה את מקום מגוריו הרגיל".

המסקנה העולה מהדברים שאמרנו עד כה היא, כי לא היה למערערת עת קרות התאונה רישיון נהיגה תקף על-פי דיני התעבורה בארץ.

6. טוענת המערערת, כי לאור תכליתו של חוק הפיצויים אין להיזקק לצורך פרשנות המונח "רשיון" בסעיף 7(3) לחוק הפיצויים להגדרתו ולמשמעותו של המונח בדיני התעבורה הישראליים, ויש להרחיב את מובנו של המונח כך שיכלול גם רישיון נהיגה שהוצא במדינה זרה. דין טענה זו להידחות, באשר פירוש כזה לא עולה בקנה אחד עם תכליתו של סעיף 7(3) לחוק הפיצויים. במסגרת הוראות חוק הפיצויים, מציין סעיף 7 לחוק הפיצויים מספר מצבים שבהם נשללות מנפגעים מסוימים זכויות המוענקות להם בחוק הפיצויים. שלילת הזכות על-פי סעיף 7 מתקיימת גם לגי מי שנהג ברכב והיה לו לגבי נהיגתו ברכב ביטוח תקף. עמד על כך השופט ד' לוין בע"א 91/82, 449 אסתר גולדמן ואח' נ' "הסנה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ; "הסנה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' אסתר גולדמן ואח', פ"ד לח (3) 505, שם קבע, בעמ' 521 בין אותיות השוליים ה-ו:

"סעיף 7 בא להוסיף על ההגבלות שבפוליסת הביטוח ולמנוע מצב בו מי שגרם לתאונה במתכוון, או מי שנסע ללא רישיון, למשל, יהא מכוסה בכיסוי ביטוחי".

בין המצבים המנויים בסעיף 7 לחוק הפיצויים מצויה הוראתו של סעיף 7(3) לחוק הפיצויים, השוללת פיצויים ממי שנהג ללא רישיון. על פניו יוצר סעיף 7(3) הנ"ל קושי: הזכאות הנשללת על-פי סעיף 7 לחוק הפיצויים הינה זכאות "לפי חוק זה". אולם במסגרת ההסדר של חוק הפיצויים ופקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970 (להלן – פקודת הביטוח), מקור זכאותו של הנוהג-הנפגע הוא בפוליסת הביטוח שלו. אך למרות קושי סמאנטי זה, מטרתו של סעיף 7(3) לחוק הפיצויים היא לשלול את הזכאות לפיצויים גם לפי חוזה הביטוח, וזאת לאור מטרתו העונשית של הסעיף. במאמרו "מי יפצה תלוייו של נוהג חסר רישיון-נהיגה?"
עיוני משפט יב (תשמ"ז) 345, עומד פרופסור ד' מור, בעמ' 349-350, על מטרתו של סעיף זה:

"להבדיל מיתר קטיגוריות הנפגעים, שזכאותם לפיצויים נשללה בסעיף 7(א) לחוק (הוא סעיף 7 דהיום – ת' א'), שיכול שתתייחסנה לא רק לנוהגים, אלא גם לנוסעים, להולכי-רגל ולמשתמשים ברכב-לא-מנועי, מתייחס סעיף 7(א)(3) אך ורק לנוהגים שנפגעו בתאונת-דרכים. להוראה זו אין כל משמעות על-פי המובן הצר של המושג זכאות לפיצויים על-פי החוק, קרי, זכאות לפי סעיפי האחריות שבחוק.

אין כל משמעות לשלילת זכאות, במובן הצר האמור, מנוהג שנפגע בתאונת-דרכים, מ הטעם שנהג ללא רישיון-נהיגה מתאים, שהרי, גם אם היה לו רישיון כזה, לא היה זכאי לפיצויים לפי החוק גופו, שכן, אין לנוהג אלא עילה חוזית לפי רכיב הביטוח האישי שבפוליסת ביטוח החובה ותו לא. אם אין לו ביטוח כזה, הרי 'נסתחפה שדהו ואין לו ממי לתבוע פיצויים על-פי החוק'. אמור מעתה, כי כל מטרתו של סעיף 7(א)(3) האמור היא לוודא שלילת זכאותו של מי שנפגע בתאונה, שעה שנהג ברכב ללא רישיון מתאים, ומטרה זו ניתנת להשגה רק באמצעות שלילת זכאות כזאת בחוזה ביטוח החובה. ואם תקשה, מה הועילו חכמים בתקנתם בהתקינם את סעיף 7(א)(3) לחוק, שהרי מימים ימימה מקובל היה על חברות הביטוח שלא לבטח נוהגים חסרי רישיון-נהיגה, ניתן להשיג על כך בדבריה של כב' השופטים נתניהו:

'החוק הקובע הוראה נורמאטיבית, אינו בנוי על תנאי חוזי הכלול בפוליסת ביטוח, ...החוק אינו צריך להיערך בהתאם לפוליסה אלא להפך'" (המובאה לקוחה מתוך פסק הדין בע"א 811/81, 612/82 שעשוע נ' מועלם ואח', פ"ד לח (4) 583, בעמ' 588; ההדגשה שלי – ת' א').

האמור לעיל צוטט בהסכמה בע"פ 651/88 דניאל שדה נ' מדינת ישראל, פ"ד מג (1) 49, בעמ' 54-55.

אכן, תכליתו של סעיף 7(3) לחוק הפיצויים היא לשלול זכות זו ממי שנפגע בתאונה בהיותו נוהג ברכב ללא רישיון נהיגה מתאים, במטרה להעניש ולהרתיע את מי שנוהגים ללא רישיון ומגדילים בכך את הסיכונים שבדרכים. ברוח זו מובהר בדברי ההסבר להצעת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 6), תשמ"ח-1988, בעמ' 201, כי:

"סעיף 7(א) לחוק הקיים קובע מספר מקרים חריגים שבהם אין הנפגעים זכאים לפיצויים לפי שיטת האחריות המוחלטת, ואשר המכנה המשותף שלהם הוא העדר תרופה במקרה הנוגד את 'תקנת הציבור'...".

ובהקשר לכך אומר פרופסור י' אנגלרד, בספרו פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (יהלום מהדורה 2, תש"ן) 117:

"מטרת ההוראה (סעיף 7 – ת' א') היא עונשית בעיקרה: המחוקק שואף להרתיע אנשים מהתנהגות פגומה על ידי שלילת זכאותם לפיצויים במקרה של תאונת דרכים. המטרה העונשית בולטת במיוחד באותם המקרים בהם אין הכרח בקיום קשר סיבתי בין ההתנהגות הפגומה לבין התאונה ... …המטרה העונשית עומדת בניגוד למטרה הסוציאלית, והמחוקק שלנו ריכך את הסתירה על ידי הענקת זכאות עצמאית לתלויים בנפגע, זכאות שאינה מושפעת משלילה אפשרית אצל הנפגע עצמו".

עולה מהאמור לעיל, כי מטרתו של סעיף 7(3) לחוק הפיצויים היא לשלול את זכאותו של נפגע אשר נהג ללא רישיון, ובכך להרתיע את ציבור הנהגים מפני נהיגה ללא רישיון שהיא מנוגדת ל"תקנת הציבור". כדי להגשים תכלית זו, יש לתת פירוש אחיד וקוהרנטי למושג "רשיון" שבפקודת התעבורה [נוסח חדש] ובחוק הפיצויים ולקבוע שרישיון נהיגה שאליו מתייחס סעיף 7(3) לחוק הפיצויים כוונתו לרישיון נהיגה שניתן על-פי המסגרת הסטטוטורית של פקודת התעבורה והתקנות שהותקנו על פיה.

כך נהג בית המשפט בע"פ 651/88 הנ"ל. כך גם נהג בית המשפט המחוזי בענייננו. הדבר עולה בקנה אחד עם מתן פירוש אחיד למונחים משותפים המצויים בחוקים הקרובים במטרותיהם והמשלימים זה את זה. כך, בהתייחסו לפרשנותם של חוק הפיצויים ופקודת הביטוח, קבע בית המשפט בע"א 420/83 אשור נ' "מגדל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מד (2) 627, בעמ' 645:

"...עלינו לפרש את חוק הפיצויים ואת פקודת הביטוח תוך ניסיון לקיים 'הרמוניה חקיקתית'".

באופן דומה יש לפרש בצורה הרמונית את חוק הפיצויים ואת פקודת התעבורה [נוסח חדש], ולהסיק שרישיון לנהוג בו דן סעיף 7(3) לחוק הפיצויים כוונתו לרישיון נהיגה שהוצא על-פי פקודת התעבורה [נוסח חדש] והתקנות שהוצאו על פיה.

7. המסקנה של כל האמור היא, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, שבהסתמך על הוראות סעיף 7(3) לחוק הפיצויים דין תביעת המערערת להידחות. בהוראות סעיף 7א לחוק הפיצויים אין לשנות ממסקנה זו, הואיל וסעיף זה אינו חל במקרה של שלילת זכאות לפיצויים לפי חוק הפיצויים בהסתמך על הוראות סעיף 7(3) לחוק. סעיף 7א לחוק הפיצויים נחקק, ככל הנראה, בעקבות פרשת ע"א 360/80 מיכון למטע בע"מ נ' קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים
ואח', פ"ד לה (2) 383, בעמ' 383 (לעניין זה ראה בש"א 3973/91 (ע"א 494/89) אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים ואח', פ"ד מה (4) 457, בעמ' 466). סעיף זה בא להקנות זכות להיות מפוצה, על-ידי קרנית, לאדם שנפגע בתאונה כאשר נהג ברכב ללא ביטוח, אך הוא לא ידע על כך וגם לא היה סביר שידע זאת. אך מהוראת סעיף 7א הנ"ל אין משתמעים כל פטור או הקלה מדרישות החוק מעבר למה שמצוי בה במפורש. כפי שאין כל היגיון להניח כי הוראת סעיף 7א לחוק הפיצויים חלה כשמתקיימת הוראות הסעיפים 7(1) לחוק הפיצויים (השולל זכאות ממי שגרם תאונה במתכוון) ו-7(4) לחוק הפיצויים (השולל זכאות ממי שנהג ברכב לצורך ביצוע פשע), כך גם אין להניח כי ההוראה תחול כשמתקיימות הוראות סעיף 7(3). אמנם, חוסר הכיסוי הביטוחי במקרה דנן נובע מהיעדרו של רישיון, אולם הרישה של סעיף 7א לחוק הפיצויים, הפותחת במילים: "על אף האמור בסעיף 7(5)" ואיננה מוסיפה כל התניה על הוראות סעיף 7(3) לחוק הפיצויים, מצביעה על כך כי מלכתחילה נועד סעיף 7א לחול רק על מקרים שסעיף 7(5) דן בהם. הוא לא נועד להעניק זכות לפיצויים במקרים שבהם נשללה הזכאות לפיצויים בשל נהיגה ללא רישיון נהיגה כחוק, אפילו גררה הנהיגה ללא רישיון גם את אי הכיסוי הביטוחי בשל ההוראה שבפוליסת הביטוח שעל פיה נדרש, כתנאי לתחולתה, שהנהיגה ברכב תהיה על-ידי בעל רישיון נהיגה תקף בישראל.

8. נוכח האמור לעיל, דין תביעת המערערת היה להידחות, כפי שקבע בית המשפט המחוזי כבר מהטעם שלפי סעיף 7(3) לחוק הפיצויים אין המערערת זכאית לפיצויים לפי חוק הפיצויים.

לפיכך פטורים אנו מלקבוע אם דין תביעת המערערת היה להידחות גם בהסתמך על הוראות סעיף 7(5) לחוק הפיצויים ועל אי-תחולת סעיף 7א לחוק, טעם נוסף אשר שימש עילה לבית המשפט המחוזי לדחות את התביעה.

9. הערעור נדחה. המערערת תשלם לכל אחת מהמשיבות הוצאות ערעור זה בסך 4,000 ש"ח.

השופט צ' א' טל
: אני מסכים.

השופט י' טירקל
: אני מסכים.

לא אכחד כי מלכתחילה נטיתי לקבל את הפירוש המיטיב עם המערערת של הדיבור 'מי שנהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו..." שבסעיף 7(3) לחוק הפיצויים; לאמור, כי מי שאין לו רישיון, הוא מי שאין לו רישיון כלל ואף לא היה לו מעולם רישיון נהיגה, אפילו לא כזה שהוצא במדינת חוץ. הטעם לכך הוא, שלכאורה אין זה מן הצדק לשלול את הזכאות לפיצויים מאדם שהחזיק ברישיון שאינו בר-תוקף בישראל וסבר בטעות שהוא בר-תוקף בישראל. היגיון דומה הביא, כידוע, לחקיקתו של סעיף 7א לחוק הפיצויים, לעניין מי שנהג ללא ביטוח. אולם שוכנעתי כי ה"הרמוניה החקיקתית" מחייבת את הפירוש שנקט חברי הנכבד, השופט אור, ואת מסקנותיו. אכן, תיקונו של מצב זה, על-מנת להיטיב עם נפגעים כאלה, יש לעשותו בדרך של חקיקה מפורשת ולא בדרך של פרשנות.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ת' אור
.

ניתן היום, ב' בסיוון תשנ"ו (20.5.96).








עא בית המשפט העליון 5631/94 מוריאל לביא נ' סהר" – חברה ישראלית לביטוח בע"מ, ת – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, [ פ"ד: מט 5 820 ] (פורסם ב-ֽ 20/05/1996)