פסקי דין על העמותה לקידום השחייה והשחיינים קרית ביאליק | פסקי דין על עיריית קרית ביאליק | פסקי דין על ד"ר רפי ורטהיים | פסקי דין על מר שלמה עובדיה |

7014/06 בשא     16/06/2006




בשא 7014/06 העמותה לקידום השחייה והשחיינים קרית ביאליק נ' עיריית קרית ביאליק, ד"ר רפי ורטהיים, מר שלמה עובדיה




בעניין:

1



בתי המשפט



בבית המשפט המחוזי בחיפה
בשא 007014/06


בפני
:
כב' השופט י. גריל
תאריך:
16/06/2006



בענין:
העמותה לקידום השחייה והשחיינים קרית ביאליק





ע"י ב"כ עו"ד
אריה בן ארי


המבקשת


- נ ג ד-


1. עיריית קרית ביאליק


2. ד"ר רפי ורטהיים
ראש עיריית קרית ביאליק

3. מר שלמה עובדיה
מנכ"ל עיריית קרית ביאליק





ע"י ב"כ עו"ד
עודד פלוס


המשיבים



החלטה

א.
הבקשה שבפני
י היא למתן צו לפי סעיף 6 של פקודת בזיון בית המשפט, לאכוף על המשיבים בקנס יומי או במאסר למסור לשימוש המבקשת את חדר הכושר החדש בבריכת אפק שבקרית ביאליק כפי שנקבע בפסק הדין שניתן ביום 23.5.95 על ידי כב' השופט (בדימוס) פרופ' ד. ביין, בתיק אזרחי 615/95, שאישר את פסק הבורר של כב' השופט (בדימוס) א. ד. בר, מיום 2.4.95.

ב.
הנסיבות הצריכות לענין הינן בתמצית אלה:

בפסק הבורר שניתן על ידי כב' השופט בדימוס א. ד. בר, חוייבה עיריית קרית ביאליק
למסור לשימושה של מכבי קרית ביאליק (מחלקת השחייה) את השימוש בבריכה המקורה והמחוממת (בריכת אפק) במשך כל השנה, כפי שפורט בפסק הבורר.

בעמוד 9 ס"ק 4 שבפסק הבורר נקבע:

”שימוש בחדרי הכושר כולל "חדר הכושר החדש" ולאפשר למכבי להכניס לחדרי הכושר ציוד ומכשירים המתאימים לשחיינים ושעון וציוד עזר לבריכה לצורך קיום אימונים ותחרויות שחייה”

פסק הבורר אושר בהחלטת כב' השופט (בדימוס) פרופ' ד. ביין ביום 23.5.95, בת.א. 615/95.

ג.
לאחר מכן התעוררה מחלוקת בין הצדדים בשאלה האם כל הסמכויות, הזכויות והחובות של מחלקת השחייה של מכבי קרית ביאליק הינן בידיה של העמותה לקידום השחיה והשחיינים קרית ביאליק (להלן: "המבקשת"), ובגין כך הוגשה תובענה בתיק אזרחי 670/95 של בית משפט זה.

ב

פסק דין
שניתן בתאריך 30.10.01, קבעתי שהעברת הזכויות מאגודת מכבי קרית ביאליק לעמותה לקידום השחייה,
נעשתה כדין, ולכן זכויותיה וחובותיה של אגודת מכבי קרית ביאליק עברו לידיה של המבקשת, לרבות הזכויות והחובות הנובעות מפסק הבורר מיום 2.4.95 שאושר בת.א. 615/95.

ד.
במסגרת ת.א. 670/95 שבו נדונה המחלוקת בשאלה האם זכויותיה של מכבי קרית ביאליק עברו לידיה של המבקשת, קבעתי ביום 14.6.95, הסדר ביניים שעמד בתוקפו עד לסיום ההליכים המשפטיים בת.א. 670/95. הסדר זה קבע, למשך תקופת הביניים, את אופן השימוש של המבקשת בבריכת אפק.

בהתייחס לחדר הכושר קבעתי באותו הסדר, בעמ' 4 ס"ק ה':

”העיריה תעמיד לרשות השחיינים חדר כושר אחד במקלט ליד בריכת אפק, ותציידו על חשבונה כנדרש, לרבות מיזוג אויר,
עד תאריך 1.8.95”

מכאן, שההסדר בהתייחס לתקופת הביניים לא כלל את "חדר הכושר החדש".


אין מחלוקת בין הצדדים שהסדר הביניים הנ"ל מיום 14.6.95 עמד בתוקפו גם במשך שנה אחת נוספת לאחר מתן פסק הדין מיום 30.10.01, זאת לאחר שהעיריה ביקשה להותיר את ההסדר על כנו לתקופה נוספת זו, ומכאן שהסדר הביניים מיום 14.6.95 הגיע לסיומו בנובמבר 2002.

ה.
עתה מגיעים אנו למחלוקת הנוכחית שבין הצדדים, שבעטיה הוגשה הבקשה נשוא הדיון כאן.

לטענת המבקשת, משהסתיים הסדר הביניים בנובמבר 2002, התקיימה בין הצדדים הסכמה שבשתיקה לפיה מוסיפה העמותה שלא לדרוש את השימוש ב"חדר הכושר החדש" ולכן גם לא נדרשה העמותה לנהל משא ומתן בדבר תשלום דמי שימוש לעירייה, בגין השימוש בבריכה ומתקניה.

אולם, במהלך שנת 2004 פנה מנכ"ל העירייה במכתב מיום 6.6.04 לעמותה בדרישה להעביר לעיריה את החלק היחסי של העמותה בהוצאות התפעול משנת 1995 עד שנת 2003, וכן לגבי שנת 2004 (נספח ו' של הבקשה).

המבקשת טוענת שהעירייה אינה מאפשרת לה להשתמש ב"חדר הכושר החדש". המבקשת גם מפנה לטענותיה של העירייה בכל הנוגע לענין זה בתביעה שהגישה העירייה בת.א. 1164/05 לבית משפט זה כנגד המבקשת, לצורך מינוי בורר, וכן מפנה ב"כ המבקשת לטיעונו של ב"כ העירייה בדיון שהתקיים ביום 1.5.06 בת.א. 1164/05 (בקשה למינוי בורר) בפני
כב' השופטת ש. וסרקרוג, טיעון שממנו עולה שאכן העירייה אינה מאפשרת למבקשת לעשות שימוש בחדר הכושר החדש.

ביום 8.9.05 פנה ב"כ המבקשת במכתב למנכ"ל העיריה כשהוא עומד באותו מכתב על כך שהעיריה תפתח את "חדר הכושר החדש" לשימושה החופשי של המבקשת ושחייניה, וכי מנהלי מרכז הספורט יעבירו לחדר הכושר החדש את כל הציוד המתאים לשחיינים הנמצא כיום בחדר הכושר הקטן.

מכאן העתירה
לזמן את המשיבים לדין לפי פקודת בזיון בית המשפט ולאכוף עליהם את קיומו של פסק הדין.

בטרם אמשיך בתיאור הנסיבות אציין שביום 16.5.06 ניתן פסק דינה של
כב' השופטת ש. וסרקרוג בת.א. 1164/05 (בקשתה של העירייה למינוי בורר). ב

פסק דין
זה נתמנה כב' השופט בדימוס (פרופ' ד. ביין), כבורר בתיק, וזאת בהתייחס לדמי השימוש לתקופת העבר.

ו.
בתגובה שהוגשה ביום 30.5.06 מטעם המשיבים נטען שההוראות שבפסק הבורר ניתנו רק כנגד העיריה, ואילו התביעה כנגד ראש העיריה ומנכ"ל העיריה נדחתה על ידי הבורר.

בשים לב לאופיו של הסעד המבוקש כאן (צו לפי פקודת בזיון בית משפט), נטען על ידי המשיבים שיש להימנע מלהטיל אותו על ראש העיריה ומנכ"ל העיריה, אך מכל מקום, אם אמנם יחליט בית המשפט, חרף טענות המשיבים, שיש לאפשר למבקשת לעשות שימוש בחדר הכושר החדש, כי אז החלטה כזאת של בית המשפט תמולא גם ללא סנקציה כלפי המשיבים מס' 2 ומס' 3.

לעיצומו של ענין מפנה ב"כ המשיבים לאמור בעמ' 10 של פסק הבורר, שם כותב הבורר שקיימת אפשרות להכניס שינויים במסגרת שהוא קבע, בין אם בהסכמה ובין אם בהעדר הסכמה, וזאת על ידי קיום הליך של בוררות, הואיל ואופי הפעילות שבין העיריה מחד גיסא לעמותה מאידך גיסא, מחייבת קביעת מנגנון שיאפשר שינויים ותיקונים.

עוד ובנוסף מצביע ב"כ המשיבים על כך שהסדר הביניים שקבע בית משפט זה במסגרת ת.א. 670/95 עמד בתוקפו עד נובמבר 2002, ובמסגרת הסדר ביניים זה, לא שימש חדר הכושר החדש את העמותה, ובמקומו צוייד חדר הכושר שבמקלט אשר שימש ומשמש את העמותה.

החל מנובמבר 2002 תם תוקפו של הסדר הביניים והוראות פסק הבורר חזרו על כנן, למעט "חדר הכושר החדש", שאיש לא חזר ולא תבע לקבל אותו.

לטענת המשיבים נוצרה על ידי כך הסכמה שבשתיקה מצד העמותה שמצאה ביטוי בהתנהגות רצופה על פני כ-11 שנים.

ז.
בתגובה לטענת המבקשת לפיה נוצרה הסכמה שבשתיקה כשהמבקשת מצידה לא ביקשה לקבל את חדר הכושר החדש לשימושה ואילו העיריה מצידה לא עמדה על תשלום דמי שימוש בגין המתקן, טוענת העיריה שאין כל קשר בין "חדר הכושר החדש" לבין דרישת העיריה לתשלום דמי שימוש בגין הבריכה שעומדת לרשות המבקשת על כל מתקניה (למעט "חדר הכושר החדש"), כל ימות השבוע ובמרבית שעות היום האפקטיביות, כשחלקו של "חדר הכושר החדש" מתוך כלל השירותים וההנאות שמפיקה העמותה, הינו זניח.

לטענת ב"כ המשיבים אלמלא דרשה העיריה לקבל את דמי השימוש לא היה עולה כלל נושא "חדר הכושר החדש", משום שגם המבקשת ויתרה עליו והסכימה להוציאו מחוץ למרכיבים המצויים בבריכה ואשר נמסרו לשימושה.

טוען איפוא ב"כ המשיבים שההוראה בפסק הבורר הנוגעת לחדר הכושר החדש בטלה ועברה מן העולם, בהסכמתה של המבקשת שבאה לידי ביטוי בהתנהגותה, לחילופין, מוסיף וטוען ב"כ המשיבים, שיש ליתן משקל לחלוף הזמן ממועד מתן פסק הדין שאישר את פסק הבורר ועד ליום בו פנתה המבקשת למימושו בכל הנוגע ל"חדר הכושר החדש", וזאת בטרם יעניק בית המשפט סעד מכח פקודת בזיון בית המשפט.

לענין זה מפנה ב"כ המשיבים לע"פ 658/82, שמד"ר מעליות נגד בן צבי, פ"ד ל"ח(1), 136 בעמ' 140.

בענייננו טוען ב"כ המשיבים שהמבקשת עותרת לאכיפת הוראה מלפני 11 שנה ויש איפוא לבחון האמנם יש מקום לאכוף אותה ללא בדיקה ובחינה מדוקדקים, וכן יש ליתן את הדעת לשינוי הנסיבות.

יש לבחון, כך טוען ב"כ המשיבים, את השאלות הנוגעות ל"הסכמה" או "העדר הסכמה" ביחס לשינויים שחלו בחדר הכושר,
במתקנים, במספרי המשתמשים, מהות השימוש המבוקש בחדר הכושר ועוד, כשלטענת ב"כ המשיבים ענין "חדר הכושר החדש" ירד מן הפרק.

ב"כ המשיבים מוסיף שבת.א. 1164/05 ניתן ביום 16.5.06 (על ידי כב' השופטת ש. וסרקרוג)

פסק דין
לפיו התמנה כב' השופט (בדימוס) פרופ' ד. ביין כבורר בסוגיית דמי השימוש שהעיריה דורשת מן המבקשת, ואין מניעה מצד העיריה שהמבקשת תעלה במסגרת הבוררות כל נושא שיש בו כדי להקטין, לשיטת המבקשת, את דמי השימוש והכוונה בעיקר לנושא חדר הכושר החדש.

ח.
מוסיף ב"כ המשיבים וטוען שמאז שנת 1995 (מועד מתן פסק הבורר) חל שינוי בהסתכלות שעושה מי שמשתמש בשירותי המתקן (הקאנטרי קלאב). בעוד שבעבר המיקוד היה על שימוש בבריכת השחיה, הרי כיום חדר הכושר תפס את המקום העיקרי, כשרוב המנויים שרוכשים את זכות הכניסה לקאנטרי קלאב עושים זאת לצורך השימוש במתקנים שבחדר הכושר.

קיימת חשיבות לכך שזמן ההמתנה במעבר בין מתקן למתקן שבחדר הכושר יהיה מינימלי, ולכן יש להתאים את מספר המכשירים למספר המתאמנים. לטענת ב"כ המשיבים הגיעה העיריה למצב אופטימלי בארגון חדר הכושר כנגד השקעה גדולה יחסית.

לטענת ב"כ המשיבים אם ייפתח חדר הכושר החדש למבקשת ולמאות השחיינים הפועלים במסגרתה, ייפגע מאד שימושם של המנויים בחדר הכושר הואיל והמנויים עלולים במצב דברים שכזה להדיר את רגליהם מחדר הכושר והמתקן ובכך ייגרם הפסד ניכר לעיריה.
המנויים רכשו מנוי בכסף רב, על בסיס מערכת נתונים ששררה בשנים האחרונות והמבקשת בדרישתה תגרום לפגיעה משמעותית בהם וביכולתם להפיק הנאה מן השימוש בחדר הכושר.

כמו כן, קביעה קטגורית לפיה רשאית המבקשת לעשות שימוש במתקן, תתעלם מסוגיות נוספות המחייבות בחינה, כגון, איזה מכשירים מתאימים לשחיינים, מגבלות גיל, ומצב בריאותי לגבי כל מכשיר, ליווי, הכוונה, ופיקוח על השימוש במכשירים, ובאחריות של מי מן הגורמים יימצא השימוש האמור.

עד כאן תמצית טענות המשיבים בתגובתם לבקשה.
ט.
הועדתי את הדיון בבקשה לתאריך 12.6.06. בהמשך גם נמסרה לי הודעה מוסכמת על דעת שני הצדדים שהם מוותרים על חקירת המצהירים ומבקשים לקיים דיון שלא במעמד הצדדים, ואכן פירטו בפני
י באי כח שני הצדדים את טענותיהם בישיבת בית המשפט מיום 12.6.06.

י.
בהתייחס לטענת המשיבים לפיה קבע הבורר אפשרות שההסדרים עשויים להשתנות בעתיד על ידי משא ומתן בין הצדדים, ובהעדר הסכמה - על ידי פניה לבוררות, טען ב"כ המבקשת שככל שחלו שינויים לאחר פסיקת הבורר הדרך לבקש שינוי בפסק הדין קבועה בפסק הבורר, משמע, לנהל משא ומתן ואם לא יימצא פתרון – לפנות לבוררות.

אך לא כך נהגה העיריה שנטלה חירות לעצמה שלא לקיים חלק מפסק הדין, מן הטעם שחדר הכושר מאד חשוב למנויים שרכשו כרטיסיהם.

ב"כ המבקשת מפנה לכך שהוא פנה בכתב, לפני למעלה ממחצית השנה, לעיריה על מנת שזו תקיים את אותו חלק בפסק הבורר העוסק בשימוש בחדר הכושר, ומשלא נענה הדרך היחידה לבצע את ההוראה היא על ידי שימוש בפקודת בזיון בית המשפט.

עוד מצביע ב"כ המבקשת על כך שבמהלך השנים היו הסכמות בין הצדדים. תחילה היה הסדר הביניים עד 30.10.01 ותוקפו הוארך בשנה נוספת. גם לאחר מכן נמשכה אוירת ההסכמה בין הצדדים הואיל ובינתיים גם נפתחה בריכה חדשה, כך שלא היו מחלוקות בין הצדדים, ולכן, במשך תקופה נוספת של כשנה ומחצה לאחר תום תקופת הסדר הביניים המוארך, לא דרשה המבקשת לממש את אפשרות הכניסה ל"חדר הכושר החדש" הואיל והמבקשת הבינה שהעיריה אינה מעוניינת לאפשר את כניסת השחיינים לחדר הכושר החדש, ובמקביל לא דרשה העיריה ניהול משא ומתן לגבי דמי שימוש בגין בריכת השחיה, ומתקניה.

השינוי חל כאשר בשנת 2004 דרשה העיריה תשלום בגין דמי השימוש (מכתב מנכ"ל העיריה מיום 6.6.04, נספח ו' לבקשה), ובהמשך דרשה המבקשת לאפשר את השימוש ב"חדר הכושר החדש" לפי הוראות פסק הבורר, ואילו העיריה הודיעה שאין בכוונתה לאפשר זאת.

מכאן הבקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט כשעמדת המבקשת היא שפסק הבורר שריר וקיים ואין מקום לטענה כאילו ויתרה העיריה על פסק הבורר או על זכויות שהוענקו על פיו.

י"א.
ב"כ המשיבים חזר על האמור בתגובתו שבכתב, וטען שהמחלוקת שבין הצדדים מחייבת שמיעת ראיות. כמו כן חוזר ומפנה ב"כ המשיבים לדברי הבורר, בעמ' 10 של פסק הבורר, לפיהם הסדרים עשויים להשתנות בעתיד כתוצאה ממשא ומתן, ובהעדר הסכמה על הצדדים לפנות לבוררות.

עוד חוזר ב"כ המשיבים על הטענה לפיה טענות המבקשת בדבר חשיבות חדר הכושר היא פועל יוצא מדרישתה הלגיטימית של העיריה לנהל הליך של בוררות ביחס לדמי השימוש שהעיריה דורשת.

עוד נטען שכניסת שחיינים ל"חדר הכושר החדש", בשעה שמתקיימת בו פעילות, כשהמנויים מפעילים את המכשירים, עלולה לשבש את פעילותו של חדר הכושר החדש, ולכן אין מקום לכך שתתאפשר כניסת השחיינים לאותו חדר כושר.

לטענת ב"כ המשיבים ככל שהמבקשת סבורה שקיימת חשיבות מהותית לשימושה בחדר הכושר כי אז על המבקשת להגיש תביעה מתאימה לבית המשפט.
לטענת ב"כ המשיבים פקודת בזיון בית המשפט נועדה לביצוע פסקי דין ברורים שלא חל בהם כל שינוי, ולא זה המקרה שבפני
נו.

י"ב.
לאחר שנתתי דעתי לטענות המפורטות שהעלו בפני
י באי כוחם של שני הצדדים בכתב ובעל-פה, אני סבור שאין באפשרותי להיעתר לבקשה שבפני
י.

תחילה אבהיר שאין בידי לקבל את טענת המשיבים לפיה ההוראה בפסק הבורר בנושא "חדר הכושר החדש" בטלה ועברה מן העולם (סעיף 3.8 בתגובת ב"כ המשיבים וכן סעיף 4.1).

עצם העובדה שחלפו שנים מאז ניתן פסק הבורר מבלי שהמבקשת דרשה לקבל לשימושה
את "חדר הכושר החדש", אין בה כשלעצמה כדי להוביל למסקנה שההוראה הנ"ל שבפסק הבורר חסרת תוקף, מה עוד שלגבי חלק ניכר מן השנים, עמד בעינו הסדר ביניים שתוקפו הוארך עד נובמבר 2002.

לא זו אף זו: ככל שעמדת המשיבים היא שבמהלך השנים חל שינוי בנסיבות שממנו ניתן
להסיק שהוראתו של הבורר בכל הנוגע לשימוש ב"חדר הכושר החדש" איבדה את תקפותה, כי אז היה על המשיבים לפעול בהתאם לאמור בעמ' 10 של פסק הבורר, דהיינו:

"כל ההסדרים דלעיל שקבעתי יוכלו להשתנות בעתיד כתוצאה ממשא ומתן ובהעדר הסכמה על הצדדים לפנות לבוררות”

חילוקי הדעות שבין הצדדים מעידים על כך שאין הסכמה בין הצדדים על כך שההוראה בדבר השימוש בחדר הכושר עברה ובטלה מן העולם, כטענת העירייה.

כאמור כבר לעיל, על פני תקופה ארוכה לא דרשה המבקשת לעשות שימוש ב"חדר הכושר החדש", כפי שרשאית היתה לעשות לפי האמור בעמ' 9 ס"ק 4 של פסק הבורר, ואולם בחלק ניכר מן התקופה עמד בתוקפו הסדר הביניים שבמסגרת ת.א. 670/95, ולרבות התקופה המוארכת של שנה נוספת עד נובמבר 2002.

מכל מקום, אין לומר שקיימת הסכמה בין הצדדים, ולכן, אם לטענת המשיבים עברה ההוראה מן העולם, נוכח שינוי הנסיבות וחלוף הזמנים, כי אז היה על המשיבים (בהעדר הסכמה עם המבקשת) לנקוט בהליך של בוררות כפי שקבע הבורר כב' השופט (בדימוס) א.ד. בר בעמ' 10 של פסק הבוררות.

לכן, בהעדר הסכמה בין הצדדים, וכל עוד אין בענין הוראה אחרת, נקודת המוצא היא שקביעתו של הבורר בעמ' 9 של פסק הבוררות, ס"ק 4, בעינה עומדת.

י"ג.
יחד עם זאת, אני סבור שאין מקום להיעתר לבקשה למתן סעד לפי פקודת בזיון בית המשפט, וזאת מן הטעם שמתן הוראה שתאפשר למבקשת לעשות שימוש ב"חדר הכושר החדש", מחייבת מתן הוראות נילוות באשר להיקף השימוש, חלוקה לפי ימים או שעות, ושאר הוראות שיש ליתן עליהן את הדעת, ובכלל זה, גם לצורך בטיחות המשתמשים במתקנים שבחדר הכושר.

אבהיר: מעיון בקביעות שבעמ' 9 של פסק הבוררות רואים אנו שהבורר קבע, בין היתר,
את מספר המסלולים בבריכה שיועמדו לרשות המבקשת בהתייחס לימי השבוע, ושעות היממה, כך גם בהתייחס לבריכה הלימודית.

לעומת זאת ביחס לשימוש בחדרי הכושר, כולל "חדר הכושר החדש", אין הוראות נילוות ביחס להיקף השימוש, הימים והשעות. על פי המוסבר לעיל, וכעולה מן ההסברים שבתגובת ב"כ המשיבים, עשויה להיות לכך חשיבות רבה, בשים לב בין היתר לכך שבמתקני חדר הכושר נעשה כיום שימוש על ידי מנויים שרכשו מנוי בקאנטרי קלאב המאפשר להם שימוש בחדר הכושר.

מכאן החשיבות בכך שתינתנה הוראות מתאימות באשר לאופן השימוש, זמני השימוש, ושאר הוראות נילוות הרלוונטיות לענין.

לצורך כך על המבקשת לפנות בבקשה מתאימה במסגרת הליך של בוררות (כאמור בעמ' 10 של פסק הבורר) על מנת שתינתנה במסגרת הליך הבוררות הוראות מתאימות לגבי אופן יישום ההוראה בדבר שימוש ב"חדר הכושר החדש" (עמ' 9 של פסק הבורר ס"ק 4), זאת לאחר שלשני הצדדים תהא אפשרות להביא במסגרת הליך הבוררות את הראיות בכל הנוגע לנסיבות הקיימות, ולפרט את הטיעונים הרלוונטיים.

י"ד.
תכלית הסנקציה לפי פקודת בזיון בית המשפט היא אכיפתית ולא עונשית והיא "צופה פני עתיד". הצו בא לכפות לעשות מעשה או להימנע מעשותו (ע"פ 6/50 לויט נגד אנגל, פ"ד ד' עמ' 459). מכאן שלא ינתן צו לפי פקודת בזיון בית משפט, מקום בו אין אפשרות לקיים את ההחלטה השיפוטית ככתבה וכלשונה. (ע"פ 221/88 אלי פנחסי ואח' נ. אורלי חזקי ואח', פ"ד מ"ב(2) 722).

ט"ו.
צו אמור להינתן כאשר האכיפה יכולה להתבצע באופן ברור, מהיר ויעיל, בעוד שבמקרה שבפני
נו, כפי שפירטתי לעיל, נדרשות הוראות נילוות על מנת לאפשר ביצוע ההוראה.

אני מפנה לספרו של עו"ד משה קשת, "בזיון בית משפט", דיני אכיפת צווים שיפוטיים, תשס"ב-2002, בעמ' 188:

"הליכי אכיפה לפי פקודת בזיון בית משפט מיועדים מעצם טבעם להתברר במהירות וביעילות כדי לאכוף צווים הברורים על פניהם, או שניתן ללמוד על משמעותם ללא טרחה יתרה. אין מקום להפוך את הדיון בהם למשפט מלא עם ראיות ועדויות של מומחים כדי להתחקות על כוונתם הקונקרטית או המשוערת של בעלי הדין…"

כך גם נאמר בע"פ 514/66 חסיד נ. הוצאת ספרים "פרדס" ישראל בע"מ פ"ד כ"א (1) 607:

"קיומו של צו אופרטיבי ברור וחד משמעי.... ".

ט"ז.
כאמור, ועל יסוד המוסבר לעיל, אינני רואה אפשרות להיעתר לבקשה לפי פקודת בזיון בית משפט,
ולפיכך, אני דוחה את הבקשה.

על פי המוסבר לעיל, תוכל המבקשת לנקוט בהליך מתאים במסגרת הליך של בוררות (בהתאם לעמ' 10 שבפסק הבורר) לצורך מתן ההוראות הנדרשות באשר לאופן יישום ההוראה בדבר שימוש בחדר הכושר החדש, הכל בהתאם למפורט לעיל.

אין צו להוצאות.

ניתנה היום כ' בסיון, תשס"ו (16 ביוני 2006) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתק ההחלטה לב"כ הצדדים, וזאת בדואר רשום עם אישור מסירה.



י. גריל
, שופט
הקלדנית: ר.ס/אורלי א.






בשא בית משפט מחוזי 7014/06 העמותה לקידום השחייה והשחיינים קרית ביאליק נ' עיריית קרית ביאליק, ד"ר רפי ורטהיים, מר שלמה עובדיה (פורסם ב-ֽ 16/06/2006)