פסקי דין על אדהאם חסן | פסקי דין על בלאל חסן | פסקי דין על שאדי פארס ואח' |

5233/06 פ     23/09/2007




פ 5233/06 מדינת ישראל נ' אדהאם חסן ,בלאל חסן ,שאדי פארס ואח'




80
בתי המשפט

בית משפט מחוזי חיפה
פ 005233/06
בפני
:
כב' השופט כ. סעב

תאריך:
23/09/2007
בעניין:
מדינת ישראל

המאשימה
נ ג ד
1. אדהאם חסן
ת"ז 026523977
2. בלאל חסן
ת"ז 066394685
3. שאדי פארס ת"ז 029938396
4. שרבל עזאם ת"ז 034805820
הנאשמים

גזר דין בעניין נאשמים 1 – 2
א. כללי

הנאשמים 1 ו-2, אחים ( שיקראו להלן "הנאשמים"), הודו במסגרת הסדר טיעון בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום המתוקן (שסומן באות ג'). המדובר בעבירות נשק ועבירות אחרות. ביחד עם הנאשמים הובאו לדין 2 נאשמים נוספים, שגם להם יוחסו עבירות נשק ובעניינם ניתנו כבר גזרי דין.

להלן אסקור את עובדות הפרשה כפי שפורטו בכתב האישום המתוקן, תוך התמקדות בחלקם של הנאשמים.

ב. עובדות כתב האישום המתוקן

כתב האישום, כולל שלושה פרטי אישום:

פרט האישום הראשון מתייחס אך ורק לנאשם 1 ואלה עובדותיו:

בתאריך 22/9/06 או בסמוך לכך, בשעות הערב, הגיע הנאשם מס' 1 ברכבו, ביחד עם החייל פארס מאלק (להלן, "החייל") אל בסיסו הצבאי של האחרון, במטרה לגנוב תחמושת צבאית. שניהם נטלו מתוך הבסיס ללא הסכמת הצבא ובכוונה לשלול שלילת קבע את פריטי הנשק הבאים:

אצבעות חבלה מס' 2 בכמות שאינה ידועה במדויק למאשימה, שני מוקשים, פתיל נפיץ/רועם, פתילי ביטחון ונפצי חבלה חשמליים מס' 8 - (להלן: "אמצעי החבלה או הנשק").

הנאשם 1 והחייל הובילו את אמצעי החבלה מהבסיס אל בתיהם שבכפר ראמה, בלא רשות על פי דין, שם חילקו ביניהם את התחמושת והחביאו אותה.

בחיפוש שנערך בתאריך 8/11/06, בביתו של נאשם מס' 1, נתפסו 69 אצבעות חבלה מס' 2, פתיל רועם נפיץ באורך של כ- 94.84 מ', 9 מגלולי פתיל ביטחון מס' 2, באורך כולל של 134.2 מ', 24 נפצי חבלה חשמליים מס' 8, רימון יד מס' 26 נפיץ/רסס, רימון יד מס' 5 עשן אפור ורימון יד מס' 24 עשן מתפוצץ.

כל התחמושת הנ"ל לסוגיה מהווה נשק כמשמעותו בדין, שאותה החזיק נאשם מס' 1 בלא רשות.
בגין אישום זה הודה הנאשם 1 והורשע בעבירות הבאות:

עבירות בנשק – לפי סעיף 144(ב) רישא + (ג) + סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן, "החוק"). וכן עבירה לפי סעיף 144(א) רישא + (ג) + סעיף 29 לחוק. וגניבה, עבירה לפי סעיפים 383 + 384 +29 לחוק.

האישום השני מתייחס לשני הנאשמים, ואלה הן עובדותיו:

ביום 26/9/06 או בסמוך לכך, גנבו החייל ואחרים, מבסיס צבאי, כמות בלתי ידועה של רימוני רסס מס' 26, כמות שאינה פוחתת מ- 176 רימונים ושבמהותם נשק כמשמעותו בדין.

במהלך חודש אוקטובר קיבל הנאשם 1 מהחייל שלושה רימוני רסס מהרימונים הגנובים ובהזדמנות אחרת שמועדה אינו ידוע למאשימה קיבל הנאשם 1 מהחייל חמישה רימוני רסס נוספים וכן מוקש נוסף, הכל בלא רשות.

במועד אחר, מסר נאשם 1 לנאשם 2 שלושה רימוני רסס אותם קיבל, בלא רשות, ונאשם 2 נשא אותם והטמינם במקום שאינו ידוע למאשימה.

בהמשך הגיעו הנאשמים 3 ו-4 לנאשם 1 וזאת בהתאם להוראת החייל וקיבלו ממנו 8 אצבעות חבלה שהיו חסרות להשלמת העסקה בין הנאשמים 3 ו- 4 ואשר כללה העברת 50 לבנות חבלה.
יצוין, שאצבע חבלה מס' 2 מכילה כ- 100 גרם חומר נפץ מסוג c4 ובכוחה לגרום למוות בעת התפוצצותה, נפץ חבלה חשמלי מס' 8 משמש ליזום מטעני חבלה בהפעלה חשמלית, בכוחו של נפץ חבלה לגרום לפציעה בעת התפוצצותו וכמו כן, בכוחו של רימון יד מס' 26 נפיץ/רסס לגרום למוות בעת התפוצצותו והוא הדין ביחס למוקש.

במעשיהם האמורים לעיל, ביצע הנאשם 1 שתי עבירות נשק לפי סעיף 144 (ב2) + (ג) לחוק וכן עבירת נשק לפי סעיף 144 (א) רישא + (ב) רישא +(ג) לחוק. בעוד הנאשם 2 ביצע עבירת נשק לפי סעיף 144 (א) רישא + (ב) רישא + (ג) לחוק.

גם האישום השלישי מתייחס לשני הנאשמים ואלה הם עובדותיו:

אבי הנאשמים עבד במועצה המקומית כפר ראמה. עובר לתאריך 8/11/06 הם פנו לראש מועצת ראמה ואל גזבר המעוצה נסיף מוויס (להלן, "המתלונן") ודרשו כספים, שלטענתם, המעוצה הייתה חייבת לאביהם ובפועל לא שלמה אותם.

המתלונן השיב להם שהמועצה שילמה את כל אשר הגיע לאביהם. בתאריך 8/11/06 בשעה 3:00 או בסמוך לכך, נסעו הנאשמים 1 ו-2 ברכבו של הראשון, כשהם מצוידים ברימון רסס צבאי ועצרו בקרבת מקום לבית המתלונן.

נאשם מס' 2 ירד מהרכב והמשיך רגלית לכיוון בית המתלונן, בעוד הנאשם 1 המתין לו ברכב. בהמשך יידה הנאשם 2 את רימון הרסס לעבר בית המתלונן בכוונה לגרום נזק לביתו, להפחידו ולגרום לו ולמועצת ראמה לשלם לו כספים כאמור לעיל.

הרימון התפוצץ בסמוך לכניסה לקומה הראשונה במבנה בו מתגורר המתלונן, וגרם נזק לחלונות המבנה, לדלת, לקירות לארון החשמל ולרכוש נוסף.

לאחר מכן ברח הנאשם 2 לעבר הרכב בו המתין הנאשם 1 והשניים נמלטו מהמקום.

הוראות החוק בהן הורשעו הנאשמים בגין אישום זה הן: עבירות בנשק, לפי סעיף 144(א)+(ב) רישא + (ג) + סעיף 29 לחוק. סחיטה באיומים, עבירה לפי סעיפים 428 רישא + סעיף 29 לחוק והיזק בזדון עבירה לפי סעיף 452 + סעיף 29 לחוק.

הסדר הטיעון:

ביחס לנאשם 2 הסדר הטיעון, כלל הסדר גם לעניין העונש, לפיו המאשימה תעתור להטיל עליו ארבע שנות מאסר בפועל בעוד ההגנה תעתור להטיל עליו שנתיים מאסר בפעול וכן מאסר על תנאי. בעוד ביחס לנאשם 1 הטיעון יהיה חופשי. (ראו הסדר הטיעון שסומן באות ד').

ג. טענות הצדדים לעונש

1. טענות המאשימה

לגישת המאשימה, הנאשם 1 הנו הנאשם העיקרי. בעברו הפלילי, הרשעה בעבירה של היעדרות משירות. ב"כ המאשימה הפנה לשלושת האישומים, ביחס לאישום הראשון נטען שמדובר במעשים חמורים ומסוכנים, שבמהלכם העיזו להיכנס למוצב צה"ל, להעמיס כלי נשק מסוגים שונים וקטלניים ביותר כגון מוקשים, אצבעות חבלה שהסכנה הטמונה בהם רבה מאוד והנשק אוחסן בבית.

גם העובדות שבאישום השני חמורות ביותר ועל פיהן הנאשם 1 קיבל לידיו מספר רימונים ומוקש שהעביר את חלקם לנאשם 2.

באשר לאישום השלישי נטען, שעל אף שהנאשם 1 ישב במכונית והנאשם 2 הוא זה שידה את הרימון, עדיין אין מקום להבחין מהותית ביניהם, שכן הנאשם 1 היה מעורב במעשי הסחיטה והעבירה בוצעה בצוותא.

באשר לעונש הראוי, טען ב"כ המאשימה שיש לכבד את עקרון אחידות הענישה בהתחשב בענישה שהוטלה על הנאשמים האחרים, זאת בהתאם לעובדות בהן הורשעו. לטענתו, האישום השני דומה בחומרתו לעבירה בה הורשע הנאשם הרביעי ועליו הוטלו שלוש שנות מאסר, בנוסף יש להטיל עונש מרתיע ביחס לאישום הראשון, שבו אזרח פורץ בתעוזה רבה לבסיס צה"לי וגונב כלי נשק רבים כשלכל אלה מתווסף האישום השלישי שבו מנסים לסחוט את המתלונן ומאיימים עליו תוך שהם עושים שימוש בתחמושת חיה וגורמים נזק אדיר. לכן, ביקש ב"כ המאשימה להטיל על נאשם 1, עונש מאסר לתקופה ממושכת, מאסר על תנאי וכן קנס, שכן בבסיס העבירות עומד בצע כסף.

בעניין הנאשם 2, ביקש ב"כ המאשימה לכבד את הסדר הטיעון ולהטיל עליו עונש מאסר המתקרב לרף הגבוה, קרי, ארבע שנות מאסר וזאת לאור חומרת המעשים הן בעניין האישום השני שכלל קבלת 3 רימונים והן ביחס לאישום השלישי שבו הנאשם זרק רימון לעבר גזבר המועצה במטרה לסחוט אותו ולאיים עליו בכדי שישלם כספים, שלטענתו, הגיעו לאביו.

עוד ציין ב"כ המאשימה שבעברו של הנאשם ישנה הרשעה בעבירות נשק שבגינה תלוי ועומד נגדו עונש מאסר מותנה ובר הפעלה, למשך חודשיים.

ב"כ המאשימה טען שיש להטיל את העונש המתקרב לרף העליון, בכדי להרתיע עבריינים פוטנציאליים ולהבהיר להם כי בצד פגיעה באישי ציבור או ניסיון שכזה, יוטל עונש הולם וראוי, זאת כדי להגן עליהם ולהבטיח את השמירה על הסדר הציבורי ועל מוסדות המדינה ובעיקר מהווה מסר מרגיע לאנשי הציבור ועובדי המדינה, לפיו ביהמ"ש רואה בחומרה מעשים כאלו ומשית בגינם עונש משמעותי.

בעניין עדי האופי ועדות האם ציין ב"כ המאשימה,שהוא מבין את כאבה האמיתי של אם הנאשמים שהעידה בביהמ"ש, יחד עם זאת, עדויות אלו אינן מהוות נסיבות מכריעות לקולא. כך גם לעניין עדותה של העובדת הסוציאלית, שהעידה על הנסיבות המשפחתיות הקשות, כשהיא לא נותנת את המשקל המהותי לעובדות המקרה ורואה בשיקום חזות הכל.

בדיון הנוסף שקיימתי לשם השלמת הטיעונים בעניין תסקירי שירותי המבחן, העלה כל צד את טיעוניו, אולם יש לציין, ששירות המבחן לא בא בהמלצה טיפולית.
2. טענות הסנגור:

הסנגור בהגינותו לא חלק על חומרת העבירות בהן הורשעו הנאשמים, אולם לטעמו יש לתת את הדעת על הנימוקים הבאים שמטים את הכף לקולא:

שני הנאשמים הנם אחים, צעירים, עברו של הנאשם 1 מצטמצם לעבירה בניגוד לחש"צ שמקורה אי התאמתו לשירות צבאי. בעוד הנאשם 2 הנו חייל משוחרר שתרם את תרומתו לחברה.

הסנגור הפנה לנסיבות המשפחתיות הקשות של המשפחה מכל הבחינות, שכן אבי המשפחה רצח את אחותם וכיום יושב בכלא, דבר שגם השפיע על המצב הכלכלי, עוד הפנה הסנגור למצבה הרפואי של אמם.

עוד נטען כי הדמות הדומיננטית בפרשה זו הנה החייל שניצל את מצבם הכלכלי של הנאשמים ואת מצוקתם הנפשית והאישית. עוד נטען שהנאשם 1 היה זה שחשף את הפרשה ובגין כך הוא חשוף לאיומים. בחקירתו הודה ושיתף פעולה עם החוקרים והוביל אותם לנשק ואף הודה והביע חרטה בישיבה בה דנו בהארכת מעצרו.

לדברי הסנגור, מטרת זריקת הרימון הנה הפחדת הגזבר ולא גרימת נזק, לכן הוא ביקש מבית המשפט לאמץ את רף הענישה התחתון ביחס לנאשם 2, קרי, שנתיים מאסר בפועל וכן להפעיל בחופף את שני חודשי המאסר המותנים. הסנגור ביקש להימנע מהטלת קנס על הנאשם 1 לאור מצבו הכלכלי.

הסנגור טען עוד שהנאשמים לא ביצעו את העבירות לשם בצע כסף, מה גם שהאישום בו הורשע הנאשם 4 חמור יותר, מכאן בקשתו להסתפק בתקופת המעצר או לכל היותר להטיל עליו עונש שדומה לנאשם 4, קרי, 3 שנות מאסר בפועל. הסנגור הפנה לעדותם של עדי האופי ששיקפו את המצוקה של המשפחה, מצבה האמיתי והקשה וביקש להתחשב בכך.

בדיון המשלים בעניין תסקירי המבחן, טען הסנגור כי התסקירים לא שליליים שכן הם סוקרים את נסיבות חייהם הקשות של הנאשמים, אך ההימנעות מהמלצה טיפולית נבעה מחומרת העבירות. כמו כן, הסנגור ביקש מביהמ"ש לתת משקל לעקרון אחידות הענישה.

הנאשם 1 ביקש בדברו האחרון, מביהמ"ש שיקל בעונשו ויתחשב בנסיבותיו ואף הביע צער על מעשיו.

גם הנאשם 2 הביע צער על מעשיו וציין שבזריקת הרימון הם לא התכוונו לפגוע בגזבר המועצה.

ד. דיון

השאלה הראשונה, שעומדת בפני
הנה, האם לכבד את הסדר הטיעון אליו הגיעו הצדדים בעניינו של נאשם 2. התשובה לשאלה זו ניתנה בע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל
, פ"ד נז(1) 577 ולפיה יש לבחון את שיקולי התביעה ואת סבירות העונש שהתגבש בהסדר הטיעון, כך שביהמ"ש יתערב בו, רק במידה ונפל פגם בשיקולי המאשימה או שהעונש המוסכם אינו סביר בצורה משמעותית וקיצונית, בהשוואה לעונש הראוי בנסיבות העניין. לטעמי, העונש המוסכם, נמצא במתחם הסבירות גם בהתחשב בכלל אחידות הענישה בהקשר להסדרי הטיעון שהתגבשו בתיק זה ביחס לנאשמים האחרים.

בגזרי הדין של הנאשמים 3 ו- 4 עמדתי על חומרת עבירות הנשק והסכנה הנשקפת מהן. נדמה שכיום, איש לא חולק על חומרתה של תופעה מדאיגה וחמורה זו שפושה במקומותינו ומחלחלת לתוך חלקים רבים מהחברה. הנשק חייב להימצא רק בידיים מורשות ובהתאם לחוק, כך שרק אדם מורשה יישא וישתמש בו. לצערי תופעת עבירות הנשק, יוצאת נגד הכלל הנ"ל ומפרה אותו ברגל גסה ומוכיחה כי המציאות שונה, כך שנשק רב מצוי בידיים לא מורשות ועובר מיד ליד לשם בצע כסף, ללא פיקוח ובלי בקרה ובדרך הטבע החזקתו הנה למטרות בלתי חוקיות. איש אינו יודע מה יעדו הסופי של הנשק, לעיתים הוא עובר לעולם הפשע, לעיתים לכוחות עוינים ולעיתים הוא מאוחסן אצל העבריינים במטרה להשתמש בו לעת הצורך, כמו שאירע במקרה דנן. כמו שציינתי בגזר דינו של נאשם 3:

"עבירות נשק מהוות את החמצן לארגוני הפשיעה וארגוני הטרור, והנשק עצמו משמש להם הכלי שבאמצעותו מחוללים נזק, הרס וחורבן בכל חלקה טובה בחברתנו. ביהמ"ש חייב לתרום את תרומתו במיגור תופעה ממאירה וקשה זו, שלצערי רק הולכת ומתרחבת."

ביהמ"ש העליון שב והדגיש את החומרה שנשקפת מעבירות הנשק ואת הצורך במתן משקל רב יותר לאינטרס הציבורי והעדפתו על פני הנסיבות האישיות של הנאשם וכך נאמר בע"פ 8899/06 ארמין נ' מדינת ישראל
, אתר ביהמ"ש העליון, (2007):

"...בית משפט קמא לא התעלם מנסיבותיו האישיות של המערער אך ייחס בגזר הדין משקל מרכזי לאינטרס הציבורי המחייב ענישה מחמירה ומרתיעה בעבירות נשק. גישה זו מעוגנת היטב בהלכה הפסוקה המדגישה פעם אחר פעם את החומרה היתרה הנלווית לעבירות אלה בשל הסיכון הממשי לשלום הציבור הטמון בהן. כך למשל נפסק בע"פ 3300/06 אבו סנינה נ' מדינת ישראל
, פיסקה 6 (טרם פורסם, 10.8.06) כי:

אין חולק כי הענישה בעבירות אלה צריכה לבטא את הסיכון הפוטנציאלי הטמון בכך שנשק מוחזק שלא כדין על ידי מי שלא עבר את הבדיקות המקדמיות למתן רישיון לנשיאת נשק, לא הוכשר לשימוש בנשק וממילא גם מוחזק כמי שאינו מיומן בו... יש ליתן משקל בכל מקרה לסיכון הגלום בכך שנשק בעל פוטנציאל קטילה מוחזק מבלי שיש עליו ועל בעליו פיקוח מוסדר של הרשויות, כאשר המחזיק נתון תמיד לסיכון שיתפתה לעשות שימוש בנשק, ולו ברגעי לחץ ופחד."

בהמשך מנה ביהמ"ש את השיקולים שיש להביאם בעת גיבוש העונש הראוי:

"על בית המשפט ליתן דעתו, בין היתר, לסוג הנשק שבו מדובר, לכמותו, לתכלית שלשמה הוחזק וכן לשאלה עד כמה מוחשית היא הסכנה שייעשה בו שימוש (ראו ע"פ 1332/04 מדינת ישראל
נ' פס, פ"ד נח(5) 541, 544 (2004))."

בענייננו כאמור, מדובר בסוגי נשק שיש בכוחם לזרוע הרס רב ולגרום לפגיעות קשות, החל ברימוני הרסס וכלה בלבנות החבלה והמוקשים.

אם לא די בעבירות הנשק, המקרה דנן מקבל משנה חומרה לאור השימוש שנעשה בנשק שהתבטא בזריקת רימון לעבר בית גזבר המועצה. חומרת המעשה הנה כפולה ומכופלת, שכן שימוש בנשק לא חוקי הנו חמור בפני
עצמו ומשנה חומרה אנו מוצאים בעובדה שהופנה כנגד עובד ציבור, במטרה להפחידו ולגרום לו לפעול על פי רצונם ולקבל את בקשתם.

ביהמ"ש חייב לעמוד על המשמר, בהגנה על עובדי הציבור השונים, עליו לשדר מסר, לפיו הוא ינהג בחומרה וביד קשה שאינה מתפשרת כנגד כל מי שינסה להשפיע בדרך בלתי חוקית על משרתי הציבור בעזרת איומים, הפחדה, סחיטה ובמעשים בלתי חוקיים.

עובד הציבור, חייב לנהוג על פי החוק והדין ואל לו להיות מושפע ממעשים בלתי חוקיים או מהפעלת לחצים באמצעים פסולים, אחרת יאבד הציבור את אמונו ברשויות הציבור ועובדיו והאינטרס הציבורי יינזק קשות. על כן, על ביהמ"ש לקחת חלק בהגנה על עובדי הציבור וזאת בדרך של הטלת ענישה מתאימה, הולמת ומרתיעה.

לאחר שעמדתי על חומרת העבירות ועל הצורך לתת ביטוי הולם לכך בענישה, אעבור לדון בעונש הראוי בנסיבות המקרה דנן.

נעלה מכל ספק, שהתשובה לשאלה זו, חייבת לתת ביטוי הולם ומרכזי לעיקרון אחידות הענישה. עיקרון שנבחן על פי מכלול הנסיבות של העבירה ושל הנאשם הספציפי ביחס לחלקם ולנסיבותיהם של הנאשמים האחרים. לעניין חשיבות עקרון זה ראו, ע"פ 9792/06 חמוד נ' מדינת ישראל
, אתר נבו, פסקה 15 (2007).

בענייננו הטלתי על נאשם 4, עונש מאסר של 36 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי וקנס ועל נאשם 3 הטלתי 44 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי וקנס.

מכאן שיש לבחון על רקע עקרון זה ובהתחשב בהסדרי הטיעון שהתגבשו, את השאלות הבאות: חלקו של כל נאשם בפרשה, מספר ומהות העבירות המיוחסות לו ונסיבותיו האישיות לרבות עברו.

בעייננו ברור שחלקו של הנאשם 1 יותר חמור מחלקו של נאשם 2, שכן האישום הראשון מתייחס רק אליו, וכן חלקו באישום השני גדול יותר. נוסף על כך, לנאשמים מיוחס האישום השלישי, שעמדתי על חומרתו הרבה לעיל, מכאן שהעונש הכולל שיש להטיל עליהם אינו יכול להיות דומה לעונש שהוטל על המעורבים האחרים.

בעניין הנאשם 2 הגיעו הצדדים להסדר טיעון גם לעניין המסגרת העונשית והסכימו לטווח ענישה בין 2 – 4 שנים. על כן, יש לקבוע את העונש הראוי לנאשמים בהתחשב לחלקו של כל אחד מהם ולתרומתו בפרשה דנן.

יש לציין, שעל אף חומרת המעשים והמשקל המרכזי שיש לתת להרתעה ולאינטרס הציבורי, עדיין אין להתעלם כליל מהשיקולים לקולא ובין היתר, הודאת הנאשמים, חרטתם, גילם הצעיר יחסית, עברם הלא מכביד, נסיבות חייהם המשפחתיות הקשות ביותר, כאמור האב רצח את בתו ובגין כך נידון למאסר עולם וכן העובדה שאמם של הנאשמים זקוקה לטיפול רפואי.

ה. סוף דבר

לאור כל האמור לעיל ולאחר ששקלתי את מכלול השיקולים הן לקולא והן לחומרא, הגעתי לכלל מסקנה כי העונש הראוי בנסיבות העניין הנו כדלקמן:

על נאשם 1:

70 חודשי מאסר, מתוכם 58 חודשי מאסר בפועל וזאת מיום מעצרו, 8.11.06 והיתרה על תנאי, התנאי הוא, שהנאשם לא יעבור בתקופה של שלוש שנים, עבירת נשק או עבירת פשע בה הורשע ויורשע עליה בדין.
בהתחשב במכלול העונש ונסיבות הנאשם 1, לרבות מצבו הכלכלי אני נמנע מלחייבו בתשלום קנס.

על נאשם 2:

60 חודשי מאסר, מתוכם 44 חודשי מאסר בפועל וזאת מיום מעצרו, 14.11.06 והיתרה על תנאי, התנאי הוא, שהנאשם לא יעבור בתקופה של שלוש שנים, עבירת נשק או עבירת פשע בה הורשע ויורשע עליה בדין.

כמו כן אני מפעיל את המאסר המותנה בן החודשיים שהוטל על הנאשם 2 במסגרת תיק פ 2438/04 בבית המשפט השלום בעכו באופן מצטבר. על כן, על הנאשם 2 לרצות עונש של 46 חודשי מאסר מיום מעצרו 14.11.06.

תשומת לב רשויות בתי הסוהר מופנית לכך שהנאשמים מבקשים להשתלב בתכנית שיקומית, לכן מתבקשים הממונים לבחון את בקשתם הנ"ל באהדה.;

זכות ערעור לבית המשפט העליון, תוך 45 יום מהיום הודעה לנאשמים.

ניתן היום י"א בתשרי, תשס"ח (23 בספטמבר 2007) במעמד הצדדים.
כ. סעב
, שופט

עופרי ש.ב.








פ בית משפט מחוזי 5233/06 מדינת ישראל נ' אדהאם חסן ,בלאל חסן ,שאדי פארס ואח' (פורסם ב-ֽ 23/09/2007)