פסקי דין על לביא אתי | פסקי דין על כהן יהודה

2617/03 א     21/08/2007




א 2617/03 לביא אתי נ' כהן יהודה




219


בתי המשפט

בית משפט השלום רחובות
א 002617/03


בפני
כבוד השופטת אסתר שטמר
- סגנית נשיא
תאריך:

21/08/2007


בעניין:
לביא אתי



ע"י ב"כ עוה"ד
ליאור דגן
התובעת


נגד



כהן יהודה



ע"י ב"כ עוה"ד
שלמה ארבץ

הנתבע


פסק דין


1. התובעת והנתבע שניהם מנהלי חשבונות, המנהלים עסקיהם בעיר יבנה. ביום 13/5/1996 נתגלתה מעילה במשרדה של התובעת. התברר כי גיסה, שעבד אצלה, מעל בכספי לקוחות שהופקדו בידיו. הגיס הודה והורשע בעבירות של גניבה בידי מורשה, זיוף בכוונה לקבל דבר, ושמוש במסמך מזויף, ונדון למאסר בן שלוש וחצי שנים, מהן 2.5 שנים בגין המרמה כלפי התובעת (גזר הדין ניתן בתפ 2829/01 של בית משפט השלום בפתח תקוה, מפי כב' השופטת ל' לב און). לא ננקטו כל צעדים פליליים נגד התובעת.
גילוי המעילה לווה בפרסומים נרחבים בעתונות המקומית. התובעת שתפה פעולה עם המקומונים, התראיינה והסבירה את זוית הראיה שלה.
בעקבות המעילה תבעו בני משפחה שהיו לקוחותיה של התובעת את התובעת, בגין גניבת כספם (ת"א 3945/96 שהתנהל בפני
בבית משפט זה). התביעה נדחתה (פסק הדין סומן ת/12 בתיק זה), תוך שנקבע בפסק הדין נקבע כי לא התובעת היא שנטלה את כספם של התובעים שם, כי אם הגיס, אשר לביא. באותה תביעה נתן הנתבע חוות דעת לטובת התובעים (ת/11).

התביעה שבפני
היא תביעה לפי חוק איסור לשון הרע. התובעת טוענת כי הנתבע הוציא דיבתה רעה, בכך שפרסם כי היא גנבה את כספי הלקוחות, כי אין לבטוח בה, וכי אינה מקצועית.
התובעת טוענת לנזקים בסכום של -.12,000,000 ₪, שהעמידה לצרכי האגרה על סך -.1,300,000 ₪.

הנתבע מכחיש את הוצאת לשון הרע, טוען כי במקרים בהם דבר אודות התובעת אמר דברי אמת בלבד, וטוען להגנת תם לב. הנתבע מכחיש כי כתוצאה מן הדברים נגרם לתובעת נזק כלשהוא.

2. כפי שיתברר להלן בקריאת פסק הדין, התובעת ניהלה תביעתה באופן מוזר ויוצא דופן, תוך שהיא גורמת לקשיים משמעותיים בשמיעת התביעה, ומן הסתם גם להוצאות ניכרות לעצמה ולנתבע.
בדיעבד, גם חילוקי דעות שהיו בין הצדדים בקשר לגילוי מסמכים מתבררים כטקטיקה מכוונת, שלא היה בה אלא כדי להאריך את שמיעת התביעה ולסבכה.
באופן מיוחד יש לציין כי התובעת לא הגיעה לעמק השווה עם באי כחה, בקשר לניהול התביעה, ובמהלך שמיעת התביעה החליפה ייצוג מספר פעמים, כך שייצגו אותה בסך הכל 4 עורכי דין.
ועוד, כי מצאה לנכון לפנות אל בית המשפט בבקשות אישיות ארוכות ומפורטות, שלא היה להן בהכרח קשר לנושא הבקשה, לעתים בלשון שאינה ראויה לבקשת בעל דין. יצויין גם, כי פניותיה נעשו גם בזמן שהיתה מיוצגת.
הארכנות וחוסר המיקוד עלולים לגרום לסטיה מן העקר, לטפול בטפל, ולהשקעת משאבים מיותרים.
נסיונות להבהיר זאת לתובעת עלו בתהו.
חשוב לציין לענין זה, כי תקלות פרוצדורליות רבות אפיינו את התנהלות התובעת. למרות שלדעתה הדבר נובע מחוסר מקצועיות של עורכי הדין שייצגו אותה, לאחר ששמעתי דבריה והסבריה אני סבורה כי התובעת היא שגרמה לכך, בין בתקשורת לקויה עם מייצגיה, ובין בשכנועם לפעול כפי שסברה לנכון, גם אם לא היה לדבר רגליים מבחינה משפטית.

לכתחילה הוגשה התביעה בשנת 2001, אך נמחקה ביום 2/7/2003 לפי הסכמת הצדדים (ת"א 6116/01 בבית משפט זה).
משהוגשה התביעה בשנית, חסר בה פרוט הטענות, באופן שחייב תיקון שהוחלט עליו כבר בישיבת בית המשפט הראשונה.
בנוסף, התברר כי למרות שהתובעת נסמכת על חוות דעת להוכחת נזקיה, לא צירפה אותה לכתב התביעה.
משהוגשה חוות דעת, נטען כי אין זו חוות הדעת שתוגש כראיה.

התובעת לא עמדה בצו גילוי מסמכים, והדבר גרר הארכת התקופה להגשת תצהירי העדות הראשית, לא לפני שהנתבע בקש למחוק את התביעה בשל אי עמידה בצו.

גם בצו להשיב על שאלון לא עמדה התובעת בתחילה. רק לאחר שהשיבה בשנית לשאלון התבררו עובדות שיכולה להיות להן משמעות בתביעה זו: ראשית, כי התובעת הגישה תביעה בגין הוצאת לשון הרע נגד שלושה אנשים נוספים. התביעות הוגשו בבתי משפט שונים. בכולן נטען כי הנתבע באותה תביעה גרם לקריסת עסקיה של התובעת. באף לא אחת מהן נמסר כי הוגשה תביעה נוספת באותה עילה ולקבלת אותו סעד, נגד אדם אחר. מסמכי התביעות המלאים לא נמסרו לב"כ הנתבע עד לאחר המועד שהיה קבוע לתחילת שמיעת ההוכחות.
שנית, התברר מן התשובות לשאלון, כי ניהלה בפרק הזמן הרלוונטי לא פחות מ-29 תביעות. רק באחת מהן נתבעה.

התובעת איחרה להגיש תצהירי העדות הראשית מטעמה, למרות שהמועד לעשות כן הוארך לבקשתה. כדי כך, שהיה צורך בהחלטה מפורשת לענין זה (15/2/2005).
דיון מיוחד נדרש לאחר שהתובעת מצאה לנכון לפנות ישירות לבית המשפט, והתנגדה למסור העתק מפניתה לבית המשפט לבא כחה הקודם ולב"כ הצד שכנגד (בקשה שנדחתה).
לאור הדברים הללו, משאושרה התפטרותו של עו"ד מ' גולדשטיין מייצוג התובעת, הובהר לתובעת שעליה לדאוג לייצוג בהקדם, שכן הדיונים לא יידחו בשל העדר ייצוג. על אף האמור נתבקשה דחיה נוספת מטעמים אישיים של התובעת. בקשתה נדחתה (6/12/2005).
בהמשך, ולאחר שהוגשו תצהירי הנתבע, וסמוך לפני המועד הנוסף לשמיעת הראיות, בקשה התובעת להגיש תצהירי עדות נוספים מטעמה (פרוטוקול מיום 18/12/2005). החלטתי בעמוד 23-25 לפרוטוקול מפרטת התמשכות ההליכים עד אותו שלב.

ביום 24/1/2006 נתקבלה בקשת התובעת ובא כחה, עו"ד שי צוקרמן, להפסיק את ייצוגה על ידיו.
בהמשך היה צורך במתן החלטה בבקשה נוספת להעדת עדים, שלא נתנו תצהירים (אלון ענקי וגניה לב).
לאחר בקשה נוספת של התובעת, ולפנים משורת הדין – נעתרתי לבקשה דומה (החלטה מיום 6/2/2006).

התובעת הציפה את בית המשפט במכתבים אישיים ארוכים ולא ממוקדים. בחלקם הפניות להתכתבות עם באי כחה, שאינה מענינו של בית המשפט. בחלקם התיחסות אישית מיותרת, ואחד מהם, מיום 12/2/2006, שמטרתו פשוט היתה בלתי ברורה.
מתגובת ב"כ הנתבע ניתן היה להבין כי לא קבל העתק מן המכתב, למרות שהחלטה מפורשת בענין דומה ניתנה בעבר. שוב היה צורך בהחלטה, שוב היה צורך במשלוח הבקשה, ובקבלת תגובת הנתבע.
לשון ההתכתבות, בעיקר כלפי ב"כ הנתבע, אך גם לצדדים אחרים, גולשת לעתים קרובות ללשון של איומים ושל השתלחות בנמען. הדבר אינו ראוי בכלל, ובהליכים משפטיים בפרט.

הבקשה הבאה הוגשה על ידי ב"כ החדש של התובעת, עו"ד שלמה דגן, וענינה הבאת ראיות נוספות, כגון תצהירים של חוקרים נוספים, תמלילי השיחות עמם, וקלטות שהקליטו. הדבר גרר תגובה בת 21 עמודים (!) מאת ב"כ הנתבע.
למרות ההתנהלות החמורה של התובעת, ובכפוף לתשלום סכום נוסף של הוצאות – התרתי העדת העדים הנוספים (החלטה מיום 24/4/2006).

כאילו אין די באמור, הוגשה ביום 23/5/2006 בקשה נוספת להזמנת עדים "ללא צורך בקבלת תגובת הנתבע" כתוב בה). הבקשה נדחתה (החלטה מיום 4/6/2006).

רק בשלב זה התקבלו "חוות דעת" החוקרים רפי תירם ואבשלום חנון, ומאוחר יותר התקבלה חוות דעת של מוטי גולן, המתמלל (לא לפני שנסיון קודם להגיש תצהיר מטעמו נדחה, שכן לא היה ערוך על פי הדין).
סמוך לאחר מכן התפטר עו"ד שלמה דגן מייצוגה של התובעת.

במועד הקבוע לשמיעת הראיות בקש ב"כ התובעת למשוך את כל התצהירים שהוגשו בהגשה הראשונה, למעט תצהיר התובעת. אם כן, נותרו תצהירי התובעת ותצהירי החוקרים.
בהמשך, ניסתה התובעת להגניב תצהיר נוסף שלה, למרות שלא הותר לה מראש לעשות כן.

בין לבין, ולאחר שהתובעת נחקרה חקירה נגדית, הוגשה בקשת התובעת להגשת ראיות מפריכות (בש"א 2608/06, האוחזת שבעה עמודים מודפסים בצפיפות, ועמם מסמכים נוספים). כאמור בהחלטתי מיום 25/10/2006, נדחתה הבקשה, כיוון שכלל לא היה מדובר בה בהבאת ראיות מפריכות או בצורך בכך.
התובעת לא אמרה די, ובקשה כי תתוקן ה"טעות" באותה החלטה.

ב"כ החדש של התובעת, עו"ד ליאור דגן
, בקש לוותר על העדת רו"ח בלנגה, שהגיש חוות דעת מטעם התובעת, ולקבל במקומה חוות דעת של רו"ח אלית דניאל שהוגשה לתיק בית המשפט בתחילת הדיונים, כאשר ב"כ התובעת הצהיר כי לא תשמש לצורך הראיות. הסברו: כי לאחר חקירת התובעת מיום 22/6/2006 התברר כי הנתונים בחוות הדעת אינם נכונים, ואינם עולים בקנה אחד עם נתוני רו"ח דניאל שנתנה חוות דעת מראש בתיק זה, אך בקשה שלא להתיצב לעדות (בקשה מיום 4/1/2007).

ועדיין לא היה די בבקשות המוגשות חדשות לבקרים לתיקון מצב הראיות מטעם התובעת. התובעת הוסיפה ובקשה להעיד "עד אחד נוסף ויחיד" כדברי בקשה נוספת מיום 4/1/2007. העד לא הגיש תצהיר, ואף לא נתבקשה העדתו מראש. גם כאן היתה תגובת הנתבע ארוכה (20 עמודים).
שתי הבקשות נדחו בהחלטתי מיום 11/2/2007 (עמוד 116-119 לפרוטוקול).

עם תחילת עדותו של רפאל תירם התברר כי ברצון התובעת להוסיף על עדותו תמליל וקלטת של שיחות עם שני לקוחות של התובעת שעברו אל הנתבע. הבקשה נדחתה (עמוד 121 לפרוטוקול).

גם לאחר שמיעת הראיות החלו בקשות הצדדים להאריך המועדים להגשת הסכומים (22/3/2007, 2/5/2007, 15/5/2007 ו-11/7/2007, אם כי בשלב זה כבר שררה אחווה בין הצדדים, שהסכימו ברעות זה לבקשת האחר). ואז היה צורך להדרש לענין נוסף: בקשת התובעת להגשת סיכומי תשובה. ב"כ הנתבע התנגד למבוקש. בהתחשב באורכם המקורי של הסכומים (92 עמודים מצד התובעת, ו-127 עמודים מצד הנתבע), התרתי הגשת סכומי תשובה באורך שני עמודים, ותוך 7 ימים. עדיין הגיעו בקשות דחיה, ורק משהוברר כי לא יתקבלו אם לא יוגשו עד תאריך מסוים – הוגשו לבסוף!

בהכרח הביאו ענינים אלו להתמשכות התביעה ולתחושת יגיעה מיותרת, למרות שהמדובר בנושא שאינו סבוך ובראיות רגילות. בודאי נגרמו הוצאות רבות ונוספות, ומיותרות יש להוסיף, של שני הצדדים.
צר לי על אלה, כיוון שהתובעת הצטיירה בעיני כמי שמשוכנעת לחלוטין בצדקתה, מוכנה להוציא סכומי כסף ניכרים כדי להביא לבירור תביעתה, ורואה בתביעה זו חזות הכל.
עד כדי כך בטוחה התובעת בצדקתה, שהדבר מקשה עליה לראות את התמונה בכללותה, לרבות הנזקים שגרמה לעצמה בעצם שמיעת התביעה (לדבריה הזניחה את העסק ואת המשפחה, והשקיעה ממון רב בתביעה).

יתרה מזו, נדמה היה שבית המשפט עומד על משמר זכויותיה של התובעת מפני עצמה, שכן בקשה חדשות לבקרים לתקן את העדויות, להביא ראיות נוספות, להביא עדים נוספים, ולדחות את המועדים שנקבעו לשמיעת הראיות, כאילו כל כוונתה בניהול ההליך, אך לא בסיומו.



3. הוצאת הדיבה שיוחסה לנתבע בכתב התביעה היא
"4. לשון הרע
הנתבע פרסם על דרך של שיחה עם אנשים שונים לשון הרע על התובעת, במהלך השנים 1996-2002. פרסומים אלו הגיעו לאזני התובעת, מצדדי ג' רבים אשר הנתבע פרסם את דברי הבלע בפני
הם, דברים אלו של הנתבע מהווים לשון הרע בעליל על התובעת.
משכך, התובעת ביקשה כי דברי הנתבע יוקלטו. הנתבע הוקלט בין השנים 2000-2002 אומר את הדברים הבאים המהווים, לשון הרע על התובעת לשלושה אנשים שונים בשלושה מועדים שונים.
..."

בהמשך סעיף 4 לכתב התביעה מופיעים ציטוטים מן השיחות המוקלטות עם החוקרים שהזדהו בשמות דורית לוי, אלון ענקי, ואבשלום חנון.
רק משנדרשה התובעת לפרט את האמור בסעיף 4 לכתב התביעה, נרשמו פרטי התביעה, לפיהם הנתבע אמר לאנשים שונים ששמותיהם נקובים כי התובעת גנבה את הכספים מלקוחותיה, וכי אינה מקצועית.
הפירוט אוחז פרטי לשון הרע שנאמרו ל-16 אנשים שננקבו בשמותיהם, ועוד 13 יועצי מס ששמותיהם לא נמסרו.

4. העדויות
בתצהיר התובעת, ת/8 פורטו דברי דיבה שכולם בגדר עדות שמיעה שאינה קבילה (סעיפים 5, 6, 7 וחלק מסעיף 30 – החלטה בעמוד 57 לפרוטוקול).
ממילא נשענת התביעה על עדויות חיצוניות, ועל הודאת הנתבע, ככל שזו קיימת.
פרט לעדות התובעת ולעדות הנתבע, נשמעו חמש עדויות של חוקרים שפעלו לפי הסכם עם התובעת: מהם אחד שתמלל את הקלטות שנמסרו לו על ידי אחרים (מוטי גולן), אחד שהקלטת שהקליט אבדה, אך נותר בידיו התמלול (רפי תירם), אחד שהקלטת שהקליט רוויה ברעשים, קשה לשמוע בה את דברי הנתבע, והתמלול על כן אינו מלא (אלון ענקי), ושני חוקרים שמסרו קלטת, תמליל ותצהיר (אבשלום חנון וגניה גב, היא החוקרת שהזדהתה בשם דורית לוי).
בולטים בחסרונם אותם אנשים ששמעו, לטענת התובעת, את הוצאת הדיבה כלפיה: לקוחות שלה, לקוחות שלה לשעבר, לקוחות שעברו להיות לקוחותיו של הנתבע, לקוחות פוטנציאליים, מפקחים במס הכנסה, פקידים במשרדי המס, יועצי מס עצמאיים, רואה חשבון, וידידים.
ב"כ התובעת ניסה לתרץ אי הבאתם של העדים החיצוניים בחששם שמא יפגעו אינטרסים שונים שלהם. אין בחשש זה מאומה בהתחשב בפרופיל המגוון של העדים כפי שכתבה התובעת בתצהירה. התובעת עצמה טענה כי לא ידעה שהיא יכולה לזמן עדים באמצעות בית המשפט, אולם איני נותנת אמון בדבריה: המדובר במי שמנהלת משפטים רבים, ומזמינה עדים כדבר שבשגרה. יתרה מזו, התובעת היתה מיוצגת משך כל זמן שמיעת התביעה, למעט אולי חדשים ספורים (המועד המדויק של ההתקשרות עם כל אחד מבאי כחה כמובן אינו ידוע לי).
המסקנה היא, שאי הבאתם של עדים חיוניים מעלה חשד כי עדותם לא היתה תומכת בדברי התובעת.

5. עדות התובעת
דברי התובעת בתצהירה ת/8 , בכל הקשור לדברי הדיבה, אינם קבילים (החלטה בעמוד 57 לפרוטוקול).
עוד בתצהיר ובנספחיו נתונים אודות מספר הלקוחות במשרדה של התובעת בכל שנה, והסבר מדוע יש ליחס את הירידה במספר הלקוחות לדברי הדיבה של הנתבע בלבד: כאמור, המעילה התגלתה ביום 13/5/1996. לטענת התובעת הוציא הנתבע דבתה רעה החל משנת 1996. עם גילוי המעילה נקטה התובעת צעדים להבראת העסק: פיטרה את הגיס המועל, בדקה את היקף המעילה, דווחה דווח מלא ללקוחות, עזרה ללקוחות השונים, ושכנעה אותם שלא יוותרו על שרותיה. הירידה המשמעותית בהיקף הלקוחות היתה בשנת 2000, כאמור בתצהירה, ולא בשנים הסמוכות לאחר המעילה.
אין בתצהיר התיחסות לסכומים שהרוויחה התובעת בכל השנים הרלוונטיות, אלא הסתמכות על חוות דעת של רו"ח בלנגה. אלא שבהמשך שמיעת הראיות החליטה התובעת לוותר על העדתו.
לצערי התברר כי לא ניתן לתת אמון בדברי התובעת. הגם שבעצמה נראתה מאוד בטוחה בדבריה, ומשוכנעת בצדקתה, ונוצר הרושם שאכן מאמינה היא בדבריה, אין שום מקום לקבלם, מן הסיבות המצטברות הבאות:
א. התובעת ניסתה להסתיר מפני הנתבעים את העובדה שהגישה עשרות תביעות אחרות, ובהן 3 תביעות נוספות בגין לשון הרע, הדומות במהותן לתביעה שבפני
(בכך שגלתה אותן רק בתצהיר התשובות השני לשאלון שהוגש לה, ורק לאחר שניתן צו לפיו בהעדר תשובה אשקול מחיקת כתב התביעה).
ב. כאמור לעיל בתחילת פסק הדין, התנהגות התובעת לכל אורך ההתדיינות היתה נגועה לפחות בחוסר תם לב בנהול ההתדיינות.
ג. התובעת מסרה פרטים שונים זה מזה בדבר מספר הלקוחות שלה, בתביעות השונות שהיתה מעורבת בהן.
ד. התובעת ניסתה להסתיר דבר פציעתה בתאונת דרכים, ההליכים המשפטיים שניהלה, והפיצוי שזכתה בו (ענין זה יפורט להלן).
ה. אי הבאת עדים מהותיים, והעדר ההחלטיות בקשר להעדת רואי החשבון, כדי כך שלבסוף לא נשמעה אף לא אחת מעדויותיהם.
ו. פעמים אחדות ניסתה התובעת שלא להשיב לשאלות ישירות. לדוגמא, מקום שנשאלה אם האמירה שכבעלת המשרד היא נושאת באחריות למעילה בכספי הלקוחות, ונמנעה מלהשיב, עד התערבות בית המשפט (עמוד 95 שורה 17 עד עמוד 96 שורה 6).
ז. אמונתה היוקדת של התובעת בצדקתה גורמת לה לעתים להסב פניה מן העובדות הברורות אל עבר מציאות שונה שבדתה. כך במקרים שתוארו לעיל (להשתלשלות העדות ראה עמוד 88 ואילך).
ח. במהלך עדותה התברר כי קיימים הבדלים בין הנתונים המופיעים בשתי חוות הדעת מטעמה, זו של רו"ח בלנגה וזו של רו"ח דניאל. ההסבר שניתן לכך רחוק מלסבר את האוזן (עמוד 98).
ט. למרות שמתצהיר תשובות לשאלון עולה שלכאורה עזבו את התובעת כל לקוחותיה בשל לשון הרע שהיא מייחסת לנתבע, בתשובה לשאלות ממוקדות הגיעה למסקנה כי בשלושה לקוחות המדובר, ואילו השאר – לא הגיעו מראש למשרד (עמוד 67, 77 לפרוטוקול).
י. פסק הבורר (נ/11 ונ/12)
בין התובעת לבין גיסה, אשר לביא, התנהלה בוררות בפני
עו"ד שמואל וולפמן. שם נטען כי המעילה היא שגרמה להתדרדרות המשרד, וגם נפסקו לתובעת פצויים בסכום של למעלה מ-2.7 מליון ₪.
גם על הבוררות לא דווחה בין התביעות שבהן היא מעורבת.
יא. בזמן גרושיו של אחיה, הואיל לא רצה להראות כמי שמרויח כסף שיאלץ לחלוק עם אשתו, התנדבה התובעת ל"עזור" לאחיה בכך, ופתחה עבורו חשבון בנק על שמה (עמוד 99 שורה 14 ואילך).
יב. בכוונה לקבל הלוואה גבוהה מזו שהיתה זכאית לה, הצהירה התובעת על ערך כספי מנופח לקרקע שבבעלותה (עמוד 101 שורה 3 ואילך).

אציג להלן הדוגמאות המפורטות לאלו מן הסעיפים לעיל שלא פורטו קודם לכן:

תאונת הדרכים
התובעת הגישה תביעה בגין תאונת דרכים שאירעה לה ביום 16/3/2000. כאמור בפסק הדין של כב' השופטת ח' וינבאום-וולצקי (ת"א (שלום ת"א) 46368/01 לביא אתי
נ' לביא מנחם ואח' (נ/10)), נקבעה לתובעת נכות אורטופדית בגובה 15%, בגין פריצת דיסק בעמוד השדרה הצוארי, ונזקיה הכלכליים חושבו על פי ירידה דומה בכשר ההשתכרות. התובעת זכתה בפצויים בסכום של -.570,000 ₪ (ראה גם עמוד 59 שורה 5 ואילך). כעולה מפסק הדין, לא הובאה בפני
בית המשפט כלל טענת המעילה או פרסומה כהסבר לירידה בהכנסות. אדרבא, כעולה מאותו

פסק דין
נראה כי התובעת יחסה כל הפסדיה למגבלותיה עקב התאונה. כך גם התצהירים שהוגשו מטעמה באותה תביעה, של עובדים במשרדה (נ/6, נ/7, נ/8, נ/9), תצהיר אישהּ של התובעת (נ/5), תצהיר של לקוח (נ/3), ועל כולם – תצהירה של התובעת עצמה באותו הליך (נ/1), לפיו היא עצמה ייחסה את הירידה בהכנסות באופן מלא ובלעדי לתוצאות התאונה.
התובעת לא מצאה לנכון להודיע דבר קיום אותה תביעה, גם לאחר שפירטה 29 תביעות שהיתה מעורבת בהן, בהן תביעות קטנות.
הדבר עלה רק בחקירתה הנגדית, לאחר שהתברר כי ב"כ הנתבע מודע לעובדות התביעה בגין תאונת הדרכים.

לא אוכל לקבל הסברה של התובעת כי מרוב תביעות שכחה אודות קיומה של תביעה זו. ראשית, לא חלף זמן רב, המדובר בסכום כסף ניכר, ולעומת התביעות פעוטות הערך שהצהירה עליהן – קשה להניח שדוקא תביעה רצינית זו, בה נשמעו עדים וניתן

פסק דין
, פרחה מזכרונה.
שנית, וחמור מכך, באותה תביעה ייחסה התובעת את ירידת הפעילות בעסק שלה לתוצאות התאונה. אותה ירידת פעילות שהתובעת מבקשת לייחס כאן להוצאת הדיבה. התועלת שהיתה צומחת לתובעת אילו הצליחה להסתיר את הדברים ברורה על פניה.
בתצהיר שהגישה לבית המשפט בתביעה בשל תאונת הדרכים טענה התובעת כי המשרד הולך ונהרס בגין המגבלות הרפואיות שלה, כי קיימת ירידה בתפוקה, וכי יש מקרים של לקוחות שעזבו בגלל טעויות של העובדים, כיוון שאינה יכולה לפקח על העובדים. עוד טענה, כי בגלל שאינה חשה בטוב היא מבטלת פגישות, וכן מבטלת פגישות ברשויות המס. התובעת טענה לירידה בחיוניות, בריכוז ובמרץ, וגם כי הסבלנות שוב אינה כפי שהיתה לפני התאונה. באופן מפורש ייחסה לתוצאות התאונה תהליך משמעותי של עזיבת לקוחות, ואי קבלת לקוחות נוספים (עמודים 59, 60 לפרוטוקול).
משנשאלה לגבי תצהירה זה בתביעה הנוכחית, טענה כי הכתוב שם לגבי מספר הלקוחות הוא שקר (עמוד 60 שורה 16 ואילך).
עוד טענה בחקירתה הנגדית כאן, כי תצהיר שנתן לקוח בשם דורון צור עבורה בתביעה בתאונת הדרכים, בו הוא טוען לחוסר זמינות של התובעת ואי טיפול כיאות, סיבות שגרמו לו לעזוב את משרדה, הוא שקרי, לא פחות (עמוד 61).
גם לגבי תצהיר שנתנה מרי סבג, עובדת במשרדה, לפיו התובעת מבטלת פגישות, ויש לקוחות שעזבו כיוון שאינה נמצאת במשרד או כיון שנגרמו טעויות, השיבה "לא מדויק" (עמוד 63 שורה 4). בחקירה החוזרת הבהירה כי מרי סבג אינה עובדת בימי ו', כי אינה יודעת אודות פגישות מחוץ למשרד, או בביתה של התובעת. אלא שתשובות אלו מוסיפות חטא על פשע: הלא תצהירה של מרי סבג היה ידוע לתובעת בעת שהוגש לבית המשפט בגין תאונת הדרכים. אם צריך היה לתקן את העובדות שם, בודאי היה על התובעת לפעול לשם כך.



ירידה במספר הלקוחות
בתצהיר שהגישה לבית המשפט בענין התאונה טוענת התובעת שמספר הלקוחות במשרדה ירד בשנת 2001 ל-79, ובשנת 2002 – ל-60. בחקירתה הנגדית אמרה שהנתונים אינם נכונים, אך גם כי לא שקרה.
אלו הם דבריה:
"ש. בתצהיר שלך לבית המשפט בענין התאונה את ציינת בסעיף 21 שבסוף שנת 2001 ירד מספר לקוחותיך ל-79, וכי ביום חתימת התצהיר, 18/8/2002, ירד המספר ל-60 לקוחות בלבד. בתביעה כאן את אומרת, בנספח ב' לתצהיר שלך, שבשנת 2001 היו לך 101 לקוחות ובשנת 2002 היו לך 100 לקוחות.
ת. בחיים לא היו לי 79 לקוחות. לא 60, לא 79 ולא 77.
ש. אז שיקרת שם?
ת. אני לא שיקרתי בחיים.
ש. אולי את משקרת כאן?
ת. ממש לא. אם עשו טעות, אני לא יודעת באיזה תאריך עשו את חות הדעת.
ש. על סמך הטעות הזו קיבלת מחברת ביטוח -.600,000 ₪, למה לא תיקנת את זה?
ת. לא נכון. אי אפשר לקבל יותר משילוש השכר הממוצע במשק, ולא התייחסו לזה בכלל.
ש. נכון שבמסגרת ההליכים עם חברת איילון, לא טענת דבר וחצי דבר לאחריותו כביכול של יהודה כהן להתרסקות עסקיך כתוצאה מלשון הרע?
ת. אם אתה טוען... אני לא יודעת איך מגישים תביעה, איך מגישים תצהיר, ואם עורך הדין כתב את זה, אז הוא יודע."

(עמוד 64 לפרוטוקול, בשורות 9-23).

הטלת האשמה על אחרים
הדברים הובאו כדי להדגיש שניים: ראשית, כי התובעת מסרה נתונים שונים בתביעות שונות, לכאורה בקשר למצב אובייקטיבי של מספר לקוחותיה בנקודת זמן מסויימת.
שנית, וחמור מכך: לאורך כל התנהלותה בתביעה נעה התובעת בין הבנה רבה והובלת הטפול בענינה לבין הסתתרות מאחורי גבם של עורכי הדין בטענה כי אם היתה טעות, הרי זו טעותם, שכן היא עצמה אינה מבינה בענינים אלו.
בציטוט שלעיל עומדים זה ליד זה ההבנה בדבר אופן חישוב הפיצויים, כך שהכנסה העולה על שלוש השכר הממוצע במשק אינה מובאת בחשבון הפיצוי, ומנגד – טענה כי אינה יודעת כיצד מגישים תביעה או תצהיר. על דברים אחרונים אלו חזרה בוריאציות שונות לאורך עדותה.
בהתחשב בכמות התביעות המנוהלת על ידי התובעת, חזקה עליה שהיא יודעת כיצד מתנהלים הליכים משפטיים.
ראוי להוסיף לכך נסיונה של התובעת להמנע מעימות עם כך שמסרה עובדות שונות בקשר למספר הלקוחות שהיו למשרדה ערב המעילה. המספרים נעים בין 200 ל-350, בערכאות שונות. כשעומתה עם כך האשימה מיד את עורכי הדין, את רואי החשבון, את העובדים במשרדה, ורק לא – את עצמה (עמוד 90-95).

בנסיונה להוכיח תביעתה לא בחלה התובעת בטעונים אבסורדיים. כך, למשל, כשהבהירה שהלקוחות שעזבו את משרדה, וטענו שעשו כן בגלל המעילה, לא עשו כן בגלל המעילה אלא משום לשון הרע שהוציא הנתבע. התובעת הגדילה לעשות כאשר טענה כך לגבי משפחת גזיאל, שאף הגישה נגד התובעת אותה תביעה ראשונה בה ניתנה חוות דעתו של הנתבע.

תביעות לשון הרע האחרות
לאחר שהתובעת השיבה על השאלון שהוגש לה במלואו (לא לפני שהיה צורך בבקשות של ב"כ הנתבע ובאיום ממשי למחיקת התביעה), התברר כי הגישה 4 תביעות שונות בגין לשון הרע, בהן התביעה שבפני
(שלוש התביעות האחרות הוגשו כנספחים ט' י' ו-יא לתצהיר הנתבע).


בכל התביעות נטען כי בשל לשון הרע של אותו נתבע נהרס עסקה של התובעת. לשון התביעות דומה מאוד, ושונה בעיקר בכל הקשור בציטוט לשון הרע שנאמרה לחוקר הספציפי בכל תביעה. כל אחת מן התביעות הוגשה בבית משפט אחר במחוז המרכז, והכל במועדים סמוכים מאוד.
התובעת לא נתנה תשובה הגיונית לשאלה מדוע בחרה לתבוע בבתי משפט שונים, ולא ליידע את בתי המשפט ואת הנתבעים בתביעות הנוספות.
לצערי, אני רואה בכך משום מעשה נבלה ברשות התורה. אכן, לפי כללי הסמכות המקומית רשאית היתה התובעת להגיש התביעות בנפרד, בבתי משפט שונים. עם זאת, לדעתי העובדה שלא טרחה להודיע על כך מראש ונסתה להסתיר דבר קיום התביעות הנוספות מהווה שמוש לרעה בהליכי משפט, ובודאי מלמד על העדר תם לב בנהול הליכים משפטיים (בר"ע 305/80 שילה נ' רצקובסקי, פ"ד לה(3) 449, 461).

התובעת נתבקשה להסביר, כיצד גרם כל אחד מן הנתבעים לאותו נזק (עמוד 70 שורה 9), וזו תשובתה:
"כל השלושה האחרים הגיעו בגלל יהודה. כולם אהבו אותי מאוד, והגיעו רק בגלל יהודה. אני אוכיח לך את זה. שלושתם באין צדק הגיעו רק ממנו, ואני מוכנה להוכיח את זה שחור על גבי לבן, כולם היו חברים הכי טובים שלי".
(עמוד 70, שורות 26-28).

אין בפי התובעת הסבר רציני מדוע הוגשו התביעות בבתי משפט נפרדים. לבסוף אמרה בחקירתה הנגדית: "אני אחשוב על השאלה שלך, ואני מבקשת לשאול את מוטי (עו"ד גולדשטיין שהגיש את התביעות בשמה – א"ש), ביום חמישי אתן לך תשובה. אני רוצה לשאול אותו למה הוא רצה שזה יהיה ככה." אין צריך לומר ששום תשובה לא ניתנה.
ראוי לציין כי בעת מתן העדות היתה התובעת סטודנטית למשפטים, שנותרו לה עוד שנה וחצי לסיום הלמודים.


6. עדות הנתבע
הנתבע טוען בתצהירו כי לא הוציא דיבת התובעת רעה: כי חלק מן הדברים המיוחסים לו לא נאמרו על ידיו; כי חלקם האחר הוא אמת, וכי לגבי חלקים אחרים עומדות לו הגנת תם הלב והגנת ענין צבורי; כי היתה לו החובה לאמר את הדברים שאמר; כי מכל מקום לתובעת לא היה שם טוב שניתן להגן עליו; וכי אין קשר סבתי בין הדברים המיוחסים לו לבין נזק כלשהוא שנגרם לתובעת.

את הכחשתו המלאה של הנתבע יש לעמת עם הרשום מפורשות בתמלילי השיחות עם החוקרים.
בידעו כי חלק מן התמלילים קבילים, חזר בו הנאשם מהכחשתם בזמן החקירה הנגדית, וניסה להבהיר את האמור בהם באופן שיתישב עם גרסתו.

מקריאת התמלילים עולה התמונה הכללית הבאה: הנאשם אינו "מנדב" דברי בלע על התובעת, גם לא לאחר שהוא מובל בכוון זה על ידי החוקרים. רק לאחר שיחה ארוכה בה רכש מי מן החוקרים את אמונו הוא מסכים לדברים הנאמרים על ידי החוקרים, ובמקרים יוצאים מן הכלל ניתן לראות בדברים גם הוצאת דיבה ממש על ידו.
אין לנתק זאת מן ההקשר הרחב של מי שהודח לומר דברים שבעצמו לא התכוון לומר, לא יזם את השיחה, ואף לא נעתר לדברי ההשמצה לכתחילה.

דוקא משום שהתרשמתי שלכתחילה לא התכוון הנתבע להזיק לתובעת, ולא התכוון להוציא דיבתה רעה, יש להדגיש כי עדותו בבית המשפט היתה נגועה בהתחמקות, ולא היתה ישירה. הנאשם ניסה לתרץ אותן אמירות שוליות שמהן ניתן ללמוד על הוצאת דיבה, לפעמים בדרך שלא החמיאה לו.
הנתבע התחמק אפילו ממתן תשובה ישירה לשאלה אם הוא מתחרה של התובעת. זאת כאשר המדובר בשני משרדים של מנהלי חשבונות בעיר קטנה, שמשרדיהם שוכנים 200 מטר זה מזה (עמוד 142 שורה 2 ואילך).
הנתבע לא ידע להציב את קו הגבול הברור בין שדול לקוחות לבין פרסומת, ואינו יודע אם ראוי שיפנה ללקוחות של מנהל חשבונות אחר (עמוד 143 שורה 2 ואילך).
בעוד שהנתבע הסכים לעובדות שעלו מן התמלילים של גניה גב ואבשלום חנון, משום שלגביהם ברור היה שהובאו הראיות המלאות, לגבי עדות רפי תירם טען כי אינו מכיר אותו וכי לא אמר לו הדברים המיוחסים לו. כל זאת, בשעה שכבר ידע כי אין בידי תירם הקלטת (עמוד 145 שורות 13-25, עמוד 146 שורות 13-29, והמשכן בעמוד 147).
הדברים עולים כדי התממות והתאמת העדות לראיות שבידי היריב.

בשעה שאמר לגניה גב כי 5 אנשים תובעים את התובעת לא דייק בלשונו, בלשון המעטה (עמוד 149 שורה 10 ואילך). בהמשך לא ידע להסביר מדוע אמר שיש יותר מתביעה אחת בענין גזיאל, ומדוע אמר שהאנשים התובעים אינם קשורים זה בזה (עמוד 152 שורה 1 ואילך).

כאשר נתבקש הנתבע להבהיר דבריו לחוקרת גניה לב כי "סיפורים להטיל את זה על אשר הזה הגיס שלה" לא נתקבלה כל תשובה הגיונית (עמוד 148 שורה 20 ואילך).

לעומת אלו, במקרים הבאים אין לדעתי לראות בעדותו או בדבריו כל פגם:
כאשר הנתבע מציע לחוקרת לבדוק את ספריה אצל התובעת, אין לראות אלא כאמור שם ובעדותו, מתן עצה הגיונית בנסיבות הענין (עמוד 151).
לענין ייחוס הגניבה לתובעת עצמה, נדמה שהנתבע יודע שאין אמת בדברים. אכן, לא ראיתי בתמליל השיחה עם הגב' גניה גב, כי אמר מפורשות שהתובעת היא שגנבה את הכספים. לדעתי יש לקבל פרשנותו, כי התכוון לאחריות שלוחית של התובעת, כפי שהיא עצמה הרגישה, ולכן התנדבה לשלם לכל הנפגעים.
על דוכן העדים התחמק הנתבע ממתן תשובות ישירות לעצם הוצאת הדיבה. כך, כאשר לא יכול היה לתת תשובה ברורה לשאלה אם לדעתו התובעת ידעה או שמא לא ידעה אודות הגניבה במשרדה (עמוד 139 שורה 2 ואילך).

לא ראיתי הוצאת דיבתה של התובעת רעה בדברי הנתבע לחוקרים גם בנושאים הבאים: הזמנתם למשרדו; הצגת הכתבה בעתון אודות התובעת; חזרה על העובדות הידועות כי אשר לביא מעל בכספי לקוחות בעת שעבד אצל התובעת; אי גילוי דבר פסק הדין בתא 3945/96, לפיו נדחתה התביעה כלפי התובעת, ונתקבלה כלפי הגיס.

הנתבע נחקר לגבי דברים שאמר בשיחה עם החוקר אלון ענקי, ובהם "אלהים נתן לך את הכח לבא לפה תראה מה שקרה לאנשים הרסה אנשים", מלים שניתן להתרשם מהן כי כוונת האומר היתה הכפשת שמה של התובעת (עמוד 166). בנסיבות הענין, מקום שאכן המעילה גרמה להפסדים לאנשים שונים ולפחד בין הלקוחות של התובעת – קשה לומר כי "הרסה אנשים" בלשון בני אדם מקובלת ורגילה אינה אמת. זאת מעבר לעובדה שסברתי כי אין לקבל איזה מן הדברים שנמסרו לכאורה לענקי, בשל איכותה הגרועה של הקלטת (פרוט להלן).
הנתבע הכחיש כי שכנע את משפחת גזיאל להגיש התביעה נגד התובעת, כיוון שהיא "כיס עמוק" לעומת הגיס, אשר לביא (עמוד 176 שורה 19).
כן הכחיש כי שכנע או אף כי ניסה לשכנע מי מלקוחותיה של התובעת לעבור למשרדו (עמוד 178 שורה 12).

עוד נחקר הנתבע לגבי שיחתו עם החוקר אבשלום חנון, והאמירה "היא היתה במשרד אז היא צריכה לפקח על זה. לא יודע אז מה אז גונבים לך במשרד היא לא מרגישה לא שמה לב מה זה".
התובעת עצמה נטלה אחריות על שקרה במשרדה, והתקשרה לכל לקוחותיה, בדקה את חשבונותיהם, ושלמה את החסר, אם היה כזה – כך לפי טענתה. אם כן, אין לאמור לעיל משמעות של הוצאת דבה, כי אם של חוסר הערכה לגבי יכולת נהול המשרד של התובעת.

הנתבע אמר הדברים גם לאחר שהיה כבר

פסק דין
של בית המשפט, בתביעת גזיאל, ולפיו נדחתה התביעה כלפי התובעת. עדיין אין בדברים אודות אופן ניהול המשרד ואופן הפקוח משום אי אמת (עמוד 170).

יש לציין לגבי עדות הנתבע, כי התברר לאחר זמן מה, כי הנתבע מחזיק לפניו את תמלילי השיחות, וליד המודפס בהם הערות בכתב ידו ובכתב ידו של עורך הדין שלו (עמוד 163 שורה 2 ואילך, ולאחר הפסקה גם בעמוד 168 שורה 22 ואילך). יש בכך להשפיע על מידת הספונטניות במתן התשובות, וכפועל יוצא ממנה גם על משקלן. שהרי אין כתשובות עד בעצמו כהרי תשובות בא כחו לאותן שאלות.

7. עדויות החוקרים

מוטי גולן הוא מי שתמלל את הקלטות. אין סיבה שלא לקבל את העובדה העקרית בדבריו, כי קבל קלטות, תמלל אותן, ורשם הדברים כפי שנאמרו, תוך שתיעד גם הפסקות בהקלטה.
עם זאת ברור שתיעד גם הקלטת הבעייתית מאוד מחקירת מר אלון ענקי, שבה בקושי נשמע הנתבע, ולמרות זאת נרשמו דבריו בתמליל.

אבשלום חנון
מקריאת התמליל עולה כי רק לאחר שיחה ארוכה המתבטאת ב-7 עמודים מודפסים, שאל החוקר את הנתבע לגבי התובעת. נדרשו עוד שני עמודים כדי שהנתבע יאמר משהו על התובעת, וגם אז נאמר שם רק כי היו לתובעת בעיות, וכן (י' מייצג את הנתבע, ו-ח' את החוקר):
"י - היה לה שם מעילה, ה, נו, הגיס שלה עבד אצלה שמה גנב אותה בהרבה, והרבה לקוחות הלכו לה. היא מצב לא פשוט, מבחינה, אין לה, משרד קטן מאוד.
ח- כן?
י- היא לא נמצאת כל היום במשרד, היא לא, לא השרות שיותר טוב שלא..., ...להגיד לך, לא נוח הדברים האלה.
ח- אבל היא בתור מנהלת חשבונות?
י- היא? לא רוצה לדבר, עזוב. לא מדבר על אנשים.
ח- אוקי, בסדר, אני לא רוצה שתדבר.
י- לא לא, אני לא, לא, עזוב, זה אני לא השרות שלה,...השרות שלה מי יודע מה, אבל השרות שלנו פה הרבה יותר טוב.
ח- כן?
י- אתה לא מוצא, אתה לא יכול להשיג אותה, היא לא נמצאת במשרד במשך שעות היום, קשה להשיג אותה..."
(עמודים 9 ו-10 לתמליל).
"י- נפלו שם אנשים בהרבה כסף. אלפי מאוד אלפי שקלים.
ח- הוא הפיל אותם הזה?
י- כן.
ח- מה היא אשמה אבל בגדול?
י- אני לא אמרתי שהיא אשמה, אתה מבין? אבל תשמע, אדם כזה ששומע דבר כזה הוא חושב פעמיים ללכת...
...
ח- אבל איך היא בתור אמינה וזה היא בסדר?
י- תראה, אני לא, תראה, אני לא נכנסתי ל, אני לא יודע, אני לא נכנסתי איתה לשום דבר, אני לא אומר שום דבר על בן אדם קשר איתם, לא יודע מה, יכול, לא רוצה להגיד...שום דבר,... אדם".
(עמודים 10, 11 לתמליל).

"...
י- היא היתה במשרד, אז היא צריכה לפקח על זה, לא יודע אז מה, גונבים לך במשרד, אז גנבו לה במשרד היא לא מרגישה? לא שמה לב? לא זה? מה זה?"
(בעמוד 12).

בחקירתו הכחיש מר חנון כי התובעת הנחתה אותו לגרום לנתבע להוציא דיבתה רעה (עמוד 41 לפרוטוקול שורה 17).
לשון הרע המיוחסת לנתבע בתמליל זה כוללת מספר נושאים שהתברר כי הם נכונים: עצם המעילה, העובדה שהתובעת לא ידעה אודותיה במשך תקופה מסוימת, והעובדה שנתנה שרות פחות טוב.
אשר לידיעת התובעת אודות הגניבה: לדעתי מן הדברים המצוטטים לעיל לא ניתן ללמוד כי הנתבע אמר שהתובעת ידעה אודות הגניבה או חלילה שיתפה פעולה עם הגנב. דבריו מעידים על חוסר אמון בתובעת, על דחיית נהלי העבודה במשרדה, על זלזול בעבודתה – אך אלו אינם עולים כדי לשון הרע, כאשר העובדות מהן הסיק הנתבע את הדברים הן עובדות נכונות.

גניה גב היא חוקרת שהתחזתה ללקוחה של התובעת (והשתמשה בשם "דורית לוי"), המבקשת מידע כדי לעבור לטפולו של הנתבע. הנתבע מספר בהקלטה כי שמע דברים מפי לקוחות אחרים של התובעת שהגיעו אליו, כי יש לקוחות שלו שתובעים את התובעת, כי יש 5 אנשים שתובעים את התובעת, כי אינו יודע אם היא שגנבה, או "המשרד גנב אותם". הנתבע מבהיר כי התביעה הוגשה נגד התובעת, כבעלת המשרד, ומוסיף כי "עד היום לא יודעים איפה הצ'קים". עוד אמר כי "הצד הביצועי שלה הוא לא מספיק חזק, כי אני רואה את זה מתיקים שאני מקבל פשוט".

ב"כ התובעת עמד בעיקר על כך שמעמוד 4 לתמליל אפשר להבין כי הנתבע אומר שהתובעת לקחה שיקים מלקוחות, לכאורה על מנת לשלם בהם את המס שהם חבים בו, אבל לא שלמה. לדעתי אין לקבל פרשנות זו, שכן למעט אמירה אחת כזו, כל הקלטת מדברת על מעשים שנעשו במשרדה, בגוף רבים, ולא התיחסות אישית לתובעת.

האמירה כי 5 לקוחות תבעו את התובעת הוכחה כבלתי נכונה. בת"א 3495/96 תבעו שלושה שהם בעלי פירמה אחת, ופרט לכך לא היו תביעות.

סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע תשכ"ה-1965 מתייחס להגנת אמת הפרסום, וקובע כך:
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". (ההדגשה שלי – א"ש).

בודאי אין המדובר בפרט חשוב, ובודאי הפגיעה בכך שנאמר 5 במקום 3 אין בה פגיעה של ממש בנסיבות התביעה שבפני
. יתרה מזו, כשלעצמו, חוסר ההתאמה האמור אינו יכול ללמד על הוצאת דיבה, שכן עצם העובדה שהוגשו תביעות נגד אדם, בעיקר על רקע מעשים אמיתיים שאירעו, לא תוכל להיחשב להוצאת דיבה, אלא בהרחבה מוגזמת של המונח.

אלון ענקי הוא חוקר נוסף שהופעל לצורך התביעה.
הקלטת שהוקלטה משיחה זו כה גרועה עד שגם המתמלל אמר כן, ואילו בקטע שהושמע לאזני כלל לא ניתן להבין את דברי הנתבע. אף החוקר עצמו אמר, בתשובה לשאלה כי אינו שומע את הנתבע, והוסיף "זה לא אמור להשמע ככה" (עמוד 54 שורה 19).
אם דברי הנתבע אינם נשמעים, האם ניתן לקבל התמליל כמעיד על תוכן השיחה? עקרונית כן (ראה קדמי, על הראיות, חלק שני, מהדורת 2003, בעמוד 1152-1153).

ב"כ התובעת מבקש להפנות לעמוד 7 ולעמודים 15 ו-17 לתמליל, ולדלות משם אמירות שונות של הנתבע, בהן לכאורה נאמרו דברי דיבה. לדעתי אין לקבל את התמליל בו מופיע חלק קטן מאוד בלבד מדברי הנתבע, ולא ידוע מדוע לא ניתן לשמוע השאר, ומדוע תומללה הקלטת בחלקה זה דוקא. אף לא אחד מן העדים ענקי וגולן (והמתמלל) יכול היה להבהיר מדוע רק חלק מן הקלטת ניתן לשמיעה, ובו אין נשמעים דברי הנתבע. לפיכך אין מקום לקבל גם אותו חלק של התמליל בו לכאורה תומללו דברים שנאמרו אך לא ניתנים לשמיעה.

עוד נטען כי הנתבע הראה לחוקר במהלך שיחתם את הכתבה שפורסמה בעתון אודות התובעת. מעבר לדברים שנאמרו לעיל לגבי כל דברי הנתבע בקלטת זו, לגוף הענין אני סבורה כי יתכן שאין לראות בכך משום יחסי רעות וקולגיאליות, אך אין בכך הוצאת לשון הרע.
התובעת נטלה חלק פעיל בהכנת אותה כתבה, ואין לה תלונות כלפי האמור שם (למעט אי דיוק שנפל לדעתה במספר הלקוחות שעזבו, כאשר פורסם כי עזבו את משרדה 80% מן הלקוחות, ולדעתה צריך היה להיות המספר 80 כמספר אבסולוטי). מכל מקום, לאחר שהכתבה התפרסמה שוב אין בהפניית תשומת הלב לאותה כתבה משום הוצאת לשון הרע.

תירם רפאל הוא חוקר נוסף שהופעל על ידי התובעת בנסיון לדובב את הנתבע.
העד הגיש שני תצהירים: ת/10 ו-נ/43, טען כי הקלטת משיחתו עם הנתבע אבדה, אולם התמליל נותר בידיו. ב"כ הנתבע טוען כי אין לקבל כלל העדות, שכן עליה לעמוד בתנאים של קבלת הקלטת, וראש וראשונה האפשרות להשוות התמליל עם הקלטת עצמה.

אל מול עמדה זו עומדת עמדת התובעת, המבקשת לתת אמון במר תירם ובתצהירו.
עצם העובדה שהקלטת אבדה אין בה, כשלעצמה, כדי לשמוט הקרקע מתחת לעדות או לדחות את התמליל (יעקב קדמי, שם, עמוד 1152).

עם זאת, לא אוכל לקבל איזה מדברי מר תירם, מן הסיבה הפשוטה, שלשון הרע המצוטטת בתצהירו כלל אינה עולה מן התמליל. כך הוא כותב כי הנתבע אמר שכל העיר מדברת על התובעת, או שהפעילה את גיסה במעילה, ואין לאלו בסיס בתמליל. גם בעדותו (עמוד 122 ואילך) לא יכול היה לישב בין האמור בתמליל לבין המלים החריפות בתצהירו (אם כי הצליח ליישב חלק מן הדברים בחקירה החוזרת). אם קיים פער כזה בין התמליל שערך והתצהיר שחתם עליו – אין לבטוח בעד כי התמליל שערך מתאים במלואו לקלטת שלא ניתן עוד להקשיב לה, ולבחון את מידת אמיתות התמליל שנערך לפיה.
במלים אחרות, לא ניתן לתת משקל כלשהוא לעדותו של מר תירם.

יתרה מזו, מן התצהיר ת/10 עולה כי הקלטת שהקליט מר תירם משיחתו עם הנתבע אבדה. בעדותו בבית המשפט אמר כי מסר אותה לתובעת ולאישהּ עוד בשנת 1997 (ראה גם עמוד 129 שורה 11). התובעת לא העידה על כך מאומה, כך שאין עדות ממקור ראשון על שעלה בגורלה של אותה קלטת.

המסקנה מכל החקירות היא, כי רק חקירות גניה גב ואבשלום חנון רלוונטיות לצורך הוצאת הדיבה.
בכל האמור יש אמירה אחת שניתן לראות בה משום הוצאת לשון הרע, אולם ההקשר הכללי של החקירה מראה בבירור כי הנתבע לא התיחס לגניבה על ידי התובעת. בפירוש התיחס בספקנות למידת המקצועיות של התובעת, להיותה בלתי זמינה ללקוחותיה, ולחוסר הפיקוח שלה על המשרד, משלא ראתה את עובדות המעילה, ולכך שהמעילה הצליחה, וגם לכך שהלקוחות סבלו. ואולם, בכך אין כדי הוצאת דיבה ולו משום שכל העובדות הנ"ל פשוט נכונות.



אופן בחינת פרסום לשון הרע הוכרע בע"א 1104/00 דוד אפל נ' איילה חסון, פ"ד נו(2) 607:
"המחלוקת בין הצדדים נסבה על משמעותו של הפרסום – האם טמונה בו לשון הרע כנגד המערער על-פי סעיף 1 לחוק אם לאו. שאלה זו היא במהותה פרשנית. פרשנות הפרסום תיעשה על-ידי בית-המשפט תוך עיון בפרסום עצמו בלא להיזקק בדרך-כלל לעדויות ולראיות בשאלת משמעות הפרסום. כבר נקבע בפסיקתנו כי המבחן בעניין זה הוא אובייקטיבי: מהו המובן שהאדם הסביר והרגיל היה מייחס לפרסום, ואם היה באותו מובן כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע. בהתאם לכך, אין חשיבות לכוונת המפרסם או לדרך שבה הובן הפרסום על-ידי הטוען לפגיעה בו (ראו: פרשת הוצאת עתון "הארץ" בע"מ הנ"ל [1], בעמוד 293, 301-300; ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג (להלן – פרשת מיכאלי [2]), בעמוד 562; וראו גם brazier & murphy supra [16], at pp. 435, 446 וכן carter-ruck, walker & ככלל, על-מנת לקבוע אם יש בפרסום לשון הרע, יפרש בית-המשפט את הפרסום על-פי המובן הטבעי והרגיל של מילותיו. עם זאת לעתים לשון הרע שבפרסום אינה נובעת מן המשמעות הפשוטה של מילותיו, אלא דווקא מן הנרמז או המשתמע "מבין השורות" של הפרסום לפי הבנת האדם הסביר. starte supra [17], at p. 42."...
... לפיכך הכלל הוא שקטע מפרסום יתפרש בהתחשב בשאר חלקיו, אלא במקרים חריגים כגון כאשר לשון הרע מצויה בכותרת הפרסום שהיא בולטת ומובחנת מיתר הפרסום (ראו פרשת פלוס הנ"ל [3]). זאת ועוד, יש לפרש את המילים בהקשר שבו פורסמו, ללא היזקקות לנתונים חיצוניים נוספים העלולים לשנות את משמעותן או להרחיבן, אלא אם ניתן להוכיח כי נתונים נוספים אלה היו בגדר ידיעתם הרגילה של אלה ששמעו אותם או קראו אותם. ודוק, אף שבדרך-כלל פרשנות הקטע הנטען להיות לשון הרע תיעשה על רקע שאר חלקיו של הפרסום, הרי עילת התובע תישאר מוגבלת לאותם קטעים בפרסום שבגינם בחר לתבוע בגין לשון הרע, אלא אם תבע בגין הפרסום כולו (ראו: ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עתון "הארץ" בע"מ (להלן – ד"נ חברת החשמל לישראל בע"מ [4]), בעמוד 354; ע"א 809/89 משעור נ' חביבי [5], בעמוד 11)."

(שם, בעמוד 617 מול האותיות ג'-ה', ובעמוד 618, מול האות ב' – ההדגשה שלי, א"ש).

המסקנה היא, אם כן, כי בהקשר הכולל אין לראות את דברי הנתבע כלשון הרע כלפי התובעת.

8. דיבה בפני
שליחי התובעת
הואיל ובתביעה לפי חוק איסור לשון הרע עסקינן, על פני הדברים אין חשיבות רבה למידת המהימנות המיוחסת לתובעת.
בנסיבותיה המיוחדות של התביעה שבפני
, כיוון שלא הובאו עדויות חיצוניות, והעדויות היחידות פרט לבעלי הדין היו של חוקרים שנשלחו על ידי התובעת, יש לבחון במדויק אם הנתבע פרש בפני
הם דיבתה של התובעת, או שמא בחקירתם גרמו לו להסכים לדברי דיבה.
אמנם דיבה היא דיבה, ואין הגנה על פי החוק למי שהוציא דיבת חברו רעה כתוצאה משדול של צד ג', ועדיין יש חשיבות רבה לכוונת הדובר: החוק עצמו מייחס לכוונת מוציא הדיבה משמעות רבה כדי כך, שהוא מכפיל את הפיצוי הסטטוטורי למי שהתכוון לגרום לנזק.

בענין דומה לעניננו, תביעה לפיה הוציאה מתווכת במקרקעין דבתם של מתווכים אחרים באותו אזור גאוגרפי, גם כן לא הובאו עדויות חצוניות. עם זאת, בית המשפט שלערעור קבע כי באמירת דברי הדיבה לחוקרים ששלחו התובעים יש משום פרסום על פי חוק איסור לשון הרע, הן משום שהחוקרים לא היו "שלוחים" על פי חוק השליחות, כי אם שליחים לבצוע פעולה מטריאלית, האזנה והקלטה של דברי הנתבעת, והן משום שגם אם שלוחים הם, אין לזהותם באופן מוחלט עם השולח, בודאי לא לצורך הפרסום הנדרש על פי חוק איסור לשון הרע (ע"א (ת"א) 1963/05 דיור אקספרס נכסים והשקעות בע"מ נ' מירי בן-ארי (פורסם באתר נבו)).

דעה שונה הובעה על ידי כב' השופט ד"ר עדי אזר ז"ל בת"א (שלום ת"א) 21336/01 תמיר מנוביץ נ' פייזר פרמצבטיקה ישראל בע"מ ואח' (פורסם במאגר נבו):
"...לכן דברי לשון הרע הגיעו אך ורק לאוזניו של התובע, הנפגע, ואין בכך כדי להוות פרסום. החוקר ששמע אף הוא את הדברים, אינו נחשב "אדם אחר זולת הנפגע". אין לו כל עניין בנושא, והוא פעל בשמו ומטעמו של התובע".

ההכרעה בין שתי הדרכים לזיהוי חוקר מטעם התובע אינה פשוטה, ותלויה בנסיבותיו של כל ענין. אני נוטה לחשוב, כי עקרונית אין לזהות באופן מוחלט בין החוקר לבין מי ששלחו.

עם זאת, אין לקבוע כי בכל מקום שבו הצליח חוקר לדובב אדם להביע דברי דיבה, תהיה דיבה זו שוות ערך לזו של אדם המציע דברי דיבה לכל, אולי מפרסם בכלי תקשורת, או בכלל – נותן פומבי בעצמו ומיזמתו לדבר הדיבה.
מידת הדיבוב בעלת חשיבות כדי להכריע את עצמת הדיבה, גם אם נאמרה לבסוף.

בעניננו, כבר קבעתי כי שתי האמירות הבלתי נכונות שהוכחו הן כי התובעת נתבעה על ידי חמישה לקוחות, בעוד שנתבעה על ידי שלושה שהם פירמה אחת; והרמז כאילו ידעה או היתה צריכה לדעת אודות הגניבה.
לגבי מספר התובעים – אני סבורה כי אין המדובר אלא בפרט חשוב, ועל כן כשלעצמו אינו שולל את הגנת האמת בפרסום, כאמור בסיפא לסעיף 14.



ועוד באשר לשני הנושאים:
העובדות שבבסיס האמירות נכונות (עצם הגניבה במשרדה, ועצם התביעה שנתבעה), ועל כן למרות התחמקויות הנתבע בעדותו, מקום שהדברים שפורסמו הם אמת, אין צורך בקיום תם לב של הדובר. מטרותיו ומניעיו השל הדובר אינם בעלי חשיבות, מקום שהדברים שנאמרו אמת הם (א' שנהר "דיני לשון הרע" נבו הוצאה לאור, עמוד 216). בהתחשב באמיתות הדברים העקריים, ובהתחשב בכך ששתי האמירות הנותרות נאמרו רק לאחר שהחוקרים הוליכו את הנתבע לכך, ולאחר שהתפתל ממש שלא לומר דברים שליליים – ומאחר שלגבי מספר התובעים לא ראיתי בכך כלל משום פגיעה באמיתות הדבר, יש לקבוע כי עצמת לשון הרע בדברים היא נמוכה מאוד.
לנוכח התנהגות התובעת עצמה, ומידת האמון הנמוכה הנתנת בדבריה, סבורני שאין מקום לפצותה בגין עצמה כזו של לשון הרע.
למקרה שטעיתי בהערכתי זו, אבחן להלן את הנזקים.

9. הנזק
מהו נזקה של התובעת? כאמור, לבסוף לא הוגשו חוות דעת מקצועיות של רואי חשבון, למרות ששתי חוות דעת נערכו, כנראה לצורך התביעה הנוכחית.
נתוני ההשתכרות שהובאו במנותק מחוות הדעת אינם נותנים תמונה מלאה, משום שאינם עולים בקנה אחד עם הנתונים שהובאו מתוך חוות הדעת, ואף חוות הדעת בעצמן סותרות זו את זו בנתונים המהותיים כגון מספר הלקוחות בכל שנה או ההכנסות בכל שנה. הסברי התובעת נדחו על ידי לעיל.
גם ההסברים בקשר לבסיס ששמש כל אחד מרואי החשבון לצורך חוות דעתו אינו יכול לעמוד, מקום שבעצמם לא העידו על כך, ורק התובעת דברה מפיהם.

מן הדו"חות השנתיים למס הכנסה עולה כי הכנסת התובעת מעסק בשנת המס 2000 היתה -.315,301 ₪, בשנת 1999 – -.343,396 ₪, בשנת 1998 – -.318,860 ₪, בשנת 1997 – -.276,279 ₪, בשנת 1996 – -.281,606 ₪, בשנת 1995 – -.131,055 ₪, בשנת 1994 – -.202,072 ₪, בשנת 1993 – -.227,721 ₪, בשנת 1992 – -.245,347 ₪, בשנת 1991 – -.112,597 ₪, ובשנת 1990 – -.155,983 ₪ (נ/29).
מנתונים אובייקטיביים אלו לא ניתן ללמוד על כל נזק שהוא, בודאי לא מאז שנת 1996 – שנת גילוי המעילה.

אם כן, לא הוכח נזק בפועל.

התובעת טוענת כי לא המעילה היא שגרמה לשמה הרע, שבתורו גרם להתמעטות עסקיה, כי אם הדיבה שהוציא הנתבע.
טענה כזו קשה לשאת: התובעת שתפה פעולה עם העתונות המקומית לפרסום גרסתה שלה של הארוע, כך שפורסמו שלוש כתבות בעתונים שונים. הפרסום בודאי נתן למעילה פרסום רב ביבנה ובנותיה. גם אם דִבר הנתבע עם עשרה או עשרים אנשים, שזה סדר הגודל המיוחס לו בפירוט לכתב התביעה, אין הדברים עולים כדי פרסום ברבים כפרסום העתון המקומי.
יתרה מזו: התובעת תבעה בגין אותה עילה עצמה 4 אנשים. בחקירתה חזרה שוב ושוב על כך שהאחרים הושפעו מן הנתבע. אלא שלא טרחה לומר זאת בכתבי התביעה האחרים. יש לראות בכך משום חוסר תם לב קצוני.

אדרבא, בכל אחד מכתבי התביעה ייחסה את נזקיה לדיבה שהוציא אותו נתבע (נ/15, נ/16, ו-נ/17). כך גם בתצהירי העדות הראשית שהגישה בכל אחת מן התביעות (נ/18, נ/19 ו-נ/20). יש לציין, עם זאת, כי בתביעות אלו לא נטענה לנזקים ממשיים אלא לפיצוי הסטטוטורי.
בבוררות שהתקיימה בינה לבין גיסה, אשר לביא, קבע הבורר, עו"ד שמואל וולפמן, כי על אשר לביא לשלם לתובעת בגין הנזק שגרם לה, הן בגניבה עצמה, והן נזקים בגין הפרסום שגרם לכך שמשרדה של התובעת הפסיד לקוחות, וכי לא הצטרפו לקוחות חדשים (פסק משלים של הבורר – נ/12, בסעיפים 19, 16).
בתביעה שהגישה בגין פציעתה בתאונת הדרכים ייחסה אותם הנזקים לתוצאות התאונה.

במלים אחרות, הנזקים שבהקטנת הכנסות התובעת מיוחסים על ידה הן לנתבע, הן למעילה, הן לתאונת הדרכים, והן למוציאי דיבתה האחרים.

גם אם נקבל כי הנזקים או חלקם נגרמו על ידי מי מן הנתבעים בכל התביעות, כיצד ניתן לחלקם ביניהם?
אני סבורה שאין מקום לחלק את הנזקים שלא הוכחו בין נתבעים שלא הוכח בתביעה זו מה חלקו של כל אחד מהם, ואשר לא הוזמנו לדין, ולו על מנת להתגונן מפני נסיון חלוקה כזה.

האם זכאית התובעת לדמי הנזק הסטטוטוריים, ללא הוכחת נזק?
התובעת טוענת ל-.50,000 ₪ בגין כל אחת מן השיחות שהוכחו, וכן -.50,000 ₪ נוספים, הואיל והפרסום כוון לגרום לה נזק.
אני סבורה כי אין מקום לפצות את התובעת כלל, אף לא בגין הנזק הסטטוטורי.
כאמור לעיל, התרשמתי כי התובעת ושליחיה הם שגרמו להבעות הדעה של הנתבע, שאחת מהן יכולה להחשב עוולה של לשון הרע. התובעת לא הביאה כל ראיה ישירה של מי ששמע את האמירות מיזמתו של הנתבע. אדרבא, למרות שברשימת שומעי הדיבה בפירוט לכתב התביעה היו אנשים רבים, בהם אנשים פרטיים וגם נושאי משרות בשרות הצבורי – איש מכל אלו לא הובא לעדות.
ועל כולם – גם אם יש מקום לפצות את התובעת בגין האמירות שהושמעו בפני
החוקרים, יש להפחית את הפצוי עד למינימום האפשרי בשל התנהגות התובעת עצמה.
אין לה לתובעת להלין אלא על עצמה בלבד, שכך בחרה לנהל את תביעתה, להעמיס בקשות וענינים בלתי רלוונטיים, לדחות מועדים עד אין קץ, להסתיר ראיות ולגלותן בשלב מאוחר מאוד, וכל המעשים המתוארים לעיל שענינם בנהול חסר תם לב של התביעה.

בנסיבות אלו, אני סבורה כי גם אם ייקבע כי הנתבע הוציא דיבת התובעת רעה באמירות שאמר לחוקרים, שעצמתן נמוכה – התובעת תהיה זכאית לפיצוי מינימלי שיבהיר כי אמירת לשון הרע אמנם היתה כאן, אך הצדק מחייב כי הנתבע לא ישלם כל פיצוי בגינה.




10. אשר להוצאות
שמיעת התביעה ארכה שנים, בשל התנהגות התובעת. בכל אחד מן הצמתים בהם האריכה שלא לצורך, או שנדרשה עבודה נוספת של הנתבע ובא כחו, חויבה התובעת בתשלום הוצאות מיוחדות.
אם כן, ענין לנו בהוצאות הכרוכות בנהול התביעה עצמה.

סוף דבר, צר לי על התובעת שבחרה להוסיף ולהעמיק את הצרה שניחתה על ראשה, במקום לנקוט בדרכים עניניות יותר לפתרון הבעיה הכלכלית.
אני דוחה את תביעת התובעת, ומחייבת אותה לשלם לנתבע את הוצאות ההתדיינות בפֹעל וכן שכר טרחת ב"כ הנתבע בסכום של -.30,000 ₪, בצרוף מע"מ.


ניתן היום ז' באלול, תשס"ז (21 באוגוסט 2007) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

____________________
אסתר שטמר
, שופטת
סגנית נשיא
002617/03א 133 חלי סלומון








א בית משפט שלום 2617/03 לביא אתי נ' כהן יהודה (פורסם ב-ֽ 21/08/2007)