פסקי דין על קושניר יסמין | פסקי דין על אדריכלות פנים -ישראלה וסר

5877/00 עב     25/07/2001




עב 5877/00 קושניר יסמין נ' אדריכלות פנים -ישראלה וסר




בעניין:

1



בתי הדין לעבודה

בית הדין האזורי לעבודה בת"א - יפו
עב 5877/00
(דמ 361391/99)
(דמ 361392/99)
בפני

כבוד השופטת שרה מאירי
נ.צ. מר יום טוב


25/07/2001





בעניין
:
קושניר יסמין



ע"י ב"כ עו"ד
גב' ד. ניראון-שקד

התובעת

נ
ג
ד


אדריכלות פנים -ישראלה וסר



ע"י ב"כ עו"ד
א. צפדיה
הנתבעת

פסק - דין

א.
הרקע וההליך :


1.
ביום 4.2.99 הגישה התובעת לביה"ד 2 תביעות בדיון מהיר.
האחת – לתשלום שכר עבודה בסך 4,235 ₪, דמי חופשה בגין 15 יום, פיטורים ללא התראה מראש בסך 4,235 ₪ ו-1,000 ₪ נסיעות
(דמ 361391/99).
השניה – לתשלום פיצויי פיטורין בסך 8,470 ₪ לתקופת עבודה של שנה ועשרה חודשים מ-2/98 ועד 1.12.99, לאחר שפוטרה מסיבה לא ברורה, דרך הטלפון ובצורה משפילה (דמ' 361392/99).

טוענת התובעת בנספח לתביעתה (מסמך מ-13.12.99) כי ביום 23.12.99 התקשרה אליה הנתבעת לפלאפון והודיעה לה שהיא מפוטרת ושלא תגיע למחרת לעבודה. אעפ"כ, משהגיעה למחרת, סולקה בבושת פנים מהמשרד, כולל איום בהזמנת משטרה. בתקופה שקדמה לפיטורים דאגה הנתבעת ליצור תשתית של הפחתת שכר היסוד, וגרמה להשפלות לתובעת.
[נעיר מיד כי ברי שעסקינן בטעות בתאריכים שכן הנספח נכתב כביכול לפני האירוע. טעויות מעין אלה – חזרו במסמכי התובעת].

2.
בכתב הגנתה טענה הנתבעת כי התובעת עבדה אצלה ממרץ 98 ועד 1.12.98, סה"כ 21 חודש, וכי משכורתה לחודש מלא במועד סיום עבודתה היתה בסך 3,948 ₪ לאחר שקיבלה בתקופה האחרונה תוספת של 500 ₪ נטו. נטען כי התובעת קיבלה מדי חודש בשכרה
נסיעות, ומנישואיה לא חדלה להתלונן על תנאי העסקתה, לזלזל בעבודתה ולפעול כדי לאלץ הנתבעת לפטרה, ועל אף התוספת שקיבלה – דרשה העלאה נוספת, ובפועל קיצרה שעות עבודתה, אחרה להתחלת העבודה, נעדרה עקב "מחלות", גרמה נזקים בעבודתה.

משהובהר לתובעת כי הנתבעת לא תעלה את שכרה, חדלה התובעת מעבודתה ב- 1/12/99 בלי ליתן הודעה מוקדמת.


הנתבעת, באמצעות בא כוחה – שלחה לתובעת תלוש שכר לחודש נובמבר 99', בצירוף יתרת חופשה והבראה, מכתב הסבר וצ'ק לתשלום. הנתבעת עתרה לדחיית התביעה, לפטור מפיצויי הלנה, והגישה כתב תביעה שכנגד בסך 3,948 ₪ בגין התפטרות התובעת בלא שנתנה לנתבעת הודעה מוקדמת.

3.
ביום 5.6.00 נשמעה עדות התובעת, והדיון נדחה לעדות העדה מטעמה (שתצהירה הוגש לתיק ביה"ד ביום 24.2.00) וכן הורינו על הגשת תצהיר הנתבעת, כדי לחסוך מזמן הדיון ולאפשר לתובעת, שלא הייתה מיוצגת לדעת מבעוד מועד ראיות הנתבעת.

בפועל לא הגישה הנתבעת התצהיר כמתחייב מההחלטה, גם לא כשהגישה הנתבעת בקשה לדחיית הדיון (באוגוסט 2000) בפועל הגישה הנתבעת תצהירה רק לאחר הדיון שנקבע, ושבשל בקשת דחייה נוספת והתנגדות לה מטעם ב"כ התובעת (שנטלה על עצמה הייצוג) – נתקיים אך לסיום עדויות התובעת.


מטעם התובעת העידה מאיה מינץ עובדת לשעבר של הנתבעת (להלן:"מינץ").

בדיון השלישי נשמעה עדות הנתבעת ועד מטעמה, מר צביקה בורקו (להלן:"בורקו"). כן נשמעו סיכומי הצדדים.

4.
כאן המקום לציין כי בפרוטוקול נפלה טעות במיספור העמודים, ובעמוד הראשון לפרוטוקול מ- 19.3.01 (המתחיל לאחר תיקון המיספור השוטף במספר 18 ) צ"ל רשום כי הוזהר "מר צביקה בורקו" ולא "התובע".

עוד ראוי לציין כי בתום הדיון השני ביקש ב"כ הנתבעת להעיד את בן הנתבעת אף שהבן נכח ב- 2 הדיונים. מעבר להחלטה שניתנה ראוי להבהיר כי אין רלבנטיות כלל לשאלה אם הבן שמע או ישמע את עדות אמו – מושכלות ראשונים בהליך משפטי הם כי עד אינו שומע עדויות שניתנו לפני עדותו הוא! ולא סברנו כי יש צורך להזכיר בראשית.


סיכומי הצדדים נשמעו בע"פ בתום הדיון.

לאחר ששבנו ועיינו בכל החומר שבפני
נו – ניתן פסק הדין:

ב.
ההכרעה :



1.
תקופת העבודה -
התובעת טענה בתביעתה כי עבדה אצל הנתבעת מ-2/98 ועד 1.12.99. הנתבעת טענה כי התחלת העבודה היא ב-3/98 ואישרה כי סיום העבודה היה ב-1.12.99. בחקירתה הראשית אישרה התובעת כי ב-3/98 החלה לעבוד אצל הנתבעת. נציין כי נתון זה רשום אף בתלושי השכר.
משכך – קובעים אנו כי תקופת העבודה היא מרץ 98 – 1.12.99.


2.
הבראה -

אין בתביעה שבפני
נו דרישה לתשלום הבראה.
הנתבעת היא שטענה ששילמה את זכאות התובעת להבראה (מכתב ב"כ הנתבעת מ-9.12.99, וכתב ההגנה ס' 8, 9 ב'). משנשאלה בחקירתה הנגדית בענין זה טענה התובעת כי היא חושבת שזה כלול, וכי לשנה האחרונה שולמו לה דמי הבראה במשכורת ומשקיבלה, לא תבעה זאת. אישרה כי קיבלה במרץ 99 דמי הבראה והיא האמינה לנתבעת כי אכן תשלום זה הוא בגין 5 ימים, אף שלא צויין כך בתלוש, וביחס לתלוש נובמבר 99 שאלה מדוע לא צויין בו "הבראה" וכי מגיעים לה 5 ימי הבראה לכל שנה, וכי לא תבעה אלא את הדברים הגדולים - ואם מגיע לה אז מגיע.

הנתבעת בתצהירה טענה כי שילמה לתובעת את המגיע לה בגין הבראה.
בסיכומיו טען ב"כ התובעת כי הבראה עלה בחקירה נגדית (אף שלא בתביעה) ועתר לקבלת התביעה במלואה. ב"כ הנתבעת נמנע להתייחס לרכיב זה בסיכומיו.
בפועל – טוען ב"כ התובעת כי הנתבעת בחקירתה נגדית את התובעת הרחיבה חזית לתביעה, והוסיפה לה את רכיב ההבראה. כבר ציינו לעיל כי התובעת אמרה כי לא תבעה רכיב זה וכי אם מגיע אז מגיע, אך לא טענה – אם מגיע אז תשלמו.
ערים אנו לכך כי ב"כ הנתבעת לא טען בדיון כי שאלותיו אין בהם משום הרחבת חזית, ומשכך, למעשה, הרחיב בעצמו החזית.
עם זאת, משאין בפני
נו תביעה ברכיב זה, ודאי לא מכומתת, ומשספק לכשעצמו אין ראוי כי יצור "זכות תביעה" – לא ראינו להעתר למבוקש בסיכומים.
נעיר כי התובעת לא היתה זכאית ל-5 ימי הבראה כתביעתה (בסיכומיה) שכן, הזכאות שנותרה היא אך לתקופת החדשים מרץ-נובמבר 99 כולל, לשנת עבודה שניה (קרי 9 חלקי 12 חודשים
x
ערך הבראה
x
6 ימים ).

3.
חופשה –

התובעת עתרה בתביעתה ל- 15 ימי חופשה לפי 133 ₪ ליום.
הנתבעת בהגנתה טענה כי התובעת עבדה רק 21 חודש, וכי קיבלה יתרת המגיע לה ברכיב זה, דהיינו, 10 ימי חופשה (מכתב ב"כ הנתבעת מ-9.12.99, ותלוש השכר).
בחקירתה הנגדית הסבירה התובעת כי עבדה שנה ו-11 חודש ולכן מגיעים לה 22 יום, מתוכם ניצלה 8, ואם שולמו לה 10 בתלוש נובמבר, אז לכן מגיעים לה 15 יום.
כן אישרה התובעת כי עבדה 5 ימים בשבוע.
הנתבעת בתצהירה – לראשונה – נותנת גירסה לפיה התובעת ניצלה 8 ימים בשנה הראשונה (לראשונה - שכן אין כל טענה כזו בהגנה או במכתב ב"כ הנתבעת מ-9.12.99), 8 ימים שאינם כוללים שישי-שבת, ובנובמבר שולמו לה 10 ימים (כעולה מהתלוש) ולכן בסה"כ 18 ימי חופשה שנתית בגין 18 חודשי עבודה.
ראוי להזכיר כי הנתבעת נתנה תצהירה לאחר שהתובעת נחקרה בביה"ד. נציין כי התובעת טענה כי ניצלה 8 ימים במכתבה לנתבעת מ-1.12.99 (נספח 03 לתביעה).
התובעת לא טענה כי 8 ימים נוצלו בשנה ראשונה ואף לא טענה כי אלה אינם כוללים שישי-שבת.
הנתבעת אף לא פרטה בפני
נו אם ומתי אכן נוצלו 8 ימים (ללא שישי-שבת) כמתחייב מחובתה כמעסיק עפ"י חוק חופשה שנתית.
רואים אנו לציין כי בתלושי השכר אין כל רישום על מספר ימי העבודה בכל חודש, עד כדי שהנתבעת (או מאן דהוא מטעמה) נדרש ל"רישומי הסבר" ע"ג תלושי אוקטובר-נובמבר שהוגשו לתיק (נ/1)!
תלושי השכר אף אינם כוללים פנקס חופשה, אף כי קיימות בהן "העמודות" המתאימות לכך.
כן רואים אנו לציין כי התביעה הוגשה לאחר שהתובעת קיבלה את תלוש נובמבר ובו צויין רכיב החופשה, וערך יום.
חישוב קצר ופשוט מלמד כי הנתבעת חישבה, משום מה, את זכאות התובעת לפי 133 ₪ ליום במכפלת 10 ימים.
אמרנו "משום מה", שכן הנתבעת ראתה להדגיש כי התובעת עבדה אך 5 ימים בשבוע, ובהתאם זכאית היא ל-10 ימים בלבד (עמ' 5, עמ' 24), או לא ניצלה 10 ימים (מכתב ב"כ הנתבעת).

ולהכרעתנו -

אין חולק כי התובעת עבדה בפועל סה"כ 21 חודש.
משכך, זכאותה לימי חופשה (ימי עבודה) כמי המועסק אך 5 ימים היא ל-10 ימים לשנה, ולתקופת העבודה 17.5 (18 יום)
– כטענת ב"כ הנתבעת בסיכומיו.
דא עקא כי זכאות כאמור לא תחושב לפי ערך יום שחושב לפי חודש מלא מחולק ל-30 ימי עבודה!

גם אם נקבל עמדת הנתבעת כי 8 ימים ניצלה התובעת (ולזה בלבד טענה התובעת) – אין בפני
נו הוכחה כלשהי כי לא כללו ששי ושבת, ולטעמנו, לא די בטיעון הנתבעת וללא ראייה, ודאי כשמחד טוענים שאינם כוללים שישי שבת ומאידך – מחשבים ימי חופשה כאילו כולל ערכם גם שישי וגם שבת!
עוד ראוי לציין כי החוק דן בזכאות ל-14 ימים הכוללים 2 שבתות. בהתאם, נקבע בהסכם הקיבוצי הכללי בדבר הנהגת שבוע עבודה מקוצר כי מי העובד 5 ימים בשבוע יהא זכאי ל- 12 ימי חופשה (שווה ערך ל-14 ימי חופשה לעובד 6 ימים)
ו-10 ימי עבודה בפועל.

מסיקים אנו (בהעדר כל נתון אחר) כי התובעת חישבה ערך יום חופשה (133 ₪) עפ"י הרישום היחיד בענין, קרי: תלוש השכר לנובמבר 1999.
משכך, אכן קיבלה התובעת תשלום 18 ימי חופשה, אך משאלה כוללים אף ששי שבת יש לחשב לטעמנו הזכאות באופן שונה, כדלקמן:
לו עבדה 6 ימים היתה התובעת זכאית ל-24.5 ימי חופשה
x

133 ₪
וסה"כ 3,258.5 (3,325 לפי 25 יום). משקיבלה לפי 18 יום (
x
133) – זכאית היא ליתרה של 864.5 ₪.

באופן חישוב מקביל, אם נחלק שכרה הרגיל המלא 3,948 ₪ ל-
22 ימי עבודה בחודש (משרה של 5 ימים), ערך יום עבודה הוא 180₪ ובהתאם, בגין 18 ימים כאמור זכאית היתה התובעת לסך 3,230₪ ובניכוי מה שקיבלה, זכאית היא ליתרה של 836 ₪.
משכך – קובעים אנו כי זכאית התובעת ליתרת חופשה בסך 864.5 ₪ ובצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.12.99 ועד לתשלום בפועל.
נבהיר כי "בחרנו" בתשלום הגבוה יותר, משלטעמנו, חדלה הנתבעת כשמחד נמנעה מהוכחה ביחס ל-8 ימים ומאידך, כאילו אגב אורחא, התעלמה מחישוב ערך יום לתשלום!
כן ראוי לומר כי לו התעלמנו "ממחצית" יום החופשה, זכאות התובעת היתה גבוהה יותר (בעשרות שקלים).

4.
נסיעות -
התובעת עתרה ליוב הנתבעת בנסיעות בסך 1,000 ₪. אין לדעת איך חושב סכום זה, לאיזו תקופה, ואם ואיך הופחת סכום החזר הנסיעות שקיבלה מסה"כ הזכאות.

הנתבעת בהגנתה טענה כי התובעת קיבלה נסיעות מדי חודש. בעדותה טענה התובעת כי לפי יעוץ משפטי שקיבלה, זכאית היא לנסיעות על הימים שנסעה מיבנה לת"א, מש"זה עלה 556.71 סה"כ מגיע לי הפרש 281.7 ₪
x
מספר החודשים" (עמ' 4 שורות 10-9). בחקירתה הנגדית השיבה כי נישאה ביולי 99, כי גרה בת"א (ובת ים) עד תחילת 7/99, וכי "גרנו ביבנה בדירה עוד לפני שהתחתנו".
הנתבעת בתצהירה טענה כי שילמה תמיד לתובעת נסיעות וכי מעולם לא התחייבה לשלם לה נסיעות ליבנה והתובעת אף מעולם לא דרשה תוספת נסיעות.
מעניין כי הנתבעת צרפה לתצהירה את נספח ג', פנייתה של התובעת אליה מחודש נובמבר 99 (ס' 8 פסקא 2 לתצהיר הנתבעת) ובו טוענת התובעת כי אינה מרוצה מהשכר, שכן אינו מכסה הוצאותיה ובכללם סכום של בערך 820 ש"ח (ההדגשה במקור) נסיעה הלוך וחזור ליבנה + נסיעות פנימיות.

ואף שלא הופנינו לסתירה בענין הסכומים, נעיר כי כעולה מנספח ג' אין מדובר בסכום מדויק, מנגד כולל הוא נסיעות בפועל ולא תעריף חופשי חודשי.
אכן - היה על התובעת להוכיח הוצאותיה כפי שהיו בפועל , ועפ"י התעריף החודשי הזול. איננו יודעים באיזה אופן חושב הסכום הנתבע, ונבהיר כי תקופת הזמן הנתבעת ברכיב זה לא ברורה אף היא.
אם כטענת התובעת בעדותה עסקינן ב-3.5 חודשים (חלוקת 1,000 ₪ שנתבעו בהפרש הנתבע) – הרי התביעה מתייחסת לחדשי נובמבר, אוקטובר, וספטמבר ולחצי חודש אוגוסט? או שמא לחודשי יולי, אוגוסט, ספטמבר ולחצי חודש אוקטובר, ומה הלאה?
ואם כחישובי התובעת בעדותה – הרי אם זכאית היא לסך של 556.71 לחודש (ולא נהיר מהיכן "צצה" האגורה), הרי ההפרש לו זכאית היא הוא בשיעור של 269.71 ₪ = 287-556.71

(שקיבלה בחודש מלא ולא 281.71 ₪ כעדותה).

נכון (לכאורה) טען ב"כ הנתבעת כי ב"כ התובעת "זנח" בסיכומיו את נושא הנסיעות, אלא ש"נשכח" כנראה מב"כ הנתבעת כי ב"כ התובעת עתר לקבלת התביעה במלואה – ובכך, עתר, בין היתר, גם לרכיב הנסיעות שינו חלק מתביעת התובעת.
נזכיר כי אם גרה התובעת ביבנה עוד טרם נישאה (ב- 7/99), משמע זכאותה לנסיעות היא לתקופה ארוכה מזו שנתבעה
(3.5 חודשים).
עוד נזכיר כי בחקירתה הנגדית טענה, כי כשגרה ביבנה הייתה צריכה לנסוע באוטובוסים, וכי נסעה במספר אוטובוסים לכל כיוון (לפחות 2) (עמ' 6) ולא עומתה עם השאלה האם נסעה באוטובוסים יום יום – מחד, או הטענה כי העלות החדשית באוטובוסים בנתיב נסיעתה אחרת מטענתה, ואף לא עם עצם העובדה שנסעה ושהוציאה סכום – כטענתה בחקירה הראשית.
אין לטעמנו, חשיבות לשאלת דרישתה, משהחובה עפ"י דין היא (על המעסיק) ומשעסקינן בהחזר הוצאה שהוכח להנחת דעתנו כי הוצאה. נבהיר למען הסר ספק, כי לצורך הוכחת ההוצאה, אין נזקק העובד להצגת כרטיסי הנסיעה מדי יום לכל תקופת עבודתו, ודאי כשמעסיק אינו טוען פרטנית לסכום או להוצאה אחרת.
נבהיר כי בנסיבות אין מדובר בשינוי נסיבות העסקה שהינו בלתי סביר כלפי המעסיק, ומשכך – הנטל על המעסיק לשאת בהוצאה לפי ערך מוזל של נסיעה – חופשי-חודשי.
לאור כל האמור, רואים אנו להעתר לתביעה ברכיב זה.

5.
הפסקת עבודה –
טוענת התובעת כי ב-1.12.99 בדרכה לביתה התקשרה אליה הנתבעת לטלפון הנייד והודיעה לה שלא תבוא למחרת לעבודה.
הנתבעת טענה בהגנתה כי במהלך שנת 99' התלוננה התובעת על תנאי העסקתה, זלזלה בעבודתה ועשתה מעשים מכוונים כדי לאלץ הנתבעת לפטרה אף שקיבלה תוספת 500 ₪ נטו, ודרשה לקצץ בשעות עבודתה ואף הרבתה להעדר מעבודתה עקב מחלה – עד ש"הפסיקה התובעת ביום 1.12.99 ביוזמתה את עבודתה מבלי ליתן לנתבעת הודעה מוקדמת" (ס' 6).
ובהמשך נטען כי הואיל והתובעת התפטרה – נשלח אליה התלוש לנובמבר עם מכתב ב"כ הנתבעת.

במצורף לתביעה הגישה התובעת מכתב שמסרה לנתבעת ביום 2.12.99, שמשיב לנתבעת על מכתבה לתובעת מ-23.11.99. במכתב זה גירסתה זהה והיא אף אומרת לנתבעת "אם ברצונך לפטר אותי, אבקש ממך לממש את כל זכויותי לפי החוק..." (ט' לנספח 03).
מכתב זה נכתב כאמור ב-1.12.99 (כעולה מעותק המכתב שבידי ב"כ הנתבעת וכעולה מסעיף ח' בו, הכולל טעות סופר, שכן ברור שמתייחס הוא ל"נכון ל- 1.12.99").

במכתב ב"כ הנתבעת (ה' להגנה) נטען כי "הפסקת ביוזמתך ביום 1.12.99 את עבודתך מבלי ליתן למרשתי הודעה מוקדמת כלשהיא על כוונתך לעשות כן".
ערים אנו לכך כי במכתב שצורף לתיק ביה"ד נכתב כי האירוע אירע ב- 23.12.99 ובהתאם השיבה כך התובעת, ואף לכך כי על נספח 03 לתביעה נרשם כמועד המכתב "14 דצמבר 1999" אך ברור לכל כי נכתבו לפני כן, שכן התביעה הוגשה לביה"ד ב-14.12.99 (ובהתאם מכתב הלוואי נושא תאריך 13.12.99) ולא יתכן שהתביעה מתייחסת לתאור אירוע פיטורין "שאירע בעתיד". הוא הדין ביחס למכתב התובעת לנתבעת, שהרי על מכתב זה השיב ב"כ הנתבעת כבר ב-9.12.99 (והתייחס למכתב מ-1.12.99), מה גם שבדף השני נרשם "1 דצבמר 1999".
משכך – איננו מייחסים משקל כלשהו לבלבול התאריכים.

התובעת
לא נשאלה כל שאלה
בנושא אירוע הפסקת העבודה, אף שהבהירה כי מבחינתה – זו התביעה העיקרית. וכשנשאלה לגבי יעוץ במועצת הפועלים – השיבה ספונטנית : "– לפני שפיטרו אותי? מה פתאום? לשם מה?" (עמ' 7).

מטעם התובעת העידה עובדת לשעבר של הנתבעת, הגב' מאיה מינץ. לדבריה, ב-1.12.99 בערך ב-18:30 התקשרה אליה התובעת הביתה וסיפרה לה שפוטרה ע"י הנתבעת בהיותה בדרכה הביתה. כמה דקות אח"כ התקשרה אליה הנתבעת וסיפרה לה אף היא כי פיטרה את התובעת.
עוד סיפרה כי ב- 2.12.99 משהגיעה התובעת למשרד – גורשה ע"י הנתבעת (תוך איום בהזמנת משטרה) ואף תארה הארוע של חטיפת המחברת מידה של התובעת.

ראוי לציין כי מינץ מסרה "הצהרה" בכתב ידה ב-10.1.00 ובו תארה את האירוע באותו אופן.

נציין כי מינץ עבדה אצל הנתבעת תקופה קצרה של 3 חודשים ואף אישרה בפני
נו כי התובעת פתחה לה צוהר לעבודה במשרד הנתבעת, וכי אף הנתבעת הדריכה אותה. מינץ דחתה הטענה ביחס לקשר מיוחד בינה לבין התובעת.
לא התרשמנו כי מדובר בידידות – רעות קרובה, או ביחס שלילי כלפי הנתבעת.

נציין כי התובעת לא נשאלה על מהות הקשר בינה למינץ אף כי בדיון בו העידה הובהר כי לתיק הוגשה הצהרתה של האחרונה. מינץ אישרה כי במועד כתיבת ההצהרה זכרה טוב יותר את הארועים (ההצהרה נכתבה חודש ועשרה ימים לאחר ה-1.12.99), ונותרה בעמדתה, ואף שהבהירה כי לא סרבה לבוא להעיד, אישרה כי העדיפה שלא להעיד, מחוסר נעימות.

קשה לומר כי עסקינן ביחסי חברות/קירבה בין 2 עובדות שסיימו לעבוד במקום מסויים ושוחחו טלפונית פעם בכמה חדשים, שלא התראו ושהאחת אינה יודעת על העלאת שכר שקיבלה השניה, שכן זו לא סיפרה לה. מינץ אישרה העדפת התובעת לעבוד פחות שעות וכן שהתובעת לא היתה מרוצה מסירובה של הנתבעת לבקשתה. עדותה של מינץ היתה ברורה, מדוייקת, עקבית ומהימנה. לא התרשמנו כי מדובר בעדה המבקשת בעדותה "לגמול טוב" לתובעת על סיועה בעת קליטתה לעבודה, או חלילה להרע (מנימוק לא ברור) לנתבעת.
הנתבעת העידה כי התובעת הודיעה לה טלפונית ב-1.12.99 בשעות הערב כי היא מפסיקה עבודתה לאלתר (ס' 9, ס' 12 ג' לתצהירה). כתימוכין הגישה הנתבעת אף את עדותו של בורקו, בעלים של נגריה המכיר הנתבעת מספר שנים ומבצע איתה פרוייקטים רבים במשותף, ושלהם יחסי עבודה הדוקים ויומיומיים (ס' 3 לתצהירו). בורקו טען כי ב-2.12.99 בשעות הבוקר התקשרה אליו ישראלה "בהיסטריה" סיפרה לו כי יסמין התפטרה מהיום להיום וכי אינה יודעת מה לעשות, בזמן בו היו שניהם בלחץ אדיר וכי ביקשה להעזר בשרטטת שלו ואף שאלה אותו מהן זכויותיה.

נבהיר מיד כי העדות כולה נשמעת תמוהה. בראשית ביקשה הנתבעת להעיד את בנה, ומששקלה ענין זה (בנסיבות שתוארו) הוגשה עדותו של בורקו.
קשרי הנתבעת ובורקו "רבים" המה מאלה שבין התובעת למינץ.
בורקו לא רק שיכול היה לסייע עם שרטטת, ידע גם ליתן לנתבעת חוו"ד משפטית, ועולה כי ה"היסטריה" לא היתה עד כדי אי מחשבה ביחס להיבט המשפטי.
מענין לציין כי בורקו לא טען כי אכן בפועל הועסקה השרטטת שלו עבור הנתבעת (תצהירו ס' 7 מדבר אך בלשון עתיד, באפשרות בלבד).
ואף שלטעמנו ראוי היה לברר עמו כיצד יודע הוא במדויק תאריך וכו', משלא כך נעשה אין אנו מתייחסים לענין זה. אין אנו אומרים כי לא נתנו אמון בעדותו (שבקושי נשמעה), אך האמור בתצהירו – כאמור לעיל – יותר מתמוה.

אין גם לדעת אם (ומדוע לא) סיפרה הנתבעת לבורקו על אירועי ה-2.12. ודאי על רקע העובדה כי התובעת הגיעה למשרד הנתבעת ב-2.12.99 (כרגיל?) ב-9:00 (עדות מינץ) ויכלה לעבוד, כעולה אף בפני
יתה בכתב לנתבעת (03 לתביעתה)!
לא שמענו מהנתבעת – ולו פעם אחת – לא בשיחה ב- 1.12, לא באירוע של ה- 2.12 ולא במכתב בא כוחה פנייה האומרת-מציעה "שובי לעבודה", ודאי כשהנתבעת מעידה על עצמה שהיתה באותה עת בלחץ אדיר! (שמא ניסתה הקטנת נזק?) לא שמענו שאמרה לה חובתך עפ"י הדין או עפ"י הסכם ליתן הודעה מוקדמת, בואי עיבדי בזמן זה!
רואים אנו לציין כי, לטעמנו, יש בתצהיר הנתבעת משום שינוי חזית, שכן עד לתצהיר לא שמענו כי התובעת הודיעה לנתבעת ב- 1.12 שהיא עוזבת!
במכתב בא כוחה הכולל הגרסה הראשונית נאמר "הפסקת ביזמתך ביום 1.12 את עבודתך..." ואף שנטען כי לא ניתנה הודעה מוקדמת, לא נטען כי ניתנה הודעה על הפסקה לאלתר!
נזכיר כי גירסה כאמור לא הועלתה בפני
התובעת כלל, ואף זו עובדה האומרת דרשני, ודאי בהיותה חדשה, גירסה שעלתה לראשונה רק בתצהיר הנתבעת!
נזכיר כי גם בורקו אינו טוען בתצהירו כי הנתבעת אמרה לו שהתובעת הודיעה לה שהיא מתפטרת (ערב קודם) אלא רק ש"התפטרה מעבודתה "מהיום להיום".

יש לאבחן גם בין עדותה של מינץ שהיא עדות של מי ששמע על האירוע משני הצדדים וביום התרחשותו ובין עדותו של בורקו מיום המחרת, ושאוזכרה לראשונה רק לאחר סיום עדויותיה של התובעת!

ובאשר לפלט שיחות – סבורים אנו כי קל היה לצדדים להציג בפני
ביה"ד פלט שיחות טלפון. ודאי כך ביחס לנתבעת, שיכלה לסתור – להפריך טענות התובעת והעדה מטעמה, ולהוכיח טענתה החדשה לפיה התובעת דוקא התקשרה אליה.
יצויין כי התובעת במכתבה מ-1.12.99 לא אמרה "אם ברצונך לפטר אותי, תפטרי אותי" (כטענת ב"כ הנתבעת בעמ' 28 תוך הפניה לסעיף י') - אלא אומרת (בסעיף ט') "אם ברצונך לפטר אותי, אבקש ממך לממש את כל זכויותי לפי החוק...".
ומההמשך מובנים הדברים, שכן התובעת מציינת כי הנתבעת אמרה לה כי התפטרה ללא פיצויים, בעזרת עו"ד.

נזכיר כי מכתב זה נכתב ב-1.12.99, הן בתגובה למכתב הנתבעת מ-23.11 והן ב"תגובה" לאירוע מה-1.12 אין בו "סתימת הגולל" על יחסי העבודה, אלא, לטעמנו דוקא "פתיחתו" בבחינת – אם את לא רוצה לפטר אותי או אם את לא רוצה ליתן לי זכויות בפיטורים – חזרי בך, השיבי אותי לעבודה.
יתר על כן, בל נשכח שמתקשר משפט זה לאמור במכתב הנתבעת מ-23.11!
ומה לנו יותר מהאירוע של ה-2.12, כשמנגד לא שמענו כלל מהנתבעת, גם לא במכתב בא כוחה, איזשהי גרסה-אמירה "בואי, שובי לעבודה"!
תצהיר הנתבעת דוקא עוסק – במרביתו להסביר את קשייה של הנתבעת (העסקיים/ניהוליים/כלכליים) את בעיותיה (למיניהן) של התובעת, להדגיש עד כמה עובדת מיותרת/גרועה/בעייתית, להדגיש מדוע תצהירה של מינץ לא נכון וכו' - וכל שיש לה לומר על הארוע, זה שהתפרצה על התובעת בזעם ודרשה... (ס' 12 ג') - לא שמענו כי הנתבעת ביקשה מהתובעת שובי לעבודה, תחזרי או תחזרי רק לתקופת ההודעה המוקדמת בעת כל כך לחוצה.

בל נשכח גם כי עוד ב-1.12 מיידית לאחר הודעת ההתפטרות של התובעת ביקשה הנתבעת מבנה לבוא למלא מקומה של התובעת (ס' 13), ואם כך, מהו הזעם הרב שיצא על התובעת בבוקר, ומדוע היתה בהיסטריה בעת שיחתה עם בורקו?!
והרי משאלותיה (ב"כ) למינץ עולה כי בנה כבר עבד במשרד קודם להפסקת עבודתה של התובעת, וכך גם הדס.

עוד נזכיר כי לא הובהר מדוע עותרת הנתבעת לחדש הודעה מוקדמת מהתובעת, שהרי בהסכם (01 לתביעה) נקבע כי עליה ליתן 3 חודשים ולא שחסרי "טיעונים" אנו – אך כאלה לא הוזכרו.

לאור כל האמור – מששוכנענו כי התובעת פוטרה ע"י הנתבעת ביום 1.12.99 – זכאית התובעת לפיצויי פיטורין וחלף הודעה מוקדמת.

רואים אנו להבהיר כי התרשמנו שהנתבעת "שבעה" עד תום מ"תרגילי" התובעת כהגדרתה, ו"קפצה" על "ההזדמנות" בארוע הטלפוני – שאחרת היתה פונה לתובעת לשוב לעבודה! נזכיר כי בורקו לא אומר לה – נסי לדבר אתה, שתשוב.
ומה לנו יותר מתלוש השכר ובו 'גמר חשבון' (כולל מכתב ב"כ הנתבעת, סיפא) המסיים באופן סופי את יחסי העבודה.
משכך - תשלם הנתבעת לתובעת פיצויי פיטורין בסך 6,909 ₪ = 3,948ש"ח
x
21 חודש, וכן הודעה מוקדמת בסך 3,948 ₪ ובצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.00 ועד לתשלום בפועל.

6.
כללי –
*
אין בפני
נו הסבר לתביעה בה נתבע שכר עבודה לחודש עבודה (ס' 1 לתביעה לתשלום שכר עבודה) וכן תביעה להודעה מוקדמת (ס' 5). בתביעה לא צויין בגין איזה חודש הוגשה, אין בפני
נו טענה לחודש מסויים שלא שולם, ואין ספק כי שכר נובמבר 1999 שולם לתובעת ב-12.99, ומכל מקום עובר להגשת התביעה (שהרי התובעת צרפה לתביעתה את מכתב ב"כ הנתבעת, הצ'ק ותלוש השכר ל-11.99).
משכך, לא נעתרת התביעה לתשלום שכר עבודה (ס' 1 לתביעה), כפי שהוא.
*
יחד עם זאת – נזכיר כי התובעת לא עתרה (ברכיב נפרד) לתשלום שכרה ליום 1.12.99 והנתבעת לא טענה כי שילמה בגין יום זה!

משכך ומשהתובעת עתרה לשכר עבודה לחודש -
זכאית התובעת לשכרה ליום העבודה האחרון בסך של 180 ₪ ובצרוף פיצויי הלנה בחוק מיום 1.1.00 ועד לתשלום בפועל. נבהיר כי הנתבעת נטלה ייצוג לפחות ב-9.12.99 והיה עליה לפעול כמתחייב בחוק הגנת השכר ולשלם שכר עבודה בגין יום זה – שכר שלא שולם, ואין חולק על כך, ואף לא נטען לגביו "קיזוז".
*
רואים אנו לציין כי לא הוכח בפני
נו מכח מה ולפי איזה חישוב נוכו מהתובעת 2 ימי עבודה בחודש נובמבר 1999 בגין איחורים.
אין בפני
נו חישוב, למעט אמירתו של ב"כ הנתבעת במכתב מ-9.12 כי הופחתו איחורים (שווה ערך) ליומיים.

עם זאת, משאין בפני
נו עתירה בענין, לא נכריע בענין זה.
*
רואים אנו להתייחס לטענת הנתבעת בענין "מחלתה" של התובעת בחדשים האחרונים לעבודתה (אוקטובר, נובמבר).
- אין חולק כי לנתבעת הוצגו תעודות המחלה הרלבנטיות (ומכל מקום לא נטען בפני
נו אחרת).
העובדה כי במהלך 21 חודשים התובעת לא היתה חולה – לא רק שלא הוכחה (כאמור, התובעת נשאלה על כך, וטענה אחרת, ולא הוצגו בפני
נו ראיות להוכחתה של טענת הנתבעת) אלא שאין בה דבר. כעולה מנ/2 הוצאה לתובעת תעודת מחלה ב-14/11 ל-6 ימים, והנתבעת יכלה – לו חפצה בכך – לנקוט בפרוצדורה הנתונה בחוק דמי מחלה.
כך או כך, אין ללמוד מסמיכות המחלה דבר, מה גם שבגין 12 ימי מחלה קיבלה התובעת מהנתבעת (כעולה מנ/1) תשלום רק בגין 6 ימי עבודה! – ספק אם בנסיבות כאלה היתה "יוצרת" יש מאין מחלה.
כן נציין כי במכתב הנתבעת לתובעת מ-23.11.99 (נספח 02 לתביעה) אין כל טענה בענין "המצאת מחלה".
לאור האמור – לא ראינו להתייחס לאמור מעבר לכך.
*
ראוי לציין כי בפני
נו הוצגו 2 תלושים לחודש נובמבר 99, ולא ניתן כל הסבר לקיומם של 2 תלושים שונים לאותו חודש.
מעניין לציין כי דוקא הנתבעת הגישה (בנ/1) את התלוש שאינו כולל פרוט התשלומים בגין גמר חשבון, תלוש שהוצג רק ע"י התובעת.
*
רצונה של התובעת לעבוד משרה פחותת שעות אכן הוכח בפני
נו. אין בו עם זאת כדי להצביע דוקא על התפטרותה.

7.
כן תשלם הנתבעת לתובעת הוצאותיה ושכ"ט עו"ד בסך 1,000 ₪ בצרוף מע"מ.
כל הסכומים ישולמו בתוך 30 יום.

ניתן היום, ה' באב, תשס"א (25 ביולי 2001) בהעדר הצדדים.


נ.צ. מר יום טוב

ש. מאירי – שופטת, אב"ד
קלדנית – אפרת זוהר.







עב בית דין אזורי לעבודה 5877/00 קושניר יסמין נ' אדריכלות פנים -ישראלה וסר (פורסם ב-ֽ 25/07/2001)