פסקי דין על כלל חברה לביטוח בע"מ | פסקי דין על ח'דיג'ה עומר פוקרא | פסקי דין על עלי מוחמד פוקרא | פסקי דין על מוחמד עלי פוקרא ואח' |

1178/05 ברע     23/02/2006




ברע 1178/05 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' ח'דיג'ה עומר פוקרא, עלי מוחמד פוקרא, מוחמד עלי פוקרא ואח'




בעניין:

15



בתי המשפט


בית משפט מחוזי נצרת
ברע 001178/05

ת עיקרי: ש
000003/05

בפני
:
כב' השופט זיאד הווארי

תאריך:
23/02/2006





בעניין:
כלל חברה לביטוח בע"מ





המבקשת



- נ ג ד -



1. ח'דיג'ה עומר פוקרא
(קטינה)
2. עלי מוחמד פוקרא
3. מוחמד עלי פוקרא
4. קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים




המשיבים


פסק דין

1.
המדובר בבקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בנצרת (כב' השופט ע. עילבוני) בת.א. 10928/97 (בשא 2733/05), בה נדחתה בקשת המבקשת לדחות את התביעה נגדה על הסף, בשל מעשה בית דין ו/או השתק פלוגתא ו/או השתק עילה.

2.
על פי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות"), הנני מחליט לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש הערעור על פי הרשות שניתנה.

3.
הצדדים הביעו את הסכמתם כי בית המשפט יתן

פסק דין
על פי טיעוני הצדדים בכתב.

4.
רקע:

א.
המשיבה מס' 1 ילידת 1987, נפגעה בתאונת דרכים ביום 30/05/91, בהיותה בת 4 שנים (להלן: "המשיבה"). לאחר כחודשיים ימים, הגישה המשיבה, באמצעות אביה, בגין אירוע זה, תביעה לבית משפט השלום בטבריה בת.א. 789/91, אשר נדונה בפני
כב' סגן הנשיא (כתוארו דאז) השופט ניסים ממן. התביעה הוגשה נגד המשיב 2, עלי מוחמד פוקרא
, דודה של המשיבה (להלן: "הדוד"), בהיותו הנהג הקבוע של הטרקטור אשר פגע במשיבה, וכן נגד המבקשת
בשל היותה המבטחת של הטרקטור.

ב.
בכתב התביעה טענה המשיבה, כי במועד הנ"ל, הדרדר הטרקטור במדרון, ופגע בה. כתוצאה מהתאונה, נחבלה המשיבה ברוב חלקי גופה, הובהלה לבית חולים פוריה, שם אושפזה ונותחה.

ג.
לאחר שבית משפט השלום ניתח את הראיות, ועל אף שהעלה השערות רבות לאופן התרחשות התאונה, הגיע בסופו של דבר למסקנה כי המשיבה לא עמדה בחובת ההוכחה בכל הנוגע לנסיבות התאונה, עם זאת, קבע כי המשיבה הוכיחה דבר אחד בלבד והוא, שנגרמה לה תאונת דרכים, קרי: טרקטור דרס אותה. נסיבות התאונה נותרו לוטות בערפל. בית משפט השלום הוסיף, כי נוכח השקרים של עדי התביעה, לרבות הדוד, אין מנוס מהמסקנה כי התאונה נגרמה לא בשל הדרדרות הטרקטור מעצמו, אלא בשל היותו נהוג על ידי נהג אחר שאינו הדוד, כאשר זהותו של נהג זה לא הוכחה.

המסקנה הסופית אליה הגיע בית משפט השלום הייתה, כי מאחר ולא הוכח שהדוד הוא זה אשר נהג בטרקטור בעת התאונה, דחה את התביעה וחייב את המשיבה לשלם למבקשת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ כולל מע"מ.

ד.
המשיבה הגישה ערעור על פסק הדין הנ"ל לבית משפט זה (ע"א 311/97). בית משפט זה בפסק דינו קבע, כי אין כל מקום להתערב בקביעתו של בית משפט השלום, לפיה התאונה לא אירעה כאשר הטרקטור הדרדר (כפי שנטען בתובענה), אלא שהטרקטור היה נהוג בידי נהג שאינו הדוד. לאור זאת, דחה בית משפט המחוזי את הערעור תוך הוספת הערה, כי דחיית התובענה אינה חוסמת את הדרך בפני
המשיבה להגיש תובענה נגד "קרנית" ולזכות בפיצוי בגין נזקיה, אולם אין מקום לחייב את הדוד והמבקשת בפיצוי זה, הואיל וכאמור הדוד לא נהג בטרקטור בעת האירוע, וספק אם המבקשת חבה חובת פיצוי כלשהי כלפי המשיבה בהעדר ראיה כי מי שנהג בטרקטור היה בעל רשיון נהיגה תקף.

ה.
על פי הנחיית בית המשפט המחוזי, הגישה המשיבה לבית משפט השלום בטבריה, תביעה חדשה בת.א. 10928/97, בה צורפה המשיבה מס' 4 כנתבעת (להלן: "קרנית"). קרנית הגישה הודעת צד ג' נגד עומר מוחמד פוקרא אבי המשיבה ונגד המשיב מס' 3,
סב המשיבה, בהיותם הבעלים של הטרקטור, ואלו הגישו הודעת צד ד' נגד הדוד ונגד המבקשת, אשר היו נתבעים בתביעה המקורית אשר נדונה בפני
כב' השופט ממן.

ו.
לאחר שבית משפט השלום בתביעה החדשה שמע ראיות ובחן את עובדות האירוע, קבע תחילה ב

פסק דין
כי על פי המוסכם בין הצדדים, הממצאים העובדתיים אשר נקבעו על ידי כב' השופט ממן בת.א. 789/91 אינם מהווים מעשה בית דין כלפי קרנית, מאחר ולא הייתה צד להליך. לגופו של עניין, קבע כי המשיבה נדרסה ע"י טרקטור אשר הדרדר בעקבות משחק ילדים. הוסיף כי, מטרת הילדים הייתה לשחק בטרקטור ותו לא, הם לא הניעו אותו ולא עשו בו שום פעולה תחבורתית, לכן משחק הילדים בטרקטור אינו מגשים את המטרה התחבורתית של השימוש בטרקטור, לא מבחינה סובייקטיבית ולא מבחינה אובייקטיבית. עוד קבע, כי אופן ונסיבות המשחק אינו בגדר "שימוש" בטרקטור, ואין כל קשר בין השימוש בטרקטור למטרות תחבורה לבין המשחק בו, לאור זאת הגיע בית משפט השלום למסקנה כי האירוע אינו יכול להיחשב כתאונת דרכים, ובסופו של דבר, דחה בית משפט השלום את התביעה נגד קרנית.

ז.
המשיבה הגישה ערעור על פסק הדין בתביעה החדשה לבית משפט זה (ע"א 2235/02). בית המשפט המחוזי בפסק דינו קבע, כי כל היסודות הכלולים בהגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים" מתקיימים. באשר ליסוד "למטרת תחבורה" הקבוע בהגדרה הבסיסית של תאונת דרכים, קבע בית המשפט המחוזי, כי ככל שמדובר בהידרדרות של רכב, שמעצם טבעה אינה פעולה רצונית או יזומה, אין לייחס חשיבות מכרעת למטרתו הסובייקטיבית של המשתמש – שלעיתים אינה קיימת בנסיבות אלה - . בית המשפט קבע, כי כאשר השימוש כרוך מטבעו בסיכון תעבורתי, משפט הבכורה יינתן לאופיה האובייקטיבי של הפעולה. בית המשפט ביסס את דבריו אלו בין היתר על

פסק דין
של כב' השופט מצא בדנ"א 1963/00 הפניקס נ. אורן כהן ואח'
, תק-על 2000 (2) 276. ברוח זו קבע בית המשפט כי עצם הידרדרותו של הטרקטור ותנועתו על הקרקע, על משקלו ומימדיו, מומש כלפי המשיבה באופן מלא, ובמלוא העוצמה הסיכון התעבורתי הטמון בכלי זה. העובדה שהילדים גרמו לתנועתו של הטרקטור על ידי סילוק האבנים, אינה מעלה ואינה מורידה לצורך העניין. על פי מסקנה זו, קבע בית המשפט המחוזי כי המשיבה נפגעה באירוע המהווה תאונת דרכים. לאור זאת, ביטל בית המשפט המחוזי את פסק דינו של בית משפט השלום, והחזיר את התיק אליו על מנת שיברר את שאלת חבותה של קרנית כלפי המשיבה, ולמקרה ככזו תקבע, הורה לבית משפט השלום לדון בשאלת נזקיה של המשיבה ובהודעת השיפוי אשר שיגרה קרנית כלפי שאר המשיבים.
ח.

לאחר מתן

פסק דין
זה, ועל פי החלטת בית משפט השלום בנצרת, הגישה המשיבה כתב תביעה מתוקן, ובו צורפה המבקשת כנתבעת נוספת.
ט.

לאחר שתוקנה התביעה, הגישה המבקשת בקשה לדחיית התביעה נגדה על הסף בבש"א 2735/05, וזאת בשל מעשה בית דין ו/או השתק פלוגתא. בבקשתה הסתמכה המבקשת על פסק דינו של כב' השופט ממן, אשר קבע כי הטרקטור לא הדרדר בזמן התאונה, אלא היה נהוג על ידי מישהו אחר שזהותו אינה ידועה, כאשר הדוד לא זה אשר נהג בטרקטור.
בית משפט השלום (כב' השופט ע. עילבוני) דן בבקשת המבקשת, ודחה את טענותיה בדבר קיום השתק פלוגתא והשתק עילה.
באשר לטענת השתק פלוגתא, קבע כב' השופט עילבוני כי הממצא אשר נקבע בפסק דינו של כב' השופט ממן אינו ממצא פוזיטיבי של הוכחה, אלא ממצא שלילי של אי הוכחה משולב עם קביעה עובדתית פוזיטיבית. הוסיף כי כב' השופט ממן אמנם קבע כי הטרקטור היה נהוג בידי אדם אחר שאינו הדוד אשר זהותו אינה ידועה, אולם קביעה זו אינה סותרת כשלעצמה את קביעתו של כב' השופט בן חמו כי הטרקטור הדרדר לאחר משחק ילדים, ועל כן דחה בית המשפט טענת השתק פלוגתא.
באשר לטענת השתק עילה, קבע כב' השופט עילבוני כי משנמצא הנהג כאשר בעלי הדין אינם אותם בעלי דין, או על פי העובדות כפי שנקבעו ע"י כב' השופט בן חמו שהילדים הם אשר גרמו להדרדרות הטרקטור, הרי לא ניתן לתבוע שוב את הדוד משום שלגביו יש השתק עילה, אבל אחרים ניתן לתבוע, והמבקשת לא תשמע בטענת מעשה בית דין משום שהיא באה בנעלי המשתמש, ואם המשתמש אינו דודה של המשיבה, הרי לא תוכל להעלות אותה טענה כשהיא מצורפת כמבטחת השימוש של אדם אחר. לאור זאת, דחה גם את טענת השתק עילה.
למסקנה הנ"ל, הוסיף כב' השופט עילבוני כי הוא ישמור על הכללים שבמעשה בית דין, ולא ירשה סטייה מהממצאים העובדתיים הפוזיטיביים אשר נקבעו בפסק דינו של כב' השופט ממן במערכת היחסים בין המבקשת למשיבה. מאידך, לא ירשה לקרנית לסטות מהעובדות אשר נקבעו על ידי כב' השופט בן חמו, אף שעובדות אלו אינן מחייבות את המבקשת, לאור זאת קבע כי אין מעשה בית דין, וצירוף המבקשת בחזרה לתיק היה נכון.

5.
על החלטת כב' השופט עילבוני הוגשה הבקשה עסקינן.

6.
טענות המבקשת:

א.
טעה בית משפט קמא עת קבע כי לא מתקיים בעניינה השתק פלוגתא. לטענתה בפסק דינו של כב' השופט ממן, נקבעו כעובדה שלושה ממצאים פוזיטיביים:

1:
שהתאונה לא נגרמה כתוצאה מהידרדרות הטרקטור.

2:
הדוד לא היה זה אשר נהג בטרקטור.

3:
בעת התאונה, הטרקטור היה נהוג בפועל על ידי אדם כלשהו אחר שזהותו אינה ידועה.

המבקשת הוסיפה, כי התייחסותה של ערכאת הערעור אל פסק דינו של כב' השופט ממן, מעידה כי אכן מדובר בממצאי הוכחה פוזיטיביים, ואף בית המשפט המחוזי, קבע כי אין כל מקום להתערב בקביעת בית משפט השלום, אשר על פיה התאונה ארעה לא כאשר הטרקטור הדרדר, אלא כאשר הטרקטור היה נהוג בידי נהג שאינו הדוד. המבקשת הפנתה להלכה אשר נקבעה בע"א 1041/97 סררו נ. נעלי תומרס בע"מ, פ"ד נד(1) 642 על פיה:
"השתק פלוגתא מקים מחסום דיוני לבעל דין המבקש לשוב ולהתדיין בשאלה עובדתית מסויימת שכבר נדונה בין בעלי הדין בהתדיינות קודמת אם מתקיימים ארבעה תנאים והם:
א.
הפלוגתא העולה בכל אחת מההתדיינויות היא אכן אותה פלוגתא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים.
ב.
קויים דיון בין הצדדים באותה פלוגתא במסגרת ההתדיינות הראשונה, ולצד שנגדו מועלית טענת השתק בהתדיינות השניה היה יומו בבית המשפט ביחס לאותה פלוגתא.
ג.
ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא של בית המשפט באותה פלוגתא, בקביעת ממצא פוזיטיבי, להבדיל ממימצא הנובע מהעדר הוכחה.
ד.
ההכרעה הייתה חיונית לצורך פסק הדין שניתן בתובענה הראשונה."


באשר לתנאי הראשון: טענה המבקשת הן בתביעה הנוכחית והן בתביעה הקודמת, כי המדובר באותן פלוגתאות, שכן בשתיהן נטען כי הדוד היה הנהג של הטרקטור, וכי הטרקטור הדרדר, כאשר פלוגתאות אלו למרות שנטענו בתביעה הנוכחית, הן נדונו והוכרעו כבר בתביעה הקודמת.

באשר לתנאי השני: טענה המבקשת כי בין המשיבה לבין המבקשת והדוד התקיים כבר דיון ענייני בפלוגתאות, המשיבה אשר הייתה מיוצגת על ידי עו"ד היה לה יומה בבית המשפט ביחס לפלוגתאות אשר נדונו.

באשר לתנאי השלישי: טענה המבקשת כי בשונה מהשקפת בית משפט קמא, פסק דינו של כב' השופט ממן קבע ממצאים ברורים לגבי השאלות העובדתיות, והסתיים בהכרעה פוזיטיבית מופרשת.

באשר לתנאי הרביעי: טענה המבקשת כי אין כל ספק בדבר התקיימותו של תנאי זה, מאחר וההכרעה בפלוגתאות הרלוונטיות הייתה חיונית לצורך פסק הדין בתביעה הקודמת. הטענה העיקרית בתביעה הקודמת הייתה כי הטרקטור הידרדר וכי הדוד אחראי מעצם היותו המשתמש הקבוע בטרקטור, על מנת להכריע בתביעה הראשונה, היה על בית המשפט להכריע באותן שאלות.

לאור האמור לעיל, טענה המבקשת כי מאחר ומתקיימים כל התנאים להשתק פלוגתא, מושתקת המשיבה מלהתדיין ולהוכיח כלפי המבקשת והדוד, כל עובדה הסותרת את קביעות

פסק דין
בתביעה הקודמת.

ב.
קיים השתק עילה בנוסף להשתק פלוגתא. לשיטתה, החלטת בית משפט קמא, על פיה לא מתקיימים היסודות של השתק עילה מבוססת על הנחות שגויות. ראשית, בית משפט קמא יצא מתוך נקודת הנחה כי התאונה נגרמה עקב הידרדרות הטרקטור כתוצאה ממשחק ילדים, אולם קיים כבר ממצא עובדתי מחייב של כב' השופט ממן, אשר על פיו התאונה נגרמה בעת שהטרקטור היה נהוג בידי אלמוני, ולא כתוצאה מהידרדרותו. קביעה זו של בית משפט קמא הינה בניגוד מוחלט לקביעותיו הברורות והמוסכמות של כב' השופט ממן, אשר אושרו גם על ידי ערכאת הערעור. שנית, לשיטת בית משפט קמא, המבקשת באה בנעלי המשתמש, אולם יש להוכיח כלפיה מיהו אותו משתמש, כאשר הדוד אינו יכול להיות המשתמש נוכח הקביעות המפורשות בפסק הדין הראשון, המשתמש אינו יכול להיות אביה של המשיבה, מאחר ואין חולק כי אין לו רשיון נהיגה, ואם אכן הוא נהג בטרקטור, אזי פוליסת הביטוח לא חלה, המשתמשים גם אינם יכולים להיות הילדים, מאחר ונקבע באופן פוזיטיבי בפסק הדין הראשון כי התאונה נגרמה עקב הידרדרות ולא נהיגה, וכן בהעדר רשיון נהיגה לילדים, אזי שוב פעם פוליסת הביטוח לא חלה. באשר לסב, טענה המבקשת כי נוכח הקביעה בפסק הדין הראשון על פיה הרכב היה נהוג על ידי נהג שאינו הדוד, תחול על הסב חבות אך ורק אם המשיבה תוכיח את זהותו של הנהג, ואת העובדה כי השימוש היה בהיתר מאת הסב, ולנהג היה רשיון נהיגה תקף, כאשר אף אחד מהנתבעים אינו עונה על תנאים אלו, לבסוף טענה המבקשת כי אם זהות המשתמש אינה ידועה, הרי גם אז המבקשת אינה חבה בפיצוי, וחובת הפיצוי מוטלת על קרנית.
ג.

על אף פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת, בגלגול השני, אשר החזיר את התיק לבית משפט השלום על מנת שיברר אך ורק את שאלת חבותה של קרנית כלפי המשיבה, מצא בית המשפט לנכון, כב' השופט בן חמו, לפתוח את כל נושא החבות מחדש ולאפשר דיון מחודש בחבותה של המבקשת, על אף שזו כבר נדונה והוכרעה.

ד.
שגה בית משפט קמא עת דחה את הנורמה של מעשה בית דין מפני הרצון לעשיית צדק וחקר האמת. אמנם נכון כי מטרת ההליך המשפטי הינה חקר האמת אולם אין המדובר באמת אבסולוטית, אלא אמת משפטית שגבולותיה נקבעים ומוכתבים על ידי כללים ועקרונות למיניהם ובכללם סדרי דין.

7.
תגובת המשיבה:

א.
המשיבה טענה כי טענת המבקשת כי טעה בית משפט קמא כאשר התיר את תיקון כתב התביעה והוספת המבקשת כנתבעת דינה להידחות, מאחר ואין לראות בהנחיית בית המשפט המחוזי בגלגול השני, כמחסום לתיקון התביעה והוספת נתבעים. הנחיית בית המשפט לברר את שאלת חבות קרנית נובעת מהעובדה כי קרנית לבדה הייתה הנתבעת באותה תביעה, בעוד המבקשת לא הייתה נתבעת, וכתוצאה מכך הנחייתו התייחסה לקרנית בלבד.

ב.
תיקון כתבי הטענות הינו עניין הנתון לשיקול דעתה הרחב של הערכאה הדיונית, והמבקשת עצמה לא ערערה על החלטת התיקון.

ג.
אמנם כב' השופט ממן קבע כי הטרקטור היה נהוג על ידי אלמוני, וכב' השופט בן חמו קבע כי הטרקטור הדרדר כתוצאה ממשחק הילדים, אולם שני פסקי הדין יכולים לדור בכפיפה אחת: שניהם מכירים בכך שהמשיבה נדרסה על ידי הטרקטור, והאלמוני שזהותו לא הובררה יכול להיות הילדים אשר שיחקו או נהגו בטרקטור.

ד.
באשר לטענת השתק פלוגתא, טענה המשיבה כי בתביעה זו ובתביעה הקודמת, אין המדובר בפלוגתאות זהות. קביעה אשר קבע בית המשפט ביוזמתו בעניין כלשהו, אשר לא הועמד למחלוקת בין בעלי הדין אינה יכולה לשמש בסיס ליצירת השתק פלוגתא. עיון בכתב התביעה הראשון מעלה כי הפלוגתא היחידה אשר הועמדה לדיון והיה לגביה ראיות והוכרעה לגופו של עניין היא העובדה כי המשיבה נדרסה על ידי הטרקטור. בעוד ששאר הפולגתאות אשר הועלו עתה בכתב התביעה המתוקן לא היו נושא לדיון, לא הובאו ראיות המוכיחות או מפריכות אותן, וממילא לא הוכרעו, כאשר גם קביעתו של כב' השופט ממן על פיה, הטרקטור היה נהוג על ידי אדם שזהותו אינה ידועה, היא קביעה שלא עלתה לדיון ולא התנהלו לגביה ראיות. בפסק דינו של כב' השופט ממן אף לא היו קביעות פוזיטיביות כטענתה של המבקשת, וקביעת בית המשפט כי זהות הנהג לא הוכחה נובעת מהעובדה כי לא הובאו ראיות להוכחתה. המשיבה הוסיפה כי אמנם כב' השופט ממן הורה על דחיית התובענה, אולם הדחייה מקורה במספר נימוקים כאשר לא ניתן להצביע על נימוק דומיננטי אשר הביא כשלעצמו לדחיית התובענה.

ה.
באשר לטענת השתק עילה, טענה המשיבה כי אין המדובר באותה עילת תביעה מאחר וקשירת מסכת העובדות אל זכותה המשפטית של המשיבה והפרתה על ידי הנתבעים שונה בשני כתבי התביעה. בעוד שבכתב התביעה הראשון האירוע מתואר כהידרדרות סתם אשר הפיצוי בגינה נסמך על קיום ביטוח חובה ללא כל קשר לאחריות הנהג הדוד (צורף לכתב התביעה מכוח היותו הנהג הקבוע של הטרקטור ולא מכוח היותו נהג), כתב התביעה הנוכחי מעמיד עילה אחרת של חניה רשלנית ומשחק ילדים.

גם בנוגע לעילה זו, טענה המשיבה כי תנאיה אינם מתקיימים, העילות אשר פורטו בכתב התביעה המתוקן לא עלו בפני
כב' השופט ממן ולא היה דיון לגביהן, המדובר בעילות שונות מאחר וכב' השופט ממן קבע כי זהות הנהג אינה ידועה – עילה זו אינה חוסמת מאת המשיבה להעלות טענות כנגד המשתמש שהחנה את הטרקטור או הרשה השימוש בו, כאשר את זהות המשתמש ניתן יהא להוכיח בשלב הראיות.

ו.
המקור הרעיוני של מעשה בית דין הינו מקור של צדק ויושר, כאשר העניין נתון לשיקול דעת בית המשפט הדן בתובענה, וכאשר הצדק מחייב, יש לסטות מהכלל היבש. אין מחלוקת כי המשיבה נדרסה על ידי טרקטור בהיותה בת 4 שנים, כך שהמסקנה הצודקת וההוגנת שהיא תקבל פיצוי.

8.
תגובת קרנית:

א.
קרנית לא הייתה צד להליך אשר התנהל בפני
כב' השופט ממן, ואף לא לערעור על

פסק דין
זה, על כן קביעותיו של

פסק דין
זה אינן יכולות לחייב אותה. גם בית משפט קמא, כב' השופט עילבוני, קבע כי המשיבה זכאית לפיצוי מטעם המבקשת בהיותה המבטחת של הטרקטור.

ב.
דחיית התביעה נגד המבקשת משמעה כי המשיבה שעניינה מתנהל בערכאות השונות מזה 14 שנה עשויה למצוא עצמה בלא כל פיצוי בגין נזקיה. אותם ממצאים עובדתיים אשר נקבעו והוכחו, ואשר יש בהם כדי לחייב אותה, מובילים למסקנה כי המשיבה זכאית לפיצויים מטעם המבקשת ולא מטעם קרנית.

ג.
צדק בית משפט קמא עת קבע כי מקרה זה הוא ממין המקרים שבהם הפעלה דווקנית של עקרון סופיות הדיון ביחסים בין המבקשת לבין המשיבה, תוביל לתוצאה לא צודקת, אשר ההליך המשפטי, בהיותו יציר כפיה של החברה האנושית, אינו יכול לסבול.

ד.
באשר לטענת השתק הפלוגתא, טענה קרנית כי פסק דינו של כב' השופט ממן אינו קובע שום ממצא פוזיטיבי וההכרעה בפלוגתאות לא הייתה חיונית לצורך מתן פסק הדין.

ה.
גם אם תתקבל טענת המבקשת לפיה נוצר השתק פלוגתא בשאלה האם הדוד הוא זה שנהג בטרקטור בעת התאונה, הרי שבוודאי לא הוכרע על ידי כב' השופט ממן, האם הדוד היה "המשתמש" בטרקטור – אפילו בהנחה שלא נהג בפועל במועד התאונה.

ו.
באשר לטענת השתק עילה, טענה קרנית כי אפילו אם נקבל את טענת המבקשת בדבר קיום "השתק עילה", הרי שאף לשיטתה השתק זה חל רק לגבי השאלה האם הטרקטור המעורב היה נהוג במועד התאונה על ידי הדוד.

9.
דיון:
המבקשת טוענת כאמור לקיומו של מעשה בית דין, המונע מאת המשיבה לשוב ולצרפה כנתבעת, הן בשל קיומו של השתק פלוגתא, והן בשל קיומו של השתק עילה.

באשר להשתק פלוגתא:

פסק הדין המנחה בעניין זה, ע"א 1041/97 סררו אבי נ. נעלי תומרס בע"מ, פ"ד נד
(1), 642 בעמ' 650, קבע כי כאשר במשפט אחד הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית או משפטית מסויימת, שהייתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם במפורש או מכללא, יהיו אותם בעלי הדין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני, חרף אי הזהות בין העילות.

התנאים לקיומו של השתק פלוגתא:

א.
מדובר בממצא חיובי להבדיל ממצא של חוסר הוכחה, קרי כאשר מדובר במחלוקת עובדתית, ישנו צורך בקביעה פוזיטיבית במפורש או מכללא (ע"א 246/66, 217 שמעוני נ. קלאוזנר, פ"ד כב(2) 561).

בענייננו, כב' השופט ממן לאחר ששמע את הראיות, קבע כי הטרקטור לא הדרדר, אלא היה נהוג על ידי אדם כלשהו שזהותו אינה ידועה, כאשר הדוד הוא לא זה אשר נהג בטרקטור. קריאת פסקי דינו של כב' השופט ממן מלמד, כי המשיבה לא עמדה בנטל הבאת הראיות המוטל עליה, ומסקנתו כי הטרקטור לא הדרדר אלא היה נהוג על ידי אדם אחר, לא נבעה מהוכחה פוזיטיבית של נסיבות התאונה, אלא כתוצאה מסתברת ממסכת האירועים אשר הוצגה בפני
ו. כב' השופט ממן העלה השערות שונות לאופן התרחשות התאונה, ובסופו של דבר קבע כי האפשרות הסבירה ביותר לאופן התרחשות התאונה היא כי הטרקטור היה נהוג על ידי אדם אלמוני. בפסקה 15 לפסק הדין, קבע כב' השופט ממן:
"אני מגיע למסקנה זו לא רק בשל השקרים הגסים בשאלת אופן גרימת התאונה וזהות הנהג, אלא גם נוכח חוסר הסבירות הבולט בגרסת ההידרדרות כפי שהוצגה".

המסקנה אליה הגיע בית המשפט בגלגול הראשון בדבר הנהיגה על ידי אלמוני הייתה, נוכח השקרים שעלו בנוגע לאופן גרימת התאונה וזהות הנהג, וכן בשל חוסר הסבירות של המסקנה השנייה בדבר הידרדרות הטרקטור. באשר לקביעת בית המשפט לפיה הדוד הוא לא זה אשר נהג בטרקטור, גם קביעה זו אינה קביעה פוזיטיבית של הוכחה אלא קביעה המבוססת על חוסר הוכחה. בית המשפט אמנם בחן את גרסת הדוד וגרסת החוקר מטעם המבקשת, וכן את גרסת התביעה, וקבע כי עימות בין הגרסאות השונות מביא למסקנה כי הדוד לא היה זה אשר נהג בטרקטור, אולם בסופו של דבר בית המשפט קבע כי המשיבה לא הוכיחה כי הדוד הוא זה אשר נהג בטרקטור, ועל כן דחה את התביעה נגדו. להבדיל ממקרה בו נטל ההוכחה עובר לדוד והוא אכן מוכיח באופן פוזיטיבי כי הוא לא היה זה אשר נהג בטרקטור. במקרה שלנו, המשיבה לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה, וכתוצאה מכך, התביעה נדחתה. המדובר במקרה מובהק בו בעל דין אינו עומד בנטל המוטל עליו בהבאת ראיות, על כן התביעה נדחתה בשל אי הוכחת העובדות הנטענות בכתב התביעה. אין להסיק מכך שהעובדות לא התרחשו, אלא פשוט התרחשותן לא הוכחה. חיזוק לדברים אלו, ניתן למצוא בפסקה 20 לפסק דינו של כב' השופט ממן, בה נאמר כי:
"מאחר והתובעת לא הוכיחה כי הנתבע היה זה שנהג בטרקטור בעת התאונה, דין התביעה להידחות גם נגדו".

ב.

ההכרעה הייתה חיונית לתוצאה הסופית של פסק הדין, כאשר אמרת אגב של שופט אינה יוצרת השתק פלוגתא.

בענייננו, ההכרעה בשאלה מי נהג בטרקטור בעת התאונה, ואם הטרקטור הידרדר או שמא היה נהוג על ידי אדם כלשהו, אכן הייתה חיונית לבחינת התוצאה הסופית של פסק הדין, וכן בחינת חבותה של המבקשת, מאחר ואם אין המדובר בתאונת דרכים, או אם הנהג לא היה בעל רשיון, לא חלה פוליסת הביטוח ולא ניתן להטיל אחריות על המבקשת, אולם כאמור התנאים לקיומו של השתק פלוגתא הם תנאים מצטברים, וגם אם מתקיים תנאי זה, אין בכך כדי להביא להשתק פלוגתא מאחר והתנאי הראשון אינו מתקיים.

ג.
מדובר באותם בעלי דין או חליפיהם, כאשר הפסיקה הרחיבה את תחולת הכלל של השתק פלוגתא גם במקרים בהם אין זהות פורמאלית בין הצדדים, אך קיימת זהות אינטרסים.

גם בעניין תנאי זה אין צורך להכביר במילים מאחר וכאמור לעיל, התנאים לקיומו של השתק פלוגתא הינם מצטברים, ומספיק העדר התקיימותו של התנאי הראשון על מנת לשלול את היסוד מתחת לקיומו של השתק פלוגתא.

סיכומו של דבר, סקירת התנאים לקיומו של השתק פלוגתא מובילה למסקנה כי במקרה שלפנינו לא התקיימו התנאים המצטברים להחלת היסוד של השתק פלוגתא.


באשר להשתק עילה:

הכלל הוא כאשר התביעה נדונה לגופה והוכרעה על ידי בית משפט מוסמך, אין להיזקק לתביעה נוספת בין אותם צדדים או חליפיהם כאשר זו מבוססת על עילה זהה. כלל זה מבוסס על עקרון סופיות הדיון כאשר הוא מעוגן בשני שיקולים עיקריים (ראה לעניין זה ע"א 5610/93 יוסף זלסקי נ. הועדה המקומית לתכנון ובניה, פ"ד נא(1), 68, עמ' 99 – 100):

א:
הפעלה יעילה של מערכת המשפט ובמניעת הכרעות סותרות העלולות לפגוע ביציבות המשפט וביקורת בתי המשפט.

ב:
האינטרס כי ייעשה צדק עם בעל הדין האחר, כך שלא יהא מוטרד פעמיים או יותר בשל אותה עילה או אותה פלוגתא.

התנאים לתחולתו של הכלל בדבר השתק עילה הם שלושה:

א.
מדובר בעילה זהה, עילה בהקשר זה היא כל המסכת העובדתית שעומדת מאחורי הדיון המשפטי, כאשר המבחן על פי ע"א 167/63 ג'ראח נ. ג'ראח, פד"י יז(4) 2617 הינו האם יכול היה התובע לרכז את העובדות בתביעה אחת.

נראה כי לא הייתה שום מניעה שהמשיבה תרכז את כל העובדות בכתב התביעה הראשון אשר הוגש נגד המבקשת, אולם היא בחרה להסתפק בניסוח ערטילאי של כתב התביעה, על פיו (סעיפים 2 ו- 3 לכתב התביעה בת.א. 789/91):
"2.
ביום 30/05/91 הנתבע מס' 1 היה הנהג הקבוע לטרקטור מס' רישוי ........ המבוטח אצל הנתבע מס' 2 לפי תעודת ביטוח מס' ...... פוליסה......
3.
בתאריך הנ"ל, בשעה 11:30 פגע הרכב בתובעת בכפר בועיינה לאחר התדרדרות הרכב במדרון".


למשיבה הייתה הזדמנות לפרט את הנסיבות השונות אשר יכלו היו להביא לתאונה, כפי שעשתה בכתב התביעה הנוכחי, אולם היא בחרה להסתפק בתיאור ערטילאי וכללי של התאונה. גם אם למשיבה לא היו ידועות העובדות כהווייתם בזמן הגשת כתב התביעה הראשון, ניתן היה להעלות אפשרויות שונות אשר יכלו היו לגרום לתאונה ולנסות לבססן בראיות כפי שהיא מבקשת עתה לעשות. השאלה הנותרת עתה הינה מה נשתנה מבחינה עובדתית, מיום הגשת התביעה ועד היום, אשר הביא את המשיבה להעלות רק עתה את הטענות אותן היא מבקשת להעלות? למשיבה הייתה הזדמנות לטעון את כל אשר רצתה בכתב התביעה הראשון, היא הביאה ראיות להוכחת טענתה כי אכן מדובר בתאונת דרכים, והייתה לה אף הזדמנות להוכיח את הנסיבות אשר מביאות להטלת אחריות על הדוד והמבקשת, אולם היא לא עשתה כן. נראה לי כי מסכת העובדות אשר עמדה מאחורי הדיון המשפטי בתביעה השניה, ומסכת העובדות אשר עמדה מאחורי הדיון המשפטי בתביעה הקודמת לא נשתנתה, אולם רק הטיעון המשפטי של המשיבה השתנה. בכתב התביעה הראשון ניתן היה להטיל אחריות על הדוד, מאחר והיה הנהג בעת התאונה, ונתן רשות לאחר להשתמש בטרקטור, או בשל התנהגות רשלנית אשר הביאה לתאונה. גם אם המשיבה לא העלתה טענות אלו באופן מפורש בכתב התביעה הראשון, הצורך שלה להוכיח כי אכן מדובר בתאונת דרכים, יביא אותה בהכרח להתייחסות לאחת האפשרויות הללו.
ב.
התנאי השני שהייתה הכרעה לגופו של עניין בתביעה:
בית המשפט בענייננו אכן הכריע לגופו של עניין, וקבע כי הדוד לא היה זה אשר נהג בטרקטור, אלא היה אדם אחר אשר זהותו אינה ידועה שנהג בטרקטור, ועל כן, הטענה החדשה של המשיבה אשר על פיה אחריותו של הדוד יכולה לנבוע מהעובדה שהוא התרשל מאחר וילדים שיחקו בטרקטור, אינה יכולה לעמוד מאחר וקיימת קביעה מפורשת כי הטרקטור לא הידרדר אלא היה נהוג על ידי אדם אחר. בעניין זה ראוי לציין כי אין עדיפות לקביעתו של כב' השופט בן חמו, על פיה הטרקטור הידרדר, על פני קביעתו של כב' השופט ממן לפיה הטרקטור היה
נהוג על ידי אדם שזהותו אינה ידועה, וזאת משתי סיבות: ראשית, כב' השופט ממן שמע את העדויות, הובאו בפני
ו ראיות, הוא קבע את אשר קבע לאחר שקילה ובחינה של מכלול הראיות והנסיבות. שנית, קביעתו של כב' השופט בן חמו הייתה במסגרת הליך אשר התנהל בין המשיבה לבין קרנית, ועל כן קביעותיו אינן יכולות לחייב את המבקשת.
ג.
התנאי השלישי שיש זהות בין בעלי הדין או חליפיהם – תנאי זה מתקיים מאחר והמבקשת הינה הנתבעת בשתי התביעות, וכמובן המשיבה הייתה התובעת בשתי התביעות.

לסיכום, נראה לי כי בנסיבות העניין, ועל פי ההלכה הפסוקה, התקיימו בענייננו התנאים להחלת עקרון השתק עילה.

10.
שיקולי צדק:

קיומו של עקרון השתק עילה, בענייננו מחייב דחיית התביעה נגד המבקשת, אולם יחד עם זאת, הפסיקה חזרה והדגישה במספר ניכר של פסקי דין כי הכלל בדבר סופיות הדיון אינו עיקרון מוחלט. המדובר בעיקרון שהוא ".... פרי ההלכה הפסוקה, אשר תמיד שמרה לעצמה את הכוח להגביל את תחולתו באותם מקרים... בהם עשויה היא לגרום עיוות דין" (ע"א 357/80 נעים נ. ברדה, פ"ד לו(3) 762, (פיסקה 22 לפסק דינו של כב' השופט ברק כתוארו דאז). בע"א 5610/93 יוסף זלסקי נ. הוועדה המקומית לתכנון ובניה, פ"ד נא (1), 68, עמ' 99 – 100 אימץ כב' השופט אור את דבריה של נ' זלצמן בספרה מעשה בית דין בהליך האזרחי (תל-אביב, 1991), עמ' 625 – 626, על פיהם:
"הפעלה דווקנית ובלתי – גמישה של כלל מעשה בית דין עשויה להוליך לעתים לתוצאות בלתי צודקות במשפט. בהיות הכלל מעוגן בתקנת הציבור, ככלל שימושי המיועד למנוע הטרדת בעל דין יריב על ידי התדיינות חוזרת בעניין שכבר נפסק כל אימת שהצדק מצדיק את הדבר – אף יש ליתן לבית המשפט שיקול דעת לסטות מכלל מעשה בית דין כאשר הצדק מחייב זאת... התפישה העקרונית חייבת להשאיר שיקול דעת בידי בית המשפט באותם מצבים שבהם מחייבים שיקולים של צדק לסטות מגידרו של כלל המניעות וליתן לבעל הדין הזדמנות נוספת להציג לפניו את עניינו בקשר לאותה עילה או ביחס לאותה פלוגתא".


טעמים של צדק הדריכו את הפסיקה בעיצוב היקפו של הכלל והחריגים לו, כאשר השיקול המנחה הוא שיקול הצדק. בענייננו, התאונה אירעה למשיבה בשנת 1991 בעת היותה בת 4 שנים. עתה, 15 שנה אחרי, עניינה של המשיבה עדיין מתנהל בבתי המשפט וטרם זכתה לסעד כלשהו, הוא מתגלגל ככדור בין ערכאות בתי המשפט השונים, כאשר המבקשת מגלגלת את האחריות לפתחה של קרנית, וקרנית מגלגלת את האחריות לפתחה של המבקשת. עניין זה נדון כבר שלוש פעמים בבית המשפט השלום ופעמיים בבית המשפט המחוזי, כאשר זוהי הפעם השלישית אשר עניינה נדון בפני
בית המשפט המחוזי. פסקי הדין השונים כללו קביעות סותרות, אשר הביאו לסרבול ההליכים ולסחבת אשר נגרמה בהליך זה. בעוד שפסק דינו הראשון של בית המשפט השלום, אשר התנהל נגד המבקשת, קבע כב' השופט ממן כי המדובר באירוע של תאונת דרכים, כאשר קביעה זו אושרה על ידי ערכאת הערעור. לעומת זאת, כב' השופט בן חמו, בבית משפט השלום, במסגרת התביעה נגד קרנית, קבע כי אין המדובר באירוע המהווה תאונת דרכים, ועל כן אין המשיבה זכאית לפיצוי על פי חוק הפלת"ד. בערעור על

פסק דין
זה נקבע הפעם, על ידי בית המשפט המחוזי, כי אכן המדובר באירוע המהווה תאונת דרכים. הקביעות הסותרות של בית המשפט היו לא רק בעניין היות האירוע תאונת דרכים כמשמעו בחוק הפלת"ד אלא גם בעניין זהותו של המשתמש ברכב אשר הביא לאירוע התאונה, כך למשל, בעוד שכב' השופט ממן קבע כי הדוד לא היה זה אשר השתמש ברכב בעת התאונה, אלא הרכב היה נהוג בידי אדם שזהותו אינה ידועה, קביעה זו אושרה על ידי ערכאת הערעור, מנגד קבע כב' השופט בן חמו כי אירוע התאונה לא התרחש בשל היות הרכב נהוג על ידי אדם כלשהו, אלא בשל העובדה כי ילדים שיחקו ברכב והרכב הדרדר, קביעה זו אף היא אושרה על ידי ערכאת הערעור. ההתדיינות המשפטית בין הצדדים בינתיים לא נסתיימה, והמשיבה נפלה בין הכסאות. כל צד הפנה לפסקי הדין המצדדים בעמדתו, וכל צד בחר משלל פסקי הדין את אלו הנוחים לו וציטט אותם.

אין ביכולתי אלא להביע מורת רוח וצער על מצבה של המשיבה אליו נקלעה, וזאת על לא עוול בכפה. המשיבה נפגעה בעת התאונה, בהיותה קטינה, נזקקה לניתוחים, לטיפולים, ותקופות החלמה ממושכות. פגיעתה של המשיבה חייבה את משפחתה להירתם לעזרתה ולשיקומה, כאשר במהלך כל תקופת זמן זו המשיבה לא קיבלה פיצוי מגוף כלשהו אשר יעזור לה לעמוד על רגליה ולקבל את העזרה והטיפול הראויים. 15 שנים נאבקת המשיבה לבדה, מתן פטור למבקשת מהתדיינות נוספת בעניינה של המשיבה בשל מעשה בית דין, משמעו חשיפת המשיבה לסיכון לפיו לא תזכה לפיצוי כלל מאחר ובית המשפט אשר ידון בתביעתה נגד קרנית, עלול שלא לחייב את קרנית בפיצויה, כאשר ברור לכל הדעות, כי המשיבה זכאית לפיצוי.

במסגרת שיקולי הצדק המצדיקים דחיית הערעור, ראוי לציין את העובדה כי בדיון הקודם (ת.א. 789/91), המשיבה לא העידה בעצמה בשל היותה קטינה כבת 4 שנים, ומטבע הדברים לא הייתה לה שליטה על ההליך הקודם, נראה לי כי על אף הקביעה המשפטית הפורמלית על פיה היה למשיבה את יומה בבית המשפט, הרי לאמיתו של דבר, בנסיבות העניין ועל פי שיקולי הצדק, ניתן לראות במשיבה כמי שלא היה לה את יומה בבית המשפט.

11.
על כן, ולאור האמור לעיל, הנני מורה על דחיית הערעור, והנני מחייב את המבקשת לשלם לכל אחד מהמשיבים 1 ו- 4 הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום של 4,000 ₪ + מע"מ כחוק נכון להיום, ואינני פוסק הוצאות ושכ"ט למשיבים 2 ו- 3.

12.
המזכירות תמציא

פסק דין
זה לצדדים.

ניתן היום כ"ה בשבט, תשס"ו (23 בפברואר 2006) בהעדר הצדדים.

מותר לפרסום מיום 23/02/2006.


זיאד הווארי
- שופט


001178/05ברע054 ערין בראנסה






ברע בית משפט מחוזי 1178/05 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' ח'דיג'ה עומר פוקרא, עלי מוחמד פוקרא, מוחמד עלי פוקרא ואח' (פורסם ב-ֽ 23/02/2006)