פסקי דין על החסוי משה בן הרואה | פסקי דין על טארק בדיר

15520/02 בשא     10/12/2002




בשא 15520/02 החסוי משה בן הרואה נ' טארק בדיר





החסוי משה בן הרואה
,
באמצעות אפוטרופסו רו"ח ראובן אשכנזי
בעניין:
התובע
המבקש
עמית
, פולק
, מטלון ושות'
ע"י ב"כ עוה"ד
נגד
1. טארק בדיר
ת"ז 02587630
2. קאיד חוטבא ת"ז 02646441
3. יצחק גיל פלדמן ת"ז 024649360
4. נזאר מטר ת"ז 036575369
5. רביע סלום ת"ז 036321271
6. מוניכה סלום ת"ז 023326275
7. אברהם אליקישוילי

הנתבעים
המשיבים
נשר
- ארדמן
גסאן יוסף ח'ורי (משיב מס' 2)
ע"י ב"כ עוה"ד
החלטה

האם רשאי בית משפט, בהליך אזרחי, ליתן צו, המורה למשטרת ישראל, להמציא פרטי הרישום הפלילי של בעל דין ? זו השאלה העומדת לדיון.

1. מכוח סמכותי עפ"י תקנה 241 (ד) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984 (כפי שתוקנה בתיקון מס' 2 התשנ"ז - 1997) אני מחליט על יסוד הבקשה ותשובת המשיבים.

העובדות הצריכות לעניין

2. עניינו של ההליך דכאן, בתמצית שבתמצית, היא תביעתו של המבקש, קשיש בן כשמונים, באמצעות אפוטרופוסו, להשבת סכום של כ - 4 מליון ש"ח שהועברו מחשבון הבנק שלו אל מי מהמשיבים, במישרין או בעקיפין.

המחלוקת בין הצדדים היא, אם התובע-המבקש, פעל מרצונו הטוב, והיה צלול וכשיר בעת שהעביר כספים למשיבים, או מי מהם, או שמא, מדובר בפרשיה של תרמית ועושק, תוך ניצול היעדר צלילות דעת של המבקש.

3. בהחלטתי מיום 2.12.2002, התרתי למבקש לתקן כתב התביעה ולצרף נתבעים נוספים.

ניתן לחלק את המשיבים שלפנינו, לשתי קבוצות:

קבוצה א' - כוללת את המשיבים 1,2 ו - 7 .

המשותף למשיבים אלו, שכל אחד מהם מודה כי קיבל ישירות כספים מהמבקש, כמפורט להלן :

משיב מס' 1 - שכנו של המבקש משך שנים רבות. המשיב 1 הודה בקבלת סכום של מאות אלפי שקלים, כמפורט בכתב ההגנה.

לטענתו, המבקש העניק לו את הכסף במתנה, כהוקרה על מסירותו ודאגתו וטיפולו המסור בו, במהלך השנים בהם היו שכנים, וכהחזר הוצאות עבור שיפוץ דירתו של המבקש.

משיב מס' 2 - קבלן בניין שהתקשר עם המבקש בהסכם מיום 20.9.2001 לפיו מכר למבקש שתי דירות תמורת הסך של 944,800 ש"ח. ההתקשרות בין המשיב מס' 2 לבין המבקש, נעשתה באמצעות המשיב מס' 1 שהכיר ביניהם.

לא למותר לציין, כי עד עתה לא נרשמו הערות אזהרה לזכות המבקש, ששילם את התמורה המלאה עבור הדירות, וכספו אינו מובטח עד עצם היום הזה, עבירה לכאורה על חוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות), התשל"ה - 1974.

משיב מס' 7 - מציג עצמו בכתב ההגנה כמלווה בשוק האפור. המשיב 7 קיבל מהמבקש, במסגרת הסכם מיום 3.7.2002 שנערך במשרד עורך דין, הלוואה בסכום של 2,500,000 ש"ח. ההלוואה היא לתקופה של שלוש שנים בריבית לא צמודה של 12% לשנה וללא כל בטחונות.

עורך הדין, שערך את הסכם ההלוואה, צורף כנתבע נוסף בכתב התביעה המתוקן.
קבוצה ב' - כוללת את המשיבים מס' 3-6.
המשותף למשיבים אלו, היא הטענה כי אינם מכירים כלל את המבקש. אין חולק כי שיקים שנמשכו מחשבונו של המבקש, נפדו בחשבונות הבנק של המשיבים 3-6, אך לטענתם, הם עשו זאת לבקשתו של המשיב מס' 7, שחשבונו בבנק מוגבל, ובמסגרת יחסיהם האישיים עם המשיב מס' 7.

4. במסגרת הליכי ביניים שנערכו בתיק זה, ערכתי באולם בית המשפט הליך של גביית עדות מוקדמת מהמבקש, על מנת לעמוד על צלילותו. זאת, לבקשת המשיבים, שטענו כי המבקש עשה את פעולותיו מרצונו החופשי, וגם היום הוא מעוניין להשמיע את דברו, אלא שאפוטרופוסו, שהוא מעוניין בדבר, כיורש פוטנציאלי בעתיד, מונע בעדו.

בעקבות השיחה שהתנהלה עם המבקש באולם בית המשפט, דומני כי לא יכולה להיות מחלוקת, שהמבקש מבולבל, אינו מתמצא בזמן, ולא מתמצא בנכסים, בחשבונות ובפעולות המיוחסות לו.

ביני לביני, הוריתי על מינויה של ד"ר י. אהרון, כמומחה רפואי בתחום הנוירולוגי - קוגנטיבי, על מנת שתחווה דעתה בדבר כושרו וכשירותו של המבקש במועד ביצוע העסקאות ומשיכות הכספים.

ד"ר אהרון, קבעה בחוות דעתה מיום 17.11.2002, כי לדעתה, המבקש סובל מדמנציה, פרונטו - טמפורלית / או אלצהיימר, לפחות החל משנת 2000, ומצבו מתדרדר בהדרגה. דמנציה מעין זו, מלווה בהפרעות בתובנה מתחילתה, וסביר להניח כי בחודש יולי 2002, המבקש לא היה כשיר לפעולות אשר בצע.

5. ויהי אחר הדברים האלו, הונחה על שולחנו של בית המשפט בקשת המבקש ליתן צו לגילוי הרישום הפלילי של המשיבים מס' 1,2 ו - 7.

משיב מס' 2 הסכים על אתר למתן צו כמבוקש, באשר לטענתו, אין לו מה להסתיר, ואת עסקת מכירת הדירות, ביצע בתום לב ובתמורה ההולמת את מחיר הדירות.

נוכח הסכמתו של המשיב מס' 2, אני נעתר לבקשה כמבוקש.

המשיבים מס' 1 ו - 7 התנגדו בתוקף לצו המבוקש, מן הטעם שהמרשם הפלילי אינו רלוונטי לנשוא התביעה, וחשיפתו, תפגע בפרטיותם.

טרם אכריע בין טענות הצדדים, אקדמות מילין על הנושא שבפני
נו.

על גילוי מסמכים, סודיות, חסיון וקבילות, ומה שביניהם

6. נקדים ונבהיר את המשבצות המשפטיות שענייננו נופל לתוכם, באשר לא אחת, יש עירוב מושגים בין גילוי, סודיות, חסיון וקבילות.

גילוי מסמכים - נושא הגילוי, מוסדר בתקנות 112-120 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן : "תקנות סדר הדין האזרחי"). הגילוי נערך, ככלל, בין בעלי הדין, ובמקרים חריגים שהוכרו בפסיקה, יינתן צו גילוי מסמכים גם כנגד צד שלישי שאינו צד למשפט - ע"א 174/88 הילדה גוזלן ואח' נ. קומפני פריזיאן דה פרטיסיפסיון, פ"ד מב(1) 563; רע"א 7264/95 ראש קס נסיר בע"מ נ. רוכביץ ישראל, פ"ד מט(5) 793.

מקום בו מתבקש צו גילוי מסמכים, השאלה הראשונה שעל בית המשפט לשים נגד עיניו, היא, אם המסמך שגילויו מתבקש, רלוונטי לנשוא הדיון. שאם לא כן, תידחה הבקשה מיניה וביה. אם המסמך הוא רלוונטי, הכלל הוא, שיש לגלותו לבעל הדין שכנגד, אלא אם עומדת לבעל הדין טענת חסיון.

חסיון - מקובל להבחין בין שלושה סוגי חסיונות :

( - ) חסיון סטטוטורי, ואלו הם, בעיקר, החסיונות הנזכרים בפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א - 1971 (להלן: "פקודת הראיות").

( - ) חסיון יציר המשפט המקובל, כמו החסיון של מו"מ בין צדדים, או חסיון של מסמכים שהוכנו לקראת משפט - ע"א 407/72 גואנשיר נ. חברת החשמל, פ"ד כט(1) 169; ע"א 327/68 שמחה בונים זינגר נ. ביינון, פ"ד כב(2) 602; רע"א 1412/94 הסתדרות מדיצינית הדסה עין כרם נ. עפרה גלעד ואח', פ"ד מט(2) 516.

( - ) חסיון יציר הפסיקה, כמו חסיון מקורות עיתונאי - ב"ש 368/86 ציטרין נ. בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין, פ"ד מא(2) 337; חסיון ביחסים בנק-פיקוח על הבנקים - רע"א 6546/94 בנק איגוד בע"מ נ. אזולאי הנרי, פ"ד מט(4) 54 (להלן: "אזולאי"); חסיון ביחסים בנק-לקוח - רע"א 1917/92 סקולר נ. ג'רבי, פ"ד מז(5) 764 (להלן: "סקולר").

חסיון יכול ויהיה מוחלט - כמו חסיון עו"ד-לקוח, או חסיון כהן דת-מתוודה, או חסיון מסמכים שהוכנו לקראת משפט. חסיון יכול ויהא יחסי, ומסור לשיקול דעתו של בית המשפט - כמו חסיון עובד סוציאלי, או חסיון בנק - לקוח.

היה ובית המשפט הגיע למסקנה כי לבעל הדין עומדת טענת חסיון, פטור בעל הדין מלגלות אותה ראיה, למרות שהיא רלוונטית למשפט. הרציונל לכך הוא, שמול האינטרס של גילוי האמת, המשפט מכיר בערכים אחרים, שיש לחברה אינטרס לעודד אותם ולתמרץ את פעולתם. זאת, גם במחיר של מתן חסיון, תוך העדפת סודיות המידע, על פני גילוי האמת העובדתית.

סודיות - הזכות לסודיות עומדת עד לנקודת הזמן שבה נדרשת הגשת ראיה על פי דין, כאשר הדין הכופה מבטל את הסודיות. הדין הכופה יכול ויהיה גם חובה לגילוי מסמכים, על פי תקנות סדר הדין האזרחי. מקום בו בית המשפט מורה על גילוי מסמך, הדבר שקול לחובה ליתן עדות, וכידוע, הכל מצווים להעיד ולהציג מסמכים במשפט - סעיף 1 לפקודת הראיות, תקנה 178 לתקנות סדר הדין האזרחי.

מה היחס בין חסיון לבין סודיות ? הוראות סודיות פזורות לאורכה ולרוחבה של החקיקה. חלק מהוראות אלו, מקימות חסיון וחלק מהן קובעות במפורש כי אין בהן כדי לפגוע בחובת הגילוי. חובות סודיות אחרות "שותקות" ועל בית המשפט לפרש ולקבוע, ממקרה למקרה, אם יש להסיק מחובת הסודיות גם חסיון - א. שטיין "חסיון בנק-לקוח בדיני הראיות" משפטים כה (תשנ"ה - 1995) 45, 48-50.

כך לדוגמה, הסיק בית המשפט מחובת הסודיות בסעיף 15 א לפקודת הבנקאות, חסיון ביחסי בנק - פיקוח, פרשת אזולאי לעיל.

קבילות - יש הוראות דין, הקובעות כי מסמכים מסוימים אינם קבילים. לדוגמה, סעיף 10 לחוק הביקורת הפנימית, התשנ"ב - 1992, סעיף 30 לחוק מבקר המדינה, התשי"ח - 1958 [נוסח משולב]. מה היחס בין חסיון לבין קבילות ?

ככלל, מסמך חסוי, הוא בלתי קביל, אך לא להיפך. דהיינו, יכול ומסמך יהיה לא קביל בהליכי בית משפט, אך מנגד, לא ייהנה מחסיון ותחול חובת הגילוי. אומנם לא ניתן יהא להציג את המסמך במסגרת ההליך המשפטי, אך המסמך כשלעצמו, לא יהא חסוי, ובעל הדין שכנגד, יהא רשאי לעיין בו - ראה, לדוגמה, אזולאי לעיל; רע"א 4999/95 אלברטי נ. מדינת ישראל נ (1) 39; רע"א 637/00 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ. אברת סוכנויות ביטוח נה(3) 661.

7. וכעת, לאחר שהבהרנו מושכלות יסוד בדיני גילוי וחסיון, נבחן את 'תרשים הזרימה' במקרה שלפנינו :

תחילה, נבחן אם המרשם הפלילי של הנתבעים 1 ו - 7 הוא רלוונטי למשפט. אם נגיע למסקנה כי המרשם הפלילי אינו רלוונטי, בזה יסתיים מסענו ודין הבקשה להידחות.

היה ונגיע למסקנה כי המסמך רלוונטי, נבחן אם יש בדין או בפסיקה חסיון של המרשם הפלילי. אם קיים חסיון, נמשיך ונבחן אם מדובר בחסיון מוחלט או חסיון יחסי. היה ונמצא כי מדובר בחסיון מוחלט, בזה יסתיים מסענו ודין הבקשה להידחות. היה ונמצא כי לפנינו חסיון יחסי, אזי נשקול את האינטרסים הנוגדים, ונכריע אם יש לבכר את החסיון על פני הגילוי.
אם אין בדין או בפסיקה הוראת חסיון, נמשיך ונבחן אם קיימת הוראת סודיות לגבי המרשם הפלילי.

היה ונמצא הוראת סודיות בקשר למרשם הפלילי, נבחן אם יש לפרש את ההוראה, כיוצרת גם חסיון. אם נגיע למסקנה שלילית - בזה יסתיים מסענו ונורה על גילוי המסמך. אם נגיע למסקנה כי הוראת הסודיות יוצרת גם חסיון, נבחן אם מדובר בחסיון מוחלט או יחסי. אם החסיון מוחלט - דין הבקשה להידחות. אם מדובר בחסיון יחסי, נשקול את האינטרסים הנוגדים ונכריע אם יש לבכר את החסיון על פני הגילוי.

וכעת, לאחר ששרטטנו לעצמנו את תוואי המסע, נתחיל בתחנה הראשונה.

הרלוונטיות של המרשם הפלילי בענייננו

8. הגישה לגילוי מסמכים היא ליברלית. גם מסע דיג של מסמכים אצל היריב אינו אסור, ובלבד שהדיג יהיה קשור לתביעה גופא, ולא נועד לדוג במי היריב לצורך תביעה אחרת או לצרכים אחרים.

כך נאמר בפרשת אזולאי לעיל :

"גילוי מסמכים משתרע על כל "המסמכים הנוגעים לעניין הנדון" (תקנה 112 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984). על צד לגלות כל אותם מסמכים, אשר סביר להניח כי הם כוללים מידע אשר יאפשר לצד, במישרין או בעקיפין, לקדם את העניין נשוא התובענה ... נמצא, כי הרלבנטיות של מסמך לעניין גילויו רחבה יותר משאלת קבילותו במשפט. הרלבנטיות לצורכי גילוי היא במידת האור שהמסמך עשוי לשפוך על המחלוקת שבין הצדדים. מסמך שיש בו כדי לסייע לקו חקירה הוא רלבנטי. לעומת זאת, מסמך שאין בו כדי לחזק טענה או להחלישה, וכל כולו לא בא אלא "לדוג" בענייניו של בעל דין, אין לגלותו (ראה ע"א 40/49 כיאט נ. כיאט, פ"ד ג' 159, 162). ודוק: לעתים אין בעל דין יודע מהם המסמכים שבידי הצד שכנגד. דרישה לגילויים של אלה אינה מהווה "דייג" אסור. "'הדיג' אינו מעשה פסול, אלא אם כן כוונת המבקש היא למצוא חומר שלא לצורך המשפט התלוי ועומד, כי אם לאסוף ראיות להכנת משפט אחר, או למטרה אחרת. ואילו מסמכים מזיקים או מועילים, לצורך המשפט התלוי ועומד, שייכים לעניין, והחיפוש אחריהם אינו 'דיג'. הנטיה המודרנית היא לקולא דוקא" (זוסמן, סדר הדין האזרחי (ש' לוין עורך, מהדורה שישית, 1991) 406)" (הדגשה שלי - י.ע.).

9.

פסק דין
מקיף בנושא הרלוונטיות, ניתן בהמ' (ב"ש) 1238/92 ק.ד. תכשיטי דורינה אילת בע"מ נ. בנק המזרחי, פ"מ תשנ"ד (3) 102. שם, מציע לנו כב' השופט הנדל, מעין 'מבחן אצבע' לבחינת נושא הרלוונטיות :

"רלבנטיות או שייכות לעניין הוא דבר שבהגיון. ... מסתבר שההגדרות אינן מקדמות בהרבה את הבנת מוסד הרלבנטיות, זה הוא עניין שבדרגה המסור לשיקול דעתו של השופט אשר נדרש לפעול בכוח הגיונו וכאדם סביר". (הרנון). "שאלות שהתשובות עליהן תורמות תרומה עניינית לפתרון הנקודות השנויות במחלוקת בין הצדדים". (השופט קדמי, על הראיות חלק שני, תשנ"א עמ' 954) מהות שאלת הרלבטיות בכל הקשר מחייבת בדיקת העובדות עפ"י העיקרון, הכלל מתעורר רק בתוך הפרט... המסמך חייב להתקשר לא רק לצד ולא רק למחלוקת בין הצדדים אלא למחלוקת בין הצדדים שהינה נשוא התביעה..
"מטרת המשפט האזרחי הינה פתרון סכסוך בין שני מתדיינים והצד עצמו אינו עומד למשפט ואין לצד השני זכות לעיון בכל חומר הקשור אליו. די לו במימי התביעה ואל לו לצלול בימו של התובע ... " (הדגשה שלי - י.ע.).

הרלוונטיות נבחנת תוך התייחסות לשאלות שניתן להפנות לעד או לבעל דין, במסגרת חקירה נגדית. לכאורה, שאלה המתייחסת ל"מהימנותו" של העד, היא רלוונטית "ואין בית המשפט נוטה להגביל השאלות המוצגות במסגרת זו, אם שאלות "ישירות" (כגון אלו המתייחסות לעברו להרשעותיו הקודמות של העד") ואם שאלות "עקיפות".... כל זאת, בכפוף לכלל של סופיות דברי העד בעניינים צדדיים - קדמי "על הראיות" חלק שלישי (מהד. משולבת ומעודכנת, התשנ"ט - 1999) 1452-1453.

אם ניתן לשאול עד - קל וחומר בעל דין - על עברו הפלילי, הרי שמסמך, שיש בו כדי לאשר או להפריך, מיניה וביה, את תשובתו של העד, הוא, לכאורה, מסמך רלוונטי למהימנותו של העד. וככלל, מהימנות היא עניין רלוונטי למשפט - קדמי, לעיל, עמ' 1451.

10. התביעה נסבה על עושק ותרמית, המגיעים כדי עבירה פלילית. המבקש, באמצעות האפוטרופוס, אף הגיש תלונה למשטרה (התיק נסגר וערר על ההחלטה תלוי ועומד).

נזכיר, כי המשיב מס' 7 עוסק במתן הלוואות בשוק האפור והגנתו היא, כי המבקש, בגילו המתקדם, הסכים מרצונו הטוב והחופשי ליתן לו הלוואה בסכום של שני מליון וחצי ש"ח - כמעט כל הכסף שצבר במהלך חייו בחסכנות מרובה - וזאת, ללא בטחונות וכנגד ריבית בשיעור השווה או הגבוה במעט, משיעור הריבית בבנק.

לטענת המבקש, חקירות שביצעו חוקרים פרטיים מטעמו, העלו כי למשיב מס' 7 עבר פלילי בתחום המרמה והזיוף. לטעמי, למרשם הפלילי של המשיב מס' 7 - כולל רישומים על תלונות ותיקים שנסגרו - יכול ויהיה משקל, בהתאם לכלל של "מעשים דומים" או "שיטת ביצוע" - קדמי, לעיל, כרך שני, עמ' 512 - 528, והאסמכתאות שם. כללים אלו, כוחם יפה, מדרך של קל וחומר, במשפט אזרחי, שם לא קיים החשש להרשעה בדיני נפשות, בשל דעה קדומה. ואכן, הוכחת "מעשים דומים" ו"שיטת ביצוע" מותרת גם בדין האזרחי - קדמי, לעיל, עמ' 524. כך נאמר בע"א 104/64 מורגנווסר נ. ליטוינסקי, פ"ד יח(3) 447 (שלא כפי שעולה מהציטוט החלקי שהביאו המשיבים בתגובתם) :

"...אין בכגון דא הבדל בין משפט אזרחי ומשפט פלילי..... אבל אם מוכח שדרכו של אדם, סמוך לנושא המשפט, לרמות על פי שיטה שהמציא ופיתח.... בכל אותם המקרים, מקבלים את הראיה להוכחת ההתנהגות "הדומה". קרוב אני לחשוב שגם במקרים אלה לא תתקבל הראיה להוכחת הטענה, שהנתבע קיבל מידי התובע כסף, אבל מתקבלת היא כתומכת בטענה שהכסף שקיבל הושג על -ידיו בדרכי רמיה, בחינת חוליה אחת בשרשרת של רמאויות. שאם לא תאמר כן, היא בעל דין לעולם מנוע מלהוכיח מה היא דרכו של העד ושיטת התנהגותו". ... למותר לציין שלא דנו כאן אלא בכשרות הראיה; מה משקל יש לייחס לה, מסור להכרעתו של שופט השלום המוסמך לפסוק בענין מהימנותו של העד".
כשלעצמי, איני סבור כי על המרשם הפלילי להגיע כדי הוכחת "מעשים דומים" או "שיטת ביצוע". היה ויתברר מהרישום הפלילי, כי למשיב מס' 7 עבר "כבד" בתחום התרמית, או בתחומים הקרובים לו, אזי בבוא היום, ייתכן ובית המשפט ישים נגד עיניו גם עובדה זו, בתוך מכלול הראיות והנסיבות שיובאו בפני
ו, לשם הערכת גרסתו של המשיב מס' 7.

למרשם הפלילי, יכול ותהא אף השלכה על הגנתם של מי מהמשיבים "בקבוצה השניה", אלו שבאמצעות חשבון הבנק שלהם, פדה המשיב מס' 7 את השיקים שנמשכו על ידי המבקש. היה ויתברר כי המשיב מס' 7 הוא בעל רישום פלילי בתחומי המרמה או בתחומים הקרובים להם, שמא יהא בכך כדי להשליך על תום לבם של מי מהמשיבים שהעמידו את חשבונם לרשותו, בהיותו לקוח מוגבל מכוח חוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א - 1981. בהקשר זה אציין, כי סכומי השיקים הנכבדים, נפדו דרך חשבונו של המשיב מס' 3, וחלק קטן מהשיקים, נפרע גם דרך חשבון הבנק של המשיבים 4-5.

הגנתו של המשיב מס' 1 מושתתת על הטענה, כי המבקש ביקש לגמול לו, על השנים בהם טיפל בו וסייע לו, כשכן מסור ודואג. לטעמי, גם לגבי המשיב מס' 1, רישום פלילי בעבירות מרמה או עבירות בתחומים קרובים, יכול ויהווה נסיבה או ראיה, במסגרת כלל הראיות שיובאו במהלך הדיון.

11. למען הסר ספק, נדגיש, כי חשיפת הרישום הפלילי של בעל דין, אינה מהווה אינדיקציה בלעדיה אין, למהימנותו או אי מהימנותו של בעל הדין. שאם לא כן, יבקשו בעלי דין, כעניין שבשגרה, את הרישום הפלילי של בעל הדין שכנגד. גילוי הרישום הפלילי יהא מוצדק, אך ורק אם יש לו קשר לתביעה גופא. במקרה שלפנינו, נוכח הטענות הגובלות בפלילים, ולאור התשתית הלכאורית שהניח המבקש, יש רלוונטיות למרשם הפלילי. מדובר בדיג במימי התביעה גופא, להבדיל מדיג ב"מים הטריטוריאליים" של המשיבים 1 ו - 7.

לא נעלם מעיני החשש למראית עין של דעה קדומה של בית המשפט, אם יימצא כי למי מהנתבעים יש רישום פלילי. אלא, שלהבדיל מדיני נפשות במשפט הפלילי - שברגיל, אין בית המשפט נחשף לרישום הפלילי של הנאשם קודם להרשעה - איני רואה מניעה כי מקום בו יש למרשם הפלילי רלוונטיות לנשוא הדיון, הוא ייחשף לעיני בית משפט של דיני ממונות. חזקה על בית המשפט, כי ידע ליתן לרישום הפלילי, אם בכלל, את המשקל הראוי לו במסגרת מכלול הראיות. וכפי שנאמר, ברע"א 637/00 הנ"ל, באשר לטענה כי היחשפותו של בית המשפט לראיה לא קבילה עלולה להשפיע על שיקול דעתו:

"עוד אעיר כאן כי אינני שותף לחששו של המבקש כי העיון של השופט במסמך עלול להשפיע על גיבוש עמדתו לגבי התוצאה... כפי שנאמר, "השופט, אשר השפיטה היא מקצועו וייעודו, מחנך עצמו ומפנים בתוכו את היכולת להבחין בין מידע קביל לבין מידע שאינו קביל. הוא מסוגל לבנות חומה בין ראיה לא קבילה הבאה לידיעתו לבין השימוש בה במשפט" (ע"פ 6752/97 פרידן נ' מדינת ישראל פ"ד נא(5) 329, 334 והאסמכתאות שם).

סיכומו של דבר, כי הרישום הפלילי של המשיבים 1 ו - 7 הוא רלוונטי לתובענה, וככזה, ראוי להורות על גילויו. בכך, צלחנו את המשוכה הראשונה בתרשים הזרימה, ומכאן נשים פעמינו אל החסיון.

חסיון המרשם הפלילי

12. סעיף 3 לחוק המרשם הפלילי, ותקנת השבים, התשמ"א - 1981 (להלן: "חוק המרשם הפלילי") קובע כלהלן :

"המרשם יהיה חסוי ולא יימסר מידע ממנו אלא לפי חוק זה".

סעיף 5 לחוק המרשם הפלילי, מתיר למשטרה למסור מידע מן המרשם לרשויות ולבעלי תפקידים, המנויים בתוספת הראשונה לחוק. סעיף י' לתוספת הראשונה, מתיר מסירת מידע לבית משפט או לבית דין באחת מאלה :

"(1) הגילוי הוא מהותי לנושא הדיון;
(2) הגילוי נדרש לבירור מהימנותו של עד ובעל דין ביקש את הגילוי"

מהוראה זו אנו למדים כי לבית המשפט סמכות להורות על גילוי המרשם הפלילי, בכפוף לנושא הרלוונטיות. מכאן, כי גם בהנחה שסעיף 3 לחוק המרשם הפלילי, קובע חסיון תוכני, דהיינו, חסיון של המידע, הרי שמדובר בחסיון יחסי, שבית משפט רשאי להורות על הסרתו.

האם ס"ק (2) עניינו רק ב"עד" להבדיל מחסיון העומד לבעל דין ? לטעמי, אין להסיק כאן את הכלל של "מכלל הן אתה למד לאו" אלא שלפנינו חוסר (לאקונה) אותו יש להשלים מכוח היקש, הכולל גם קל וחומר. ולענייננו, אם התיר המחוקק גילוי של הרישום הפלילי על מנת לברר מהימנותו של עד, קל וחומר שהתיר זאת לגבי בעל דין, בין אם הוא עד במשפט ובין אם בחר שלא להעיד.

לצד החסיון התוכני, אנו מוצאים גם הוראת סודיות בסעיף 23 לחוק המרשם הפלילי :

מי שקיבל לפי חוק זה מידע מן המרשם רואים אותו כמי שנמסר לו
המידע בתנאי מפורש שעליו לשומרו בסוד ויחול עליו סעיף 119 לחוק
העונשין, התשל"ו-197 - 1977.

13. על יחסיותו של חסיון המרשם הפלילי, עמד בית המשפט בבש"פ 4481/00 דוד יחזקאלי ואח' נ. מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 245. באותו מקרה, דרשו הנאשמים כי המדינה תחשוף בפני
הם את גליונות הרישום הפלילי של עדי התביעה במשפטם. המדינה התנגדה, בין היתר, משום הפגיעה בפרטיות. בית המשפט נעתר לבקשה באומרו :

סעיף י(2) לתוספת הראשונה לחוק המרשם הפלילי, הגם שהוא מונה את בית-המשפט ובתי-דין בין הגופים הזכאים לקבל מידע, מכוון לבעל-הדין המתדיין בפני
הם. כך, שכנגד הזכות לפרטיות של העבריין עומדת זכותו למשפט הוגן של בעל-דין בכלל, ושל נאשם במשפט פלילי בפרט. זכות אחרונה זו גם היא זכות-יסוד, ומשקלה הסגולי אף עולה על משקל הזכות לפרטיות של העבריין. בנוסף, משפט הוגן הוא תנאי לעשיית צדק, והוא כשלעצמו, למיצער, אינטרס ציבורי כבד-משקל.......... נוכח תכליותיו של חוק המרשם הפלילי, ולנוכח משקלם הסגולי של הזכויות והאינטרסים המתנגשים, אין מקום לפירוש מצמצם של הוראת חוק המרשם הפלילי הקובעת כי לבתי-דין ולבית-המשפט תינתן גישה לרישומים הפליליים על-פי בקשת בעל-דין ולצורך בירור מהימנות עדים".

ואנו נאמר, קל וחומר בן בנו של קל וחומר בענייננו. ששם, היה מדובר בפלילים, ואנו מדברים בדיני ממונות. שם היה מדובר בחשיפת רישום פלילי של עדים, ואנו מדברים ברישום פלילי של בעלי הדין עצמם. לכן, באיזון האינטרסים בין גילוי האמת, מול הזכות לפרטיות המעוגנת בסעיף 7 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ובחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א - 1981, ידו של הגילוי על העליונה.

14. כאן יכולים היינו לסיים את מסענו ואידך זיל גמור. מצאנו כי הרישום הפלילי הוא רלוונטי לדיון ולכן יש להורות על גילויו. הראינו כי לרישום הפלילי הוענק חסיון סטטוטורי-תוכני, כי חסיון זה הוא יחסי, וכי באיזון האינטרסים בין זכותו של העבריין לשיקום ופרטיות "נוכח המשקל הנמוך יחסית של הזכות המוגנת" , יחזקאלי לעיל, האינטרס של הגילוי גובר.

ובכלל, חסיון צריך להתפרש על דרך הצמצום, והגישה כלפיו היא חשדנית, לאור הכלל הרחב של גילוי, בשל הערך של גילוי האמת. כפי שנאמר ברע"א 637/00 הנ"ל :

במקום אחר אמרתי כי "הנחת היסוד במצבי מחלוקת כאלה חייבת להיות שיש להעדיף את זכות העיון - ובעיקר כאשר היא נתמכת על ידי אינטרסים כבדי משקל - על פני מניעתה; וכי אין להגביל את הזכות אלא במקרים קיצוניים ונדירים שבהם יש טעמים של ממש המצדיקים את ההגבלה" (רע"א 8473/99 כרטיסי אשראי לישראל נ' שגב ואח' דינים עליון, כרך נז, 302). הכלל הוא שכל אדם שבידיו ראיה הדרושה למשפט חייב
לגלותה על מנת שהאמת תצא לאור. אכן, הערך של גילוי האמת איננו מוחלט ולפיכך מכיר הדין במקרים מסוימים בחיסיון (ראו, לדוגמא, סעיפים 51-44 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א1971-). עם זאת, "הגישה כלפי החסיון היא חשדנית. רק במקרים מיוחדים וחריגים יוכר החסיון" (רע"א 1412/94 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' גלעד פ"ד מט(2) 516, 522). ונאמר כי "הכלל הוא האמת והצורך בגילויה. החיסיון הוא החריג" (רע"א 6546/94 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' אזולאי ואח' פ"ד מט(4) 54, 62).

גילוי מסמך על ידי בעל הדין, לעומת גילויו באמצעות צד שלישי

15. סעיף 12 (א) לחוק המרשם הפלילי קובע כלהלן :

"כל אדם זכאי לעיין במידע שבמרשם הנוגע לו".

מכאן, שהמבקש רשאי היה לדרוש ישירות מהמשיבים 1 ו - 7 את הרישום הפלילי, הנוגע להם, במסגרת דרישה לעיון במסמך ספיציפי, על פי תקנה 117 לתקנות סדר הדין האזרחי. האם יש נפקא מינא אם צו הגילוי מתבקש כלפי צד שלישי (במקרה שלפנינו, משטרת ישראל) לעומת מקרה בו בעל הדין עצמו נדרש לגלות את המסמך שבשליטתו ? ובמקרה שלפנינו, האם היה בכלל מקום להתלבט ולערוך איזון בין האינטרסים הנוגדים, אם התובע-המבקש, היה עותר להורות למשיבים 1 ו - 7, להמציא, במסגרת גילוי ועיון במסמכים, את הרישום הפלילי שלהם ?

מהחלטתה של כב' השופטת דורנר ברע"א 8551/00 אפרופים נ. מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 102 עולה לכאורה, כי בעל דין, אינו יכול להעלות טענה של פגיעה בפרטיות, כלפי דרישה לגילוי מסמכים. באותו מקרה, דרשה המשיבה עיון במסמכים שונים של המבקשות ובכללם במאזנים ובטופסי פחת שהגישו לרשויות המס. המבקשות טענו כי חיובם להעביר מסמכים אלו למשיבה פוגע בזכותם לפרטיות, ובהקשר לטופסי הפחת שהוגשו לרשויות המס נטען כי אלו נהנים מן החסיון הקבוע בפרק י"ב לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] .

בדחותה את הטענה אמרה השופטת דורנר :

"תובע אינו יכול להישמע בטענה, כי זכותו לפרטיות גוברת על חובתו לחשוף בפני
הנתבע ראיות, שהן רלוואנטיות לבירור התובענה ונדרשות לנתבע לביסוס הגנתו.... אף מובן הוא, כי בידי התובע קיימת האפשרות להעדיף את ההגנה על פרטיותו על-פני הכרח לחשוף בפני
הנתבע ראיות רלוואנטיות, וזאת על-ידי מחיקת התביעה שהגיש כנגד הנתבע.

ובאשר לטענת החסיון מכוח פקודת מס הכנסה :

חסיון זה חל אך לגבי מידע שהגיע לידי מי שמוטלת עליו חובת הסודיות הקבועה בפרק י"ב לפקודה. החסיון אינו חל על המידע כשלעצמו, והנישום אף רשאי לוותר עליו.

מסקנה דומה, עולה לכאורה גם מפרשת סקולר. שם, הכיר בית המשפט בחסיון בנק - לקוח, חסיון אותו הסיק מחובת הסודיות שבסעיף 2 (8) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א - 1981. לשיטתו של השופט חשין, בדעת המיעוט, מקום בו בעל הדין יכול להשיג את המסמך, עליו להמציאו במסגרת גילוי מסמכים, ונושא החסיון לא מתעורר כלל :

..."לדידי במערכת עובדות מעין זו - כלומר: במקום בו בעל-הסוד הוא צד להליכים העיקריים, כתובע או כנתבע - אין מתעוררת כלל שאלת הסודיות, וממילא לא יתעורר כל צורך לערוך איזון אינטרסים.... רישומים בסיפרי בנק ומיסמכי לקוח המצויים בבנק, שייכים הם - למיצער, מושגית - ללקוח. הבנק אין הוא
אלא ידו הארוכה של הלקוח, ומידע שבידו מחזיק הוא בו עבור לקוחו... מכאן נגזרת, לדעתי, מסקנה והיא זו, שנוכח פני לקוחו - קרי, במקום שהלקוח הוא צד להליכים - אין בנק יכול לסרב ולמסור מידע אך בהסתמכו על חובת סודיות כלפי הלקוח, דהיינו, חובת סודיות באשר היא... יש להעלות על הנתבעים כמו הם-עצמם מחזיקים ברישומים - והרי הבנק מחזיק ברישומים מטעמם ועבורם, ולו עצמו אין כל אינטרס בהם - ועל-פי נתון זה יש להכריע במחלוקת שבינם לבין התובעים... . אם דעתי תישמע, יכריע בית משפט בשאלת גילוי רישומי הבנקים אך על יסוד
הכללים הרגילים החלים במקרה מעין-זה, הן לעניין גילוי מיסמכים ועיון במיסמכים "(הדגשה שלי - י.ע.).

השופט חשין היה בדעת מיעוט בפרשת סקולר. אולם השופט טל, שהצטרף לדעתו של השופט גולדברג ,לפיה יש להכיר בחסיון בנק - לקוח, אינו חולק על השופט חשין בנקודה זו:

אכן, אילו נדרשו המשיבים ישירות על ידי המבקשים
לגלות את דפי החשבון שברשותם ולאפשר את העיון בהם, פשיטא שהיו חלים כללי הגילוי והעיון הרגילים בין בעלי הדין, ולא היה מקום כאן לחסיון. אבל המבקשים לא דרשו את העיון ישירות מן המשיבים אלא עתרו לאפשר להם את העיון במסמכי הבנק, בצרפם את הבנקים כמשיבים לבקשה. כאן מתעוררת שאלת החסיון. ממש כשם ששאלת החסיון מתעוררת כאשר רופא
נדרש להרשות את העיון במסמכים הרפואיים של פציינט, למרות שאילו נדרש הפציינט עצמו לגלות ראיה רלבנטית שברשותו הנוגעת לבריאותו, לא היה יכול לחסות בצילו של חסיון" (הדגשה שלי - י.ע.).

דהיינו, לשיטתו של השופט טל, כמו לשיטתו של השופט חשין, יש להבחין בין דרישה המופנית ישירות לבעל דין לחשוף את תיקו הרפואי, שאז עליו לעשות זאת במסגרת גילוי מסמכים - גם אם לשם כך, עליו להשיג את המסמך מרופאו האישי - לבין צו גילוי המופנה לרופא האישי של בעל הדין, שאז יחול חסיון רופא - מטופל.

16. מכאן, כי התוצאה יכולה להשתנות לכאורה, לפי מיהות הצד כנגדו מתבקש הגילוי. אם מדובר בבעל דין, מה לנו ולחסיון, ומה לנו ולאיזון בין האינטרסים הנוגדים של פרטיות וסודיות מידע, מול האינטרס של גילוי האמת. לשיטתם של השופטים חשין וטל בפרשת סקולר, וכפי שעולה גם מדברי השופטת דורנר בפרשת אפרופים הנ"ל, הצורך באיזון כאמור, מתעורר מקום בו הצו מתבקש כלפי צד שלישי, אשר נדרש להמציא את המסמך שגילויו מתבקש. אולם, כאשר המסמך הוא ברשותו או בשליטתו של צד למשפט, עליו לגלותו במסגרת הכללים של גילוי ועיון במסמכים הרלוונטיים לדיון, ואין הוא יכול להעלות טענות של סודיות ופרטיות.

17. על מסקנה לכאורית זו, מתח המלומד א. שטיין, ביקורת במאמרו הנ"ל. לשיטתו של שטיין, חסיון בנק - לקוח הוא חסיון תוכני, דהיינו, חסיון העומד גם ללקוח עצמו, ולא רק לבנק, ואין לקבל את גישתו של השופט חשין, שנתמכה, בעקיפין, בדברי השופט טל.

לא אקבע מסמרות בנושא, באשר במקרה שלפנינו, אין חולק שסעיף 3 לחוק המרשם הפלילי קובע כי החסיון הוא תוכני, להבדיל מחסיונות סטטוטוריים אחרים, כמו חסיון עורך דין, כהן דת, פסיכולוג, רופא, או עובד סוציאלי. לכן, לטעמי, אין נפקא מינה אם הדרישה לגילוי המרשם הפלילי הייתה מופנית אל המשיבים, כבעלי דין, במסגרת דרישה לעיון ספיציפי במסמך, או שהופנתה, כפי שנעשה, כלפי משטרת ישראל, כמי שברשותה נמצא המסמך / המידע המבוקש.

לא אמרנו דברים שאמרנו בנקודה זו, אלא להגדיל תורה ולהאדיר, באשר, לאור המסקנה אליה הגענו, איננו נדרשים לסוגיה.

סוף דבר

18. אשר על כן, אני מורה למשטרת ישראל, להמציא את הרישום הפלילי של המשיבים מס' 1, 2 ו - 7, לתיק בית המשפט.

הרישום יכלול כל פרטי הרישום כאמור בסעיף 2 לחוק המרשם הפלילי, בכפוף להרשעות שנמחקו בשל תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק המרשם הפלילי.

המבקש עתר כי הרישום הפלילי שיומצא על ידי המשטרה, יכלול גם תלונות ותיקים שנסגרו כנגד המשיבים. ברם, על פי סעיף 11 לחוק המרשם הפלילי, "מידע על החלטה שלא לחקור או שלא להעמיד לדין ... וכן מידע על משפט שבו עוכבו ההליכים לפי סעיף 231 לחוק" הוא מידע שניתן למסירה רק לגופים המפורטים בתוספת השלישית לחוק, ובית המשפט אינו נכלל בגופים אלו. לכן, אני דוחה הבקשה לעניין זה.

המבקש רשאי להמציא צו פורמלי לחתימת בית המשפט.

אני מחייב המשיבים 1 ו - 7 בהוצאות המבקש בסך של 750 ש"ח בצירוף מ.ע.מ. כל אחד.
ניתן היום ה' בטבת תשס"ג, 10 בדצמבר 2002 בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתק לב"כ הצדדים.
מותר לפרסום מיום 10/12/2002

י.עמית
,שופט

/ h00068802a.1
1
בתי המשפט
תא 000688/02
בש"א 15520/02
בית המשפט המחוזי בחיפה
כב' השופט:י.עמית

בפני










בשא בית משפט מחוזי 15520/02 החסוי משה בן הרואה נ' טארק בדיר (פורסם ב-ֽ 10/12/2002)