פסקי דין על דרור חטר ישי | פסקי דין על אייל ארד
80159/02 עפא 25/09/2007
עפא 80159/02 דרור חטר ישי נ' אייל ארד
1
בתי המשפט
בבית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו
עפ"א 080159/02
עפ"א 080192/02
ב"ש 092737/04
בפני
:
כב' השופט ז' המר
סג"נ - אב"ד
כב' השופטת י' שיצר
כב' השופטת י' שבח
25/09/2007
בעניין:
דרור חטר ישי
ע"י ב"כ עו"ד
ארז חטר ישי
המערער בעפא 080159/02
נ ג ד
אייל ארד
ע"י ב"כ עוה"ד
דרור ארד-אילון ואתי חסיד
המשיבים בעפא 080159/02
ובעניין:
דרור חטר ישי
ע"י ב"כ עו"ד
ארז חטר ישי
המערער בעפא 080192/02
המשיב בבש 092737/04
נ ג ד
1 . איתן גדליזון
2 . יואב שגיא
3 . אייל ארד
ע"י ב"כ עוה"ד
דרור ארד-אילון ואתי חסיד
המשיבים בעפא 080192/02
המבקשים בבש 092737/04
פסק דין
השופטת י' שבח
:
בפני
נו שני ערעורים על החלטות בית משפט השלום בכפר סבא, בתיק קובלנה פרטית 101/98 (כבוד השופטת ניצה מימון שעשוע): האחת - מיום 15.7.02 לפיה חוייב המערער לשלם למשיבים 1-2 סך של 14,700 ₪ כהוצאות הגנתם בהליך הקובלנה; והשנייה - מיום 31.10.01 לפיה חוייב המערער לשלם גם למשיב 3 סך של 16,908 ₪ כהוצאות הגנתו.
כן מונחת בפני
נו בקשה 92737/04 בה מבקשים המשיבים 1-3 פסיקת הוצאות לטובתם בגין דחיית הערעור בעפ"א 80155/02.
שלושת ההליכים נשוא ענייננו מתייחסים, איפוא, לסוגיה אחת והיא הוצאות המשפט.
העובדות הרלוונטיות
עסקינן בקובלנה פרטית שהוגשה ע"י המערער (להלן: "המערער") כנגד שלושת המשיבים (להלן: "המשיבים") בגין עבירת לשון הרע.
בקליפת אגוז אציין כי בקובלנה נטען כי המשיבים פרסמו אודות המערער לשון הרע והוציאו דיבתו רעה באומרם כי ניסה להשתלט על החברה להגנת הטבע לשם קידום אינטרסים נדל"ניים פרטיים.
המשיבים הגישו בקשה לביטול הקובלנה הפלילית נגדם בהסתמכם על שתי עילות: האחת - שאין כתב הקובלנה מגלה מבחינה עובדתית עבירת לשון הרע; השניה – אי גילוי חומר חקירה והפרה מתמשכת של צווי בית המשפט ע"י המערער.
ביום 16.11.00 הורה בית משפט קמא על ביטול כתב הקובלנה נוכח הודאת המערער כי לא מילא, אף אין בדעתו למלא, אחר החלטת בית המשפט קמא, כמו גם אחר החלטת בית המשפט המחוזי מיום 14.2.00, שחייבו אותו לגלות למשיבים מסמכים שונים.
בהמשך, הגיש המשיב 3 בקשה לחיוב המערער בתשלום הוצאות הגנתו בהסתמך על סעיף 80(א) לחוק העונשין, תשל"ז- 1977 (להלן: "החוק").
בהחלטה מיום 12.8.01 קיבל בית משפט קמא את בקשתו, וביום 31.10.01 ניתנה על ידו החלטה נוספת הקוצבת את סכומי ההוצאות בהתאם לתוספת לתקנה 9 לתקנות סדר הדין הפלילי (פיצויים בשל מעצר או מאסר), תשמ"ב – 1982 (להלן: "התקנות"), ולפיה הועמד סכום ההוצאות על סך של 16,908 ₪ בתוספת מע"מ, כאשר סכום זה כולל תוספת של 50% לסכומים הנקובים בתקנות, מחמת "התמשכות ההליכים ומורכבותם".
המערער ערער על ההחלטה לביטול הקובלנה, וביום 16.12.01 קבע בית המשפט המחוזי בת"א בע"פ 71656/00, בהסכמת הצדדים, כי ההחלטה דנן תבוטל וכי התיק יוחזר לבית משפט קמא לשם מתן החלטה מנומקת.
ביום 23.5.02 ניתנה על ידי בית משפט קמא החלטה מנומקת לפיה בוטלה הקובלנה מחמת הגנה מן הצדק.
המערער ערער אף על החלטה זו וערעורו נדחה בפס"ד מיום 20.6.04 שניתן במסגרת עפ"א 80155/02 (הרכב השופטים אב"ד הש' המר-סג"נ, ש' קרת, ש' שיצר).
לאחר ההחלטה השנייה לביטול הקובלנה, הגישו הן המשיב 3 והן המשיבים 1 ו-2 בקשה חוזרת לתשלום הוצאות הגנתם.
באשר למשיב מס' 3 - בהחלטתו מיום 17.6.02 היפנה בית משפט קמא להחלטתו מיום 31.10.01, לפיה חוייב המערער לשלם למשיב זה סך של 16,908 ₪ בתוספת מע"מ, ואף חוייב בהוצאות הישי
בה הנוספת שהתקיימה לאחר מכן בסך 700 ₪.
באשר למשיבים 1 ו-2 - ביום 15.7.02 קבע בית משפט קמא כי החלטותיו לעניין המשיב 3 (מיום 31.10.01 ו-17.6.02) יפות גם לעניינם של משיבים אלו, למעט הוצאות בעין שלא הוכחו. כפועל יוצא חוייב המערער לשלם למשיבים 1-2 סך של 14,700 ₪ בתוספת מע"מ, וכן 700 ₪ בגין הישי
בה הנוספת.
החלטות בית משפט קמא
החלטות בית משפט קמא באשר לחיוב המערער בהוצאות המשיבים, נשוא הערעורים שבפני
נו, סומכות על החלטתו הקודמת מיום 12.8.01, בה פורטו הנימוקים למקור החיוב.
בהחלטה זו בוחן בית משפט קמא אם נתקיימו התנאים לפסיקת הוצאות ההגנה בהתאם לסעיף 80(א) לחוק וקובע כי מחיקת הקובלנה מחמת קבלת הטענה המקדמית בדבר הגנה מן הצדק, דינה כדין זיכוי לעניין הוצאות ההגנה.
בית משפט קמא סבר כי יש להתייחס לטענת ההגנה מן הצדק כאל זיכוי, היות ואין המדובר בטענה טכנית-פורמאלית אלא בטענה מהותית הדורשת התייחסות לגופו של עניין וליריעה רחבה של עובדות וטענות.
עוד סבר בית משפט קמא כי יש להבחין בין קבלת טענת מקדמית בטרם המענה לכתב האישום, לבין קבלת הטענה בשלב מאוחר יותר של הדיון ולאחר המענה. לשיטתו, במקרה האחרון דין קבלת הטענה המקדמית כדין זיכוי.
היות ובמקרה דנן ניתנה החלטת המחיקה לאחר תשובת המשיבים לקובלנה, נקבע כי דין החלטת המחיקה כדין זיכוי לעניין תחולתו של סעיף 80(א) לחוק.
עוד קבע בית משפט קמא כי המערער ניהל את הקובלנה באופן שגרם להארכת הדיון וסרבולו, ניהול העולה לכדי נסיבות מיוחדות המצדיקות פסיקת הוצאות מוגדלות.
טענות הצדדים
המערער יוצא כנגד הוצאות ההגנה שהושתו עליו לטענתו, שלא כדין.
המערער טוען כי סעיף 80(א) לחוק העונשין קובע תנאי סף לתשלום הוצאות הנאשם והוא שהנאשם זוכה או שהתביעה חזרה בה בהסכמה מן האישום כנגדו, תנאי שלא נתקיים במקרנו, שכן כי מחיקת הקובלנה לפני בירורה לגופה, תוך קבלת טענה מקדמית, איננה נחשבת לזיכוי הנקבל ואף איננה בבחינת ביטול כתב האישום בהסכמה לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982 (להלן:"החסד"פ"). משכך, אין תחולה לסעיף 80(א) לחוק העונשין במקרה דנן, שהרי בית משפט קמא מחק את הקובלנה עוד טרם שמיעת הראיות.
כן טוען המערער כי שגה בית משפט קמא בכך שקבע תוספת בשיעור של 50% בפסיקת ההוצאות בגין "התמשכות ההליכים ומורכבותם", שהרי הקובלנה בוטלה כאמור בטרם בירור לגופו של עניין.
המשיבים מצדדים בהותרת חיובי ההוצאות על כנם, שכן לשיטתם יש להשוות בין הוצאות קובלנה פרטית לבין הוצאות הליך אזרחי. המשיבים אף עותרים לתשלום הוצאותיהם בגין דחיית ערעורו הנוסף של המערער בעפ"א 80155/02.
דיון
1. סעיף 80(א) לחוק, שהינו המקור החוקי לפסיקת הוצאות ההגנה של נאשם, קובע:
"משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ה - 1982 בסכום שייראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור".
על מנת לבוא בשעריו של סעיף 80(א) לחוק נדרש הנאשם לחצות בראש ובראשונה את משוכת הזיכוי, דהיינו: להוכיח את תנאי הסף לפיו זוכה מן האישומים כנגדו, או כי כתב האישום כנגדו בוטל בהסכמת הצדדים לפי סעיף 94(ב) לחסד"פ.
יצליח הנאשם לחצות משוכה זו, יהא עליו להוכיח בהמשך הדרך את אחת משתי עילות הסף החילופיות: האחת - "שלא היה יסוד להאשמה", השניה - קיומן של "נסיבות אחרות המצדיקות זאת".
2. הסוגיה שבמחלוקת עליה נסב הדיון בפני
נו מתמקדת בשאלה האם אכן חצו המשיבים את המשוכה הראשונה, דהיינו: האם החלטת בית משפט קמא בדבר ביטול הקובלנה נחשבת לזיכויים או לביטול כתב האישום כנגדם כאמור בסעיף 94(ב) לחסד"פ.
בית משפט קמא קבע, כאמור, כי קבלת טענת ההגנה מן הצדק בשלב המקדמי של ההליך - דינה כדין זיכוי לעניין סעיף 80(א) לחוק.
האמנם ?
מניסוחו המילולי של סעיף 80(א) לחוק ומן הפסיקה שנתגבשה בעניינו, עולה כי על נאשם המבקש לזכות בהוצאות הגנתו להוכיח תנאי פורמלי ונוקשה של זיכוי "ממש", וכי אין להסתפק במחיקה טכנית או בביטול כתב האישום מכוח טענה מקדמית כזו או אחרת.
בע"פ 4466/98 ראמי דבש נ' מדינת ישראל פ"ד נו(3), 73 (להלן: "פס"ד דבש"), נאמר, בין היתר:
"ניסוחה של הוראת סעיף 80 לחוק העונשין אינו ניסוח מוצלח ביותר, ואולם עיון בה יגלה לנו בבירור מה מסר שולחת היא לעברנו. שני תנאים חייבים להתקיים, ואם נתקיימו השניים רשאי בית-משפט לחייב את המדינה לשלם פיצויים לפלוני שהיה נאשם במשפט פלילי ולשפותו בגין הוצאות שעמד בהן במשפטו. ואלה הם התנאים: אחד, כי פלוני עמד לדין פלילי ויצא זכאי בדינו.... אותו דין יחול במקרה בו בוטל אישום כהוראת סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (חסד"פ), קרא: במקום בו ביטל בית-משפט כתב אישום בהסכמת התובע והנאשם אף לאחר תשובת הנאשם לכתב האישום. שניים, בראות בית-המשפט אחד משני אלה: אחד, "שלא היה יסוד להאשמה", ושניים, במקרה בו "ראה" בית-המשפט "נסיבות אחרות המצדיקות זאת ". בעוד אשר התנאי האחד - זיכויו של נאשם בדין או ביטול כתב-אישום על-פי סעיף 94(ב) לחסד"פ - תנאי פורמלי ונוקשה הוא, התנאי השני תנאי גמיש הוא בתחומי התפרשותו" (בעמ' 86-87)
3. אף על פי כן סבר בית משפט קמא כי בזיכוי עסקינן באבחנו בין קבלת טענה מקדמית טכנית במהותה לבין טענה מקדמית בעלת אופי מהותי, ובכללה טענת ההגנה מן הצדק. לטעמו,לענייננו, דין קבלת טענה מקדמית הנושאת אופי מהותי כדין זיכוי .
עוד סבר בית משפט קמא כי יש להבחין בין קבלת טענה מקדמית בטרם המענה לכתב האישום לבין קבלת טענה מקדמית לאחר המענה לכתב האישום, שאו אז בזיכוי עסקינן.
חוששתני כי מסקנתו זו של בית משפט קמא איננה מדוייקת, שכן הפסיקה קובעת כי קבלת טענה מקדמית מסוג הטענות המקדמיות נשוא סעיף 149 לחסד"פ - אינה עולה לכדי זיכוי, וכפי שנאמר בספרו של השופט קדמי, "על סדר הדין בפלילים", חלק שני, בעמ' 898:
"ביטול כתב האישום בעקבות קבלת טענה מקדמית - ואין זה משנה באיזה שלב של הדיון נעשה הדבר - אין משמעותו "זיכוי"; ואין הוא יכול לבסס טענה של "זיכוי קודם", ולחסום מכוחה את הדרך בפני
הגשת כתב אישום אחר".
4. כן אין לקבל את גישת בית משפט קמא לפיה יש להבחין בין קבלת הטענה לפני המענה לכתב האישום לבין קבלת הטענה בשלב מאוחר יותר של הדיון.
בכל שלב של הדיון, אף לאחר המענה לכתב האישום, לא עולה תוצאת קבלת הטענה המקדמית לכדי זיכוי.
ראה בספר "סדר הדין הפלילי", משה שלגי וצבי כהן, מהדורה שניה, שם נאמר:
"טענה מקדמית שנתקבלה לאחר תשובת הנאשם לאישום (בין שנטענה לפני התשובה ובין שנטענה לאחר התשובה) – לכאורה עומדות אותן שלוש דרכים האמורות לפי בית המשפט. יש בכך כדי להחליש את הפיתוי לטעון טענה מקדמית לאחר תשובת הנאשם לאישום, תוך שיקול שכך יסתיים המשפט בזיכוי, להבדיל מביטולו שלך האישום" (בעמ' 355).
5. האבחנה שנעשתה ע"י בית משפט קמא בין הטענות המקדמיות נשוא סעיף 149 לחסד"פ לבין טענת ההגנה מן הצדק, לא התקבלה ע"י המחוקק לאור הכללתה של טענת הגנה זו בשורת הטענות המקדמיות נשוא סעיף 149 לחסד"פ במסגרת תיקון מס' 51 לחוק.
טענת הגנה מן הצדק נכללת כיום, כשווה בין שווים, בשורת הטענות המקדמיות והיא מופיעה בסעיף 149(10) לחסד"פ הקובע:
"הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית".
יצויין כי בהצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 51) (הגנה מן הצדק), התשס"ז – 2007 נאמר:
"טענת ההגנה מן הצדק מאפשרת לבית המשפט לבטל אישום משום שאין באפשרותו להעניק לנאשם משפט הוגן, או משום שיש בניהול ההליך הפלילי פגיעה בחוש הצדק וההגינות. תוצאת קבלה של טענת ההגנה מן הצדק היא כי אין עוד מקום להעמיד נאשם לדין פלילי או לנהל הליך פלילי נגדו, וזאת במנותק משאלת אשמתו או חפותו".
רוצה לומר, אף כאן עסקינן בביטול ולא בזיכוי, אף במנותק מן האשמה או החפות.
6. אף על פי כן, רווח והצלחה יעמדו להם למשיבים ממקום אחר, וזאת לאור האבחנה המהותית שבין הליך פלילי רגיל המוגש על ידי התביעה הכללית לבין הליך קובלנה המוגש על ידי אזרח מן השורה, ולאור הקו המבחין שיש למתוח ביניהם.
הסיבה המרכזית לצמצום סמכותו של בית המשפט בפסיקת פיצוי ו/או הוצאות לנאשם שזוכה נעוצה בצורך להבטיח את קיומה של תביעה חזקה אשר תוכל להלחם מלחמה יעילה בפשיעה הגואה, לחזק אותה ולא לרפות את ידיה. הותרת שיקול דעת רחב לרשויות התביעה להעמיד לדין נאשמים הנחשדים במעשה עבירה הינה תנאי בל יעבור לקיומה של מדינת חוק חרף המחיר המשתלם לעתים במקרים בהם מופעל שיקול דעת זה בשוגג. יש להבטיח כי התביעה לא תרתע מהגשת כתב אישום מקום שיש בידיה די ראיות לביסוסו רק מחמת החשש מפני חיובה בפיצוי במקרה של זיכוי.
וכפי שנקבע בע"פ 5205/04 פנחס גואטה נ' מדינת ישראל תק-על 2007(3), 43:
"הסמכות להעמיד לדין היא תנאי שאין בלתו לקיומה של מדינת חוק, אך הפעלתה של סמכות זו לעולם כרוכה במתן שיקול דעת לגורם אשר הוסמך לקבל את ההחלטה על העמדתו לדין של אדם... ובנוסף כי קיים אינטרס ציבורי שלא להביא להרתעת יתר של התביעה מלהעמיד אדם לדין מקום שיש בידה ראיות מספיקות להגשת כתב אישום נגדו" (בעמ' 46).
7. שיקולים כבדי משקל אלו אינם רלוונטיים כלל וכלל כאשר עסקינן בקובלנה פלילית פרטית, אשר מטבע הדברים תחומה מוגבל ומשתרע על מישור צר של שני גורמים פרטיים, ללא כל זיקה לאינטרס הציבורי בדבר העמדת עבריינים לדין.
קובלנה פרטית דומה יותר להליך תובענה אזרחית מאשר להליך פלילי, ותלויה היא ברצונו של הקובל בלבד, ללא התניה מוקדמת לקיומו של חומר חקירה ו/או לקיומן של ראיות אשר יש בהן כדי לבסס לכאורה כתב אישום. ברצותו – יגישנה, וברצותו – ימנע מהגשתה.
כאשר התביעה הכללית מגישה כתב אישום, חזקה עליה שבחנה קודם לכן את חומר הראיות המצוי בתיק החקירה, והגיעה לכדי מסקנה כי חומר הגלם, אף שטרם עבר את כור ההיתוך של מבחני הקבילות, הרלוונטיות והחקירה הנגדית - יש בו כדי לבסס אשמה. לא כך הדבר בקובלנה פלילית פרטית, לגביה לא קיימת כל חזקת תקינות, שהרי לא ניתן לדעת מראש באם עסקינן בתלונה מבוססת, או שמא המדובר בתלונת סרק משוללת יסוד שמקורה בגחמה בלבד ואשר הוגשה לצורכי קנטרנות גרידא. מטבע הדברים, קיים החשש לניצול לרעה של הזכות הדיונית להגשת קובלנות סרק, ללא סנקציה בצידה.
הדעת איננה סובלת השלמה עם מצב לפיו חוסה הליך הגשת הקובלנה הפרטית במעין חיסיון המגן עליו מפני פסיקת הוצאות המצוי דווקא בד' אמות הסעיף שנועד לפצות נאשם בגין מאסרו ובגין הוצאותיו לאחר שיצא זכאי בדין.
פרשנות לפיה לעולם יופטר קובל מתשלום הוצאות ו/או מסקנציה כספית אחרת גם אם קובלנתו תמחק או תבוטל מחמת אחת מעשר הסיבות המנויות בסעיף 149 לחסד"פ – אינה עולה בקנה אחד עם מטרת סעיף 80(א) לחוק העונשין ואינה דרה בכפיפה את עימו.
פרשנות שכזו יש בה כדי לעודד הגשת קובלנות סרק ושפיכת דמם של נקבלים, על לא עוול בכפם, שהרי אם יבחר הקובל במסלול אזרחי, שהינו לכל הדעות מסלול קל יותר, צפוי הוא לשלם הוצאות באם תביעתו תמחק, בה בשעה שיצא פטור בלא כלום באם יבחר במסלול הפלילי, המכביד יותר עבור הנקבל, וקובלנתו תבוטל.
יש לבכר את חלופת הפרשנות האחרת, המבחינה, לעניין סעיף 80(א) לחוק העונשין, בין הליך פלילי רגיל לבין קובלנה פרטית, ולהתבונן על זו האחרונה, באספקלריה אזרחית באופן שביטולה של קובלנה מחמת קבלת טענת סף כזו או אחרת יושווה לדחייה על הסף של תובענה אזרחית מחמת טענה מקדמית, שאף היא מהווה "מעשה בית דין" לכל דבר ועניין.
פרשנות מוצעת זו מתיישבת, לטעמי, אף עם נוסחו המילולי של סעיף 80 לחוק, שלא זו בלבד שאינו כורך בהיגד אחד את כתב האישום הפלילי עם הקובלנה הפרטית, אלא אף מוצא לנכון להפריד בינהם, באמירה: "משפט שנפתח שלא דרך קובלנה". רק בסיפא לסעיף מופיעה סמכות ביהמ"ש להטיל על הקובל "תשלום כאמור".
האבחנה בין אישום פלילי לקובלנה פרטית אפשרית אף מכח סעיף 70 לחסד"פ הקובע כי "הוראות חוק זה הנוגעות לכתב אישום יחולו על קובלנה, בשינויים לפי העניין..." .
לעניות דעתי, משמצא בית משפט כי דין קובלנה פרטית להתבטל מחמת סיבה כזו או אחרת, יש להתבונן על תהליך הביטול כעל זיכוי לכל דבר, וכפועל יוצא, לזכות את הנקבל בהוצאות.
די בהנאה שנהנה הקובל במקרה כזה מהגבלת תקרת הפיצויים בהתאם לתוספת שבתקנות, ואין להפטירו כליל מתשלום הוצאות.
8. זאת ועוד, כלל נקוט בפסיקה קובע כי לא תמהר ערכאת הערעור להתערב בנושא הוצאות בכלל, ובנושא הוצאות הנפסקות מכוח סעיף 80(א) לחוק העונשין אלא במקרים חריגים בלבד.
וכפי שנפסק בפס"ד גואטה לעיל:
"כהנחת מוצא לדיון נזכיר, כי ככלל לא ייטה בית המשפט שלערעור להתערב בקביעות הערכאה הדיונית בשאלה האם לפסוק פיצוי ושיפוי לפי סעיף 80 לחוק, ומה יהא שיעורם של אלה מקום שנמצא כי יש לפסוק אותם. התערבותה של ערכאת הערעור שמורה לאותם מקרים בהם קיימים "טעמים מבוררים" לעשות כן" (בעמ' 46).
וכן בפס"ד דבש לעיל:
"דומני שראוי כי נקבע כלל ולפיו במקום שנאשם זוכה בערכאת הדיון, עיקר שיקול הדעת אם ייפסקו ואם לא ייפסקו פיצוי ושיפוי - ואם ייפסקו, מה יהא שיעורם - יינתן לערכאה שלדיון, ובית-המשפט שלערעור לא יתערב בהחלטות ערכאה קמא אלא מטעמים מבוררים...
אחר כל אלה, כך דומה, ראוי כי שיקול דעתו לעת הכרעה בנושא הפיצוי והשיפוי יזכה אם לא לחסינות כי-אז למישקל כבד... ואולם מרחב המחיה אשר יינתן לבית-משפט שלדיון ראוי, לדעתנו, שיהיה מרחב רב. גם כלל זה ייגזר, בחלקו, מן העיקרון ולפיו אל-לנו לנפח מעבר למידה הראויה הליך נילווה זה של פסיקת שיפוי ופיצוי" (בעמ' 110-111).
9. הסכסוך ניצת בין הניצים בשנת 1997 ולמרבית הצער טרם כבה.
בצוק העתים, כאשר העומס המוטל על בתי המשפט הינו כבד מנשוא, קשה להשלים עם תופעת ההתדיינות הבלתי פוסקת בנושא הוצאות המשפט, שנפסקו במקרה דנן בשיעורים סימליים ואשר שולמו זה מכבר, מה גם שאין חולק כי מדובר בהתנצחות עקרונית,לשיטת המערער, שהרי זה האחרון הצהיר כי אין לו התנגדות כי סכום ההוצאות נשוא המחלוקת יועלה כתרומה.
אינני רואה כל סיבה להתערבות ערכאת הערעור בעצם פסיקת ההוצאות ו/או בשיעורן, ומוטב לעניין כי יסתם עליו הגולל ויהפוך לנחלת העבר.
10. המערער אף מלין על כי בית משפט קמא מצא לנכון להשתמש בסמכות שהוקנתה לו מכוח תקנה 9(ב) לתקנות סדר הדין הפלילי (פיצויים בשל מעצר או מאסר) התשמ"ב-1982, בהגדילו את שיעור ההוצאות ב- 50%. לטענתם, בוטלה הקובלנה עוד בטרם דיון ומשכך, לא אמור היה בית המשפט להפעיל את שיקול דעתו להגדלת סכום ההוצאת.
דין הטענה להדחות.
נכון הוא שהקובלנה בוטלה בטרם דיון לגופו של עניין, אולם עד אשר הגיע בית משפט קמא להחלטת הביטול, נתייסרו המשיבים ביסורים רבים לאור ריבוי ההליכים בהם נקט המערער ואשר השתרעו על פני ערכאות שונות. לא בכדי ציין סגה"נ השופט המר, אב"ד, בפסק דינו בעפ"א 80155/02, בבואו לסקור את ההליכים בהם נקט המערער עד לביטול הקובלנה, כי:
"פרוט ההליכים הוא משימה מעייפת, ואף אינה הכרחית להכרעה בערעור זה שלפנינו, אפרט איפוא, רק את חלקם...".
כתב הקובלנה תוקן על ידי המערער לא פחות מ- 5 פעמים. בית משפט קמא קיים דיונים בסוגיית גילוי חומר החקירה לפי סעיף 74 לחסד"פ, כמו גם בטענת המערער לחיסיון עו"ד-לקוח. נושא גילוי חומר החקירה נדון אף ע"י בית משפט המחוזי (כב' השופט דוד בר-אופיר) שעל החלטתו הגיש המערער בקשת רשות ערעור – שנדחתה. בית משפט קמא דן אף בטענה לפיה כתב הקובלנה איננו מגלה עבירה ואף קיים דיון מיוחד בשאלת מחיקת כתב הקובלנה מחמת אי קיום צווי בית משפט ובטענת ההגנה מן הצדק. דיון נפרד אף הוקדש לסוגיית פסיקת ההוצאות, באופן עקרוני, ובאשר לסכומן.
צדק בית משפט קמא על כי ראה בהתנהלות לעיל "נסיבות אחרות המצדיקות זאת", והחלטת בית משפט קמא בדבר הגדלת סכום ההוצאות ב- 50% היתה אך מתבקשת מריבוי ההליכים ומהתמשכות הדיונים.
11. שונים הם פני הדברים בכל הנוגע לעתירת המשיבים לפסיקת הוצאות לטובתם בעפ"א 80155/02, שכן אין עסקינן בערעור על אי פסיקת הוצאות בהליך דלמטה, כי אם עתירה לחיוב המערער בהוצאות עקב דחיית ערעורו.
הרציונל לפסיקת הוצאות הנקבל עם ביטולה של הקובלנה כנגדו, אף מחמת טענה מקדמית, תקף ביתר שאת שעה שערעורו של קובל נדחה ע"י ערכאת הערעור לאחר דיון לגופו של עניין.
אשר על כן, אציע לחבריי לקבל את בקשת המשיבים, ולפסוק לזכותם את הוצאות הערעור, כדלקמן:
סך של 2,364 ₪ + מע"מ לטובת משיבים 1-2;
סך של 2,634 ₪ + מע"מ לטובת משיב 3;
וזאת בהתאם לסכומים הנקובים בתוספת לתקנות.
י' שבח
, שופטת
השופט ז' המר
, סג"נ – אב"ד:
אני מסכים.
ז' המר
, שופט – סג"נ
אב"ד
השופטת י' שיצר
:
אני מסכימה.
י' שיצר
, שופטת
לפיכך, הוחלט כאמור בחוות דעתה של השופטת י' שבח
, לדחות את שני הערעורים (עפ"א 80159/02 ועפ"א 80192/02), כך שההוצאות שהוטלו על המערער בבית משפט קמא יעמדו על כנן.
כמו-כן, הוחלט לקבל את בקשת המשיבים בב"ש 92737/04 לתשלום הוצאותיהם בעפ"א 80155/02, כך שהמערער ישלם סך של 2,364 ₪ + מע"מ לטובת משיבים 1-2 וסך של 2,634 ₪ + מע"מ לטובת משיב 3, תוך 21 יום מהיום.
ניתן היום, י"ג בתשרי תשס"ח (25 בספטמבר 2007), במעמד הצדדים.
ז' המר
, שופט – סג"נ
אב"ד
י' שיצר
, שופטת
י' שבח
, שופטת
עפא בית משפט מחוזי 80159/02 דרור חטר ישי נ' אייל ארד (פורסם ב-ֽ 25/09/2007)