פסקי דין על כהן שלום | פסקי דין על עירית באר שבע | פסקי דין על טרנר יעקב |

7163/04 א     18/05/2008




א 7163/04 כהן שלום נ' עירית באר שבע , טרנר יעקב




בעניין:

1



בתי המשפט

בית משפט השלום באר שבע
א
007163/04


בפני
:
כב' השופט – גד
גדעון

תאריך:
18/05/2008



בעניין:
כהן שלום



ע"י ב"כ עו"ד
מנע דוד

התובע


נ
ג
ד



1 . עירית באר שבע

2 . טרנר יעקב
-
ניתן

פסק דין



ע"י ב"כ

1 . עו"ד ורזגר שמואל

2 . עו"ד ראובינוף יובל

הנתבעים

פסק דין

1.
זהו

פסק דין
בתביעת התובע, לפיצויים בגין נזקים שנגרמו לו לטענתו,
עקב שינוי בדיעבד של
תנאי פרישה, אשר נקבעו בהסכם פרישה שנכרת בינו ובין הנתבעת – מעבידתו לשעבר. זאת, כאשר לטענתו, התרשלה הנתבעת,
בעצם כריתת הסכם הפרישה, ללא קבלת אישור משרד האוצר להסכם מראש. הוחלט לדחות את התביעה, ולהלן הנימוקים.


2.
התביעה הוגשה נגד הנתבעת ונגד הנתבע 2, יעקב טרנר שהינו ראש העיר באר שבע, אך לבקשת התובע עצמו, נדחתה
התביעה נגד נתבע מס' 2
(

פסק דין
מיום
13.12.06).
סמוך לאחר הגשת התביעה, הופנו הצדדים להליך של גישור,
אשר
לא התקיים בפועל,
בשל שהמגשרים לא התייצבו לישיבה שנקבעה, וכאשר הנתבעים התנגדו לגישור. בהתאם להסכמת הצדדים, והחלטת כב' השופט ע. רוזין מיום 2.10.05,
אוחד הדיון בתיק זה, ובת.א. 7159/04,
זבונט
נ'
עירית באר שבע

ויעקב טרנר.

ביום
15.11.05,
דחה כב' סגן הנשיא
השופט א. יעקב (עוד בשבתו בבית משפט זה), טענת הנתבעים, לענין העדר סמכות לבית משפט זה לדון בתביעה, וקיום סמכות יחודית בבית הדין לעבודה, זאת, באשר עילת התביעה בתיק זה (ובת.א. 7159/04), הינה ביצוע עוולות על פי פקודת הנזיקין.

3.
התובע עבד אצל הנתבעת במשך
כ- 23
שנים, מאז
שנת 1977 עד שנת 2000, ובתפקידו האחרון
שימש כמנהל בית העיריה.

ביום
20.3.00, הגיעו התובע ונציגי הנתבעת לסיכום לענין פרישת התובע לפנסיה, החל מיום
30.4.00 (להלן: "הסכם הפרישה").
במכתב הנתבעת מאותו יום, פורטו תנאי הפרישה שסוכמו, ובין היתר נקבע, כי תשולם לתובע
"...פנסיה תקציבית בשעור של 54.8% ...", וכן
תשלום עבור תשעה חודשי הסתגלות,
הענקת דרגת פרישה
15 אישית לדירוג המינהלי מיום
1.5.00, מענק פרישה כחוק, ובנוסף פדיון ימי חופשה שנתית ופיצוי עבור ימי מחלה שלא נוצלו. המכתב נחתם על ידי גב' תמי ציזר, מנהלת היחידה לזכויות סוציאליות והסכמי עבודה בנתבעת.
לטענת התובע, התנאים האמורים הוצעו לו קודם המועד האמור על ידי ממלא מקום מנכ"ל העיריה דאז, מר חיים גור, ולאחר שפנה התובע אל מנהל מחלקת השכר מר שאול אמיניה, אשר הבהיר לו את המשמעות הכספית של התנאים המוצעים, החליט לקבל את ההצעה, ובעקבות זאת, נערך הסיכום
המוזכר במכתב.



אין מחלוקת כי הנתבעת קיימה את תנאי הסכם הפרישה במשך מספר שנים.
ביום 16.2.04, נשלח אל התובע מכתב החתום על ידי מר שמואל נחמני, סגן בכיר לענייני אכיפה לממונה על השכר במשרד האוצר, אשר כותרתו: "חריגות לכאורה בהסדר הפרישה שלך". במכתב האמור, הודיע מר נחמני לתובע, כי הנתבעת משלמת לתובע
"...תשלומים חריגים לכאורה בניגוד לתנאי הפנסיה עפ"י, חוק שירות המדינה (גמלאות)
[נוסח משולב], תש"ל – 1970...", וזאת
מבלי שהסכם הפרישה והתשלומים האמורים, קיבלו את אישור הממונה על השכר, בהתאם להוראות סעיף 29 לחוק יסודות התקציב התשמ"ה – 1985.
מר נחמני הודיע לתובע, כי יתכן שהסדר הפרישה בטל במלואו או בחלקו, שכן הוא נוגד את הוראות סעיף 29 (א) לחוק יסודות התקציב, ולפיכך התבקש התובע, להודיע עמדתו בענין חוקיות התנאים שנקבעו בהסדר פרישה, וכן התבקש להתייחס לאפשרות כי ידרש להשיב סכומי כסף שהתקבלו שלא כדין, בהתאם לסמכות שר האוצר, מכח הוראות
סעיף 29 ב לחוק יסודות התקציב.
התובע השיב לפניית מר נחמני, במכתב מיום
3.3.04, בו טען בין היתר, כי הסכים לפרוש לגמלאות,
נוכח התנאים שהוצעו לו, וכי אלמלא הוצעו התנאים האמורים, לא היה מסכים לפרוש לגמלאות.
התובע טען עוד, כי התנאים שנקבעו, הועמדו לזכותו כדין. התובע טען במכתב האמור, כי לא יתכן שמוסד כעירית באר שבע
, יחתום על הסכם פרישה עם עובד, ללא קבלת אישור לכך מראש ממשרד האוצר. התובע גם הודיע
במכתבו, כי: "...במידה ויקוצץ או יבוטל סעיף כלשהו
מהסכם הפרישה שחתמתי עליו עם עירית באר שבע
, שומר אני על זכותי לבטל את ההסכם על כל סעיפיו ואדרוש סעד משפטי כדי להחזרני
לתפקידי ולתנאי עבודתי טרם פרישתי מהעיריה".

בסופו של דבר,
נערך הסדר פשרה, במסגרתו
שונו תנאי הפרישה, ובין היתר, הופחת שיעור הגמלה החודשית ל- 50.8%, נקבע כי הגמלה תשולם על פי דרגה
14, אושרה תוספת פיצול בשעור 6%, הופסק תשלום
תוספת כוננות, וכן הוסכם, כי התובע ישיב מחצית מהכספים ששולמו לו ביתר, מיום פרישתו ועד מועד עריכת הסדר הפשרה, ב- 60 תשלומים חודשיים. התנאים האמורים
פורטו
במכתב
שנשלח אל התובע מאת עו"ד גלית קופרשמידט ביום
29.6.04, ואושרו לאחר מכן על ידי משרד האוצר. התובע הודיע על הסכמתו לתנאים האמורים,
בתשובתו מיום
5.7.04 למכתב האמור, אך שמר על זכותו, "...לתבוע את העיריה ואת נציגיה באופן אישי על כך שלא העבירו את הסכם פרישתו לאישור משרד האוצר...".
התובע טען, כי הסכים לפשרה שהוצעה לו, מחוסר ברירה, ומתוך מצוקה גדולה, וחשש כי אם לא יסכים לפשרה, עלול לחול קיצוץ גדול יותר בגמלתו.

התובע טען על כן, כי הנתבעת פעלה כלפיו ברשלנות רבתי, ויצרה כלפיו מצג שווא, כאילו ההסכם הינו הסכם כשר ותקין.
סכום התביעה, במועד הגשתה - 14.12.04, היה
1,008,253 ₪, מתוכם
228,294 ₪, בגין הפחתת פנסיה למשך 60 חודשים מחודש יולי 2004, סך 679,959 ₪, בגין הפחתת פנסיה משנת
2009, ועד גיל 78, ופיצוי בגין "עגמת נפש", בסך
100,000 ₪.

4.
כאמור לעיל, טענה הנתבעת בפתח כתב הגנתה,
כי בית משפט זה נעדר סמכות עניינית לדון בתביעה, וטענה זו נדחתה.
הנתבעת טענה עוד כי בשל הסכמת התובע, לתנאי הסדר הפשרה שנערך בינו ובין הממונה על השכר באוצר
ונציגי הנתבעת, מנוע הוא
מלתבוע
מהנתבעת פיצוי
כלשהו. כן טענה, כי הכספים שהסכים התובע לוותר עליהם במסגרת הסדר הפשרה, הם כספים, "...שלא הגיעו לו עפ"י הדין", וכי
"יהיה זה אבסורד כי כספים ציבוריים

שהתובע אינו זכאי להם עפ"י דין – כעולה מהחלטת הממונה על השכר בענין זה – בית המשפט ישיב לו אותם בחזרה".
הנתבעת גם הכחישה, כי התובע יצא לגמלאות, בהסתמך על תנאי הפרישה שסוכמו ביום
20.3.00. לטענת הנתבעת, פרש התובע מעבודתו עקב ביטול משרתו, במסגרת הערכות חדשה של העיריה. עוד טענה, כי התובע צריך היה לדעת
על כך, שהממונה על השכר באוצר, מוסמך לבטל חלקים מהסדר הפרישה. הנתבעת הוסיפה וטענה, כי לתובע לא נגרם כל נזק, שיש להכיר בו על פי דין,
שכן לתובע לא היתה כל זכות לקבלת התנאים החריגים, ואילו נשלח הסדר הפרישה מראש לאישור הממונה, הרי שיש להניח כי לא היה מאשר אותו, והתובע לא היה מקבל ממילא את התנאים האמורים.
כן נטען לחלופין,
כי התובע לא עשה
די להקטנת
נזקיו.

5.
כאמור, אוחד הדיון בתיק זה ובת.א. 7159/04, ונשמעו
ראיות בשני התיקים במאוחד.
התובעים בשני התיקים
העידו בעצמם, וכן
העיד מטעמם מר חיים גור, שהיה ממלא מקום מנכ"ל הנתבעת
במועדים הרלוונטיים לתביעות.
מטעם הנתבעים העידו
הגב' תמי ציזר, הנתבע מס' 2, ומר שאול אמיניה.
במהלך שמיעת ראיות הנתבעים, ביקשו התובעים לזמן עדה נוספת, הגב' יפה נחמני, מי שהיתה במועדים הרלווונטיים לתביעות, מנהלת אגף משאבי אנוש אצל הנתבעת.
הבקשה התקבלה חרף התנגדות הנתבעים, בהחלטתי מיום
4.10.06, ועדות הגב' נחמני נשמעה לאחר שמיעת עדי הנתבעת.
הצדדים הגישו סיכומים בכתב. לאחר ששבתי וקראתי את המסמכים שבתיק, לרבות כתבי הטענות, תצהירי העדים, הפרוטוקולים, המוצגים, וסיכומי הטענות של הצדדים, סבורני כי אין לקבל את התביעה.

6.
ברי, כי בית משפט זה, איננו מוסמך לדון
בשאלות חוזיות העולות מהסכם הפרישה, לרבות
ההיבט של המשא ומתן
לכריתתו, או
שאלות הנוגעות לתום הלב בקיומו. הסמכות לדון בשאלות אלה,
מסורה לבית הדין הנכבד לעבודה. בית משפט זה, מוסמך לדון רק בעילות הנזיקיות, כפי שנטענו בכתב התביעה ובסיכומים.
לפיכך, ככל שהעלו הצדדים טענות הנובעות מן היחסים החוזיים בין הצדדים, הן לא תידונה במסגרת פסק הדין.

7.
חשיבות רבה בענייננו, להוראות הרלוונטיות
בחוק יסודות התקציב, שעניינן הסכמי פרישה, ולתכלית של הוראות אלה. זאת באשר כפי שיפורט להלן, תכלית הוראות אלה,
משליכה גם על הדיון בענייננו.

ס"ק
29 (א) לחוק יסודות התקציב מורה כי: "גוף מתוקצב או גוף נתמך לא יסכים על שינויים בשכר, בתנאי פרישה או בגמלאות, או על הטבות כספיות אחרות הקשורות לעבודה, ולא ינהיג שינויים או הטבות כאמור, אלא בהתאם למה שהוסכם או הונהג לגבי כלל עובדי המדינה, או באישורו של שר האוצר;
ואולם רשאי
שר האוצר, באישור הוועדה לפטור מהוראות זה...".
רשות מקומית (לרבות עיריה), נכללת בהגדרת "גוף מתוקצב", על פי הוראת סעיף 21 לחוק.
ס"ק 29 (ב) לחוק, מורה כי: "על אף האמור בכל דין, כל הסכם
או הסדר בטל במידה שהוא נוגד את הוראות סעיף קטן (א)".
סעיף 29א
לחוק, מפרט את אופן הבדיקה שעל שר האוצר לקיים, ביחס להסכם או הסדר, כאשר הוא סבור, כי הוא נוגד לכאורה את הוראות ס"ק
29 (א).

סעיף 29ב לחוק, שכותרתו, "תוצאות בטלות ההסכם החורג", מפרט את סמכות שר האוצר, להורות על בטלות ההסכם או ההסדר, ולהורות מהו ההסכם או ההסדר אשר יחול על הצדדים, במקומו. לשון הסעיף הינה:
" (א) הסכם או הסדר
ששר האוצר
ראה לגביו
כי הוא נוגד
את הוראות סעיף
29 (א) וכי חלות
עליו הוראות
סעיף 29 (ב), לא יחולו
עליו הוראות סעיף 31 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973.
(ב) שר האוצר
רשאי לפעול
לגבי הסכם או הסדר
כאמור בסעיף קטן (א) גם לפי כל אחד מאלה:
(1)
להודיע
לצדדים להסכם על בטלות
ההסכם או ההסדר
כאמור בסעיף 29 (ב) (להלן- ההסכם הנוגד), ועל החובה של הגוף המתוקצב או הגוף
הנתמך
להפסיק
לאלתר כל הטבה כספית
הקשורה לעבודה שמקורה בהסכם
הנוגד:
(2)

בהתחשב
במדיניות השכר הכוללת
במגזר הציבורי , במידת החריגה של ההסכם הנוגד
מן הנהוג
לגבי כלל
עובדי המדינה, ומטעמים
שבצדק –
(א)
לקבוע
מהו ההסכם
או ההסדר אשר יכול לחול על הצדדים
במקום ההסכם הנוגד, לרבות
בדרך של
אישור הוראה מהוראות ההסכם הנוגד.
(ב)
לקבוע הוראות אשר
יחולו
על הגוף המתוקצב או הנתמך
אשר הינו צד להסכם הנוגד, בדבר חובתו לתבוע השבה של הטבה שהוענקה
על פי ההסכם הנוגד, היקפה
של ההשבה ומועדיה; פעולה לפי פסקה
זו תינקט
לאחר שניתנה לצדדים
להסכם הנוגד
הזדמנות
להשמיע את טענותיהם , ואולם אם צד
הביא
את טענותיו
לפי סעי
29א (א) (2) תינתן
לו הזדמנות
להוסיף
עליהן בלבד;
(3)
להורות
על העברת
הכספים שהופקדו
לפי סעיף
29א (ב) (3) לגוף המתוקצב
או הנתמך, או לעובד, לפי הענין, ובהתאם
להודעתו".

סעיפים 29א, ו- 29ב לחוק יסודות התקציב, הוספו
במסגרת
תיקון
24 לחוק. בדברי ההסבר לתיקון,
נאמר כי
הוספת סעיפים
29א
ו- 29ב לחוק, לתקופה מוגבלת, נועדה "...לסייע באכיפה של הוראות חוק יסודות התקציב, התשמ"ה – 1985, ולמנוע למעשה את הכפיה של ההסדרים החורגים על הקופה הציבורית". כן פורשה בהצעה הסמכות שניתנה לשר האוצר, להפריד את התשלומים החריגים מיתר התשלומים, ולקבוע
את ההסדר או ההסכם, אותו יש להחיל על הצדדים, במקום ההסדר הבטל.
הפסיקה פירשה את תכלית סעיפים 29 – 29ב לחוק יסודות התקציב, כבאה
"ליצור מנגנון
בקרה ופיתוח שלטוני על מתן הטבות שכר חריגות בגופים ציבוריים, לבל
ייעשה
בכספי ציבור שימוש קל
ובלתי
ראוי, ולבל יותר לגופים
ציבוריים, ובהם גופי השלטון המקומי , לפעול בקופה הציבורית
כבתוך שלהם
בניגוד
לנוהלים
ולכללים המחייבים
את כלל המשק..." (בג"ץ 556/07 דני דדון
נ' החברה למוסדות חינוך ותרבות ברמלה מיסודה של הסוכנות היהודית בע"מ ואח', בג"ץ 2802/06 אירית אורון
נ'
בית הדין הארצי לעבודה בירושלים ואח').

8.
יש לקבל את טענת התובע, לפיה התרשלה הנתבעת, כאשר הציעה לו את תנאי הפרישה, אשר הוסכמו על הצדדים במסגרת הסכם הפרישה. בכתב ההגנה, הודתה הנתבעת למעשה, כי תנאי הפרישה שנקבעו בהסכם הפרישה, היו חריגים. הנתבעת אף מתייחסת לכספים שנדרש התובע להשיב, לאחר התערבות סגן הממונה על השכר, ככספים שלא הגיעו לתובע על פי דין. גם בסיכומי הטענות מטעם הנתבעת לא נטען, כי תנאי הפרישה שנכללו בהסכם הפרישה לא היו בגדר תנאים חריגים.

מכאן, כי על הנתבעת היה לקבל אישור לתנאים אלה מראש, ממשרד האוצר בהתאם להוראת סעיף 29 (א) לחוק יסודות התקציב.

בתצהיר הגב' תמי ציזר נטען לעניין זה, כי התנאים שנקבעו בהסכם הפרישה של התובע, היו תנאים שהיו מקובלים אז אצל הנתבעת במשך שנים רבות. לטענתה, הנתבעת קיבלה הנחיות כלליות ממשרד האוצר וממשרד הפנים, באשר לתנאי פרישה, בהתאם לתוכניות ההתייעלות וההבראה לפיהן פעלה הנתבעת, וכן נטען, כי: "קודם להתערבות הממונה על השכר בהסכמי הפרישה של עובדי העירייה לא היה נהוג לשלוח הסכמי פרישה פרטניים לאישורו של הממונה". גם אם טענות אלה נכונות, הרי עדיין אין בהן להכשיר את מחדלי הנתבעת, כאשר הוראות החוק המפורשות מורות לה לנהוג אחרת. מעבר לכך, מסיכום דיון שנערך בין הנתבעת ונציגי משרד האוצר ביום 21.1.99, אשר הוגש כראייה על ידי התובע, עולה בבירור, כי הנתבעת ידעה שעליה לקבל אישור מראש, לתנאי פרישה חריגים. הדברים עולים במפורש מן המסמך האמור, ובין היתר התחייבה הנתבעת במסגרתו מפורשות: "העירייה תעביר למשרדי הפנים והאוצר נתונים לגבי העובדים שבכוונת העירייה לפטר ולהוציא לפנסיה בפירוט התנאים, אחוזי הפרישה / הפיצויים, דרגת העובד...". דיון זה נערך למעלה משנה לפני כריתת הסכם הפרישה, ונוכח התחייבויות הנתבעת המפורטות בו, אין לקבל את טענות הגב' ציזר שפורטו לעיל.


עדות הגב' יפה נחמני, מנהלת אגף משאבי אנוש של הנתבעת במועדים הרלוונטיים, אף היא מבססת את המסקנה, כי הנתבעת התרשלה בטיפול בהסכם הפרישה של התובע. מעדותה
עולה, כי היה ידוע לפקידי הנתבעת, כי יש לקבל אישור לתנאי פרישה ממשרד האוצר, וכי מי שהיה אחראי לקבלת האישור במקרה של התובע, היה מר חיים גור, אשר הוצג בדבריה, כמי שלא היטיב למלא את תפקידו, "ניטרל" את העדה עצמה מקבלת החלטות, וניהל לדבריה, את ענייני כח האדם של הנתבעת, "...כמו חנות מכולת במעברה של שנות ה – 50".


נראה אפוא כי הנתבעת
התרשלה, כאשר לא פנתה לקבל את אישור משרד האוצר מראש לתנאי הפרישה של התובע, ואולם כפי שיפורט בהמשך, חרף ההתרשלות האמורה, אין מקום לחייב את הנתבעת בפיצוי התובע, הן נוכח תכלית ההוראות הרלוונטיות בחוק יסודות התקציב, והן משום שהתובע לא הוכיח, כי נגרם לו נזק שיש לפצותו
בגינו.

אין עם זאת לקבל את טענות התובע, כאילו פעלה כלפיו הנתבעת בזדון ובתרמית והציגה בפני
ו מצג שווא מכוון, על מנת להביא לפרישתו חרף רצונו. טענות אלה לא הוכחו כלל. התובע לא טען, כי הוצג בפני
ו מצג מטעה פוזיטיבי, כאילו נתבקש אישור לתנאי הפרישה שלו ממשרד האוצר והתקבל, ואין
בפני
נו ראיות כלשהן, מהן ניתן ללמוד, כי הנתבעת פעלה בעניינו של התובע בזדון.

9.
יש לקבל את טענת הנתבעת, לפיה גם מקום שהנתבעת התרשלה בעצם כריתת הסכם הפרישה עם התובע, אין לחייבה בפיצוי התובע בגין כספים שהשיב, במסגרת הסדר הפשרה שנערך לאחר התערבות הממונה על השכר בעניינו, שכן פסיקת פיצויים מעין זו, נוגדת את תכלית הוראות חוק יסודות התקציב.

ברי, כי אילו התקבלה התביעה נגד הנתבעת, ואילו חויבה לשלם כפיצויים נזיקיים, את אותם כספים שהשיב התובע, ואת ההפרשים, בגין כספים שיופחתו מכספי גמלה שיקבל בעתיד, היתה משמעות ההחלטה, אכיפה בפועל של אותו הסכם פרישה. זאת, כאשר אין מחלוקת, כי המדובר בהסכם אשר תוקפו נשלל מכח הוראות החוק, ובפועל
בא במקומו
הסדר הפשרה.

להלכה, ניתן היה להחיל את המסקנות שפורטו לעיל, לעניין התרשלות הנתבעת באי קבלת אישור מראש להסכם הפרישה, על כל הסכם פרישה הכולל תנאים חריגים. אילו הוכרה הזכות לפיצויים נזיקיים, בגין התנהגות כזו של גוף מתוקצב, היו הוראות חוק יסודות התקציב מעוקרות בפועל, ולא היתה מושגת תכלית החוק שהינה שמירה על כספי הציבור, כפי שפורט לעיל. התוצאה של הכרה בזכות היתה אפוא, הנצחת התוצאה הבלתי רצויה, של פעולת הגוף המתוקצב,
תוך התרשלות ובניגוד להוראות הדין, וזאת על חשבון הקופה הציבורית.
על חשיבות המטרה, שבמניעת
הפגיעה בקופה הציבורית, כתוצאה מפעולה של הרשות בניגוד לדין, נלמד מן מהפסיקה העוסקת בחוזים, אשר רשות מקומית היתה צד להם, ואשר נחתמו תוך אי הקפדה
על מילוי הדרישות הטכניות לחתימה, כמפורט בסעיף 203 לפקודת העיריות (ובסעיף 193 (א) לצו המועצות המקומיות). נפסק ביחס לחוזים כאלה, כי בשל החשיבות הרבה של הצורך בשמירה על כספי הציבור, אין ליתן להם תוקף, "...גם במקרים בהם נוצר לכאורה עיוות – דין בשל כך" (ע"א 739/86 ארי שם-אור נ. עיריית קרית גת פ"ד מד(2) 562 , 565, וראה סקירת הפסיקה
בענין זה, בע"א (מרכז) 07-08-6504
מועצה אזורית
חבל מודיעין נ' עו"ד זרח רוזנבלום).


אין מקום בענייננו, לבחון את השאלה אם עשויים היו לעמוד לזכות התובע בעבר, סעדים כל שהם מכח החוזה, כגון
החזרה לעבודה, נוכח הפגם בחוזה שנכרת עימו, שכן עניין זה הינו בסמכות ייחודית של בית הדין לעבודה. מכל מקום, נכון
לקבוע בנסיבות שפורטו לעיל , כי אין עומדת לתובע זכות לפיצוי מכח פקודת הנזיקין, כלפי הנתבעת.

10.
יתר על האמור
לעיל, סבורני כי התובע לא הוכיח, קיום
נזק שניתן לחייב את הנתבעת בגינו, במסגרת דיני הנזיקין (גם אילו הוכרה זכותו לתבוע בנזיקין). זאת, באשר אילו פעלה הנתבעת כפי שנדרשה
על פי הוראות חוק יסודות התקציב, ואילו העבירה את תנאי הפרישה מראש, לבדיקת משרד האוצר, הרי אין להניח, כי היה ניתן להם כמות שהם אישור. במקרה כזה, מובן כי לא היה התובע זכאי לאותם תנאי פרישה, ולתשלומים היתרים שקיבל בהתאם להסכם הפרישה, טרם התערבות הממונה בעניינו. יתכן, כי במקרה כזה לא היה התובע פורש במועד שבו פרש,
אך וודאי
שלא היה זכאי לתבוע , אותם תנאים וכספים
שלא היו מאושרים
על ידי הממונה.
התובע בחר לתבוע
"פיצויי
קיום" או
"פיצויי ציפיה" מלאים, והוא תובע על כן
פיצוי
עבור מלוא הפסדיו, בסכום שהיה זוכה לו, מקום שהסכם הפרישה
היה נותר על כנו
ומקויים במלואו.
אלא שמטרת הפיצויים
בדיני הנזיקין, הינה השבת
המצב לקדמותו, דהיינו
העמדת הניזוק במקום בו היה עומד, אלמלא בוצעה נגדו העוולה;
דיני הנזיקין
לא נועדו בדרך כלל
להגשים ציפיותיו של הניזוק, אשר לא התגשמו
עקב העוולה. בהתאם לעקרונות אלה, נפסק
לענין תביעת נזיקין
שהוגשה על ידי חברה קבלנית
נגד עיריה, בגין היתר שניתן ברשלנות, מבלי לקבל אישור
אשר נדרש באותן
נסיבות: "...אין לפצות
את החברה במטרה
להביאה למצב ששקול לקיומה
של הבטחה שניתנה שלא כדין (הטבת נזק שמקורו
בתחום
אינטרס
הציפיה), אלא יש לפצותה
על מנת להשיב את מצבה לקדמותו, למצב שקדם להיגד השווא
הרשלני
(הטבת
נזק שמקורו
בתחום אינטרס
ההסתמכות)"(ע"א 324/82 עירית בני ברק ואח' נ' ברוך רוטברד
ואח'
פ"ד מה (4)
102, 123, ור'
גם
ע"א 5610/93 יוסף זלסקי ואח'
נ'
הועדה המקומית לתכנון ולבניה ראשון לציון , פ"ד נא (1)
68, 80-85).

מכאן, כי בגדריה
של תביעה נזיקית כזו שבפני
נו, אין כלל מקום, לפסיקת
פיצוי עבור מלוא
הפסדיו של התובע, בגין הרעת תנאי הפרישה, כתוצאה מביטול החוזה
שנכרת
עמו עקב התרשלות הנתבעת, או כתוצאה משינויו.
נראה, כי מסקנה
זו לא היתה משתנה, גם אילו התקבלה
טענת התובע
לענין התנהגות
זדונית של הנתבעת, במטרה להביאו לחתום על ההסכם, שכן נפסק, כי הפיצוי שיש לפסוק, לצורך השבת המצב לקדמותו כאמור לעיל, "...אינו משתנה על פ מצבו הנפשי של המזיק. הפיצוי אינו קשור למידת זדוניותו, ולמידת סטייתו מרמת ההתנהגות הראויה" (ע"א 9474/03 יורם
גדיש
תשתית
ובניה (1992) בע"מ
ואח' נ' בהג'את מוסא ואח', סעיף
9 לפסק
הדין).

11.
נוכח האמור
לעיל, סבורני
כי יש לדחות את התביעה.
אציין, כי בנסיבות הענין,
בהתחשב
בכך שניהול התביעה,
יחד עם התביעה בת.א. 7159/04, חסך מזמן הדיון, ובהתקיים טעם מיוחד לכך (כנדרש בתקנה 512 (א), לתקנות סדר הדין האזרחי), אפסוק להלן לזכות הנתבעת, שכ"ט עו"ד
הנמוך
מן הנקוב בכללי
לשכת הדין (התעריף המינימלי), התשל"ז – 1977.

12.
לשיטה אחרונה, התביעה נדחית, ואני מחייב
את התובע
לשלם לנתבעת
שכ"ט
עו"ד
בגין התביעה בסך 18,000 ₪
בתוספת מע"מ,
וכן הוצאות המשפט בסך
1,000 ₪ .


ניתנה היום י"ג באייר, תשס"ח (18 במאי 2008) בהעדר
הצדדים.

גד גדעון
,
שופט








א בית משפט שלום 7163/04 כהן שלום נ' עירית באר שבע , טרנר יעקב (פורסם ב-ֽ 18/05/2008)