פסקי דין על מוחמד חדורה | פסקי דין על סלמאן ריאן | פסקי דין על נסים חג'אזי | פסקי דין על מחמוד עודה | פסקי דין על מוחמד חראז |

6163/07 רעפ     22/05/2008




רעפ 6163/07 מוחמד חדורה , סלמאן ריאן , נסים חג'אזי , מחמוד עודה , מוחמד חראז נ' מדינת ישראל




בבית המשפט העליון

רע"פ 6163/07
רע"פ 6988/07
רע"פ 7035/07
רע"פ 7189/07

בפני
:
כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין
כבוד השופט ס' ג'ובראן
כבוד השופט ח' מלצר
המבקשים ברע"פ 6163/07
1. מוחמד חדורה
2. סלמאן ריאן
המבקש ברע"פ 6988/07
נסים חג'אזי

המבקש ברע"פ 7035/07:
מחמוד עודה

המבקש ברע"פ 7189/07:
מוחמד חראז



נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל


בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב מיום 03/07/2007 בתיק ע"פ 00-071716/06 שניתן על ידי כבוד השופטים ז' המר, י' שיצר, י' שבח

תאריך הישיבה:
ד' בטבת התשס"ח
(13.12.07)

בשם המבקשים ברע"פ 6163/07:
עו"ד ערן צלניקר
; עו"ד משה יוחאי
בשם המבקש ברע"פ 6988/07:
עו"ד איילת עוז
בשם המבקש ברע"פ 7035/07:
עו"ד יעל נחמן
בשם המבקש ברע"פ 7189/07:
עו"ד טל ענר
בשם המשיבה:
עו"ד בת עמי ברוט

פסק-דין

השופט ח' מלצר
:

1. כנגד חמשת המבקשים שבפני
נו הוגש כתב אישום לבית משפט השלום בראשון לציון (להלן: בית משפט השלום) ובו הואשמו בחברות בכנופיה, אשר עסקה במשך כשנה בגניבת כלי רכב מתל אביב והעברתם לשטחי הרשות הפלסטינית. שם נמכרו כלי הרכב - והמבקשים, ועוד שלושה אחרים, התחלקו ביניהם בתמורה.

2. בית משפט השלום הרשיע את כל המבקשים, על פי הודאתם בכתב אישום מתוקן, בעבירות שונות וגזר את דינם, כפי שיפורט להלן. כנגד גזר דינו של בית משפט השלום הגישה המדינה ערעור, על קולת העונש. שלושה מהמבקשים שבפני
נו (המבקש ברע"פ 7189/07, המבקש ברע"פ 7035/07, המבקש 2 ברע"פ 6163/07) הגישו גם הם ערעור, על חומרת העונש – לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (להלן: בית המשפט המחוזי).

בית המשפט המחוזי קיבל במלואו את ערעור המדינה, דחה את ערעור המבקשים שערערו בפני
ו והחמיר בעונשיהם של המבקשים, הכל כפי שיפורט להלן.

3. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשו בקשות רשות הערעור שלפנינו, ובהן בקשה מבית משפט זה להתערב בתיק זה גם ב"גלגולו השלישי", וזאת לאור הפער הקיצוני, כדברי המבקשים, בין העונשים שנגזרו בבית משפט השלום לעונשים שנגזרו בבית המשפט המחוזי. המבקשים מבססים בקשותיהם על האמור ברע"פ 5060/04 הגואל נ' מדינת ישראל
(לא פורסם) (2005) (להלן: הלכת הגואל).

עמדת המשיבה היא כי המבקשים לא הצליחו להצביע על סיבה מוצדקת למתן רשות ערעור. לדברי ב"כ המשיבה, הפער בין הענישה בין שתי הערכאות אינו עונה על הקריטריונים שנקבעו בהלכת הגואל ועל כן אין הצדקה למתן רשות הערעור.

להלן נפרט - למען הבהירות - את ההליכים שהתנהלו עד כה ביחס לכל מבקש ומבקש.
המבקשים ברע"פ 6163/07, מוחמד חדורה
(להלן: חדורה) וסלמאן ריאן
(להלן: ריאן)

4. בית משפט השלום הרשיע את חדורה, על פי הודאתו, בשלושה אישומים בקשירת קשר לביצוע פשע, גניבת רכב, התפרצות לרכב, הפרעה לשוטר והחזקת כלי פריצה. ריאן הורשע, על פי הודאתו, ב-22 אישומים בקשירת קשר לביצוע פשע, גניבת רכב, התפרצות לרכב, ניסיון לגניבת רכב, התפרצות לדירה, גניבה, שינוי זהות של רכב, בריחה ממשמורת חוקית ושהייה בלתי חוקית.

על חדורה נגזרו בבית משפט השלום 10 חודשי מאסר לריצוי בפועל, ועוד 12 חודשים על תנאי. כן הופעל נגדו מאסר על תנאי בן 4 חודשים, במצטבר. בסך הכל הושת עליו עונש מאסר של 14 חודשים לריצוי בפועל.

על ריאן נגזרו בבית משפט השלום ארבע שנות מאסר בפועל, ועוד שנתיים מאסר על תנאי. כן הופעל נגדו מאסר על תנאי בן 24 חודשים, ונגזרו עליו עוד שישה חודשי מאסר על תנאי. בסך הכל הושת עליו עונש של מאסר בן שש שנים לריצוי בפועל.

בית המשפט המחוזי החמיר בעונשו של חדורה והעמידו על 36 חודשים לריצוי בפועל. כן הופעלו נגדו עוד ארבעה חודשי מאסר על תנאי כך שבסך הכל הוא נדון ל-40 חודשי מאסר לריצוי בפועל. את עונשו של ריאן העמיד בית המשפט המחוזי על 10 שנות מאסר, והפעיל עוד 24 חודשי מאסר על תנאי. בסך הכל הושת עליו עונש מאסר של 12 שנים לריצוי בפועל.

המבקש ברע"פ 7189/07, מוחמד חראז
(להלן: חראז, או נבולסי)

5. בית משפט השלום הרשיע את חראז, על פי הודאתו, בשישה אישומים בקשירת קשר לביצוע פשע, גניבת רכב, פריצה לרכב, התפרצות לעסק לגניבה, גניבת מחובר מרכב לפי סעיף 413ד(ב) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: חוק העונשין), שהייה בלתי חוקית והחזקת סם מסוכן לשימוש עצמי לפי סעיף 7(א) ו-7(ג) לפקודת הסמים המסוכנים.

בית משפט השלום גזר על חראז עונש מאסר של 24 חודשים לריצוי בפועל, ועוד 18 חודשים על תנאי. כמו כן, הופעל נגדו עונש המאסר המותנה בן 18 החודשים שהיה תלוי ועומד כנגדו מתיק אחר. מעבר לכך הוא נדון לעוד חודש מאסר בפועל בגין הרשעתו בעבירה על חוק הכניסה לישראל. בסך הכול הושת איפוא על חראז עונש מאסר מצטבר של 43 חודשים לריצוי בפועל.

בית המשפט המחוזי החמיר בעונשו של חראז והעמידו על 78 חודשי מאסר לריצוי בפועל, כולל המאסר על תנאי שהופעל – והותיר את יתר רכיבי גזר הדין של בית משפט השלום על כנם.

המבקש ברע"פ 7035/07, מחמוד עודה
(להלן: עודה)

6. בית משפט השלום הרשיע את עודה בארבעה אישומים שעניינם קשירת קשר לביצוע פשע, פריצה לרכב, גניבת רכב, ניסיון לגניבת רכב והסעת שוהה בלתי חוקי לפי ס' 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב – 1952.

בית המשפט השלום גזר על עודה עונש מאסר של 15 חודשים לריצוי בפועל, ועוד 12 חודשים על תנאי. כן הופעל נגדו מאסר על תנאי בן 12 חודשים, במצטבר. בסך הכל הושת על עודה עונש מאסר מצטבר של 27 חודשים לריצוי בפועל.

בית המשפט המחוזי החמיר בעונשו של עודה והעמידו על 54 חודשי מאסר לריצוי בפועל, כולל המאסר על תנאי של 12 חודשים שהופעל – והותיר את יתר רכיבי גזר הדין של בית משפט השלום על כנם.

המבקש ברע"פ 6988/07 נסים חג'אזי
(להלן: חג'אזי)

7. בית משפט השלום הרשיע את חג'אזי, על פי הודאתו, בשישה אישומים שעניינם קשירת קשר לביצוע פשע, פריצה לרכב, גניבת רכב, שהיה בלתי חוקית והתפרצות לעסק לשם גניבה, לפי סעיף 407(ב) לחוק העונשין.

בית המשפט גזר על חג'אזי עונש מאסר של 18 חודשים לריצוי בפועל, ועוד 12 חודשים על תנאי. כמו כן הופעל נגדו מאסר על תנאי בן 4 חודשים, במצטבר. בסך הכל הושת על חג'אזי עונש מאסר מצטבר של 22 חודשים לריצוי בפועל.

בית המשפט המחוזי החמיר בעונשו של חיג'אזי והעמידו על חמש שנות מאסר ועוד ארבעה חודשים לריצוי בפועל, כולל המאסר על תנאי שהופעל – והותיר את יתר רכיבי גזר הדין של בית משפט השלום על כנם.

8. בקשות רשות הערעור מכוונת כאמור כנגד כל ההחמרות הנ"ל.

דיון והכרעה

9. הכלל המנחה הוא, כידוע, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, זאת בהתאם להלכת בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982). יתר על כן, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני
בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל
(לא פורסם); רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)).

בענייננו, טוענים המבקשים כי עצם קיומו של הפער הכה-ניכר בענישה, בין הערכאה הדיונית לערכאת הערעור, הוא שמצדיק היענות לבקשות רשות הערעור ודיון בערעורים לגופם. בהלכת הגואל נקבע כי אף שככלל עצם קיומו של פער ענישה בין שתי ערכאות לא יצדיק מתן רשות ערעור בפני
ערכאה שלישית, בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן – בכללן מקרים בהם הפער בענישה הינו חריג – עשויה להימצא הצדקה לבחינה נוספת של היקף הענישה הראויה בידי ערכאה שלישית.

בנסיבות העניין, ונוכח פער הענישה בין הערכאות במקרה זה (המגיע לכדי הבדלים משמעותיים ביותר, ולעיתים אף לעונש שהוא כמעט שילוש העונש שנגזר בבית משפט השלום) – הגענו למסקנה כי דין בקשות רשות הערעור להתקבל, ונדון בהן כבערעור לגופו של עניין.

10. לעיצומם של דברים, מצאנו לנכון להתערב במקצת בפסק דינו של בית המשפט המחוזי באותם מקרים שבהם כמעט ושולש העונש וכן להפחית – מסיבות אחרות -בעונשו של אחד המערערים, עודה. כנגד זאת החלטנו להותיר את עונשיהם של שאר המבקשים על כנם. הטעמים לכך יוסברו להלן.

11. ככלל, מן הראוי שהעונש המוטל על ידי ערכאת ערעור לא יחרוג באורח מופרז מזה שהוטל על ידי הערכאה הדיונית מטעמי הוגנות כלפי המערער (השוו: ע"פ 3642/06 כהנים נ' מדינת ישראל
(לא פורסם) (2006); רע"פ 4123/07 פלוני נ' מדינת ישראל
(לא פורסם) (2007)). ואולם, עיקרון זה ראוי לאיזון אל מול שיקולים ואינטרסים אחרים העומדים בבסיס הענישה הפלילית, ובעיקר כי על העונש להלום את המעשה שבגינו הוא מוטל ולהתאים להנחיות ההלכה הפסוקה בדבר רמת הענישה הראויה.

12. המערערים שבפני
נו טענו להחמרת-יתר בערכאת הערעור וכן לסטייה מעקרון אחידות הענישה. בכל הנוגע לעקרון זה, נבהיר כי אף אם הכלל המנחה הוא כי אחריותם המשותפת של שותפים לדבר עבירה צריכה להתבטא בעיקרון בעונש דומה שיוטל עליהם, ברור כי כאשר קיימות נסיבות מיוחדות – לקולה או לחומרה – אלה ישפיעו על העונש שיושת על כל נאשם. (ראו: ע"פ 5640/97 רייך נ' מדינת ישראל
, פ"ד נג(2) 433; ע"פ 3575/99 דרעי נ' מדינת ישראל
פ"ד נד(2) 721; ע"פ 5329/98 דג'אני נ' מדינת ישראל
, פ"ד נז(2) 273). כך נקבע לעניין זה בע"פ 9792/06 חמוד נ' מדינת ישראל
(לא פורסם) (2006):

".. עם זאת, עקרון אחידות הענישה, עם כל חשיבותו, אינו שיקול עונשי העומד לעצמו, ואינו עקרון בלעדי שלעולם אין לסטות ממנו. הוא עקרון שיש לשוקלו "בין מכלול שיקולים שיש להעריכם ולאזנם באיזון ראוי כדי להגיע לתוצאת ענישה שקולה, אשר תגשים את תכלית ההגנה על עניינו של הפרט ושל הציבור, המשולבים זה בזה" (ע"פ 10370/02 סוויסה נ' מדינת ישראל
, תק-על 2003(2) 2168 פסקה 4); ראו גם רע"פ 2714/00 אלחממדה נ' מדינת ישראל
, תק-על 2000(2) 1144; דנ"פ 1109/02 שושני נ' מדינת ישראל
). עקרון אחידות הענישה הוא כלל חשוב הבא למנוע קיום הפלייה בין שווים או דומים, למען עשיית צדק עם נאשמים, ולצורך שמירת אימון הציבור בהליך הפלילי. עם זאת, עקרון זה נושא עמו משקל יחסי ביחס ליתר שיקולי הענישה, ואם קיימים שיקולים כבדי משקל המצדיקים סטייה ממנו מטעמים של צדק ואינטרס ציבורי כי אז על בית המשפט לחרוג ממנו ולהעדיף שיקולי ענישה אחרים..."

לצורך עקרון אחידות הענישה מביאים המערערים להשוואה את עונשו של סמיר אבו אלואחד, שנידון ל-48 חודשי מאסר בגין 48 אישומים באותה פרשה (אישומים רבים מעבר לאישומים בהם הורשעו המערערים) ואת עובדת אי העמדתו לדין של מאלק אבו חמוד, שהיה עד מדינה בפרשה זו. ואולם, כפי שקבע – בדין – בית המשפט המחוזי הנכבד, עניינם של מאלק וסמיר אינו יכול להיות קנה מידה לעונשיהם של המערערים כאן. מאלק – מפני שחתם על הסכם עד מדינה ומסר מידע (חלקי אמנם), שסייע להגשת כתבי האישום – וסמיר, מפני שמסר מרצונו החופשי מידע רב למשטרה ותרם לחשיפת הכנופיה, וזאת מבלי לקבל כל תמורה מובטחת על כך.

13. הנה כי כן, בפרשה נשוא הערעורים שלפנינו - בית המשפט המחוזי, ככלל, איזן באופן ראוי בין נסיבותיהם האישיות של המערערים, ובין אינטרס הציבור, שמחייב ענישה מרתיעה למיגור "מכת המדינה" של גניבות הרכב. יפים לענייננו דברי חברי, השופט א' רובינשטיין, בע"פ 11194/05 אבו סבית נ' מדינת ישראל
(טרם פורסם) (2006), שקבע כדלקמן:

"למרבה הצער, תופעת גניבות הרכב טרם נעקרה משורש, ומכת המדינה שאליה נדרש בית משפט זה לפני בדיוק עשור (פסק הדין בע"פ 5724/95 ניתן ב-12.5.96), כמעט שהפכה לעשר מכות; היא ממשיכה לנגוס ברכושם של רבים, ופגיעתה רעה כלכלית ואנושית. המעט שבידי בית משפט זה לעשות הוא לחזק את ידיהם של בתי המשפט הדיוניים בראייה מחמירה של העבירות הכרוכות בכך"

ראו עוד: ע"פ 2725/03 עבדיה נ' מדינת ישראל
(לא פורסם) (2003); רע"פ 10116/06 כהן נ' מדינת ישראל
(לא פורסם) (2006).

כמתואר בהרחבה בפסקי הדין של בתי משפט השלום והמחוזי בענייננו, המערערים היו חברים בכנופיה, אשר במשך כשנה עסקה בגניבת כלי רכב ובהברחתם לרשות הפלסטינית על מנת למכור אותם. מעשים אלה בוצעו על ידם כמעט מדי לילה, תוך שיתוף פעולה פלילי בין אזרחי ישראל לבין תושבי הרשות הפלסטינית. בדין קבע איפוא בית המשפט הנכבד קמא כי העונשים שנגזרו על המערערים בבית משפט השלום "מהווים ענישה הסוטה ממדיניות הענישה הראויה על פי לשון החוק ורוחו ועל פי פסיקת בית המשפט העליון, ומהווה פרס לעבריין החוזר ומבצע עוד ועוד עבריות, שכן עונשו היחסי הולך ופוחת ככל שיישפט על יותר עבירות. המגמה צריכה להיות הפוכה". כמו כן, בדין נתן בית המשפט הנכבד קמא דעתו לנסיבות המחמירות בפרשה נשוא הדיון: אופי פעילות הכנופיה העבריינית ושיטתיות העבירות (כמעט מדי לילה); מרבית המערערים ביצעו את העבירות בהיותם שוהים בלתי חוקיים; למרבית המערערים עבר פלילי מכביד; ביצוע גניבות הרכב נעשה תוך כדי ביצוע עבירות אחרות. כל אלה מובילים למסקנה כי אכן היה מקום להחמיר בעונשם של המערערים, על פי הגישה שהנחתה את בית המשפט הנכבד קמא.

14. יחד עם זאת, באיזון הכולל שערך בית המשפט המחוזי הנכבד, הוא חרג בשני מקרים במידת-מה מההחמרה הראויה ובכל הנוגע לעודה, נפלה מלפניו שגגה מסוימת, המחייבת תיקון.

15. בעניינם של חדורה וחג'אזי העונש שהושת עליהם בערכאת הערעור כמעט ושולש בהשוואה לזה שנגזר עליהם בבית משפט השלום. דומה עלי שבכך בית המשפט הנכבד קמא נטה יתר על המידה למידת החומרה, אף בהשוואה לאמת המידה שננקטה על ידו ביחס לשאר המערערים. בהקשר זה יש לזכור כאמור כי הכלל הוא שאל לה לערכאת הערעור למצות את כל חומרת הדין, שכן עליה ליתן "משמעות יחסית לציפיות הטבעיות (של הנאשם – ח.מ) כי לאחר שנענש ראשונה בידי הערכאה הדיונית לא יחול מהפך קיצוני מדי בסנקציה המוטלת עליו, ויישמר איזון כלשהו בין העונשים המוטלים עליו בערכאות השונות. ציפייה זו של נאשם ראויה להתחשבות במסגרת מכלול שיקולי הענישה, כאמור" (הלכת הגואל, שם, פסקה 10). ראו עוד: ר"ע 152/84 מדינת ישראל
נ' קריף, פ"ד לח(1) 839; ע"פ 1725/07 מדינת ישראל
נ' פלוני (לא פורסם) (2007); ע"פ 10574/05 מדינת ישראל
נ' פלוני (לא פורסם) (2007).

אשר על כן אני מציע להעמיד את עונשו של חדורה על 30 חודשי מאסר לריצוי בפועל (במקום 40 חודשי מאסר שהושתו עליו בבית המשפט הנכבד קמא) וכן להפעיל לו במצטבר את 4 חודשי המאסר על תנאי שהיו תלויים ועומדים כנגדו, כך שבפועל ירצה בסך הכל 34 חודשי מאסר בפועל.

ביחס לחג'אזי נראה לי כי ראוי להפחית גם לו שנה מהעונש שהושת עליו, כך שעונשו יועמד על 4 שנות מאסר לריצוי בפועל וכן יופעלו לגביו במצטבר 4 חודשי המאסר על תנאי שהיו תלויים ועומדים כנגדו, כך שבפועל ירצה סך הכל 52 חודשי מאסר.

16. מהודעת הערעור שהגיש עודה, עולה כי נפלה טעות עובדתית בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, שכן ההתייחסות אליו שם היא כאל שוהה בלתי חוקי בישראל (ב"כ המשיבה העירה בעניין זה בדיון כי לשיטתה אכן "היה בלבול בגזר הדין" וכי אף אם בית המשפט הנכבד קמא ציין כי עודה הורשע בעבירה של שהיה בלתי חוקית, לא בשל כך החמירו בעונשו). ייתכן עם זאת כי לאור טעות זו, שאין עליה עוד חולק, החמיר בית המשפט המחוזי עם המערער עודה ביחס למידת מעורבותו באירועים, נשוא האישומים. יש לזכור כי עודה הורשע בארבעה אישומים - מספר מועט של אישומים ביחס לשאר חברי הכנופיה וכן כי מעורבותו בהתרחשות הפלילית היתה במהלך שבוע אחד בלבד - פרק זמן קצר יחסית לפעילותם של שאר חברי הכנופיה. מעבר לכך, מדובר בנאשם שלגביו ניתן תסקיר מבחן חיובי למדי, שממנו עולה כי הוא לוקח אחריות על מעשיו ונמצא בתחילתו של תהליך שיקומי.

נוכח הנסיבות המפורטות לעיל, נראה כי לא היה מקום להכפיל בערכאת הערעור בבית המשפט המחוזי בתל אביב את עונש המאסר שהושת עליו ולהעמידו על 54 חודשי מאסר (מתוכם 42 חודשים לריצוי בפועל ועוד 12 חודשים של מאסר על תנאי שהיו תלויים ועומדים כנגדו והופעלו עליו במצטבר במסגרת זו). בשים לב לרף הענישה המתבקש לגבי העבירות בהן הורשע עודה ולנסיבות ביצוע העבירות במקרה שלו, נראה כי עונש כולל של 34 חודשי מאסר לריצוי בפועל – מתוכם 22 חודשי מאסר לריצוי בפועל וכן הפעלה – במצטבר – של 12 חודשי המאסר על תנאי שהיו תלויים ועומדים כנגדו הוא עונש הולם בענייננו (השוו: ע"פ 315/07 מדינת ישראל
נ' הוואשלה (לא פורסם) (2007)).

17. כאן המקום לציין כי בשלושת המקרים שבהם ראינו לנכון לקבל את הערעורים - לא מצאנו מקום להתערב בקביעות בית המשפט הנכבד קמא כי עונשי המאסר על תנאי שהושתו על המערערים במקרים קודמים, ירוצו במצטבר ולא בחופף, כעתירת המערערים. החלטתנו זו מבוססת על האמור בסעיף 58 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977. ראו עוד: ע"פ 1872/98 אבו-טאלב נ' מדינת ישראל
(לא פורסם) (1998); ע"פ 5568/99 מדינת ישראל
נ' שחאדה, פ"ד נג (5) 43; יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים – חלק שלישי (מהדורת תשס"ג – 2004) בעמ' 1236-1235.

18. לנוכח כל האמור לעיל, אני מציע לחבריי:

(א) לקבל את ערעורו של חדורה ולהעמיד את עונשו על 30 חודשי מאסר לריצוי בפועל וכן להפעיל לו במצטבר 4 חודשי המאסר על תנאי שהיו תלויים ועומדים כנגדו, כך שבפועל ירצה בסך הכל 34 חודשי מאסר בפועל. שאר מרכיבי פסק הדין של בית המשפט הנכבד קמא לגביו – ישארו בעינם.
(ב) לקבל את ערעורו של חג'אזי ולהפחית שנה מהעונש שהושת עליו, כך שעונשו יועמד על 4 שנות מאסר לריצוי בפועל וכן יופעלו לגביו, במצטבר, 4 חודשי המאסר על תנאי שהיו תלויים ועומדים כנגדו, כך שבפועל ירצה בסך הכל 52 חודשי מאסר. שאר מרכיבי פסק הדין של בית המשפט הנכבד קמא לגביו – ישארו בעינם.
(ג) לקבל את ערעורו של עודה ולהעמיד את עונשו על 22 חודשי מאסר לריצוי בפועל. כן יופעלו לגביו –במצטבר – 12 חודשי המאסר על תנאי שהיו תלויים ועומדים כנגדו, כך שבסך הכל ירצה 34 חודשי מאסר בפועל. שאר מרכיבי פסק הדין של בית המשפט הנכבד קמא לגביו – ישארו בעינם.
(ד) לדחות את ערעורם של ריאן ושל חראז.
ש ו פ ט
המשנה לנשיאה א' ריבלין
:

מצטרף אני לפסק-דינו של חברי השופט ח' מלצר
, אך ברצוני להוסיף הערה: כפי שציין חברי בעניינו של עודה נפלה טעות עובדתית בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. בעניינם של המערערים האחרים נוצר פער חריג בין פסק-דינו של בית-המשפט השלום ובית-המשפט המחוזי עד שהיה צורך להקטינו. עם זאת, אין בכך, בשום פנים, לדעתי, כדי ללמד שהעונשים שהוטלו על המערערים בבית-המשפט המחוזי הם עונשים חמורים ביחס לעבירות בהן הורשעו. עבירות הרכוש מן הסוג הזה הן עבירות חמורות שפגיעתן רעה; יש בהן כדי לפגוע באזרחים תמימי דרך ולשבש את אורח חייהם ואת איכות החיים. העונש היאה להן הוא, ככלל, עונש חמור.
ש ו פ ט

השופט ס' ג'ובראן
:

אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר
.
ניתן היום, כ' באייר התשס"ח (22.5.2008).


המשנה-לנשיאה
ש ו פ ט
ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07061630_k02.doc דנ
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il









רעפ בית המשפט העליון 6163/07 מוחמד חדורה , סלמאן ריאן , נסים חג'אזי , מחמוד עודה , מוחמד חראז נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 22/05/2008)