פסקי דין על עפר קרן | פסקי דין על מועצת רואי חשבון | פסקי דין על ועדת הבחינות של מועצת רואי החשבון | פסקי דין על שר המשפטים ואח' |

4257/05 הפ     27/02/2006




הפ 4257/05 עפר קרן נ' מועצת רואי חשבון, ועדת הבחינות של מועצת רואי החשבון, שר המשפטים ואח'




בעניין:

1



בתי המשפט



בבית המשפט המחוזי בירושלים
ה"פ 4257/05


לפני כבוד השופטת מ' שידלובסקי-אור





27/02/2006



בעניין:
עפר קרן
ע"י ב"כ עו"ד מרואן ג'דעון




המבקש

נ
ג
ד




1. מועצת רואי חשבון

2. ועדת הבחינות של מועצת רואי החשבון
3. שר המשפטים
כולם ע"י ב"כ עו"ד אפרת קרונברגר
מפרקליטות מחוז ירושלים




המשיבים

פ ס ק - ד י ן


1.
לפניי תובענה למתן פסק-דין, אשר יצהיר כי המבקש, עפר קרן
(להלן -

המבקש

), עבר בהצלחה את בחינת ההסמכה של מועצת רואי החשבון בנושא ביקורת חשבונות ובעיות ביקורת מיוחדות (להלן -

סופית חלק ב'

), אשר נערכה ביום 18.12.01 (מועד סתיו 2001).

הרקע לתובענה
2.
סעיף 4(א)(2) לחוק רואי חשבון, התשט"ו-1955 (להלן -

חוק רואי חשבון

) קובע, כי לשם קבלת רישיון לעסוק כרואה חשבון, נדרשת בין השאר עמידה בבחינות ההסמכה של מועצת רואי החשבון. נושא בחינות ההסמכה מוסדר בפרק השני לתקנות רואי חשבון, תשט"ז - 1955 (להלן -

התקנות

), אשר הותקנו מכוח החוק. ציון המעבר לפי תקנה 15(ב) לתקנות הוא 60.

3.
ביום 18.12.01, ניגש המבקש לבחינה נשוא התובענה, אשר כללה 10 שאלות "פתוחות". תשובותיו של המבקש נבדקו על-ידי 10 בודקים שונים (כל בודק בדק שאלה אחת), וציונו הכללי היה 52. לאחר בדיקה חוזרת, אשר נערכה גם היא על-ידי 10 בודקים, ציונו הסופי של המבקש עמד על 50, אולם לפי שיטת בחירת הניקוד הטוב ביותר לכל שאלה (מבין הניקוד שניתן בשתי הבדיקות הללו) ציונו הכללי של המבקש עמד על 58.


ביום 9.4.02 הגיש המבקש ערר על הניקוד אשר ניתן ל-5 תשובות, מתוך ה-10. למבקש הובהר, כי הניקוד בערר הוא הניקוד הקובע. לאחר בדיקת הערר נותר ציונו של המבקש בבחינה 58, אולם ניקוד התשובות היה שונה בהשוואה לניקוד לאחר הבדיקה החוזרת - ניקוד התשובה לשאלה מספר 2 היה 7.1 לעומת 5.2 בבדיקה הראשונה (שהיה הטוב מבין שתי הבדיקות הראשונות), ואילו ניקוד התשובה לשאלה מספר 4 היה 3 לעומת 4.8 בבדיקה החוזרת. ביום 26.5.02 הודע למבקש על ציונו בבחינה לאחר בדיקת הערר. ניקוד התשובה לשאלה מספר 4, אשר הופחת בערר, הוא העומד ביסוד תובענה זו שהגיש המבקש לסעד הצהרתי, שכן לולא הופחת הניקוד היה המבקש עובר את הבחינה בהצלחה. התובענה הוגשה על-ידי המבקש ביום 14.7.05, כלומר בחלוף למעלה מ-3 מאז שנודע לו ציונו בבחינה לאחר בדיקת הערר.

4.
אציין, כי טרם הגיש המבקש את התובענה דנן, הוא פנה מספר פעמים אל מועצת רואי החשבון וועדת הבחינות בבקשה להכיר בבחינתו כעוברת. לאחר שפניותיו למועצת רואי החשבון נענו בשלילה, עתר המבקש ביום 8.1.03 לבית-המשפט העליון בשבתו כבג"צ נגד המשיבים, בעניין הבחינה נשוא תובענה זו (בג"צ 260/03). ביום 29.1.03 דחה בג"צ את עתירתו של המבקש בזו הלשון:

"העותר נכשל בבחינת מועצת רואי-החשבון שהתקיימה ביום 18.12.01, ואף ערעור שהגיש לא סייע בידו לקבלת הציון הדרוש למעבר הבחינה בהצלחה. בגדרי העתירה שבפני
נו הוא טוען, כי שאלה מסוימת - שבה טעה העותר ובשל כך נמנע ממנו להשיג את הציון הדרוש - נכללה בבחינה שלא-כדין, שכן לא צוינה בחומר הלימוד הנדרש. אשר-על-כן מבקש העותר כי יוצהר, כי השאלה האמורה בטלה ומשכך, עבר הוא את הבחינה בהצלחה.

נושאים כגון דא הם עניין שבשיקול דעתן הרחב של המשיבות, ואין בעובדות שציין העותר כדי להקים עילה להתערבותנו בשיקול דעת זה ...

אשר-על-כן, העתירה נדחית."

גם לאחר דחיית עתירתו, פנה המבקש למועצת רואי החשבון בבקשה להכיר בבחינתו כעוברת או להיבחן שוב בעל-פה. יצוין בנוסף, כי המבקש נבחן בשני מועדים נוספים בהם התקיימה בחינה סופית חלק ב' (מועד סתיו 2003 ומועד אביב 2004), אך נכשל גם בהם.

טענות הצדדים
5.
המבקש טוען, כי יש להצהיר על כך שעבר את הבחינה הסופית חלק ב' אשר נערכה במועד סתיו 2001, זאת משני טעמים.

הטעם הראשון

הוא, כי על-פי חוות הדעת של פרופ' צבי טלמון, יו"ר ועדת הבחינות, מיום 20.6.04, הניקוד לו הוא זכאי בגין תשובתו לשאלה מספר 4 הוא 4.8 (הניקוד אותו קיבל בבדיקה החוזרת) ולא 3 (הניקוד שניתן בערר).

הטעם השני

, נעוץ בחוסר סמכותם של המשיבים להפחית את ניקוד התשובה הרביעית במסגרת הליך הערר, אלא למצער להותיר את הניקוד על כנו.

6.
המשיבים מבקשים לדחות את התובענה על הסף על יסוד מספר עילות. העילה הראשונה, היא חוסר סמכותו העניינית של בית-משפט זה לדון בתובענה, שלמעשה מהווה תקיפה ישירה של החלטת רשות שלטונית (מועצת רואי החשבון) בכסות של תובענה לסעד הצהרתי. לשיטת המשיבים, נכון ליום הגשת התובענה הערכאה המוסמכת לדון בעניין הייתה בית-המשפט העליון בשבתו כבג"צ. העילה השנייה היא מעשה בית-דין, אשר נוצר עם דחיית עתירתו של המשיב על-ידי בג"צ ביום 29.1.03, במסגרתה טען המבקש, בין השאר, לעניין סמכות המשיבים להפחית את ניקוד תשובתו לשאלה מספר 4 במסגרת הערר על בחינת מועד סתיו 2001. העילה השלישית, היא השיהוי בהגשת התובענה, אשר מתייחסת לבחינה שנערכה בחודש דצמבר 2001, לאחר שהמבקש ניגש לשני מועדים נוספים.


לגופו של עניין, המשיבים טוענים, כי לאור התקנות ותכלית הליך הערר, אין כל מניעה להפחית את ציונו של המשיב, כפי שהודע לו במכתב הסבר טרם הגשת הערר. מוסיפים המשיבים, כי אין מקרה זה מקים עילה להתערבותו של בית-המשפט בשיקול הדעת המקצועי של לשכת רואי החשבון וועדת הבחינות שלה, שכן המבקש לא הצביע על פגם כלשהו בשיקול הדעת שיש בו כדי להביא לפסלותו על-פי המבחנים שגובשו בפסיקה.

7.
בתשובה לטענות הסף טוען המבקש, כי בית-משפט זה מוסמך לדון בתובענתו, במסגרתה עתר למתן סעד הצהרתי, זאת מכיוון שהעניין אינו מצוי בסמכותו של בית-המשפט לעניינים מנהליים. אשר לעניין השיהוי, המבקש טוען, כי כלל לא השתהה בהגשת התובענה, זאת מכיוון שפעל למיצוי ההליכים בפני
מועצת רואי החשבון. מוסיף המבקש, כי למשיבים לא נגרם כל נזק כתוצאה מעיתוי הגשת התובענה, זאת לעומת הנזק הכבד שנגרם לו מאי-קבלת הרישיון לעסוק בראיית חשבון. לשיטת המבקש, דחיית עתירתו בבג"צ אינה יוצרת השתק עילה או השתק פלוגתא, זאת מכיוון שהשאלה היחידה שנדונה והוכרעה היא סמכות המשיבים לכלול בבחינה חומר לימוד מסוים. לטענת המבקש, השאלה אם המשיבים מוסמכים להפחית את ציונו של המבקש בשאלה עליה הגיש ערר, לא נדונה ולא הוכרעה.

דיון
8.
לאחר בחינת טענות הצדדים, והתשתית העובדתית, כפי שהיא עולה מהמסמכים שצורפו לכתב התובענה ולתשובת המשיבים, הגעתי למסקנה כי יש לדחות את התובענה על הסף, זאת ממספר טעמים אשר יובאו להלן, ואשר די בכל אחד מהם, שהוא לבדו, להביא לדחייתה.

9.
הטעם הראשון הוא העדר סמכותו של בית-משפט זה לדון בתובענה. הסעד ההצהרתי לו עותר המבקש, מהווה למעשה תקיפת החלטה ופעולות של רשות מנהלית, מועצת רואי החשבון, הפועלת מכוח חוק רואי חשבון. המבקש לא הצביע על מקור סמכותו של בית-משפט זה, שאינו בית-משפט לעניינים מנהליים ולא בג"צ לדון בעניין זה. יצוין כי רק לאחר הגשת תובענה זו נכנס לתוקפו תיקון מספר 15 לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, התש"ס-2000, אשר קבע בין היתר את סמכותו של בית-המשפט לעניינים מנהליים לדון בעתירה נגד החלטה של מועצת רואי החשבון בעניין של רישוי והסדרת עיסוק לפי הוראות חוק רואי חשבון (סעיף 21(3) לתוספת הראשונה). אין ללמוד מתיקון זה, כפי שטען המבקש, כי בית-משפט זה מוסמך לדון בתובענה, במסגרתה הוא נדרש להעביר תחת שבט ביקורתו הפעלת סמכות מנהלית מובהקת (מתן רישיון לעיסוק בראיית חשבון), מבלי שהוסמך לכך, ושעה שהסמכות לכך נתונה הייתה לבג"צ.

10.
הטעם השני נעוץ בשיהוי בה נגועה התובענה. כידוע, סעד הצהרתי מקורו בדיני היושר, וככזה נתון הוא לשיקול דעת בית המשפט, אשר רשאי לשלול סעד הצהרתי מתובע אם בנסיבות המקרה ניתן לראות בשיהוי בהגשת התובענה משום זניחת זכות התביעה או השלמה עם המצב הקיים (ע"א 1662/99

חיים נ' חיים ואח'

, פ"ד נו(6) 295, 343).

טענותיו של המבקש מופנות לתוצאות הערר על ציונו בבחינה שנערכה בחודש דצמבר 2001, כאשר אלו נודעו לו בשלהי חודש מאי 2002. התובענה דנן הוגשה בחודש יולי 2005, כלומר כעבור למעלה מ-3 לאחר שנודעו למבקש תוצאות הערר. גם אם יש להתחשב בפני
ותיו הרבות של המבקש למועצת רואי החשבון ועתירתו לבג"צ, עדיין המדובר בשיהוי ניכר. זאת, לנוכח העובדה שמדובר בתובענה שנסבה על תוצאות בחינה שהליכי הבדיקה והערר בה הסתיימו זה מכבר, ובמיוחד על רקע העובדה שהמבקש ביקש להיבחן שוב בבחינה סופית חלק ב', הפעם בעל-פה, ואף ניגש לשני מועדים נוספים של אותה בחינה (מועד סתיו 2003 ומועד אביב 2004). עובדה אחרונה זו מלמדת על זניחת טענותיו של המבקש או על השלמה מצדו עם תוצאות הערר על הבחינה שנערכה במועד סתיו 2001. ודוק. עמדתה של מועצת רואי החשבון ביחס לטענות אותן מעלה המבקש במסגרת תובענה זו הובהרה לו היטב במכתבה של מזכירת המועצה, רו"ח הראל, מיום 17.7.02 (נספח ה' לסיכומי המבקש).

בנסיבות אלו איני סבורה, כי מידת הפגיעה במבקש או בשלטון החוק היא כה חמורה, עד כדי דחיית טענת השיהוי. עניינו של המבקש זכה להתייחסות הולמת מצד מועצת רואי החשבון, ואף נדון בפני
בג"צ (על כך להלן). עם כל הצער על כישלונו בבחינת סתיו 2001, עדיין
לא ניתן להעלות שוב ושוב את טענותיו, ונראה כי המבקש הבין זאת בעצמו עת הוא ניגש ונבחן בשני מועדים נוספים.

11.
הטעם השלישי לדחיית התובענה הוא מעשה בית-דין שנוצר בין המבקש והמשיבים, ביחס לעילת התובענה. עיון בכתב עתירתו של המבקש לבג"צ, עתירה אשר נסבה על שאלה מספר 4 בבחינה שעומדת במוקד התובענה שלפניי, מלמד כי המבקש העלה בפני
בג"צ את אותן הטענות אשר הוא מעלה במסגרת תובענה זו. כך, בעמ' 3 לכתב העתירה, המבקש טען, כטענה חלופית, בהסתמכו על חוות-דעת מאת רו"ח פיאטובסקי (חוות דעת מיום 9.6.02 - נספח י' לתובענה זו), כי לא היה מקום, עניינית-מקצועית, להפחית את הניקוד שניתן לתשובתו לשאלה 4 בערר, שהיא לשיטתו התשובה הנכונה. בעמ' 4 לכתב העתירה העלה המבקש את הטענה, כי ועדת הבחינות של לשכת רואי החשבון נעדרת סמכות להפחית את ניקוד התשובות במסגרת הערר.


אמנם, בפסק-דינו ציין בג"צ בעיקר את טענתו של המבקש בדבר הכללתה של שאלה 4 שלא כדין בבחינה, אולם יחד עם זאת קבע, כי "נושאים כגון דא הם עניין שבשיקול דעתן הרחב של המשיבות,

ואין בעובדות שציין העותר כדי להקים עילה להתערבותנו בשיקול דעת זה

" (ההדגשה הוספה). הווי אומר, בג"צ נדרש לכל הטענות אותן העלה המבקש בעתירתו, ובהן הטענות אותן הוא מעלה שוב במסגרת זו, אך לא מצא פגם בשיקול דעתם של המשיבים.
משכך, עניין נכונות תשובתו של המשיב וניקודה בהליך הערר נדון והוכרע, ואין מקום להטריד את המשיבים ואת המערכת השיפוטית שוב בעניין זה.


12.
בשולי הדברים, ובבחינת למעלה מן הצורך, אומר כי לא מצאתי מקום להידרש לחוות הדעת המקצועיות שצירף המבקש לתובענתו, לרבות לחוות דעתו של פרופ' טלמון אשר לא עמדה בפני
בג"צ, שעניינן ניתוח מקצועי של תשובתו לשאלה מספר 4. הלכה ידועה היא, כי בית-משפט לא ישים את שיקול דעתו תחת שיקול דעתם של המומחים לדבר, אלא במקרים של חריגה מסמכות או עוות דין בולט לעין (בג"צ 2346/96

בוקובזה נ' לשכת עורכי הדין בישראל

, תק-על 96(2) 337; בג"צ 6250/05

לוי ואח' נ' לשכת עורכי הדין בישראל

, תק-על 2005(4), 321). הלכה זו יפה למקרה זה, שהרי בית-המשפט אינו מומחה לראיית חשבון ואינו יכול לשים עצמו תחת הבוחנים שבדקו את הבחינה (ראו בג"צ 1948/97

אביסרור ואח' נ' שר המשפטים ואח'
, תק-על 97(2), 670; בג"צ 6934/95

עזיז נ' מועצת רואי החשבון ואח'

, תק-על 96(1), 563).

13.
עוד אוסיף, גם זאת למעלה מן הדרוש, כי לאחר שעיינתי בטענות המבקש ובמסמכים שצירף בתמיכה להן, לא מצאתי כי אלו אכן מבססים את טענותיו לפיהן המשיבים חרגו ממדיניותם שלא להפחית את ניקוד התשובות במסגרת בדיקת הערר. זאת, מבלי להביע עמדה בשאלת פרשנותה הראויה של תקנה 16 לתקנות, המסדירה את הליך הערר, או בשאלת סבירות מדיניותם של המשיבים.

במכתבה מיום 11.7.99 של מזכירת המועצה בעבר, עוה"ד הכהן (נספח ד' לסיכומי המבקש) אין כל התייחסות למדיניות מועצת רואי החשבון או ועדת הבחינות שלה, לא כל שכן מדיניות רשמית ומוצהרת, ביחס להפחתת נקודות בהליך ערר, בשונה מבדיקה חוזרת או בשונה ממקרים בהם התערבה ועדת הבחינות בציוני הבחינות. כפי שמסרו המשיבים, בדף ההסבר המפרט את נהלי הערר מצוין ברחל בתך הקטנה, כי "תוצאת הערר מנותקת מהציון שניתן [לך] בבחינה (הציון אף יכול לרדת) (נספח א' לסיכומי המשיבים, ההדגשה האחרונה הוספה). המשיבים צרפו דף הסבר המתייחס לערר על הבחינה שהתקיימה במועד אביב 2003, אולם דף דומה ניתן למבקש טרם הגיש ערר על הבחינה שהתקיימה במועד סתיו 2001, כעולה ממכתבה מיום 17.7.02 של מזכירת המועצה, רו"ח הראל (נספח ה' לסיכומי המבקש), בו היא מהבהירה לבא-כוחו של המבקש, כי על-פי נהלי המועצה:

"...הוחלט כי הציון שינתן בערר יהיה מנותק מן הבדיקות הקודמות והוא יהיה הקובע בין אם יעלה ובין אם יוריד את הציון בבחינה שעליה הוגש הערר. הודעה על כך נמסרה למרשך [המבקש], קודם שהגיש את הערר, כמו לכל נבחן שביקש לערור על הציון שקיבל, ע"ג טופס הסבר לערר."

14.
על יסוד כל האמור לעיל אני דוחה את התובענה. בנסיבות העניין איני עושה צו להוצאות.


ניתן היום, כ"ט שבט תשס"ו (27 בפברואר 2006), בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.



מיכאלה שידלובסקי-אור, שופטת










הפ בית משפט מחוזי 4257/05 עפר קרן נ' מועצת רואי חשבון, ועדת הבחינות של מועצת רואי החשבון, שר המשפטים ואח' (פורסם ב-ֽ 27/02/2006)