פסקי דין על אסעד לפרוח

4445/03 בש     06/07/2003




בש 4445/03 מדינת ישראל נ' אסעד לפרוח




בעניין:

1



בתי המשפט


בבית המשפט המחוזי בירושלים
ב"ש 004445/03
ת"פ
003170/02


לפני:
כבוד השופט יעקב צמח
, סגן-נשיא


06/07/2003




בעניין:
מדינת ישראל






המבקשת


נ
ג
ד



אסעד לפרוח






המשיב


למבקשת: עו"ד שגיא אופיר


למשיב: עו"ד דוד דרעי



החלטה


זוהי בקשה להורות על חילוט רכב מסוג "ניסאן טרנו", מספר רישוי 16-683-14 (להלן - הרכב), וזאת לפי סעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 (להלן - הפקודה). הבעלים הרשומים של הרכב היא אמנה עטיה עלי, אמו של המשיב.

1.
המשיב, אסעד לפרוח
, הורשע בבית משפט זה בביצוע שוד מזוין בחבורה בשכונת מאה שערים בירושלים. בהכרעת הדין המנומקת מיום 29.5.2003, קבעתי כי ברכב זה הסיע המשיב את יאסין דאהר ואת אחמד צלאח א-דין לבית משפחת קרויזר ברחוב סלונים 11, מספר ימים לפני ביצוע השוד (פיסקה 27 להכרעת הדין). בנסיעה זו הצביע יאסין לעיניהם של המשיב ושל צלאח א-דין על הבית האמור, שבו התגורר המתלונן. נוסף לכך קבעתי, כי רכב דומה לזה של המשיב, נראה בשבועות שקדמו לשוד חונה בסביבת בית המתלונן (פיסקה 31 להכרעת הדין). עם זאת, ציינתי, כי נוכח הראיות שהביאה התביעה, לא ניתן לקבוע כי אכן היה זה רכבו של המשיב ששימש את השודדים בתצפית האמורה על הבית.

2.
עו"ד אופיר, בא כוח המדינה, מבקש כי בית המשפט יורה על חילוט הרכב. ואלה נימוקיו. רכב זה היווה חוליה הכרחית בשרשרת הפעולות להוצאת השוד אל הפועל. המשיב הודה בהודעותיו במשטרה, כי הוא המחזיק העיקרי ברכב, בעוד שאמו הרשומה כבעלים כלל אינה נוהגת בו. דו"חות תנועה שנרשמו על הרכב בחודשים פברואר ומאי 2002 (
ת
/16) הם על שם המשיב, ולא על שם בן משפחה אחר. זאת ועוד: גם אם בני המשפחה האחרים משתמשים ברכב זה, אין מדובר בשימוש שעולה כדי בעלות משותפת ברכב, אלא בשימוש זניח. המשיב הודה במשטרה כי השימוש ברכב זה הוא לצורך הסעת הוריו החולים לקופת חולים, ולפעמים, כשאין רכב אחר, משתמשים בו הוא ואחיו לצורכי עבודה (ראה ת/13, הודעת המשיב מיום 15.10.2002). על כן, לטענת עו"ד אופיר, יש לראות במשיב כבעלים בפועל של הרכב, ונוכח חומרת העבירה, שבוצעה למטרת בצע כסף לשמו, להורות על חילוטו.

3.
לעומתו, טוען עו"ד דרעי, בא כוח המשיב, כי המבקשת לא עמדה ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט הפלילי להוכחת הרכיבים העובדתיים של סעיף 39 לפקודה. וכך טען: המשיב אינו הבעלים של הרכב. הרכב רשום על שם אמו. נוהגים ברכב כל בני המשפחה, למעט ההורים. הבעלות ברכב מעולם לא עברה אל המשיב, אלא, לכל היותר, אמו נתנה לו רשות להשתמש בו לצורך הסעתה והסעת בעלה, וכן לצורך פרנסת המשפחה המורחבת.

4.
אינני רואה מקום להיענות לבקשה.

5.
סעיף 39(א) לפקודה קובע כי:
"על אף האמור בכל דין, רשאי בית המשפט, בנוסף לכל עונש אחר שיטיל, לצוות על חילוט החפץ שנתפס לפי סעיף 32 [כלומר, חפץ, שנעברה בו עבירה]...
אם אדם שהורשע במעשה העבירה שנעשה בחפץ או לגביו הוא בעל החפץ
..." (הדגשה לא במקור).

6.
כאמור, בפיסקה 27 להכרעת הדין, קבעתי, כי המשיב הסיע ברכב זה את יאסין, כדי שזה יצביע על בית המתלונן, אותו תכנן המשיב לשדוד. קביעה זו די בה כדי להפוך את הרכב ל"חלק מן ההשתלשלות העובדתית אשר על יסודה ועל-פיה נערך האישום" (ראה:
סורני
נגד
מדינת ישראל

, ע"פ 623/78, פ"ד לג(3) 523, בעמ' 526). על כן, מששימש הרכב לביצוע העבירה, רשאי בית המשפט לחלטו.

7.
צודק עו"ד אופיר, בא כוח המבקשת, בטענתו כי בהכרעה בחילוט הרכב תקבע הבעלות הממשית בו ולא הרישום הפורמלי במשרד הרישוי. ראה:
מזרחי
נגד
מדינת ישראל

, ע"פ 524/77, פ"ד לב(2) 682, בעמ' 693. עם זאת, הלכה היא כי לא יחלט בית המשפט חפץ, שלגביו הוכחו זכויות הצד השלישי:
"נקודת המוצא היא, שצו חילוט מיועד לפגוע, פגיעה עונשית, במי שהיו מעורבים ביודעין (ולוא גם בעקיפין) בעשייה פלילית, ממשית או מתוכננת, הקשורה בחפץ התפוס. אך חילוט חפץ עלול לפגוע, בבלי דעת, בזכותו של צד תמים, בין שהוא בעליו של החפץ ובין שהוא בעל זכות אחרת בו, שלא הייתה לו שום נגיעה לעשייה הפלילית שבעטייה החליט בית המשפט לחלט את החפץ. פגיעה בצד תמים חורגת מגדר מטרתו של צו החילוט

ומנוגדת לתפיסתה העונשית של הפקודה..":
בנק לאומי לישראל בע"מ
נגד
מדינת ישראל

, ע"פ 1982/93, פ"ד ח(3) 238, בעמ' 245.


8.
המדינה לא הצליחה להוכיח, אף במידת ההוכחה הדרושה במשפט האזרחי, כי המשיב הוא הבעלים של הרכב. בשונה מעניין
מזרחי
, המשיב לא הודה כי הרכב, הרשום על שם אמו, שייך לו. אכן, המשיב הודה בהודעותיו במשטרה כי הוא ואחיו נוהגים בו להסעת הוריהם הקשישים ולביצוע עבודות גגות רעפים. זאת בעוד שאמו לא נוהגת בו. אולם, עובדה זו אינה הופכת אותו בהכרח לבעליו האמיתי של הרכב, אף אם הוא המחזיק העיקרי בו. גם אחיו, סעדי אלי, שעובד עמו, כשהזכיר את הרכב בעדותו בבית המשפט, דיבר עליו כעל "האוטו של אמא" (בעמ' 159). זאת ועוד: לפי הודעות המשיב, הוריו הם שמימנו את רכישת הרכב (ת/9, בעמ' 3, ש' 39-40; ת/13, בעמ' 1, ש' 33-34, בעמ' 3, ש' 4-6), ובני המשפחה האחרים הם אלה ששילמו עבור רשיון הרכב ועבור ביטוחו (ת/13, בעמ' 1, ש' 29-31, ש' 45-51).

9.
אכן, יתכן שרישום הרכב על שם אם המשיב הוא מלאכותי. אך את זאת על התביעה להוכיח. ובמקרה זה התביעה לא עמדה בנטל זה. לפי הראיות שלפני בית המשפט, נמצא כי הן האם והן אחֵי המשיב, המשתמשים ביחד עם המשיב ברכב לצורך פרנסתם, הם בעלי זכויות בו. כולם צדדים תמימים, שלא חטאו בעשייה הפלילית של המשיב. חילוט הרכב הוא פעולה עונשית מובהקת, ובתור כזו נועדה היא להעניש את מבצע העבירה על ידי נישולו מרכושו ששימשו בביצוע העבירה. ואולם, משלא נשללה זכותו של הצד השלישי ברכב, אין מקום לחלטו. פשיטא, מי שלא חטא - לא ייפגע.

10.
על כן, אני דוחה את הבקשה.

11.
המזכירות תמציא לצדדים העתק מאושר מהחלטה זו.


ניתנה היום, ב' בתמוז התשס"ג (2 ביולי 2003) בהעדר הצדדים.


יעקב צמח
, סגן-נשיא








בש בית משפט מחוזי 4445/03 מדינת ישראל נ' אסעד לפרוח (פורסם ב-ֽ 06/07/2003)